| RIS |
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
עולם של פרדוקסים
.
אומרים שמהותו של אדם, בנבדל מיצורים אחרים, מגולמת בבקשת האושר שלו. ביכולתו להבחין בין העולם הפנימי שלו והעולם החיצוני לו, להבחין בין ערכי טוב ורע, רצוי ודחוי, ולנקוט בטקטיקה שתקרב אותו אל הטוב ותרחיק אותו מהרע. בקשת האושר היא הזכות האלמנטרית של האדם. בקשת האושר היא דרך לבטא את עצמנו, לנסח לעצמנו לא רק מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים אלא גם מה היינו פעם, בעידנים אחרים בתקופות קדומות כל כך שערפל-תמיד שרוי מעליהן, ששכחנו שהן היו באמת, והיום נתפסות בעינינו כמיתוסים של בִּדְיוֹן. *********************************** עולם של פרדוקסים. יחסי שליטה מצטיירים תמיד כמו קומבינציה בלתי אפשרית של וקטורים הפוכים. יחסים שבהם הקירבה מומחשת ומתממשת בדרך כלל במבעים של גסות, גרימת כאב והשפלה מינית. ואולם, בעת ובעונה אחת, נרשמים במהלך יחסים אלה עוצמות של רגש, מיניות מתפרצת וקשר כה הדוק ואינטנסיבי עד כי הלב מבקש להתפקע. עולם הפוך. לפעמים הפוך על הפוך. ולפעמים זה נראה הכי ישר ונכון שיש, הכי ישיר, דווקא הכי לא הפוך שאפשר. מעגלים לולייניים, טופולוגיים, מעגלים אֶשֶרְיָנִיִים, לוּפִּים מפותלים של פרדוקסים. ובאותו זמן עצמו – עומק בלתי נדלה, עושר בלתי מצופה – משוואות מנדלברודט של עולם השליטה, כמה שמעמיקים יותר לתוך מצולות הפרקטלים – המעמקים אינם נדלים. פרדוקסים... כשהקשה הוא רך. כשהסטירה היא לטיפה. כשהשפלה היא חיבוק. כשהצלפה היא נגיעה. גבר שמכניע ומכריע את האישה שלו, שמצליף בה ומכאיב לה והופך אותה לכלי, אוסף חורים לשימושו. שפחת מין. אישה שכורעת ומנשקת את רגלי האיש שלה. שמזיינים אותה לפי החשק בפה ובכוס ובתחת ומתעללים בכל החורים שלה. ובכל זאת – הם עושים אהבה. פרדוקסים... צביטה היא מגע. מילים קשות הן קשר. כאב והשפלה יולדים ריחוף. היד הקשה – ממיסה . עולם של פרדוקסים. החיפוש המתמיד אחר הנגיעה המדוייקת יותר, ההשפלה הכואבת יותר, מקום נמוך יותר, כן, להנמיך, להוריד, להשתמש בה שתצטמצם לתפקידי שירות, שתענג כאילו אין בה דבר משל עצמה. ולקחת. לבזוז. ובכך בעצם לתת. לגעת. כמו מינוס ופלוס, אין ויאנג, שמיים וארץ שמגדירים זה את זה באותו הזמן. גבר המשפיט ומזחיל את האשה שלו, מחטט בה ובוצע אותה ועושה אותה שלו, כרכושו, כחפצו, ביד קשה ובזרוע נטויה וכל המרבה בגסות ובחיספוס הרי זה משובח. אשה המתפשקת עבור הגבר שלה, שלבה פועם אליו בתחינה שייקח בה וממנה, שישתמש בה, שיעשה בה כרצונו, להתענג עליה ולהרשות לה לשרת אותו. פרדוקסים... מלקות השוט בעצם מקשטות את העור בפרחים. השעבוד מחולל מטמורפוזה המוליכה לתחושה משכרת של חירות. הבוטות הקשה איננה אלא רכות שיולדת ריגוש בפנים והשקט הזה. השקט המופלא הזה שמתחולל רק מתוך הסערה. והמתח, המתח הכמעט בלתי נסבל הזה, החשמל הרב-וולטאז'י הזה שנוצר רק כשגבר בוזז לעצמו את האישה שאיתו, בועל אותה בעילת אדנות, לוקח אותה ומחלל אותה. ובכל זאת, כשזה עובד יש תחושה של קדושה. ומעל הכל, כשזה עובד, כשזה נכון – זה מרגיש כל כך ביחד. להוריד אותה, לקפל אותה ולצמצם אותה, לטחון לה את הצורה – ולהרגיש כמה עמוק זה פועם, הביחד הזה. עולם של פרדוקסים. פרדוקס בתוך פרדוקס, כשהאמת מיוצגת על ידי מבעים שנראים ההיפך הגמור שלה. ולהיפך. כשהיד הקשה שלו הלופתת את העורף שלה באכזריות, משליכה אותה לרצפה, מזחילה אותה, מענה אותה ומחטטת בתוכה, מזנה אותה ומחפיצה אותה וכל אותו זמן מתפוצצת בהם התחושה שהם מתעלסים באהבים. פרדוקסים... כשהכואב הוא נעים כשהדורס הוא עוטף כשהפוצע הוא המאחה כשהמשפיל הוא המרפא מפני שכמה שהוא מוריד אותה יותר כך היא חשה התעלות, לפעמים אפילו קודש, וזאת יש לדעת כי הגדול שבפרדוקסים הוא זה: איך זה שמתקיימת ביניהם היררכיה חדה כל כך, אכזרית כל כך ופסקנית כל כך ובאותו זמן עצמו הם הולכים לאותו מקום, לאותו הבית, כתף בצד כתף כמו רעים לדרך. ביחד. ******************************************* וכשמצרפים את כל הפרדוקסים ומנסים להביט בהם מזוית רחבה ומרוחקת, מתחילים להבין שאין זה מקרה שאנשים מסרבים להעביר את חייהם ב- class casting שהחברה והמוסכמות ייעדו להם, אלא לומדים להגדיר את עצמם מחדש, לומדים להתחבר לקול הקדומים שמתעורר בהם, לדם השוצף בעורקים, לצורך הטהור וההיולי הזה להיות מה שהיינו פעם, לזרוק את הבגדים שתפרו לנו אלפי שנות מוסכמות חברתיות ולרקוד עירומים את ריקוד ההזדווגות, ריקוד החיים שנועדנו לו. להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות, להגיב לקול ההוא הקורא לנו לממש את יעודנו, כמו שהטבע שלנו חרץ בנו וצרב בנו את היכולת להתחבר אל מי שאנחנו באמת, ואז להיישיר מבט אל אינסופיותו של האושר. . |
|
|
לא סתם אישה(נשלטת){octopus}
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
פשוט תודה על הפוסט הזה.
רק תודה. |
|
|
ענתית
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
מדוייק
|
|
|
שלגי
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
נכון
|
|
|
נהגתי להזקיר בעברי
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
מקסים
אתה כותב (או מפרסם) מעט מדי...
|
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
לא סתם שפחה כתב/ה: פשוט תודה על הפוסט הזה.
רק תודה. ___________________________________________________________ מה שהיא אמרה 
|
|
|
צ'יטה(שולט)
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
פשוט מקסים ריס, כהרגלך.
פשוט תודה |
|
|
לי-אורה
|
לפני 17 שנים •
3 בפבר׳ 2007
מלא אמיתות...
תודה ריס על התמצית היפה הזו
ובעיקר השורות האחרונות.... הלוואי עלי... : ) |
|
|
electro-z
|
לפני 17 שנים •
4 בפבר׳ 2007
אם לא בשל הקונטרסט החריף הזה שמתקיים פה, חושב שהייתי נעלם כבר מהעולם הזה.
היטבת לנסח. תודה. |
|
|
Agni(מתחלף)
|
לפני 17 שנים •
4 בפבר׳ 2007
Re: עולם של פרדוקסים RIS כתב/ה: .
אומרים שמהותו של אדם, בנבדל מיצורים אחרים, מגולמת בבקשת האושר שלו. ביכולתו להבחין בין העולם הפנימי שלו והעולם החיצוני לו, להבחין בין ערכי טוב ורע, רצוי ודחוי, ולנקוט בטקטיקה שתקרב אותו אל הטוב ותרחיק אותו מהרע. בקשת האושר היא הזכות האלמנטרית של האדם. בקשת האושר היא דרך לבטא את עצמנו, לנסח לעצמנו לא רק מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים אלא גם מה היינו פעם, בעידנים אחרים בתקופות קדומות כל כך שערפל-תמיד שרוי מעליהן, ששכחנו שהן היו באמת, והיום נתפסות בעינינו כמיתוסים של בִּדְיוֹן. *********************************** עולם של פרדוקסים. יחסי שליטה מצטיירים תמיד כמו קומבינציה בלתי אפשרית של וקטורים הפוכים. יחסים שבהם הקירבה מומחשת ומתממשת בדרך כלל במבעים של גסות, גרימת כאב והשפלה מינית. ואולם, בעת ובעונה אחת, נרשמים במהלך יחסים אלה עוצמות של רגש, מיניות מתפרצת וקשר כה הדוק ואינטנסיבי עד כי הלב מבקש להתפקע. עולם הפוך. לפעמים הפוך על הפוך. ולפעמים זה נראה הכי ישר ונכון שיש, הכי ישיר, דווקא הכי לא הפוך שאפשר. מעגלים לולייניים, טופולוגיים, מעגלים אֶשֶרְיָנִיִים, לוּפִּים מפותלים של פרדוקסים. ובאותו זמן עצמו – עומק בלתי נדלה, עושר בלתי מצופה – משוואות מנדלברודט של עולם השליטה, כמה שמעמיקים יותר לתוך מצולות הפרקטלים – המעמקים אינם נדלים. פרדוקסים... כשהקשה הוא רך. כשהסטירה היא לטיפה. כשהשפלה היא חיבוק. כשהצלפה היא נגיעה. גבר שמכניע ומכריע את האישה שלו, שמצליף בה ומכאיב לה והופך אותה לכלי, אוסף חורים לשימושו. שפחת מין. אישה שכורעת ומנשקת את רגלי האיש שלה. שמזיינים אותה לפי החשק בפה ובכוס ובתחת ומתעללים בכל החורים שלה. ובכל זאת – הם עושים אהבה. פרדוקסים... צביטה היא מגע. מילים קשות הן קשר. כאב והשפלה יולדים ריחוף. היד הקשה – ממיסה . עולם של פרדוקסים. החיפוש המתמיד אחר הנגיעה המדוייקת יותר, ההשפלה הכואבת יותר, מקום נמוך יותר, כן, להנמיך, להוריד, להשתמש בה שתצטמצם לתפקידי שירות, שתענג כאילו אין בה דבר משל עצמה. ולקחת. לבזוז. ובכך בעצם לתת. לגעת. כמו מינוס ופלוס, אין ויאנג, שמיים וארץ שמגדירים זה את זה באותו הזמן. גבר המשפיט ומזחיל את האשה שלו, מחטט בה ובוצע אותה ועושה אותה שלו, כרכושו, כחפצו, ביד קשה ובזרוע נטויה וכל המרבה בגסות ובחיספוס הרי זה משובח. אשה המתפשקת עבור הגבר שלה, שלבה פועם אליו בתחינה שייקח בה וממנה, שישתמש בה, שיעשה בה כרצונו, להתענג עליה ולהרשות לה לשרת אותו. פרדוקסים... מלקות השוט בעצם מקשטות את העור בפרחים. השעבוד מחולל מטמורפוזה המוליכה לתחושה משכרת של חירות. הבוטות הקשה איננה אלא רכות שיולדת ריגוש בפנים והשקט הזה. השקט המופלא הזה שמתחולל רק מתוך הסערה. והמתח, המתח הכמעט בלתי נסבל הזה, החשמל הרב-וולטאז'י הזה שנוצר רק כשגבר בוזז לעצמו את האישה שאיתו, בועל אותה בעילת אדנות, לוקח אותה ומחלל אותה. ובכל זאת, כשזה עובד יש תחושה של קדושה. ומעל הכל, כשזה עובד, כשזה נכון – זה מרגיש כל כך ביחד. להוריד אותה, לקפל אותה ולצמצם אותה, לטחון לה את הצורה – ולהרגיש כמה עמוק זה פועם, הביחד הזה. עולם של פרדוקסים. פרדוקס בתוך פרדוקס, כשהאמת מיוצגת על ידי מבעים שנראים ההיפך הגמור שלה. ולהיפך. כשהיד הקשה שלו הלופתת את העורף שלה באכזריות, משליכה אותה לרצפה, מזחילה אותה, מענה אותה ומחטטת בתוכה, מזנה אותה ומחפיצה אותה וכל אותו זמן מתפוצצת בהם התחושה שהם מתעלסים באהבים. פרדוקסים... כשהכואב הוא נעים כשהדורס הוא עוטף כשהפוצע הוא המאחה כשהמשפיל הוא המרפא מפני שכמה שהוא מוריד אותה יותר כך היא חשה התעלות, לפעמים אפילו קודש, וזאת יש לדעת כי הגדול שבפרדוקסים הוא זה: איך זה שמתקיימת ביניהם היררכיה חדה כל כך, אכזרית כל כך ופסקנית כל כך ובאותו זמן עצמו הם הולכים לאותו מקום, לאותו הבית, כתף בצד כתף כמו רעים לדרך. ביחד. ******************************************* וכשמצרפים את כל הפרדוקסים ומנסים להביט בהם מזוית רחבה ומרוחקת, מתחילים להבין שאין זה מקרה שאנשים מסרבים להעביר את חייהם ב- class casting שהחברה והמוסכמות ייעדו להם, אלא לומדים להגדיר את עצמם מחדש, לומדים להתחבר לקול הקדומים שמתעורר בהם, לדם השוצף בעורקים, לצורך הטהור וההיולי הזה להיות מה שהיינו פעם, לזרוק את הבגדים שתפרו לנו אלפי שנות מוסכמות חברתיות ולרקוד עירומים את ריקוד ההזדווגות, ריקוד החיים שנועדנו לו. להיות מה שהיינו ומה שנועדנו להיות, להגיב לקול ההוא הקורא לנו לממש את יעודנו, כמו שהטבע שלנו חרץ בנו וצרב בנו את היכולת להתחבר אל מי שאנחנו באמת, ואז להיישיר מבט אל אינסופיותו של האושר. . אין ספק שזה מהפוסטים הטובים לאחרונה, אבל... בתור מתחלף קצת צרמה לי המיילדומיות הטוטאלית כאן. ואם כבר הזכרת יין ויאנג- זה כבר הכרחי לשם האיזון ושלמות הפוסט. שפחה שתהיה עבד לרגליי- מעניין עד גבול מסויים. אישית אין לי עיניין להזין את האגו שלי בשפחה רגילה ושפוטה שתציית תמיד- משעמם. הרבה יותר מעניין זה שפחה שובבה וסוררת שתגלה מידיי פעם התנגדות ותחליט לקחת את המושכות לידיים, ואז זה כבר ריקוד אלוהי. YOU R(ep)IP WHAT YOU SAW RIS |
|
|