שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

האם יש סיכוי קטן שאי פעם זה יגיע לסיומו?

electro-z
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007
electro-z • 27 בינו׳ 2007
טיצ'ר הסביר את זה לא רע

מעצם קיומך במרחב דינמי (אפשר לכנות אותו הבריאה) ומעצם היותך חלק אינטגרלי ממנו, השינוי כפוי עליך.

אם מישהו מדמיין שמצבו סטטי או מצבו של משהו בעולם הזה הוא ססטי הרי שהוא שרוי באשליה.
teacher​(שולט)
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007

זמן הוא דוגמה טובה לכך

teacher​(שולט) • 27 בינו׳ 2007
והצמח מבלי שהוא רוצה בכך, נובט, גדל, צומח, מגיע לבשלות, מביא צאצאים, נובל, קמל, נרקב..
והוא מתנסה בכל המצבים הללו מבלי לעזוב את מקומו, הנמל שלו, אפילו פעם אחת.

וגם אנחנו, לא ניתנים לעצירה, אין מצב כזה - ''חידלון'' במציאות. תאי מוח באים והולכים, אנחנו צומחים, וזה יקרה גם אם לא נצא מהבית.. גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..

חכמים אומרים שכל חכמת היקום אצורה בעלה אחד.
כמו בסיפור על 'לי של עשרת אלפים הכרכים'...*

אנחנו מכילים את היקום כולו בתוכנו. לחפש את הגבולות שלנו ועל ידי זה להגדיר אותנו,
זה עקר כמו לנסות למצוא את הגבול ליקום עצמו. לחויה ולהבנה אין באמת גבולות..


תוספת:
הסיפור בכוכבית (*):
המשורר ליבאי היה ידוע בתאוותו לספרים, ולכן היה ידוע בכינויו - ''לי של עשרת אלפים הכרכים.''
יום אחד הלך אל המורה גוידזונג ואמר לו,
''בסוטרה של וימאלקריטי-נורדסה כתוב: 'הר סומרו מכיל בתוכו גרגר חרדל. גרגר חרדל מכיל בתוכו את הר סומרו'. אני מבין את החלק הראשון, אך החלק השני הוא שטות גמורה בעיני. ''
''הכל מכנים אותך 'לי של עשרת אלפים הכרכים'. התוכל להסביר כיצד נכנסים עשרת אלפים ספרים בגוגולת הקטנה שלך?''
(מתוך ''שיחות מטורפות''/יעקב רז)
electro-z
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007

Re: זמן הוא דוגמה טובה לכך

electro-z • 27 בינו׳ 2007
teacher כתב/ה:
גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..



ya feel me nigga
llulu​(נשלטת)
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007

T. דווקא נחמד

llulu​(נשלטת) • 27 בינו׳ 2007
electro-z כתב/ה:
teacher כתב/ה:
גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..



ya feel me nigga


בתור שיחה של שבת.
אני לא בטוחה שזו מה שלגיה חיכתה לו. -)
יש מלא להגיד על הנושא הזה אבל לא פה
שלגיה א ח ת
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007

Re: הפסל האנושי

שלגיה א ח ת • 27 בינו׳ 2007
sweetslave כתב/ה:
teacher כתב/ה:
לפעמים במקום לחפש את קצה הריגוש, אפשר לחפש את העומק.
והעומק תלוי ברזולוצית ההבנה שלנו, לא בסיטואציה או אובייקט סופי כל שהוא (כאב, ריגוש, או סקס).

זו גם התשובה לשאלת השאלות:
''עגבניה, היא יותר עגולה או יותר אדומה?''

קשה לי להאמין שאנחנו יכולים לחזור אחורה בדיוק לנקודה שהיינו בה קודם,
מהסיבה שאנחנו משתנים כשאנחנו זזים (לכל כיוון), אנחנו לא אותו האדם שחלף בנקודה X לפני זמן מה וכעת חוזר אליה שוב.
אנחנו לא אותו הדבר כי הדרך שינתה אותנו, ומכך שגם הנקודה הזו, היא כבר לא אותה נקודה עבורנו.

teacher




אתה אופטימי ....להשתנות זה דבר שהוא לא קל להשגה. בעצם, הקשה ביותר בטבע האנושית לדעתי. מבחינה רגשית, אפשר לדבר אל שינוי מאיזו נקודה עד איזו נקודה?.
יש אנשים שאף פעם לא עוזבים את הנמל, אחרים שעוזבים ומסתובבים חזרה, ואחרים שעוזבים בלי לחזור
נושא מרתק ד"א
הפסל האנושי הוא ספר של פילוסוף מדען צרפתי שבידיוק מתיחס לנושא הזה.

ביחס לשאלה של שלגיה א. למה לחשוב על הסוף כבר כאשר את רק בהתחלה ?



סוויט,
האם שאלת אותי למה לחשוב על הסוף כבר כשאני רק בהתחלה? כי לא הבנתי כל כך את השאלה.
אני ממש לא חושבת על שום סוף. השאלה הממוקדת הייתה, האם לדעתכם, בעצם, ככל שתהליך ההעצמה וההליכה לסף כאב גבוה יותר, אנחנו יכולים להגיע למקום שממנו, אי אפשר להגיע לתאווה, תשוקה, גירוי, אורגזמה חזקה יותר בגלל הצורך שלנו להזיז ארת הקו האדום כל הזמן. זו הייתה השאלה. לכן הפחד מלהגיע לסיום האפשרויות ולמיצוי אפשרויות העונג הגובר והולך.

אוףףף, נראה לי שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב icon_sad.gif
שלגיה א ח ת
לפני 17 שנים • 27 בינו׳ 2007

Re: זמן הוא דוגמה טובה לכך

שלגיה א ח ת • 27 בינו׳ 2007
teacher כתב/ה:
והצמח מבלי שהוא רוצה בכך, נובט, גדל, צומח, מגיע לבשלות, מביא צאצאים, נובל, קמל, נרקב..
והוא מתנסה בכל המצבים הללו מבלי לעזוב את מקומו, הנמל שלו, אפילו פעם אחת.

וגם אנחנו, לא ניתנים לעצירה, אין מצב כזה - ''חידלון'' במציאות. תאי מוח באים והולכים, אנחנו צומחים, וזה יקרה גם אם לא נצא מהבית.. גם 'ללא חויה' זו סוג של חויה.
ומי שמבין את זה, מבין שאין מעגלים, רק ספירלות..

חכמים אומרים שכל חכמת היקום אצורה בעלה אחד.
כמו בסיפור על 'לי של עשרת אלפים הכרכים'...*

אנחנו מכילים את היקום כולו בתוכנו. לחפש את הגבולות שלנו ועל ידי זה להגדיר אותנו,
זה עקר כמו לנסות למצוא את הגבול ליקום עצמו. לחויה ולהבנה אין באמת גבולות..


תוספת:
הסיפור בכוכבית (*):
המשורר ליבאי היה ידוע בתאוותו לספרים, ולכן היה ידוע בכינויו - ''לי של עשרת אלפים הכרכים.''
יום אחד הלך אל המורה גוידזונג ואמר לו,
''בסוטרה של וימאלקריטי-נורדסה כתוב: 'הר סומרו מכיל בתוכו גרגר חרדל. גרגר חרדל מכיל בתוכו את הר סומרו'. אני מבין את החלק הראשון, אך החלק השני הוא שטות גמורה בעיני. ''
''הכל מכנים אותך 'לי של עשרת אלפים הכרכים'. התוכל להסביר כיצד נכנסים עשרת אלפים ספרים בגוגולת הקטנה שלך?''
(מתוך ''שיחות מטורפות''/יעקב רז)


אהבתי מאוד את התשובה הזו, שלך.

תודה.
נשוי בצייתנית​(שולט)
לפני 17 שנים • 7 בפבר׳ 2007

Re: האם יש סיכוי קטן שאי פעם זה יגיע לסיומו?

ובכן
סוגיה קשה .

הוניליות קיימת תמיד
אבל בשבילי קשה להגיע לסיפוק ללא בדסמ
אין ספק כאשר הבדסמ נמצא יש רף מסויים שצריך להגיע אליו כדי "להנות "

וזה אחד הדברים היפים שאין בסקס רגיל.

מה שמביא אותנו חובבי הבדסמ להיות יצירתיים יותר ויותר
עוד קשירה חדשה עוד שסן חדש ...

לכי עם זה - העלי את הרף
אל תחששי שהוא גבוה מידי
noga
לפני 17 שנים • 7 בפבר׳ 2007

אחרי הדברים של אלקטרו וטיצ'ר

noga • 7 בפבר׳ 2007
אני חייבת להוריד את הרמה.......
תגידו בנות, האם יש דבר יותר סקסי מגבר חכם ורהוט?
Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ}
לפני 17 שנים • 7 בפבר׳ 2007

Re: האם יש סיכוי קטן שאי פעם זה יגיע לסיומו?

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 7 בפבר׳ 2007
שלגיה א ח ת כתב/ה:
לפעמים אני מהרהרת ביני לביני, אם ייתכן שככל שאדם, לצורך העניין, נשלט או נשלטת, יכול למתוח את הגבול של הכאב של עצמו, או להגיע לקצה קצהו של הריגוש שאחריו, אין יותר לאן לשאוף? ואני מתכוונת לדוגמה בסקס: כשהריגוש גבוה ביותר בזמן כאב, האם יכול להיות שהכאב יגבר ויגבר והתשוקה והסחרור והגירוי, יגברו איתו, האם יכול להיות שככל שנמתח את הקו הזה ונעלה את רף הכאב, מתישהו נזק עשוי להיגרם ואולי התשוקה תרד בגלל שהצורך הכול כך חזק בכאב חזק יותר, יהיה חייב להיחסם בגלל סכנה אמיתית וממשית.

האם כאן יבוא הקץ לסקס בדסמי מסעיר?
האם אפשר ללכת אחורה ולשמור על סערה מתמדת על אף ולמרות?

תחושת הספייס היא תחושה כל כך נעימה וקשה לתיאור במילים. ומה קורה כשמגיעים לקצה?
אני משערת שבהשלכה יומיומית, זה דומה לאנשים שחוו בדסמ ולאחר תקופה יודעים בוודאות שלעולם לא יוכלו לחזור לסקס ונילי.
באותה מידה, אני שואלת, לגבי אנשים שהולכים עמוק יותר בתוך שבילי הבדסמ. האם יוכלו לחזור אחורה, שלב אחד אחורה, רף אחד נמוך יותר? ואם לא יוכלו להתקדם, מה יהא על העונג? האם פה הוא יסתיים?



ארוך קצת, אבל מקווה שירדתם לסוף דעתי.


ומי אמר שהאושר או השיא נמצא בדחיקה מתמדת של הקצוות?

זה מרגיש לי רדוד מאד, משהו כמו לרוץ לסמן V על כל מה שיש ברשימת הפעילויות הבדסמיות.
אולי בגלל זה אני לא מאלו שעושים את טיול אירופה הקלאסית ב-15 ימים, אלא מעדיף לטייל במדינה מסוימת, באזורים נבחרים לעומקם.

בעיני, גם כשאנחנו משחקים בדיוק את אותה סצינה באותו סשן - מעולם לא היה שם שחזור מדויק של החוויה.
כל חוויה היא חוויה ייחודית, כל דרך בסשן היא דרך משמעותית, לא רק המטרה או נקודת השיא.

כשבא לאחד/ת מאיתנו משהו חדש - מדברים עליו ומנסים לבחון אותו, אך אין שום פרס למי שמגיע ראשון לסוף הרשימה (מ-Abrasion ועד Wrestling, אם זיכרוני איננו מטעני).

ולכן, אין לי חשש ש"זה ייגמר" - בדסמ נמצא בין האזניים של שנינו, ואני מאמין גדול שזו נטיה ולא איזשהו משהו חולף.
שלגיה א ח ת
לפני 17 שנים • 9 בפבר׳ 2007

דן,

שלגיה א ח ת • 9 בפבר׳ 2007
לא הבנת אותי בכלל אם ההתייחסות שלך לפוסט הזה קיבלה גוון של "רדווד" או "לסמן V"
הפוסט הזה דיבר על משהו אחר לגמרי אבל אתה לא הצלחת להבין אותו.

יום טוב ותודה בכל מקרה, על התגובה, למרות שהייתה ממש לא קשורה למה שאני ניסיתי להבהיר ומה שרבים פה הבינו לגמרי.


שלגיה