כאב : מדע הסבל

נמש

לפני 17 שנים • 18 בפבר׳ 2007

כאב : מדע הסבל

לפני 17 שנים • 18 בפבר׳ 2007

אפרה מור תוהה על תופעת הכאב על מגוון היבטיה הביולוגיים, הרפואיים והחברתיים בעקבות ספרו של פרופ' פטריק וול "כאב – מדע הסבל" (מאנגלית: עמי שמיר; ייעוץ מדע לתרגום: ד"ר ברקת שיף-קרן; הוצאת דביר)

משחר ההיסטוריה עורר הכאב את סקרנותם של פילוסופים, אנשי רוח ומדענים, שעסקו בחקר היבטיו השונים במקביל לחקר החיים. מחד גיסא ניתן להניח כי הסיבה לכך היא העובדה שכולנו משתוקקים להתקיים, והכאב הוא איום או איזכור לכך שכולנו בני חלוף. מאידך גיסא, ומאותה הסיבה בדיוק, העיסוק בחקר הכאב הוא מפליא, הואיל ומוכר לכולנו התרחיש של הפילוסוף שסובל מכאב שיניים – הוא מפסיק לשאול "כיצד" ושואל רק "למה?".

הפילוסוף אנרי ברגסון (Bergson) הגדיר את החיים כנטייה לפעול על חומר; האבולוציה על פי ברגסון מסמנת את הדרך שעבר בה "כוח החיים". עוד טען ברגסון כי דרך זו עצמה מורכבת משרשרת של קשרים סיבתיים, אך אילו אינם מסבירים לנו את החיים. תיאוריה זו הולמת היטב גם את תיאור הכאב. אדם מעד בדרכו, נפל לכביש סואן ונפגע על ידי כלי רכב. עוברים ושבים התאספו סביבו וסברו שהוא מת, אך הוא הצליח להרים אחת מאצבעותיו כדי להראות להם שהוא חי. ממש כשם שהרמת האצבע היתה ביטוי של חיים ולא החיים עצמם, כך הכאב הוא ביטויו של הליך המתרחש בגופנו, ולא ההליך עצמו.

גם הפרופסור פטריק וול, מומחה בעל שם עולמי בחקר הכאב, סיכם בספרו "הכאב – מדע הסבל" את מחקריו בציינו כי הכאב אינו תחושה בלבד, אלא מודעות לתוכנית פעולה כדי להיפטר ממנו, ממש כמו רעב וצמא. אלא שגם לאחר שהגיע למסקנה זו, המשיך פרופ' וול לחקור את הכאב כתחושה תוך ניתוח הרקע הסביבתי, הגורמים הפיזיים וההיסטוריה האישית והגנטית של האדם, במטרה לדעת אם מתוך השוני שבתחושה – בין אנשים שונים או אפילו מבחינת אותו אדם עצמו – ניתן ללמוד כיצד לטפל ולהקל על כאבו של האדם.

חווית הכאב מהי?

רבים ישאלו, בוודאי, אם יש להבחין בין כאב פיזי לכאב נפשי. שאלה זו מבטאת את החשיבה הרווחת לפיה מלבד הגוף קיימת ישות נוספת, והיא הנפש. הגוף נחשב למכונה משוכללת הפועלת על פי עקרונות הניתנים להבנה, והתהליכים הנפשיים פועלים לפי עקרונות שונים לחלוטין מאלה של הגוף. גישתם של חוקרי הכאב שונה לחלוטין, והמחקר נעשה מתוך ההנחה כי הגבול בין מנגנוני הגוף לבין התהליכים הנפשיים אינו קיים אלא שהנפש, הגוף ומערכות החושים קיימים כישות משולבת הבאה לשרת את הצרכים הפיזיולוגיים של האדם. הכאב, לטענת החוקרים, לעולם אינו מובחן כתחושה מבודדת, אלא מלווה בריגושים ומשמעויות שהופכות כל כאב לייחודי מבחינתו של כל אדם.

כאשר אנו חושבים על כאב, אנו מתמקדים באופן טבעי במודעות שלנו ונוטים להשתמש במילים עקיפות כמו "רפלקס", "אוטומאטי" ו"מכני" להבדילן מהאירוע העיקרי המשתלט עלינו: חוויה מודעת של כאב. השלב הראשון בחוויה הוא המודעות, והוא מתחיל כתדהמה: אנו מבחינים כי קרה משהו חדש בעולמנו, משהו חשוב אולי, אך עדיין לא מזוהה ולא ממוקם. כל מין בטבע מתאפיין בסימנו המיוחד – תרנגולות מקרקרות, איילות רצות, הכלב מרים רגל אחת בעודו מתוח, רועד ושותק. בני האדם מפגינים את דריכותם על ידי תנוחה שהיא היפוכה של רגיעה והרפיה. העיניים נפקחות לרווחה והראש מורכן לאחור, הזרועות מתכופפות והידיים נמתחות. המשך המודעות כולל התמצאות ובדיקה: משניתנה ההתרעה, פונות הפנים למקור הגירוי, ומתבצע תיאום של איברי החושים – עיניים, אוזניים ואף, ואליהם נוסף גם מישוש בעזרת האצבעות, באופן שיביא לאיסוף מרבי של נתונים על הגורם להתרעה. דפוסי תנועה אלה הם הביטויים החיצוניים של תשומת הלב, המורכבת מזיהוי, הערכת המשמעות והתוצאות. הכאב משתלט על תשומת הלב ותופס חזקה עליה, לכן רבות הן שיטות הטיפול המתבססות על הפקעת תשומת הלב משלטונו של הכאב.

במישור הפיזי נכנס הגוף כולו למצב חירום – חלים שינויים ברורים בלחץ הדם, בפעימות הלב, בהזעה ובנשימה, שרירים מתכווצים כדי להימנע מגירוי, ואחר כך כדי להגן על הפצע ולסייע בריפויו באמצעות שינויים בזרימת הדם ובהורמונים, והגוף מארגן מחדש את כל השרירים כדי למנוע תזוזה של המקום הכואב. הדבר בולט במיוחד בכאבי גב, מהם סובלים למעלה מ-60% של האוכלוסייה: השרירים הארוכים שמשני צדי עמוד השדרה מתכווצים כדי למנוע תזוזה של החוליות.

מניסויים שערכו חוקרי הכאב באנשים בעלי קיהיון מולד – אנשים שאינם חשים כאב, עולה כי תגובה זו של הגוף, המביאה להרפיה של המקום הפגוע, נועדה להגן עליו מנזק מצטבר. התעלפות היא דוגמא קיצונית של תגובה גופנית למצב חירום. מנגנונים עצביים והורמונליים מפנים את הדם לאיברים החיוניים ומרחיקים אותו מהעור, שמשום כך מחוויר. לחץ הדם יורד באופן פתאומי ומפחית את הדימום, ומשום שהחולה מחוסר הכרה, הוא אינו זז.

חוויית הכאב, כפי שאנו מכירים אותה, היא תצרף של כל השלבים. מהם, אם כן, הגורמים, נוסף על הנזק הגלוי לעין, היוצרים כאב בעוצמה משתנה?

הקשר בין נסיבות הפגיעה לבין המודעות לכאב

בחורף 1943–1944 נבלמה ההתקדמות של כוחות בעלות הברית בצפון איטליה לאורך קו גוסטב, שכלל את זירת הטבח של מונטה קסינו. בניסיון לאגוף את הקו הזה כוחות אמריקאים ובריטיים נחתו בינואר 1944 על חופי אנציו, שמונים קילומטרים צפונה משם. הנחיתה הוכתרה בהצלחה, אך הכוחות נקלעו למלכודת כשהגרמנים נערכו מחדש על הגבעות. המצור נמשך עד מאי 1944, כשנפרצה הטבעת ורומא נכבשה. בכל התקופה הזאת לא חלה כמעט כל תזוזה בקווי בעלות הברית והגייסות סבלו אבדות כבדות, בעיקר מאש ארטילריה בלתי פוסקת. הנרי ק' ביצ'ר (Beacher), אחיינה של הסופרת הנודעת הארייט ביצ'ר סטו (Beacher Stowe), היה קצין הרפואה שקיבל את הנפגעים באחד מבתי החולים בראש הגשר. לימים, בהיותו פרופסור להרדמה באוניברסיטת הרווארד, הפך לאחד מראשי חקר הכאב. לכל פצוע שהיה מסוגל לדבר הוא הציג את השאלה: "האם אתה סובל מכאבים? האם אתה מעוניין שניתן לך משהו להקלה?" כל החיילים הללו היו פצועים קשים שפונו לעמדות עורפיות, אך רבים היו במצב של התרוממות רוח, משהבינו שנותרו בחיים לאחר שנגעו במוות. ביצ'ר אסף את התשובות ונדהם לגלות כי 70% מהנפגעים השיבו בשלילה על שתי השאלות – הם לא סבלו מכאבים ולא ביקשו משככי כאבים. בתום המלחמה הציג ביצ'ר אותה שאלה לקבוצת גברים אזרחים בני אותו גיל שנותחו בבית החולים בבוסטון. 70% מהם השיבו בחיוב לשתי השאלות.

מסקנתו היתה כי דבר מה הקשור בנסיבות שבהם נגרם הנזק לרקמה השפיע על עוצמת הכאב שסבל הפצוע. ביצ'ר העלה את הרעיון כי יש נסיבות המקנות שיחרור מכאב שמקורו בפציעה. כך החל, למעשה, מחקר על המודעות לכאב והקשר בינה לבין הנסיבות שגרמו לפציעה.

באוקטובר 1973 תקפו סוריה ומצרים את ישראל ושלושה חוקרים, בראשם פרופ' וול, הגיעו לישראל כדי לערוך מדגם מקיף של חיילים ישראלים שסבלו קטיעות. רובם ככולם הביעו את פליאתם על שלא חשו כאב בעת הפציעה. בעקבות מסקנותיו של ביצ'ר, חקרו השלושה את הנסיבות המדויקות של הפציעה, אלא שהתברר כי בניגוד למצבם של החולים שטופלו על ידי ביצ'ר, ששהו במצב פסיבי עד הפגיעה, נפגעו חיילי צה"ל בפרצי פעולות קצרים או בתאונות דרכים שאירעו בשל הנסיעה בשטח החשוך והבלתי מוכר. החוקרים הסיקו כי גם אנשים שאינם נתונים במצב רוח יוצא דופן יכולים להיפצע פציעה נטולת כאבים, וכי נדמה שהחוויה מתחילה בדיוק ברגע הפגיעה ואינה תלויה בציפיות קודמות.

אפשר להשאיר את נושא הפציעה נטולת הכאב כעובדה שיש לקבלה, בלי להזדקק לניסיונות אד-הוק כדי להסבירה כפי שעשה ביצ'ר או להשתמש במונחים כגון "הלם": ראשיהם של הנפגעים היו צלולים והתנהגותם היתה הגיונית. כולנו היינו עדים לאפיזודה כזו בשידור טלוויזיה כשנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, נפגע מכדור בקוטר של תשעה מילימטרים בעת שיצא מבית מלון בוושינגטון. אנשי השירות החשאי דחפו אותו בכוח לתוך מכוניתו, ואיש מהם, כולל הנשיא עצמו, לא ידע כי הוא נפגע. הוא התחיל להרגיש רע, וכשהגיע אל דלת המכונית דיברו ביניהם אנשי הביטחון על האפשרות שנגרם לו נזק. ביום השנה להתנקשות הופיע רייגן בסרט תעודה של סי.בי.אס וסיפר: "אף פעם לא ירו בי קודם, חוץ מאשר בסרטים. שם אתה מתנהג כאילו זה כואב. עכשיו אני יודע שזה לא תמיד כואב".

המסקנה ממקרים אלו וממחקריהם של חוקרי הכאב בהתבססם על מסקנותיו של ביצ'ר, היתה כי החולים לא רק אומדים את סבלם הפרטי, אלא גם מציגים אותו בפומבי, וסבלם אינו קשור בהכרח למידת הפגיעה ברקמות. כדי להמחיש את המסקנה, הביאו החוקרים מקרה של קצינת צה"ל בת 22 שרגלה נקטעה מעל הברך בהתפוצצות פגז, שהיתה שרועה בחרדה עמוקה ודמעות הציפו את פניה. כשנשאלה אם היא סובלת מכאבים, ענתה: "כאבים זה שום דבר, אבל מי יתחתן אתי עכשיו?"

מי סובל יותר

מה יכולה להיות שאלה פופולארית יותר במחקר המדעי מזו המבקשת לקבוע למי יש סף כאב גבוה יותר, לנשים או לגברים? קיימת ספרות ענפה בנושא, המציעה תשובות סותרות. בשום מקום לא נבדקה משמעותו של גירוי מכאיב, משום שהיחס אל הנבדקים היה כאל מכונות לגילוי כאב, כאילו בדקו מד-אור למשל. נבדקה רמת הכאב המניעה אדם להתלונן בפומבי, והיא קשורה לעניין הסיבולת והמשמעות. נתון זה נמדד בשלב המחלה שבו פונים לרופא, והגברים במערב מפורסמים בהזנחה העצמית שלהם בעניין זה. מחלת הערמונית היא תופעה נפוצה מאוד אצל גברים. כל הרופאים מכירים את הגבר החולה בביקורו הראשון, המדווח כי הוא קם בלילה מספר פעמים כדי להטיל את מימיו ושהטלת השתן כרוכה במאמץ מכאיב. התופעה מתפתחת במשך כמה שנים, אולם הגבר מתנצל על פנייתו המאוחרת לטיפול בנימוק כי לא רצה להטריד את הרופא, שעד כה הצליח להתמודד עם זה או שהמצב לא היה כל כך נורא. רוב הנשים המערביות שמתפתחת אצלן הטלת שתן תכופה ובהולה ממהרות אל הרופא כמו טיל. תהיה הסיבה התרבותית לכך אשר תהיה, נשים פונות לעזרה בשלב מוקדם יותר של המחלה מאשר גברים.

מחקרים רבים נערכו כדי לבדוק את ההבדלים בין קבוצות אתניות שונות, והתברר כי חשיפת רגשות בפומבי היא תלויית תרבות. לעובדה זו יש השלכות מרחיקות לכת. לדוגמה, בשנות השלושים של המאה העשרים היה גרנטלי דיק-ריד (Dick-Read) רופא קולוניאלי באזור טולקרם שבצפון קניה. הוא כתב שהיה עד ללידות של נשים מקומיות שהיו שקטות ונינוחות, התנהגו בצורה מכובדת ואף שוחחו עם שכנותיהן לשבט. הוא שאב מכך השראה וכתב את הספר "לידה ללא פחד", שהיתה לו השפעה מהפכנית על חוגי טרום לידה ועל חינוכן של אימהות לעתיד בכל המערב. לדעתו, הקנייתיות הוכיחו כי בשל העובדה שהן בורות הן לא חרדות ולכן לא כואב להן. לפיכך הוא קבע, כי אם שעברה בכוחות עצמה או הועברה על ידי אחרים לסביבה "טבעית", הפיקה מכך תועלת מרובה.

עד כאן הכול נראה מופלא, אך כעבור חמישים שנה חל שינוי בתפישה שהציג דיק-ריד. אישה לאחר לידה נשאלה על-ידי אנתרופולוגית דוברת השפה המקומית בטולקרם אם היו לה כאבים, והיא השיבה כי הכאבים היו עזים. לשאלה מדוע לא אמרה זאת קודם, השיבה: "אין זה ממנהגם של בני שבטי". בעצם, אין בתשובה זו כדי להפתיע. הנשים בחדרי לידה באוסלו אינן צועקות, לא מפני שאין להן כאבים, אלא מפני שבני עמן אינם נוהגים כך. בקצה השני של אירופה, בנאפולי, הנשים היולדות צורחות במלוא גרונן, ולא מפני שהן סובלות כאבים יותר מהנורווגיות, אלא מפני שהנשים סביבן יהיו מודאגות אם לא תצעקנה. מיותר לציין כי בני האדם מודעים לסטריאוטיפים של חברתם, ואף נוהגים על פיהם. האירים עשויים לעשות הצגה אירית, הנקראת "בָּגוֹרָה". האנגלים נוהגים לחרוק שן ולהפגין אדישות. ב-1969 כתב מארק זבורובסקי (Zborowski) את ספרו "אנשים השרויים בכאבים" שבו השווה את הכאב של אמריקנים ותיקים ("ווספים") לאלה של אמריקאים ממוצא אירי, יהודי ואיטלקי. בניגוד לתקנות ה"פוליטקלי קורקט", טוען זבורובסקי כי עוצמת תגובותיהם עולה בהתאם לסדר הזה.

באותה שנה ערך הפסיכולוג רוברט שטרנבך מחקר מבוקר יותר במתנדבות שנמנו עם אותן הקבוצות. הוא מצא הבדלים קבוצתיים דומים למדי, אך הרחיק לכת יותר. כאשר הוצג למתנדבות היהודיות אתגר להיחשף לגירוי חזק יותר במבדק של סיבולת כאב, הסכימו רובן להסלמה ניכרת של הגירוי בעוד שרובן של המתנדבות האיטלקיות סירבו לכך. מה שחשוב יותר, החוקרים הבחינו שמקצת הנשים אימצו טקטיקות שונות. האמריקניות הוותיקות נטו "ללכת עם הזרם" ולספוג בשקט את המכות, בעוד האחרות הקשיחו את גופן בציפייה לכל גירוי וגירוי. אנו עדים כאן לגיוון המאפיין את האדם בכל רגע ורגע, ביטוי של האישיות המושפעת מתרבות ומניסיון. הסטריאוטיפ הוא מיתוס של הכללה ואינו יציב.

עינויים

ממשלות שונות פיתחו במהלך מאות שנים שיטות לגרימת כאב בצורה מכוונת. הקורבן נמצא במצב ייחודי, השונה מעיקרו מזה של פציעה או מחלה, משום שהוא חסר אונים ואינו יכול לצפות לעזרה. אם העינוי הוא חלק מחקירה, הדרך היחידה להפסיק את הכאבים היא לומר לחוקר את מה שהוא רוצה לשמוע.לקורבנות מעטים יש יכולת להתנתק מן ההווה ולהיכנס לעולם הדמיון. הרוב המכריע מגיב בדרך הצפויה ורק מחפש לשים קץ לעינוי. במקרים שבהם המענה הוא סדיסט, או שבכוונתו להטיל אימה על האוכלוסייה בכללותה, נשללת מהקורבן אפילו האפשרות להתוודות ובכך להפסיק את העינוי. חוסר האונים הפוקד אדם נוכח מוות צפוי, פוגע אנושות בביטחונו העצמי. האימה שבמצב גוברת על תחושת הסבל שהכאב יוצר. רופא דרום אפריקני שגויס לצבא מתאר כיצד הובאו לפניו אסירים מנמיביה שנחשפו לעינויים, והוא הצטווה לטפל בהם במידה שתאפשר את המשך החקירה. הוא נתן להם מורפיום להקלה על כאביהם, אך האפקט שיצר, למעשה, היה הסלמה של יכולתם לעמוד בפני כאב, ובכך סיכן את חייהם.

בכל אופן, בכל קהילה יש מיעוט זעיר המזמין את הכאב ממש כשם שהרוב הגדול מנסה להימנע ממנו או להירפא ממנו. קבוצה אחת כזאת הם הספורטאים והמכורים לאירוביקה, שהמוטו שלהם הוא "אין הישג ללא כאב". שונים לחלוטין הם חברי המחתרת החוקית למחצה של תת התרבות המזוכיסטית, המוצאים הנאה בכאב. בראיון עם אישה מצודדת בשנות הארבעים לחייה העורכת מגזין לסדיסטים ומזוכיסטים, נחשפו עובדות מאלפות. ראשית, לא היה לה כל ספק כי אין כל קשר בין הכאב שממנו היא נהנית לבין כאבי מחלה או פציעה, שמהם היא סולדת. שנית, הצלפות השוט שהיא מזמינה חייבות להיפסק ברגע שעולה חשש לפגיעה חמורה, ומשום כך עליה לשלוט בסדיסט המכה ולבטוח בו. הכאב קשור אצלה ישירות בתודעה מינית מוגברת יותר. היא גורסת שהתגובות שלה דומות לאלו של "סוס הפותח בריצה לאחר שהצליפו בשוט על עכוזו". לא ידוע לה על כל דבר ברקע שלה שיש בו כדי להסביר את מעשיה במונחים סמליים או אסוציאטיביים כל שהם.

ברור כי יש גרסאות רבות ודרגות קיצוניות שונות לעיסוק הזה. יש אנשים שיכולים להגיע לסיפוק מיני רק בלוויית כאב. לאחרים יש דרישות מוגדרות מהו סוג הכאב הגורם להם עונג. העונג הגדול ביותר שידע בנקאי אנגלי לבן ומצליח אחד היה להיות מוכה בידי אישה שחורה מסוימת. יש כמובן בני אדם המחפשים חוויות קיצוניות יותר ויותר, ועלולים להמית את עצמם בחניקה או בפציעה.

המילה "כאב" כוללת התייחסות לעונש, כפי שמבטא, למשל, המונח "כאבי תופת". יש המענישים את עצמם על עוונותיהם שלהם או על חטאי העולם, וכך מגיעים לשלוות הנפש הכרוכה בכפרה. המצליפים על עצמם בתהלוכות דתיות בספרד (או בקרב המוסלמים) נראים כשרויים תמיד בהתרוממות רוח. אלף שנים של אמנות נוצרית מציגות אנשים המייחלים לפצעים בשקיקה קורנת כדי לזכות במעמד של קדושים. המזוכיסטים הם מיעוט קטן, אך שאר בני הקהילה מוקסמים מפרדוקס קיומם.

הפגנת הכאב בפומבי והבעת הכאב הפרטי גדושות בהפתעות. עוצמת הכאב וחומרת הפציעה אינן בהכרח שלובות זו בזו. משך הכאב תלוי בצורכי מילוט, וכן בהתאמה הטובה ביותר לצורכי הטיפול וההחלמה. מקום הכאב בגוף עשוי להיות שונה ממקום הפגיעה. הצגת הכאב בפומבי נועדה ליידע אחרים על צורכי החולה או הנפגע, בעוד הכאב האישי מבטא את המשמעות ואת התוצאות של המצב האומלל שחולה נקלע אליו. בכל כאב יש צד רגשי, התלוי בנסיבות הפגיעה ובאופיו של הנפגע.

כולנו מכירים את המיתוס של הגיבור ורק מעטים חמקו מהחינוך המציג אותו כמודל לחיקוי. הדמויות הנערצות, החל בספורטאים וכלה בג'יימס בונד, סובלות כאב בלי להניד עפעף. הלקח הסמוי הוא כי רק החלשים והפחדנים נכנעים לכאב. הכאב מוצג כאפשרות שאינה מקובלת על אלה העשויים מ"החומר הנכון". בתרבויות שבטיות רבות נהוגים טקסי חניכה, שבהם מוטל על המתבגרים לסבול חבלות נוראיות מבלי לפצות פה. טקסים אלו מזכירים את מסקנתו של ביצ'ר, שישנם מקרים נדירים בהם הפציעה מקנה יתרון ברור. הפרס שהנער מקבל על התנהגות סטואית הוא קבלתו לחברת המבוגרים. זוהי הוכחה נוספת המפריכה את מסקנותיו של ביצ'ר: כוח הסבל של אינדיאנים מצפון אמריקה ששרדו טקסי חניכה כאלה נבחן בהיותם מבוגרים, ונמצא כי לא נותר בהם שמץ משלוות הנפש שהפגינו בעת החניכה. בני שבט המסאי בקניה מעמידים במבחן דומה גם את המבוגרים כדי לבחור את מנהיגיהם. אין כל ראיות למידת הקשיחות המצויה אצל אלה שאינם לוקחים חלק בתחרות על המנהיגות.

טקסים מעין אלה לא מתרחשים רק בקרב עמים המכונים "פרימיטיביים". הם קורים גם בחברות ה"מתקדמות". כרגיל הם זוכים בפרסום רק כאשר משהו משתבש בהם. הם שכיחים ביחידות עילית צבאיות; חיילים וקצינים חדשים העומדים להתקבל ליחידה עומדים במבחני סיבולת קיצוניים. בזיכרונם של אנשים אלו נשארת לא פעם גאווה לכל החיים על הישגיהם: "פעם קרבי, תמיד קרבי", אך כמוהם כאינדיאנים האמריקאים: כשנתקלים לימים בקרביים לשעבר כמטופלים בבתי חולים אזרחיים, הם דומים לכל החולים האחרים. נראה כי גבורה וסטואיות הם ילידי נסיבות, ולא מאפיינים לכל החיים.

כאב ללא סיבה

אפשר לייחס את ההתקדמות הגדולה שחלה ברפואה האקדמית במאתיים השנים האחרונות לחיפוש המתמיד אחר סיבה מוגדרת לכל מחלה. לרוע המזל, מחלות רבות הגורמות כאב אינן קשורות לפתולוגיה, ועל כן הן מהוות אתגר גדול לרופאים ולחולים כאחד. הרבה רופאים מתרשמים כל כך מכוחה של הפתולוגיה המודרנית, עד שהם מסרבים לקבל את קיומו של כאב ללא פתולוגיה, עמדה המחמירה את מצבם של חולים הסובלים מכאבים שאינם נחשבים "אמיתיים". יש גם רופאים המתוסכלים מקוצר ידם להתמודד עם כאבים ללא פתולוגיה, מאשימים את החולה וטוענים כי הוא אחראי לכאביו בשל דרך חשיבה פגומה. רופאים אלה מתעלמים ממאה שנות מחקר על ליקויים במוח השדרה ובגזע המוח ורואים בנפש את מקור הבעיה. מבחינתם, הנפש היא טריטוריה זרה הנמצאת בבעלות החולה. בגלל אמונתם שהנפש נשלטת על ידי הרצון החופשי, הם טוענים שהחולה המציא את הכאב לצורך איזושהי מטרה ערמומית. אלה הרופאים האומרים שוב ושוב לקטוע יד או רגל הסובל מכאבים ("כאבי רפאים" כאבי פנטום, וראו: "מרפא לרפאים?", גליליאו 49) ש"הכול אצלו בראש".

הכאב המיידי בעקבות קטיעת איבר נגרם עקב פגיעה מאסיבית ברקמה. לעומתו כאב הפנטום – תחושה עיקשת המקננת בחולה כאילו הגף עדיין קיים על כל פרטיו – הוא "המצאה של מערכת העצבים": המוח, שאיבד את הגירוי החושי המתמיד התקין המגיע מן האיבר, מגביר את רגישותו בניסיון לחפש את הגירוי החסר. התוצאה היא שהמוח מקבל איתותים כוזבים, כאילו האיבר הקטוע עדיין קיים וכואב.

ברבות הימים, סיבי העצב שניתקה הקטיעה מנסים לצמוח שוב אל תוך הגף החסר. הקצוות החתוכים מצמיחים נבטים עדינים ההופכים לסבך, משום שאין להם לאן להתקדם. הסיבים החדשים מתחילים ליצור גירויים עצביים ספונטניים, אף שאינם מקבלים כל גירוי. יש מבין החולים החשים כאב באיבר המדומה, העלול להגיע להרגשה איומה של בערה ולתחושה כי היד או הרגל שנקטעו נתונים בעווית מתמדת, ויש המרגישים דקירות כאב חזקות. טבען ועוצמתן משתנות מחולה לחולה. תחושות איומות אלה עלולות להימשך כל חייו של החולה.

דוגמה נוספת של כאב שסיבתו אינה ניתנת לבחינה באמצעות פתולוגיה היא של חולים שמוח השדרה שלהם נחתך לרוחבו, המפתחים לעיתים כאב חריף בחלק המשותק של גופם. מתברר כי בדומה לכאבי הפנטום, תאי מוח שאיבדו את הגירוי התקין, מגיבים בניסיון לשחזר את תפקידם המקורי על ידי העלאת רמת הרגישות שלהם, ופותחים ב"ירי" רצוף. המחקר הנמרץ למציאת התאים האלו נמשך, כמו גם הניסיון להבין את המנגנון הגורם להם "להתפרע".

מבין מאות החולים בהם טיפל פרופ' וול, הוא מציין אך מקרה אחד של אדם שסבל מכאב "סמלי", כלומר החולה השתמש במילה "כאב" כדי לבטא צורך דחוף אחר כלשהו. המקרה אירע כאשר נוירוכירורג הזעיק אותו לטיפול בחולה הולנדית שאחת מזרועותיה נקטעה. היא התלוננה על כאב "שורף" ביד המדומה שלה, אך ציינה כי הכאב מופיע רק באחת מאצבעותיה. איש מבין הרופאים לא שמע מעולם על חולה הממקם כאב מדומה בדיוק כה רב, ולכן נרתמו טובי המומחים כדי לבדוק את המקרה.

התברר כי האישה נהגה במכוניתה ביום קיץ חם, כשידה תלויה מחוץ לחלון. מכונית שבאה ממול השתפשפה בחוזקה בדופן רכבה וקטעה את זרועה. באותו ערב בא בעלה כדי לבקר אותה בבית החולים, אמר לה כי אין לו צורך באישה עם יד אחת, ועזב אותה. בחקירה נוספת של האישה היא אמרה כי מקור הכאב הוא בטבעת הנישואין שלה, השורפת את אצבעה. היא קיבלה ייעוץ פסיכולוגי שהבהיר לה כי אובדן זרועה הוא אכן טרגדיה, אך הפרידה מבעלה היא דבר שהיה חייב להתרחש כבר מזמן. הכאב בידה נעלם.

האיגוד הבינלאומי לחקר הכאב מינה את הפרופסור הרולד מרסקי (Merskey) לעמוד בראש קבוצה שתציע הגדרה מודרנית לכאב. חברי הקבוצה אמרו: "כאב הוא חוויה חושית וריגושית לא נעימה, הקשורה בפגיעה ממשית או פוטנציאלית ברקמה או מתוארת במונחים של פגיעה כזאת".

על פי ההשקפה הקלאסית, גירוי מוביל לתחושה צרופה המובילה לתפיסה. פגיעה ברקמה גורמת כאב צרוף, המוליד אי נעימות. אולם לפי ההשקפה המודרנית, גירוי יכול גם שלא להוביל לתפיסה: פגיעה בעור יכולה לגרום או לא לגרום לכאב, שהוא התנסות לא נעימה.

להגדרה החדשה היו שתי סיבות. ראשית, בתצפיות ובהתבוננויות לעומק לא נמצאה התאמה בין פגיעה ברקמה לכאב. שנית, שום אדם רגיל לא חש מעולם כאב צרוף שלא לווה באי נעימות.

ביבליוגרפיה:

כותר: כאב : מדע הסבל
מחברת: מור, אפרה
תאריך: נובמבר 2003 , גליון 63
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
עורך הכתב עת: אלעזר, מיקי
הוצאה לאור: SBC

כאב : מדע הסבל

כאב : מדע הסבל

מידע מענין

תודה!

הוא(שולט)	הוא(שולט) לפני 17 שנים • 19 בפבר׳ 2007 מידע מענין לפני 17 שנים • 19 בפבר׳ 2007 הוא(שולט) • 19 בפבר׳ 2007 תודה שהבאת לכאן חברת מחתרת "חוקית למחצה" חמודה אחת