"רכושה של הגבירה" - סיפור אירוטי, חלקים 1-4

"רכושה של הגבירה" - סיפור אירוטי, חלקים 1-4

אש התשוקה{Fanny Pist} • 30 במרץ 2007

רכושה של הגבירה 1‏

את הגבירה הדר פגשתי בפעם הראשונה‎ ‎באוניברסיטה‎.
בסיום שיעור מפרך במיוחד שעל סיכומו עמלתי קשות, התחלתי לצאת‎ ‎מהאולם כשלפתע עצר ‏אותי קול נשי‎.
‎"‎קוראים לך אורן, נכון‎?"
הסתובבתי לראות‎ ‎מי הדוברת ונתקלתי פנים מול פנים באישה היפה ביותר שראיתי מעודי‎.
היא הייתה‎ ‎בלונדינית וגבוהה, עם עור צחור וחולצה קטנה והדוקה שמתחתיה צצו זוג שדיים ‏גדולות‎ ‎בלא חזייה‎.
באופן לא רצוני הבטתי למטה לעבר חצאית המיני הקצרה ומתחתיה רגליים‎ ‎יפות ולבנות נעולות ‏במגפי עור שחורות‏‎.
בהיתי בגוף המושלם הזה בהבעה מטופשת כאשר‎ ‎הבחורה כחכחה בגרונה כדי להזכיר לי ‏שהיא דיברה אליי. מה היא שאלה אותי? אה כן, אם‎ ‎קוראים לי אורן‎.
‎"‎אה... כן..." גימגמתי במבוכה. חיוך קטן ומתוק של בעלת סוד עלה‎ ‎על פניה והבנתי שהיא ‏הבחינה בתשוקה שהתעוררה בי‎.
‎"‎אני הדר, אני אוכל לצלם ממך‎ ‎את השיעור?" הטון שלה היה מפתה וידעתי שהיא הבינה ‏שמולה נמצא גבר טיפוסי מזיל ריר‎ ‎שימלא את כל בקשותיה אם רק תנפנף מולו את הסיכוי ‏הקלוש של מין מזדמן‎.
‎"‎ודאי‎" ‎אמרתי ומסרתי לה את המחברת, דבר שלא עשיתי מעולם לפני כן היות והייתי רכושני ‏למדי‎ ‎בנוגע לחפציי‎.
היא לקחה את המחברת בחיוך מתנשא והלכה משם, ככה סתם, בלי תודה או‎ ‎שום דבר‎.
לשיעור הבא הגעתי עם מחברת חדשה היות והדר לא קבעה להיפגש איתי‎ ‎ולהחזיר אותה‎.
הבחנתי בשיערה הזהוב בשורה הראשונה וכל ההרצאה בהיתי בה מאחור‎ ‎מפנטז בהקיץ על ‏שלל הזיות שליטה בהן הדר הופכת אותי לכלכלבה הכנוע‎.
לא היה לי‎ ‎מושג באותו הזמן עד כמה הן יתגשמו‎.
בסיום השיעור הלכתי אחריה למסדרון וראיתי‎ ‎שהיא מדברת בסלולרי‎.
‎"‎סליחה הדר?" שאלתי‎.
היא הביטה בי במבט כועס והמשיכה‎ ‎לדבר‎.
‎"‎סליחה?" ניסיתי שוב‎.
היא המשיכה לדבר והתעלמה כליל מקיומי‎.
‎"‎מה‎ ‎עם המחברת שלי?" שאלתי‎.
היא הסתובבה אליי במבט זועם וסטרה בחוזקה לפניי‎.
‎"‎אידיוט, אני מדברת בטלפון! לך חכה לי בקצה המסדרון." היא המשיכה לדבר והפנתה‎ ‎לי את ‏גבה‎.
לא ידעתי איך להגיב ולכן פשוט הלכתי להיכן שאמרה לי וחיכיתי, בטוח‎ ‎שהכל יתברר במהרה‎. ‎‎
חיכיתי שעה והיא עדיין לא הגיעה. בסוף החלטתי ללכת לחפש‎ ‎אותה. מצאתי אותה בקפיטריה ‏שותה קפה ומעשנת עם שתי חברות. "הדר?" שאלתי‎.
היא‎ ‎הביטה בי בעיני התכלת שלה ושאפה עשן לכיווני. "מה אתה רוצה עכשיו‎?"
‎"‎רציתי רק‎ ‎לדעת מה עם המחברת שלי‎."
‎"‎מטומטם אתה מפריע לי!" היא אמרה בכעס ושתי חברותיה‎ ‎גיחכו‎.
הבנתי שככל שאני נותן לה לדבר אליי כך זה רק מעודד אותה הלאה, הייתי‎ ‎צריך לצעוק עליה ‏ולדרוש ממני שתחזיר לי מיד את מה ששייך לי‎.
במקום זה רק עניתי‎, "‎אני מצטער... רק רציתי‎..."
‎"‎שתוק!" היא צעקה לעברי. שתי החברות שלה הביטו בי‎ ‎בגיחוך והרגשתי מבויש מאוד לעומתן‎.
שתקתי בזמן שהיא עישנה כמה שאכטות, אותן‎ ‎נשפה כמובן הישר אלי‎.
‎"‎תקשיב לי ילד" היא אמרה בטון מתנשא, "אני עסוקה עכשיו‎\ ‎תגיע לכתובת הזו היום ב-8, אל ‏תאחר!" היא כתבה משהו על פיסת נייר, מעכה אותה לכדור‎ ‎והפילה אותה ליד המגף שלה‎.
‎"‎תרים את זה כלב" אמרה אחת החברות, שחורת שיער ויפה‎ ‎מאוד, ושלושתן צחקו‎.
רציתי לקבור את עצמי מבושה, אבל הזיקפה במכנסיים שלי עמדה‎ ‎להתפוצץ. הייתי שלה והיא ‏ידעה את זה, היא קלטה אותי מהרגע הראשון‎.
מרגיש את‎ ‎הבושה בצורה חיה ביותר, התקרבתי לעברה בעודי יורד על ארבע ולקחתי את ‏הפתק‎.
רציתי לקום חזרה אבל מצאתי את עצמי מהופנט מול המגף שלה והריח שהוא הדיף‎.
פתאום הרגשתי משהו נוחת על שיערי, היא איפרה עליי את הסיגריה‎.
‎"‎נוח לך‎ ‎להיות מתחתיי כלב?" היא שאלה‎.
הבטתי למעלה וראיתי אותה מביטה בי במבט עליון‎ ‎ומתנשא ואת שתי חברותיה מביטות בי כלא ‏מאמינות‎.
אני חושב שבאותו הרגע התאהבתי‎ ‎בה באמת והבנתי שגורלי ישאר לנצח קשור באישה הזו, ‏היפהפיה בעלת החיוך המתנשא‎.‎

רכושה של הגבירה 2‏
הגעתי לכתובת שהיא נתנה לי בלב דופק‎. ‎הייתי כל כך מגורה עד שבקושי הצלחתי לעמוד. קול ‏קטן בראשי ניסה לשכנע אותי לקחת את‎ ‎המחברת וללכת, השתקתי אותו בכוח‎.
דפקתי בדלת ונשמתי עמוק, כאילו אני עומד לקפוץ‎ ‎ממטוס בלי מצנח‎.
הדלת נפתחה ומולי עמדה הדר, לבושה בכותונת שקופה כחולה, מאופרת‎ ‎קלות, ליפסטיק ‏אדום מבליט את שפתיה החושניות‎.
היא נראתה כאילו נלקחה מתוך חלום‎, ‎לא יכולתי לדמיין או לחלום אישה יפה יותר‎.
ברכיי רעדו ואיבדתי שיווי משקל, נפלתי‎ ‎על ברכיי למולה‎.
היא לא אמרה דבר, רק הביטה בי בחיוך שלא הגיע לעיניה וסימנה‎ ‎באצבעה שאבוא אחריה‎.
לא טרחתי אפילו לקום ופשוט זחלתי על ברכיי אחריה, מהופנט‎ ‎מעכוזה המושלם‎.
שכחתי מה קורה ואפילו את שמי, הייתי מהופנט ומוקסם מהיופי הנשי‎ ‎שלמולי‎.
היא הובילה אותי לחדר עם מיטה גדולה ובפינתו כלוב גדול שיכול היה בדוחק‎ ‎להכיל בן אדם‎.
‎"‎כנס." היה כל שאמרה, ואני צייתתי‎.
אני לא יודע איך חיי היו‎ ‎נראים אילולי הייתי מציית לה בעיוורון שכזה, אבל זה נראה היה כמו ‏הדבר הטבעי והנכון‎ ‎ביותר לעשות למול אישה שכזו. פשוט להיכנע. לא לחשוב, לא לרצות, רק ‏לציית‎.
היא‎ ‎נעלה את הכלוב מאחורי והתיישבה על המיטה ברגליים שלובות‎.
‎"‎אני מכירה אותך." היא‎ ‎פתחה, רק אז נזכרתי לנשום‎.
‎"‎הכרתי גברים כמוך כל חיי. תמיד הבטתם בי, הזלתם ריר‎. ‎לפעמים הייתם ערסים דוחים ‏שהתחילו איתי, לפעמים חנונים ממושקפים שעשו לי את‎ ‎השיעורים, לפעמים נהג מונית שהוריד ‏לי חצי מחיר. היופי שלי מסנוור אתכם, חודר‎ ‎אליכם. השתלטנות הטבעית שלי חודרת מתחת ‏לעור שלכם ואתם מפסיקים להיות בני אנוש‎ ‎והופכים להיות עבדים. חלק יותר, חלק פחות, חלק ‏לא מבינים בכלל שהם עבדים לכוח שלי‎, ‎חושבים שהם החזקים, אבל אני יודעת‎..."
היא חייכה וליטפה את שערה הארוך. רציתי‎ ‎לגעת בעצמי אבל ידעתי שאסור לי‎.
‎"‎ובסוף החלטתי לא להילחם בכוח שלי, לאמץ אותו‎. ‎למה לי לעבוד קשה כשאני יכולה לשלוט? ‏וזה מה שאני רוצה, לשלוט בחייו ונפשו של אדם‎ ‎אחר, שישרת אותי בכל דרך שארצה, שייתן לי ‏לעשות בו ככל העולה על רוחי ותמיד יודה לי‎ ‎וידע את מקומו. אני רוצה עבד, ובחרתי בך‎."
יישותי התמלאה בתודה אינסופית כלפי‎ ‎האישה הזאת, שידעתי שיכלה לבחור כמעט בכל אדם ‏אחר על פני הפלנטה הזו, והחליטה שאני‎ ‎אהיה זה שיזכה לשרת אותה‎.
‎"‎אשרת אותך לכל ימי חיי." אמרתי בכניעות. הייתי מעבר‎ ‎למה שמכונה "סאב-ספייס". כל ‏האישיות שלי עברה מהפך מוחלט, הבנתי שחיי לא יהיו יותר‎ ‎אותו הדבר‎.
היא ציחקקה וקמה. הבטתי בגופה המושלם מעבר לכל דימיון מלמטה והבנתי‏‎ ‎עד כמה היא ‏עליונה עליי, עד כמה אני עבד ליופי ולרשעות שלה‎.
‎"‎אתה תשאר פה עבד‎" ‎אמרה, "עד שאחליט שאתה ראוי להתחיל בשירותי‎."
היא עזבה את החדר וכיבתה את האור‎. ‎במשך השלושה ימים הבאים לא ראיתי ולא שמעתי ‏כלום‎.
שריריי כאבו והטלתי את צרכיי‎ ‎בכלוב. היא שמה קערת מים כשישנתי, וכך עיכלתי לאט לאט ‏את מעמדי החדש‎.
בשחר היום‎ ‎הרביעי נפתח האור ומולי עמדה האלילה לבושה בבגד עור מגרה שהבליט את ‏שדיה המושלמות‎ ‎בלוא הכי‎.
‎"‎הגיע הזמן עבד, ברוך הבא לחייך החדשים‎."
היא פתחה את הכלוב. זה‎ ‎היה המבחן שלי, אולי היא ציפתה שאברח או אפילו אתקוף אותה‎.
במקום זאת יצאתי‎ ‎מהכלוב והשתחוותי בפניה אפיים ארצה‎.‎

רכושה של הגבירה 3‏
מאותו יום ואילך הפכתי לרכושה של הדר‎. ‎גם באופן רשמי רשמתי את כל רכושי על שמה וכך ‏למעשה הייתי כבול אליה ולרצונותיה‎ ‎אפילו אם הייתי רוצה להימלט מהמצב שנקלעתי אליו‎.
התחלתי להבין שבעצם אינני מכיר‎ ‎כלל את בעלתי, וחוץ מיופייה היא הייתה חידה גמורה עבורי‎.
היא לא הרשתה לי לדעת‎ ‎דבר על חייה, לאן היא הולכת ועם מי היא נפגשת ונאסר עלי ‏בחומרה לחקור אותה בכל תחום‎ ‎שהוא. אם ארצה שתדע, אמרה, אגיד לך‎.
את לימודיי שלי באוניברסיטה הפסקתי מיידית‎ ‎כדי שאת מה שנשאר מהכסף עבור שכר ‏הלימוד אוכל להפקיד בחשבונה של הדר. הייתי עוקב‎ ‎אחריה כל יום הלימודים, מסכם עבורה ‏את החומר, מצית סיגריה או רץ לקנות לה ולחברותיה‎ ‎אוכל בקפיטריה‎.
‎"‎אחי מה קורה לך?" שאל אותי רונן, חבר טוב שלי מהלימודים. רציתי‎ ‎לענות לו אבל לא יכולתי ‏לחשוב על שום הסבר הגיוני שיספק אותו מדוע הפכתי תוך שבוע‎ ‎לשפוט גמור של הבחורה ‏הזו, קופץ לכל פקודה שלה ומשפיל את עצמי בפניה‎ ‎בשמחה‎.
חברים שלי החלו להתרחק ממני והדר צחקה על כך בזלזול באמרה שרכוש לא זקוק‎ ‎לחברים‎.
כך איבדתי למעשה את כל חיי, וכל זאת מבלי לדעת דבר על מלכתי מלבד‎ ‎שדרישותיה לעולם ‏לא נגמרו וכמה שלא עבדתי עבורה, תמיד עבודתי לא הייתה‎ ‎מספיקה‎.
‎"‎זה הכל?" הייתה שואלת בזלזול אחרי שהייתי כותב עבורה עבודה של 30‏‎ ‎עמודים‎.
‎"‎פעם הבאה תשקיע יותר טמבל!" הייתה נוזפת בי לאחר שהייתי עומל יום שלם‎ ‎על צחצוח ‏דירתה‎.
ככל שחלף הזמן והסטנדרטים שלה רק גברו והלכו איבדתי את הערכתי‎ ‎העצמית ובאמת ‏האמנתי כי אינני עובד מספיק בעבורה והכפלתי את מאמציי. מצאתי עצמי‎ ‎מפסיק כל פעילות ‏אחרת מלבד שירותה, וכל מחשבותיי התמקדו במחשבה כיצד אוכל לרצות‎ ‎אותה יותר‎.
בעיניי היא הפכה לאלה מהאגדות וחשתי כבוד רק לשהות במחיצתה, כל שכן‏‎ ‎לשרתה כעבדה ‏הצמוד‎.
כעבור שבועיים של שירות מסור היא הניחה עליי חגורת צניעות‎ ‎כשישנתי וכשהתעוררתי מצאתי ‏את עצמי חסר כל גישה למבושיי. היא לא אמרה על כך דבר‎ ‎ולכן לא העזתי לפצוע פה, וכך ‏איבדתי את השליטה על אוני. ברור מאליו שהדבר רק הגביר‎ ‎את רגשות ההערצה שלי כלפיה ‏וכל מחשבותיי המיניות התמקדו אך ורק בה, זאת מבלי שאפילו‎ ‎ראיתי אותה ערומה פעם אחת. ‏למעשה היא תמיד הייתה לבושה בבגדים האלגנטיים ביותר בשעה‎ ‎שאני הייתי ערום רוב הזמן ‏כשהיינו לבד. אני חושב שאילו הייתה אומרת לי לקפוץ מהגג‎ ‎הייתי עושה זאת ללא היסוס, זה ‏היה שלושה שבועות לאחר שראיתי אותה בפעם‎ ‎הראשונה‎.
היא לא הרשתה לי לגעת בה או לדבר ללא רשותה המפורשת ומעולם לא השתמשה‎ ‎בשמי, רק ‏בפקודות קצרות וחד משמעיות. חייתי בריגוש מיני ונפשי תמידי, ייחל ליום בו‎ ‎תרשי לי לראות ‏את עורה החשוף ואולי אפילו להריח אותו‎.
את ארוחותיי הייתי אוכל‎ ‎למרגלותיה , גם באוניברסיטה, ומהר מאוד התרגלו כולם שלהדר יש ‏עבד, שלא צריך להתייחס‎ ‎אליו בכבוד ושהוא יציית לכל פקודה מכל אדם שהדר תאשר‎.
כעבור חודש מיום היכרותנו‎ ‎הכריזה הדר כי אנו נינשא ואשרת אותה עד יום מותי‎.
שיניתי את שם משפחתי לשמה ואת‎ ‎שמי הפרטי מסרתי בפתק שלא הורשתי להסתכל בו. ביום ‏החתונה אמרה הדר אוכל לדעת את שמי‎ ‎החדש. טסנו לקפריסין ונישאנו בטקס אזרחי במלון ‏יוקרתי שמיטב כספי שילם. הדר החלה‎ ‎לעלות במדרגות לעבר חדר הכלולות והבטתי בהערצה ‏חסרת גבולות בישבנה המכוסה שמלת כלה‎. ‎הטקס היה רגיל לכל דבר, מלבד העובדה ‏שמשפחתי לא הוזמנה היות והדר לא הרשתה לי ליצור‎ ‎אתם קשר יותר. משפחתה קיבלה את ‏מעמדי בסיפוק רב והבנתי שהחינוך בביתה היה תמיד בעל‎ ‎אוריינטציה מטריארכלית והיא ‏עודדה ליטול לעצמה בעל-עבד כפי שעשו אימה ואחיותיה והדר‎ ‎נענתה לדרישה בשמחה. נכנסו ‏לחדר הכלולות והבטתי לראשונה בכלתי הטרייה‎.
היא נראתה‎ ‎נהדר בשמלה הלבנה בעלת המחשוף הנדיב, ורגליה היו חלקות וארוכות. היא ‏הייתה האישה‎ ‎היפה ביותר שאפשר לדמיין, ונוס עלי אדמות, קליאופטרה בעלת שיער זהב‎.
‎"‎רד על‎ ‎ברכיך בעל" אמרה לי, "וקבל את שמך החדש‎."
ירדתי על ברכיי מול אשתי-בעלתי והייתי‏‎ ‎מוכן לספוג לתוך תוכי את הזהות החדשה שבחרה ‏עבורי האלה הזו - אשתורת, אמטרסו‎ ‎אומיקאמי, קאלי, אפרודיטה.הכרתי אותה אז חמישה ‏שבועות‎.‎

רכושה של הגבירה 4‏
באותו ליל כלולות שבו נחתם גורלי לנצח גילתה לי הדר את סודה‎.
לא הייתי הראשון‎ ‎שעבר את מסכת ההשפלות שהעבירה אותי, לא הייתי הראשון שכרע על ‏ברכיו מולה ונשבע‎ ‎לשרתה לעולמי עולמים, לבטל את כל רצונותיו בפניה, להיות עבד נרצע ‏לכל‎ ‎גחמותיה‎.
למעשה היינו חמישה, ומאותו הרגע שחתמתי על חוזה הנישואים בינינו הפסקתי‎ ‎להיות בן אדם ‏והפכתי להיות עבד מספר חמש‎.
האשליה שלי שלנו יש אהבה מסוג אחר‎, ‎שונה אומנם ומשפילה מאוד עבורי, אך אישית ‏ואינטימית בין שני אנשים – כל זה התנפץ‎ ‎בפניי כאשר הבנתי שבעיני הדר הייתי עוד אפס חרמן ‏שנפל שדוד מול יופיה ומעתה והלאה‎ ‎יקדיש כל רגע פנוי וכל מחשבה עבור נוחותה האנוכית ותו ‏לא. כעת כששיניתי את שמי‎ ‎וניתקתי קשר עם כל מי שהכיר אותי אי פעם, הובילה אותי הדר ‏לביתי החדש‎.
הייתה זו‎ ‎וילה מהודרת שנקנתה בכספם ועמלם של עבדיה של אלילתי. הדירה אותה חשבתי ‏לזו שבה היא‎ ‎גרה לא הייתה אלא למעשה מלכודת לשוטים כמוני‎.
מכיוון שהדר לא חשה כי יש לה צורך‎ ‎בעבדים נוספים לתקופה הקרובה היא מכרה את הדירה. ‏חשתי אידיוט, מרומה, אדם שנשדד‎ ‎מחייו, אך מבט אחד ברגליה הלבנות והארוכות, שיערה ‏הזהוב והארוך והנונשלנטיות בה‎ ‎חילקה את הוראותיה לעבדיה הצייתנים ככלבים מאולפים, ‏והרגשתי כי אני נמס ומאבד כל‎ ‎שריד של רצון חופשי או יכולת להתנגד לפקודותיה של האלה ‏אותה שירתתי‎.
ארבעת‎ ‎הגברים האחרים הגיעו מרקע מגוון וגילאים שונים אך דבר אחד היה קבוע בכולם – הם‎ ‎הרוויחו הרבה הרבה כסף‎.
הם היו עוזבים את הוילה בבוקר וחוזרים מאוחר בלילה‎ ‎לעבודות ניקיון ושירות שונות. אני הייתי ‏עבדה הצמוד של הדר, מלווה אותה לשיעורים‎ ‎ולבילויים, עומד בצד עם התיק מחכה להוראות ‏בזמן שהיא מעשנת סיגריה ומפטפטת עם חברה‎, ‎מתעלמת ממני כליל‎.
יום אחד בעוד הדר שוכבת על כיסא מתקפל בחצר הוילה ומשתזפת‎, ‎שמעתי אותה מוחאת כף ‏פעמיים, סימן לכל העבדים להגיע מיד למרגלותיה. רצנו כולנו‎ ‎מעיסוקינו השונים והשתחוונו ‏אפיים ארצה אל מולה‎.
היא חיכתה זמן מה לפני‎ ‎שהתייחסה אלינו, מודעת לעובדה כי אנו בוהים בה בהערצה מוחלטת ‏וטמטום גברי‎ ‎אופייני‎.
היא לבשה ביקיני אדום שהלם את עורה הצחור ואת שדיה הגדולים, היא חבשה‎ ‎משקפי שמש ‏והחזיקה בידה כוס שתייה צלולה ונראתה ככוכבת הוליוודית מהשורה‎ ‎הראשונה‎.
ציפורני רגליה וידיה היו משוחות בלק אדום ועל אחת מאצבעותיה ענדה טבעת‎ ‎יהלום שעלתה ‏יותר ממיליון דולר, אותה קנה לה מעריץ להוט שממנו נפטרה יום אחרי‎ ‎שקיבלה אותה‎.
‎"‎בעליי" היא פצחה בדבריה ושום הרגשתי את דקירת הבגידה‎.
‎"‎החלטתי‎ ‎כי אינני באמת זקוקה לשפוטים כה רבים, יש לי יותר כסף ממה שאני אוכל אי פעם ‏לבזבז‎ ‎והחלטתי להיפטר משניים מכם. השלושה האחרים יוכלו להמשיך לשרת אותי כפי ‏שעשיתם עד‎ ‎היום. אלה שיעזבו יוכלו לפתוח חשבון בנק משלהם ולהתחיל להרוויח שוב ‏ואתגרש מהם, הם‎ ‎יוכלו לחזור לחיים שחיו לפני שפגשו אותי‎."
ליבי דפק במהירות, הייתה זו הזדמנות‎ ‎חד פעמית לעצור את הטירוף הזה, לחזור להיות בן אדם ‏ולא רק רכוש של גבירה שרצונותיה‎ ‎לעולם אינם נגמרים ודרישותיה עמוקים כמי הם‎.
‎"‎אבל," המשיכה והביטה בנו מתחת‎ ‎למשקפי השמש במבט מזלזל. "אלה שילכו לא יוכלו ‏לראות אותי שוב לעולם ולמי שיישאר לא‎ ‎תינתן ההזדמנות הזו שוב לעולם. תהיו עבדיי עד יום ‏מותכם ותצטערו על היום הזה שבו לא‏‎ ‎בחרתם לעזוב את ארמוני‎."
תוך כדי דבריה היא מתחה את רגלה האחת כלפי מעלה ומבטי‎ ‎כולנו נדדו לאורך הרגל הלבנה ‏והמושלמת עד שבהינו כולנו בכף רגלה הארוכה, באצבעותיה‎ ‎המטופחות ועותקות הנשימה. ‏התנשמתי בכוח רב ושמתי לב כי השאר היו מהופנטים‎ ‎כמוני‎.
ידעתי שלעולם לא אעזוב אותה, לא לפני שטעמתי את טעם האצבעות הללו. וגם‎ ‎ידעתי בו בזמן ‏כי ברגע שארגיש את העור שבין אצבעותיה על לשוני, לא אוכל להינתק ממנה‎ ‎לעולם‎.
‎"‎אין מתנדבים?" שאלה בעודה מלטפת באיטיות את שדיה‎.
שמעתי גניחה קצרה‎ ‎והבחנתי כי אחד משותפיי לגורל פלט זרע מתחת לחגורת הצניעות שלו‎.
הדר הבחינה בזה‎ ‎ועיניה רשפו בכעס, "אידיוט!" צעקה, "איך אתה מעז לגמור בלי רשותי! אתה ‏רכוש! לעולם‎ ‎לא תעשה דבר מבלי רשותי המפורשת, אני צריכה לשלוח אותך מכאן עכשיו‎!"
האימה על‎ ‎פניו של האיש הייתה אמיתית ומיד הוא החל להתפלש בעפר למול הכיסא עליו ‏שכבה‎ ‎בנינוחות‎.
‎"‎בבקשה לא! אל תשלחי אותי הוד מעלתך, אני עבדך הנרצע לנצח‎!"
הדר‎ ‎הביטה בו בוכה ומתחנן כמה דקות בעודה מחייכת בניצחון. כולנו היינו שלה, לא היה ספק‎ ‎בכך‎.
‎"‎וובכן אם כולכם מתעקשים להישאר בעליי, יהיה עליי לחשוב על דרך אחרת לשלוח‎ ‎שניים ‏ממכם‎."
היא ירקה על הדשא מתחת לה וציוותה: "לקקו‎!"
מיד קפצו חמישה‎ ‎פרצופים לאדמה שמולה, מלקקים את שאריות הרוק על הדשא, רבים עליו ‏כאילו היה נקטר‎ ‎האלים‎.
הדר צחקה צחוק גדול ומחאה בידיה בהנאה‎.
‎"‎אפסים שכמוכם, תירוץ עלוב‎ ‎לגברים. אני אבחן אתכם אחד אחד ואחליט מי הראוי ביותר ‏להיות רכושי ומי יהיו השניים‎ ‎שישולחו מכאן לנצח, עכשיו עופו מכאן‎!"
קמנו בהכנעה והחלנו ללכת כלפי פנים הוילה‎, ‎בעודנו הולכים לאחור מפאת כבודה של המלכה ‏לא העזנו להפנות את גבינו‎ ‎אליה‎.
כשהגענו פנימה הבטנו זה בזה בשנאה גלויה, המחשבה שאאלץ להיפרד מהדר הייתה‎ ‎קשה ‏מנשוא‎.
ידעתי שהיא בגדה בי, ניצלה אותי ובזה לי, אך בו בזמן אהבתי אליה‎ ‎הייתה חמה מהשמש ‏ורגשות ההערצה שחשתי כלפיה היו חזקים משלשלות ברזל‎.
הבטתי בה‎ ‎שוכבת על הכסא ומשתזפת, חיוך של ניצחון ועליונות נסוך על פניה. היא הייתה ‏אלה ושדה‎ ‎בו זמנית, מלכה ומכשפה, וידעתי שאם תעזוב אותי לבטח אמות‎. ‎