צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אקסיומה (מיומנו של רומנטיקן חסר תקנה)

RIS
RIS
לפני 17 שנים • 30 במרץ 2007

אקסיומה (מיומנו של רומנטיקן חסר תקנה)

RIS • 30 במרץ 2007
.
אקסיומה
(מיומנו של רומנטיקן חסר-תקנה)

(שידורחוזר לכבוד הפסח)*


למה דווקא ככה?
למה בדרך הכאב, ההשפלה והכוח?
כי ככה.
אין למה. זו אקסיומה.
למעשה, זו ה-אקסיומה. בהא הידיעה.

פשוט, כי כך אנחנו אוהבים.
That’s how we love.
And that’s exactly how we make love.

כך אנחנו אוהבים לאהוב.
בכוח. בגסות. בבוטות.
לקחת.
לחמוס, לתפוס, לבעול כמו שהסוס מרביע את הסוסה, הוא לא שואל אותה, הוא עולה עליה ומזיין לה את הרחם עם זין בגודל של תותח.

כמו חתול שקורע את החתולה ומחזיק אותה שלא תזוז, תוך כדי, בנשיכה על העורף שלה. בדיוק במקום ההוא שמשתק. בדיוק במקום שגם אנחנו אוהבים לתפוס.

פשוט, ככה.
ככה.
למה ככה?
זו האקסיומה.
כי כך אנחנו אוהבים.

אין צורך לשיר שירי הלל לעוצמה.
העוצמה מבקשת לה דרך, מוצא להתפרץ מתוכו כמו לבה הכלואה בבטן האדמה.
היא איננה מבקשת לה שירי הלל.

די בנאומי הוקרה לכאב.
קַצָּה הנפש בפתפותי ביצים אודות ה"נתינה" וה"הענקה" של הכאב. יעני תיכף תקבל את אות ארגון הפילנטרופים הבינלאומי.
נשבר הזין מהלָחְמֶה הזה.

אתה מכאיב כי זה מעמיד לך את הזין. עושה אותו קשה וחם ורוטט.
אתה משפיל כי זה מדליק אותך ומכווץ לך את פי הטבעת מרוב ריגוש.
ואל תזיין את המוח על כמה אתה מעלה אותה כשאתה מוריד אותה.
אולי היא עולה, אבל זה לא משהו שאתה עושה. לטס פייס איט.

בינתיים, כשאתה מוריד אותה זה מחרמן את שניכם. אל תברח מהאמת הזו. אל תספר לעצמך סיפורים על כמה ידך החזקה פותחת בה שערים או עושה בה שיעורים. ח'ליק מדאווין. אכלנו סיפורים כאלה עד שיצא לנו מכל החורים.
שחרור מכבלים כאילו. בולשיט.
שחרור ממוסכמות כאילו. חה חה חה...

תגיד פשוט שאתה אוהב לזיין בכוח, להכאיב, להשפיל, שזה מרגש אותך מאוד, שהלב דופק לך חזק ושהגמירה שלך חזקה פי כמה מאשר סתם זיון עם פולניה ונילית שכיחה.
שאתה טס כמו טיל כשאתה מצווה עליה והיא מצייתת.
שאתה נמס כשהיא מבקשת ממך מתוך הסערה של התשוקה שלה שתקרע אותה, שתיקח אותה שתכאיב לה, עוד ועוד. ועוד.
כשהיא מתחננת לפניך שתרשה לה לגמור.

אז אל תתחיל עם הפלספה הזאת שהאדנות שלך סו טו ספיק יודעת להביא לה גאולה.
ואל תספר לה סיפורים שהיא זכתה בפיס כשהסכמת לקבל את ה"מתת" שלה, אעלק.
אל תמכור לה שאתה מקלף ממנה קליפות. גיב מי א ברייק. תפוח אדמה אתה לא יכול לקלף.
ואל תספר לה שאתה אמן שמפסל אותה.
או שאתה מלטש אותה כמו יהלום גולמי.

בינינו, אתה לא יכול לפסל אפילו פלסטלינה.
ואל תבלבל את הביצים בקשקושים על ליטושים. היא יודעת שהיא לא יהלום ושהמקסימום שאתה יכול ללטש זה את הכלים שאתה רוחץ אצל אשתך במטבח.

כן, היא מהנהנת לך בעיניים מבריקות כי היא אוהבת סיפורי סבתא. אבל היא אישה, רבאק. אתה לא יכול באמת לעבוד על נשים, יש להן איברי חישה וקליטה בעוצמות שאתה בכלל לא מעלה על הדעת את קיומן.
הן יודעות.

והיא יודעת שזו חרטא. היא יודעת שאתה מוכר לה אדים חמים של הבל פה.
אז למה היא אוכלת את החרטא הזאת?

כי היא אוהבת שמזיינים אותה בכוח.
היא אוהבת שתופסים לה חזק בעורף ומכריעים אותה בכח ארצה.
היא אוהבת שקוראים לה שרמוטה וחור וכלי. זה מרטיב את הכוס של האמ אמממא שלה. והלב דופק לה בעשרת אלפים סל"ד כשאתה מקפל אותה וכשאתה משתעשע בה ומשפיל אותה.
והעיניים שלה רועדות כשאתה מצליף בה ומצווה עליה לפתוח רחב את חור התחת בשתי ידיים, לשירותך.

בשביל זה היא מוכנה לשמוע את הבולשיט שלך, שמקסימום רק אתה, אולי, מאמין לו.
וגם זה רק אם אתה באמת אהבל.

כי היא אוהבת את זה.
היא אוהבת שאתה לוקח אותה כמו כובש שבועל שבויה בארץ כבושה.
היא אוהבת את הפוזה שלך שמגיע לך הכל.
היא אוהבת את הפוזה שלך שאתה בא ומצפה לקבל שירות כיד המלך, היא אוהבת לזחול בשבילך ולהתפשק בפניך וכשאתה משתין עליה או מחדיר לה מחטים לפטמות או מה שזה לא יהיה שאתם אוהבים היא יכולה למות מרוב ריגוש ואהבה.

כי היא יודעת שככה אתה אומר לה שבא לך עליה. כי היא יודעת שכמה שאתה מכאיב לה יותר ככה אתה רוצה אותה יותר. כי היא נמסה לגמרי מזה שאתה רוצה אותה. ובמיוחד מזה שאתה רוצה אותה. ושאתה רוצה אותה ככה.

כי היא מתחרפנת ונטרפת מזה שאתה קשה אליה ומזה שאתה לוקח אותה ועושה בה כבתוך שלך ונותן לה להרגיש כמה היא שפוטה שלך.
(נכון, כשהחשמל מזמזם והעוצמה גואה מתעוררת ונוכחת בין השיטין גם רכות אינסופית מהסוג שנולד רק מתוך ובסמוך ליד הקשה אבל ברגע זה נשאיר את החיבוקים לזמן אחר).

בינתיים קח אותה ככה.
ככה. בדיוק. בלי קשקושים וליטופים.
ככה, כמו פעם, כשהיינו צעירים, אז, מזמן, במערות.
חזק ואגרסיבי וחסר עכבות. בדיוק ככה.
ככה, בדיוק. חזק ובוטה וגס.
ככה, כאילו אתה שֵייך בהרמון שלך והיא אחרונת השפחות.
ככה, פרוע ומשולח רסן כשהפנים שלך הופכות למסכה של אכזריות שוצפת קצף והעיניים שלך שטופות דם מרוב תשוקה.
ככה היא אוהבת.

ככה היא אוהבת אותך.
ואם אתה לא אוהב אותה בחזרה אתה סתם זבל.

אבל אל תדאג. היא יודעת בדיוק מי זבל ומי לא. אם אתה זבל לא תרחיק לכת. אולי תמצא מדי פעם פרייארית שתמצוץ לך במושב האחורי של הגרוטאה שלך. אבל בסוף היא תדע וכולם, כולל אותך, יידעו שאתה סתם זבל.
אבל אם אתה לא זבל ואם היא אוהבת אותך – זכית בפיס חביבי.
אתה על גג העולם.

ואתה יודע מה? גם היא.

למה?

ככה.

כי שם בדיוק אנחנו אוהבים להיות. שם אנחנו פועמים. שם אנחנו מרגישים את החיות זורמת לנו בורידים ומארגזמת אותנו.
שם אנחנו חווים אושר. ומהו אושר אם לא החירות לפעום ביחד איתה את פעימת הלב האחת.

בלי הסברים ורציונליזציות נוספות.
כי ככה אנחנו אוהבים את זה.

ככה אנחנו אוהבים את זה.
כי ככה אנחנו אוהבים.
כי ככה אנחנו.
ככה,
בדיוק.

זו האקסיומה. וזה מה שזה,
אקסיומה.


ועכשיו בואי יא נקב, יא שרמוטה, ותענגי לי את חור התחת עם הלשון שלך.



*הקטע פורסם - בשינויים קלים - בדיוק היום לפני שנה בפורטל הבדסם של פולו.
aka BODYGUARD
לפני 17 שנים • 30 במרץ 2007
aka BODYGUARD • 30 במרץ 2007
רק הערה אחת שהתמלטה מעינה הבוחנת של הגרניקה..

המילה פולניה :מסוכנת...כל כך מסוכנת שכל הפולניות עלולות

להתאחד והאקסיומה היחידה שנחוש היא אנטרקטיקה...


כתוב מצוין.
עזית
לפני 17 שנים • 30 במרץ 2007
עזית • 30 במרץ 2007
עונג גדול לקרוא את זה שוב .
תודה
להבה חשופה
לפני 17 שנים • 31 במרץ 2007

א מ ן !@!

להבה חשופה • 31 במרץ 2007
סוף סוף האמת יצאה לאור .!!
Tuff​(שולט)
לפני 17 שנים • 31 במרץ 2007
Tuff​(שולט) • 31 במרץ 2007
נכון שבבסיס אנחנו עושים כי זה טוב לנו, אבל אין צורך לזרוק את הטוב עם הרע כחלק מניקיון הפסח הזה.

אני אוהב לעצב וללטש. כי התוצאה מותאמת לי אישית.
אנחנו מקלפים שכבות. שכבות של חשש כשחוצים גבול. ושכבות של מודעות עצמית, ומודעות לצרכים. בעיקר כשהכל חדש.
אנחנו שוברים מוסכמות. זו עובדה.
ויש עוד...
אז נכון. אין צורך לנפנף באלו כסיבות למה שאנחנו עושים. אבל יחד עם זאת, אין צורך לזלזל בדברים האלו. לפחות לא בחלק מהם.

ומהצד השני, ואפשר גם להמשיך ולצמצם את ההגדרה של מה שאנחנו עושים ולמה. לבסוף נגיע לשימור הגזע.

וגם: כתוב יפה, והולך לפחות צעד אחד קדימה לכיוון שגם אני מאמין בו.
תודה.