G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
8 באפר׳ 2007
רוחות של פסח
פעם, פעם היו המילים באות לי בקלות. כל שהייתי צריך היה לשבת אל מול המקלדת, בערך כמו שאני עושה עכשיו, ממש ברגע זה, וזהו, המילים היו יוצאות מעצמן. אם היה להן ערך או תוכן, זה כבר לא ממש משנה או שינה לי בעבר, העיקר היה לכתוב. משום מה, לאחרונה, אני מוצא שלמילים יש משקל וכל מילה שקולה למשפט שלם. בכלל, לאחרונה, גם הרקע השחור של האתר הזה, זה שכל כך אהבתי בעבר ושגרם לי להרגיש שלמילים יש את הרקע הנכון להם, הפך חיוור ונדמה בעיני לעוד רקע של אתר בלוגים ישראלי עם פונטים כחולים על רקע לבן. אני לא יודע אם זו העובדה שנושא האתר הזה הפך בעיני למשהו ששייך לעברי, או שזו הזוגיות שבה אני נמצא. הזוגיות הזו שגורמת לי להרגיש שהרגליים שלי לא נוגעות באדמה וכולי מרופד מכל הכיוונים כמו שיח. מצחיק, המילה שיח יצאה לי כשבעצם יכולתי לכתוב מאסטר, מילה שתוכנה יותר נכון לאתר הזה אבל לא, אני לא מאסטר, אני שיח. מדושן, מעונג, יודע את מקומו ואת מקום בת זוגתו. אין לי שום עניין לכופף, ההפך, לרומם. לעטוף, לחבק, ללטף את הארנבת הקטנה הזו שיצאה לי מתחת איזה סלע בצאט של הכלוב ואמרה: "רוצה גזר גולדי?"
לפעמים אני נכנס לפה, סתם, לאיזה ביקור ללא כל מטרה. ובעצם, אולי המטרה היחידה שלי היא לראות את המקום ההוא, זה שהייתי בו פעם ולהרגיש שבע ומסופק. בערך כמו לדפדף בספר מחזור ולהיאנח על כמה שטוב שגיל הטיפשעשרה מאחורי. * אליהו הנביא נכנס בדלת בית הורי בעת הסדר. הם לא הבחינו בו, גם לא כל שאר יושבי השולחן. "תגיד", הוא זרק לעברי, "אתה רואה אותי, נכון?" "נכון", הנהנתי. "מה נכון?" אמרה לי אימי. "כלום, כלום", השבתי בביטול. "תגיד", הוא המשיך, "איפה הכיסא שלי?" "אהה..." הרמתי את ראשי בחיפוש, "לא יודע... אני לא חושב ש..." "שמה?" אמרה לי אימי. "כלום כלום, עזבי רגע". "לא הכינו לי כיסא הא?" הוא אמר מאוכזב. "לא נראה לי..." השבתי. "מה לא נראה לך?" אמרה לי אימי, "עם מי אתה מדבר?" "עם אבא אבן", זרק אחי הקטן, "כולו דימיונות". "ככה הוא קורא לי, דימיונות?" הרצין אליהו. "לא לא, עזוב הוא לא מתכוון". "וואלק, עם מי זה מדבר?" אמרה ביתו של דודי. "עזבו אותו", אמרה אימי וזרקה בי מבט של 'חכה חכה, אתה תראה עוד איזו שיחה אני אעשה לך בטלפון אחרי הסדר'. "שמע, מה אני אגיד לך, אין כיסא", מלמלתי מתחת לשפתי שלא ישימו לב. "מה זה זה? איזו מן משפחה אתם? כיסא לאליהו אינעל ראבק, מה ביקשתי מה?" "בונה, אתה לא צריך לקלל", השבתי. "לקלל? אינעל ראבק זו קללה? זה בקטנה, תיכף אני שולף פה ת'זין ומשתין לכם על כל האוכל. שרמוטות!" "אורי", לחשתי לאחי, "אליהו הנביא פה מאיים להשתין לנו על האוכל". "למה לא, למה לא, בכבוד, שישתין, מביא ברכה", הוא צחק ואני איתו. "ברכה?" אמר אליהו, "וואלק אתם, כולי אחרי דרינקים במלאך 17, אח'שך חושב שהוויסקי בן מילניום שיושב לי בצינורית יביא לכם ברכה? בוא, אני אשתין לו על הראש". "תירגע", אמרתי. "אני?" אמר לי אחי. "לא לא, לא מדבר איתך". "אז עם מי אתה מדבר למען השם?" קרא אבי. "עם אליהו הנביא, בסדר? יאללה כבר, אכלתם לי את הראש, זה עומד פה כולו שקוף כמו רוח בוכה שאין לו כיסא, ואתם פה חושבים שאני משוגע". "הם חשבו שאתה משוגע עוד הרבה לפני שהופעתי", אמר אליהו. "ספר לי משהו שאני לא יודע", זרקתי בביטול. "אני לא מבינה..." מלמלה אמי לעצמה, "למה אתה חייב לעשות את זה דווקא עכשיו?" "את מה?" "את זה, הדיבורים האלה, הדימיונות האלה, מי זה אליהו הנביא? דמות מספר. אולי הארי פוטר יכנס מהחלון. תמיד עשית את זה. כמו שהיית ילד והיית מדבר עם הילד ההוא, בני דין". "דני דין", פסקתי, "ואם עד היום את לא מאמינה לי שהוא היה חבר שלי, אז זו בעיה שלך, אבל לכי תסבירי איך כשהמשאית ההיא דהרה לכיוון שלי הצלחתי להשליך את עצמי שלושה מטר הצידה כשאני בן שש". "מהפחד!" היא פסקה. "פחד משתק!" קראתי, "דני קפץ והעיף אותי הצידה וככה הוא מת!" "נכון, ומקומו שמור בגן עדן, אני אמסור לו ד"ש ממך. אתה זה זה שהוא התאבד בשבילו? וואלה, איזה בזבוז", גירבץ אליהו. "אתה מכיר אותו?" פערתי את עיני. "ברור!" הוא פסק באדישות. "תגידו לי, למה אתם לא יכולים לריב על שולחן החג כמו משפחה נורמלית. תריבו על דברים אמיתיים!" קרא דוד שלי. "מי רב?" משכתי בכתפיי. "אז אין לי מקום לשבת?" אמר אליהו. "בוא, מה אני אגיד לך, שב פה", אמרתי וקמתי. "נראה לך? אני צריך כיסא משלי ולא כיסא מחומם". "טוב מה אני אגיד לך, אין כיסא. אמא שלי לא מאמינה בשום דבר שהוא לא מוחשי". "חבל מאוד", המהמם אליהו. "מצטער", הרכנתי את ראשי. "אני מציע שנמשיך בלעדיו..." פסק דוד שלי, "גליה, הבן שלך צריך הסתכלות". "את טעויות העבר אין להשיב", היא זרקה לעברו וסימנה לאבי להמשיך בסדר. "אמא שלך כלבה אמיתית הא?" תקע בה מבט אליהו. "הלו הלו, אל תדבר ככה על אמא שלי למה אני תיכף מכניס לך את הפמוט הזה בראש". "לך לך יא אומו, עוד אחד שיאיים עלי", סימן אליהו בביטול. "מה, עכשיו הוא מקלל את אמא?" אמר אחי. "כן. ראית?" "לא ראיתי, אבל איפה הוא הבן זונה הזה אני קם אליו", אמר אחי וזרק מבט בקיר. "פה פה, יא עכבר, ס'תכל לפה", אמר אליהו וצחק. "הוא לא רואה אותך, בוא נראה אותך גבר, כולך מסתתר, תתגלה", אמרתי. "להתגלות? בשבילכם? ז'דיינו!" "תגיד לו שיש פיצה במקרר, אולי החמץ יבריח אותו", אמר אחי ואליהו התנער. "חמץ??? כסססס אומו! משפחה של רוסים!" "הלו, מה נהיה, עכשיו אתה גם גזען?!" "מה מה, מה הוא אמר?" קימץ אחי את גבותיו בחוסר סבלנות. "שאנחנו משפחה של רוסים כי אנחנו לא שומרים כשר", אמרתי. "אנחנו רוסים?" אמרה אימי, "איפה הוא?" "פה, מולך, תסתכלי לפינה ההיא, מעל המנורה, שם הראש שלו". "תן לי רגע משהו אני אזרוק לו בראש", אמר אבי. "תירגעו כולכם!" קרא הדוד שלי והביט בי במבט של בוז, "אין פה אף אחד". "אף אחד הא?" אמר אליהו והשתין לו בצלחת מהמקום שבו עמד. "בונה, איזה זין..." "הא?" אמר אחי. "הבן אדם שלף את הזין והשתין לדוד אריה בצלחת, אבל משם!" קראתי המום ודוד אריה הזיז את הצלחת ממנו. "חשבתי שאתה לא מאמין שיש פה מישהו", צחקתי. "אידיוטים!" פסקה אישתו. "יהודים, עם קשה עורף, רק ביד קשה!" צחקק אליהו. "זו לא היתה יד..." חייכתי. "טוב טוב, ז'דיינו אתה והמשפחה המפגרת שלך. הייתי פה, סאלמת!" הוא פסק ובאחת נעלם. "הוא השתין בצלחת של אריה, איפה הוא..." אמרה אימי ונעמדה על רגליה, "איפה הוא?" "הלך", אמרתי והתיישבתי בכיסא. "לאן הלך?" אמר אבי. "הלך, הלך כשם שבא", אמרתי. "אריה תחליף צלחת". "גליה, תביאי לו צלחת", אמר אבי ואני נשענתי לאחור ובהיתי בקיר כשלפתע עף לי הראש מכאפה. "בן זונה!" אמרתי וניערתי את הראש. "מה קרה?" אמר אחי. "הוא העיף לי כאפה". "מי?" "אליהו". "אבל אמרת שהוא הלך". "כן, הוא נעלם. כנראה שהוא עוד פה". "איזה אומו, מביא כאפות ובורח", אמר אחי ושניה לאחר מכן עף לו הראש באותו החוזק. "וואי, גם אתה?" צחקתי. "האא?" הוא הביט בי חיוור, "מה זה היה?" "אליהו". "וואי וואי, יש לי צמרמורת", מלמלה אימי, "אתה רוצה להגיד לי שיש פה מישהו?" "מה חשבת?" "שאתה עוד פעם מבולבל". "אמרתי לך, את רואה, תאמיני!" "אמא, איזו כאפה חטפתי עכשיו", אמר אחי כשהוא מחזיק בראשו. "אוי ואבוי, לא תבוא ברכה על הבית הזה..." אמר אבי. "אמרתי לכם! למה אתם לא מאמינים?" אמרתי. "מה אני יודע..." אמר אבי בדיוק כשכבו האורות ופרט לנורות השולחן נפלה חשכה על הבית. "וואי וואי, אבוד לנו..." אמרה אימי, "אליהו, מצטערים". "כן, מצטערים", אמר דוד שלי. "תביאו כיסא", אמר אחי. "שישב לי על הזין", אמרתי. "איך אתה מדבר?" צעקה אימי, "זה אליהו הנביא". "נביא? גם מוחמד היה נביא ותראי איזה צרות הוא עושה". "מה אתה משווה בכלל יא מפגר?" קרא אחי. "תביאו כיסא", אמר אבי. "וואי וואי, איזה פחד..." אמר אחי, "מה עם האורות". "תצאו לבדוק את ארון החשמל", אמרה אימי ואני קמתי לבדוק מה קרה עם החשמל כשבדיוק הרגשתי משב רוח ואליהו התיישב לי בכיסא. "מה זה? חזרת?" "כן, כיסאות מוזיקלים. קמת, תפסתי לך". "אבל הצעתי לך קודם לא?" "כן, אבל אני לא אוהב טובות". "מה, הוא חזר?" אמר אחי. "חזר כן, חזר", אמר אליהו ופתאום כלום קראו בבהלה "אמאלה". "מה קרה?" "א.ל..יהו..." מלמל דודי. "אה, עכשיו כולכם רואים אותו?" צחקתי. "כן..." הם מלמלו. "גליה, תביאי צלחת חדשה, גולדי, לך תבדוק את ארון החשמל", אמר אליהו, "איפה הכוס שלי אינעל ראבק..." אני תפסתי צחוק והלכתי לכיוון דלת הכניסה. השקט שעמד בחדר נשבר מהר מאוד כשאח שלי שאל אותו מה מספרי הלוטו ואמא שלי צרחה עליו שזה לא מנומס. אני יצאתי לארון החשמל והשבתי את האור. משם, מהמקום החשוך והקטן הזה, שמעתי אותם, את כל המשפחה שלי על הדודים והבני דודים משוחחים נרגשים עם אליהו הנביא וכששבתי אל פנים הבית, נעמדתי והבטתי בהם, בקבוצת האנשים הזרה הזו, שכמו אותו אליהו, לפעמים גם הם מתנהגים כרוחות רפאים עד שהם בוחרים להתגלות... |
|
|
דניאל_דר(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
8 באפר׳ 2007
ליל סדר הבא
שנה הבאה מותק שלי, ליל הסדר אצל ההורים שלי, אצלנו אליהו יודע איך להתנהג.
|
|
|
|
נהגתי להזקיר בעברי
|
לפני 17 שנים •
9 באפר׳ 2007
גולדי
כמה שאני מחכה למילים שלך.
שמת לב שבחגים אתה מפציע? |
|
|
fuxia
|
לפני 17 שנים •
9 באפר׳ 2007
משעשע
|
|
|
| noaaa |
לפני 17 שנים •
15 באפר׳ 2007
חג שמח
התגעגתי אליך י'חרא
|
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 17 שנים •
15 באפר׳ 2007
היה כיף לקרא אותך גולדי.
התגעגעתי... H.Q |
|
|