בדס"ם וקנאה

בדס"ם וקנאה

מטמורפוזה​(לא בעסק) • 3 במאי 2007

בדס"ם, אדרנלין, מתיחת גבולות ומימוש פנטזיות... ברוכים הבאים אל כאבי הבטן, המקום שם שוכנת הקנאה...

הוא מגלה לה שהפנטזיה שלו היא לצרף נשלטת נוספת, כשהיא יושבת ומתבוננת. היא מדמיינת אותו מתלהט שם מה"בשר החדש", וחשה... מה היא חשה..?

היא מספרת לו שהיא רוצה שימסור אותה לגבר אחר, והוא מתמודד עם התחושה שמישהו אחר ישתמש בה, ושאולי הוא ירגש את הכלבה יותר ממה שהוא היה רוצה לראות..


הכל יצרי, נזיל (!!!) ומשתנה, התנסויות ביחד, לחוד, עם אחרים ואחרות בשם מתיחת הגבולות וההתנסויות, כאשר הנגיעה היא גם בתכנים נפשיים, בריגוש גדול ובהיי.

מדובר בקהילה שמסתובבת בתוך עצמה בפועל ועל גבי הנט, ומייצרת אפשרויות רבות לבעירת יצרים, וכמובן גם סקרנות וחשאיות שמתגלה אחר כך, במקרה.

איך מתמודדים עם הקנאה, עם ההשוואה, והאם יש בכלל שוני בין ה"מציאות" ובין העולם הבדס"מי בעניין הזה.

איך מתמודדים מול מצבים חדשים יחסית, איך לומדים לא לקנא בהנאה שלה, בהנאה שלו, ואיזה כלים יש לבדס"ם (אם בכלל), לטפל בעניין הזה...

קנאה, תתחילו להקיא החוצה, דוגמאות מן המציאות תתקבלנה בברכה : )

venus in our blood​(שולטת) • 4 במאי 2007

אולי זה בדיוק המקום לערוך ''ניסויים '' מסוג זה. בגבולות מתוחמים ומוגדרים מראש. בהסכמה הדדית ( ואם יש צל של אי הסכמה הדדית, זה פשוט לא זה ).
אין הרבה תחומים בחיים שבהם אנו יכולים לבחון את הקינאה שלנו ולבדוק אותה בזכוכית מגדלת כמו בעולם הבדס''מ.
וכאן, ממש כמו בכל מקום אחר, צריך לזכור, שכן- מעל לכל ולפני הכל, מדובר בבני אדם . ורגשות. כך שהסיכון קיים תמיד, והכל עלול \ יכול לקרות.
אולי זה חלק מהעניין. אותו אדרנלין גועש שוצף. אותו צורך (אנושי ?) לבדוק את עצמנו, למתוח עוד קצת ועוד קצת את הגבולות של עצמנו.
בחיי היומיום אנו מתמודדים עם קינאה מגיל רך מאוד. מלמדים אותנו לפעמים, שזה ''לא יפה לקנא ''..שזה רגש שלילי \ מכוער. מצמצם, במידה מסויימת. בד בבד, משדרים לנו לשמור על מה ששלנו. רגש הטריטוריאליות הקדמון קיים בכולנו, במידה כזואו אחרת.
אף אחד לא שש לחלוק את בן \ בת זוג(ת)ו עם אחר\ ת.....האמנם ?
כל חיינו אנחנו מתמודדים , בורסיות שונות, עם הקינאה.
הבדס''מ פותח בפנינו מקום ישיר מאוד, עמוק מאוד, המאפשר הצצה ונגיעה עמוקה מאוד אל תוך עצמנו.
וכן, הסיכון תמיד קיים.

ההתמודדות עם קינאה, לעניות דעתי, היא בראש וראשונה ללמוד להתבונן בה. לראות אותה כפי שהיא. אם אנחנו מתקשים לעשות זאת, סביר להניח שאין צורך להרחיק לכת עוד.
ההתמודדות הראשונה היא להביט בדברים באופן ישיר. מול עצמנו, לפני הכל.

מעבר לך, הכלים שיכול הבדס''מ להעניק לנו תלויי משתנים ונסיבות. המשתנים- הם האנשים. מה שנכון לאחד, לא בהכרח יהיה נכון לאחר.
תחימת הגבולות יכולה לעזור. תיאום ציפיות, כמובן, לפני הכל.
הרצון \ הצורך להבין את עצמנו, לראות את עצמנו שם, באותן סיטואציות, באותם מצבים, בידיעה שיש מי שיכיל אותנו, אולם בד בבד עם ההבנה שהסיכון קיים תמיד, כפי שהוא קיים, במובלע , בכל קשר.

כל מצב חדש עלול לעורר בנו סוג של התנגדות \ חשש \ כעס , מעצם היותו כזה. תקשורת היא מילת המפתח.

''איך לומדים לא לקנא בהנאה שלו, בהנאה שלה '' -
אולי זה תהליך נבנה.
אולי זה אף עם לא קורה.
אולי לומדים לשלב את הקינאה יחד עם הרצון\ הפנטזייה ההדדית.
אולי השילוב הזה, הסותר, שלקינאה ומתיחת הגבולות והתבוננות בעצמנו, יחד עם ההנאה של בן \ בת הזוג יוצר את הקסם הזה..

כאשר יש לזכור שכאשר דברים הופכים לבלתי נעימים , אפילו במקצת, לאחד הצדדים- מפסיקים. משוחחים. מתקשרים.

אני מאמינה שאמון ותקשורת מעולה הם המפתח.
סקרנות, רצון לדעת ולחקור הם נספחים שעליהם זה נבנה.

אולם,
הבסיס לכל הוא אמון הדדי ותקשורת טובה, מעל לכל.

נגה

נהגתי להזקיר בעברי • 4 במאי 2007

נגה כתבה כל כך יפה!

מילים, מילים ומילים. לדבר המון. זה הבסיס.

שכינה. • 4 במאי 2007

לא נותר אלא להסכים לכל מילה

בקשר שלנו (חברי/בן זוגי/בעלי) ואני, אנחנו מדברים על הכל הכל הכל.....
עד הדברים ה"חבואים" והקטנים ביותר אצל כל אחד מאיתנו.
מצב שיוצר הרמוניה מפרה ובונה אשר פותחת אפשרויות אין סוף
וקינאה... היא שם תמיד שם וזה מצויין רק חזקת את האהבה והקשר
עם זאת ההנאה והריגוש הכרוכים בלראות את בן זוגי מתענג על ישבנה/ו העסיסי (הצלפות וכו' )
של הסאב/ית מטיסים אותנו לגבהים.....

תהנו.... זה כל המשחק.

ginger • 4 במאי 2007

כשמתחילים להבין שהנאה היא לא ה-דבר,
הנאה אינה הכל,
כשמתחילים להבין כי טבע האדם לקנא אינו במקום מאחר והאדם כל כך בר-חלוף בעולם,
והרכושנות כל כך מיותרת, ולמעשה אינה קיימת בכלל, הרכושנות והבעלות הן סוג של פיקציה:
אתה חי עם אדם, ומפתח אשלייה כלשהי שהוא/היא שייכים לך עד שאתה מאבד אותם.
ומה זה משנה אם איבדת אותם עבור אדם אחר, מפאת מחלה או תאונה, או עבור האל?
ואז אתה מבין כי מעולם לא היה שלך.
וגם אתה אינך שלך.

לכן,
על אף שהקינאה היא יצר האדם, וכן גם הרכושנות והבעלות - אין להם ערך למען האמת.
הם כל כך אפסיים אל מול החיים והמוות עצמם אלא שהם חיוניים לקיום.
בלעדי הפיקציה הזו, יהיה קשה מאוד לקיים חיים.
אז אתה משכנע את עצמך שהבית הזה הוא הבית שלך, והאדמה הזו היא אדמה שלך,
והאישה הזו היא שיפחה שלך. ככה הרבה יותר קל לחיות.
ואז מתעסקים בקינאה ובמנעמי הגוף, ברמה הפיזית.
(שאיני מבטלת אותם, שוב - הם חיוניים לקיום סביר)

ג'ינג'ר.

מטמורפוזה​(לא בעסק) • 4 במאי 2007

זו דרכך להתמודד מול קנאה, ג'ינג'ר? בהגות פילוסופית?
הנה הוא שם מטורף מריגוש מהאישה שהוא עושה בה/ שעושה בו, את מתבוננת בהם, ולא זוכרת מתי הוא היה מרוגש כך איתך. את מודדת אותה ומוצאת שהישבן שלה (החזה שלה/ העור שלה/ הזנותיות שבה) הרבה יותר מגרה (אפילו בעיניך!) ממה שלך יש להציע לו בתחום הזה,
ואז את מתמקדת בהגות הפילוסופית...?

ולא הבנתי, איך בעצם בדס"ם מהווה חדר מוגן להתנסויות האלה, הוא אומר לך: מותק, ההיא באמת הטריפה אותי, אבל איתך זה אחרת...?

ואם באמת אין צורך בטריטוריאליות, למה אנחנו מנסים עדיין להתחלק לזוגות כמו בתיבת נוח?

ואם איתך זה אחרת, מה בעצם מייחד את הביחד שם, שיכול לגרום לך (לו) להיות שקט/ה, כשהוא/י עסוק במיצוי הסקרנות הגופנית והמנטלית שלו מול מישהי/ו אחרת.

ובכלל, ממה נובעת הקנאה שם, ואיך מחלישים את הווליום שלה?


יש קוקהולדס שהקנאה מרגשת אותם, ואינה יוצרת תחושות לא נעימות בהכרח. איך המנגנון משתנה בעצם?

ginger • 4 במאי 2007

אדם אשר מגיע לידי קינאה, זה אדם שלא בטוח לא בעצמו ולא במקום שלו.
מתוך החוסר ביטחון הזה נולדת הקינאה. הרי זו מהותה- הפחד לאבד.
ומה ששאלתי היה, איך תאבדי מה שמעולם לא היה שלך ?
גם התפיסה הזו, כי אדם אחד צריך לספק את כל צורכיך, אינה הגיונית כלל.
אדם זקוק לאנשים נוספים סביבו.

החיים שלי לא נראים כפי שתיארת כאן, גם המניעים אינם אותם מניעים, והמקום אינו אותו המקום, לכן קשה לי להגיב על הדוגמא הזו.
(אני חושבת שחלק מהקינאה אותה את מתארת, אינה כרוכה באדם נוסף כמו שהיא כרוכה במה שחסר,
אולי אלו נעורים, או תשוקתו של הגבר שלך אליך, שוב - דבר מה שאבד, דהיינו דבר מה שהיה לך ואיננו כעת)
מהמקום שלי איני יכולה לבקש בעלות על אדם אחר ועל כן הוא חופשי לעשות כרצונו.
כן, זה יצבוט, והוא יודע שכך יהיה, ואם בכל זאת בחר - זה מה שיתרחש.
ואם אחלוף מחייו בעקבות כך, כנראה שזה מה שצריך לקרות.
ומה שקורה ממילא קורה לטובה...
(אל תבלבלי את זה עם כאבים למינהם)

יש נטייה כזו אצל אנשים מאוד פרקטיים, כשהכל (או הרוב) אצלם מאוד ברור, לפסול את כל הערך המוסף של החיים.
ממתי פילוסופיה הפכה לדבר מגונה קלישאתי ופסול?
אולי מישהו פשוט פספס את הרלוונטיות שלה לחיים.

אלו עינייני האגו וחשיבות עצמית אשר מנפחים את הקינאה להיות מאכלת, לא חבל ? לא בזבוז?

על כל השאר כבר עניתי.

כך או כך, אני מבינה אותך, ועל כן אפנה מקום ברשותך, לשכמותך להתרכז בעינוי של הנשמה והגופה.
(אורזת את הפילוסופיה שלי לכל הרוחות)

ג'ינג'ר.

צ'יטה​(שולט) • 4 במאי 2007

וואו, איזה נושא.

דעתי.

נאמר: עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קינאה.
וואללה לגמרי. קינאה יכולה להבעיר את כל העולם, ואפילו לא בערך.

קינאה הוא יצר שטבוע בכולנו. למרות דבריה החכמים והמנוסחים היטב של גינגר. הוא לא משהו שהייתי מגדיר כבדרך הטבע. הרי, רוב היצורים בטבע, לא מונוגמיים בכלל. אני סבור שזה עניין של חינוך, ומנהגים, שלימדו אותנו להיות רכושניים לבני זוגנו.

מבלי קשר לסיבה, שגורמת לנו לקנא, זו הרי עובדה מוצקה, שכולנו מקנאים. זה פשוט ככה. ברור לכל.

שוב לגבי האמירות של גינגר, הרי נכון שיש שם גם תחושת חסר, שגורמת לקינאה. המחשבה שאם היה ביטחון שהוא שלך ממש, לא היית מקנאה, שגוייה לדעתי. גם במידה ובן זוגך מאוהב בך עד כלות, ואת משוכנעת שאין לך סיבה לחשוש, את תקנאי.

שאלת המיליון דולר לדעתי, היא מה עושים עם הרגש הזה.

לדעתי, זה רגש שצריך להתגבר עליו, הוא רגש לא טוב, {בלשון המעטה}, שמביא דברים רעים. אבל צריך לנסות להתגבר עליו מבחירה, ולא מאונס. צריך להיות מאד קשובים לצד המקנא, ולוודא בכל רגע ורגע, שהוא לא נאנס, ושמרגיש שחרדים למקום שלו שם.

האם זה מתכון להצלחה ? זו דרך ארוכה ופתלתלה, מלאת פרטים, תשומת לב, וים של צמתים שניתן לטעות בהם. דרך ארוכה ומפותלת וקשה להצליח שמה. אגב, למרות שאני פוליגמי מוצהר, אני לא סבור שחייבים בכלל ללכת בדרך הזו. אפשר להיות מונוגמיים. זו לא מילה גסה. אני, בשבילי, מעדיף ללכת בדרך המפותלת הזו, כי עבורי זה טוב.

אני סבור שצריך מאד להזהר שמה, במקום הזה של פוליגמיות המפיקה קינאה. זה איזור הדימדומים אבל ממש לגמרי. אבל הרי, גם בבדסם צריך להזהר, זה גם איזור דימדומים. גם שם בחרתי ללכת שמה. כנראה שאני אוהב איזורי דימדומים, {כמה לפחות}.

רוצה להוסיף לסיכום, שאני קנאי גאה, שיודע באופן לא רע, להתגבר על הרגש הזה, ולפרגן לבת זוגי.

מטמורפוזה​(לא בעסק) • 4 במאי 2007

ג'ינג'ר....
לא שאלתי בציניות....
ענית תשובה רצינית, ואני בסה"כ ניסיתי לחדד.

כל מה שאמרתי הוא שבדר"כ קשה לדבר אל רגשות במונחים שכליים לוגיים. כך זה אצלי בכל אופן : )

תודה על תשובותייך, שיש בהן הרבה מן האמת, אבל מה לעשות, לא מצליחות להרגיע את הרגש, כשהוא מתעורר.

}{

מטמורפוזה​(לא בעסק) • 4 במאי 2007

אהבתי את התשובה, נוגה, רק לא הבנתי מה פירושה של תקשורת טובה? היא אמורה להרגיע אותו ככל יכלתה, הוא אמור לספר לה שהיא ראשונה במעלה? האם הטיפול בקנאה הוא לא משהו שהבסיס העיקרי לנבירה צריך להיות אישי, ולא בן זוג מרגיע?

איך אנחנו מצליחים לטפל בקנאה בבדס"ם, גם אם יש בסיס אמיתי לקנאה, שעולה דווקא מתקשורת טובה? (תקשורת טובה היא לשים את הדברים כמו שהם על השולחן, ולא לעגל פינות, נכון?)