התקוה - לציניקנים בינינו ולא רק

התקוה - לציניקנים בינינו ולא רק

ג'ולי​(לא בעסק) • 9 במאי 2007

היום, התשעה במאי, הוא יום השנה לנצחון על גרמניה הנאצית.

ב 15באפריל, לפני 62 שנים, שוחרר מחנה "ברגן בלזן" מידי הנאצים ועבר לידי הבריטים.

מצבם של הכלואים במחנה, היה איום ואלפים מהם עוד מתו בימים שלאחר השחרור.

אולם, עם השחרור, התקבצו שארית הפליטה, ונשאו קולם בתפילה.

כתב ה BBC שנכנס עם הצבא הבריטי למחנה, הקליט את הניצולים

ואלה, ביודעם שמקליטים אותם ושקולם ישמע, פתחו בשירה ספונטאנית של המנון התקווה

אחד המסמכים המצמררים והמדהימים ששמעתי בחיי.


http://genealogy.org.il/BergenBelsenHatikva.mp3

לשמוע ולעולם לא לשכוח

מלך הארץ​(לא בעסק) • 9 במאי 2007

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנו מבכים על השכול והאובדן הנורא - יום עצוב.

ביום העצמאות אנו חוגגים את ניצחוננו במלחמת השיחרור ואת הישרדותנו ועצמאותנו- יום של שמחה.

לגבי תקופת מלחמת העולם השניה יש לנו גם שני מועדים.

ביום השואה אנו מנציחים ומתאבלים על רצח העם שבוצע ביהדות אירופה ואף בחלק קטן מיהדות צפון אפריקה - יום אבל טראומטי.

ביום הנצחון על גרמניה הנאצית, יום שהשתרש בהויה הישראלית כתוצאה מבואם של וטרנים רבים שלחמו בצבא האדום, אנו אמורים "לחגוג" את הנצחון באותה מלחמה, נצחון שגם לעם היהודי היה חלק בו.

אבל כנראה שבכל זאת אנו מעדיפים להתייחס אל אותה תקופה רק כאל "טראומה בלתי נתפסת" רק כקורבנות חסרי ישע שהעולם לא עשה כלום למענם (כאילו היינו איזה דארפורים, או רואנדים), אנו מעדיפים רק "להצטמרר" במקום ללמוד ולהנציח את התקופה הטראגית כארוע היסטורי שיש ללמדו ולהבינו וכך גם להתמודד עמו בגב זקוף.

לברית המועצות היו בין עשרים לשלושים מיליון קורבנות באותה מלחמה, רבים נטבחו באופן נפשע וגם נשלחו למחנות המוות - הם בניגוד אלינו מנציחים בעיקר את הנצחון.

לגבי שחרור ברגן בלזן,

חבל שהבריטים לא הגיעו חודש קודם, היו יכולים להציל גם את אנא פרנק.

pagosh​(שולט) • 9 במאי 2007

http://img138.imageshack.us/img138/7350/cci000000fg.jpg

ג'ולי​(לא בעסק) • 9 במאי 2007

לא ברור לי מה בדיוק רצית לומר בעניין.

הלא אין ספק שרבים נהרגו ונרצחו במלחמה הארורה והמיותרת הזו. חלקם כחיילים ורובם כקורבנות. צוענים, נכים, הומוסקסואלים...

הרוסים, אכן לחמו בנאצים. אולם הם לחמו מלחמת אין ברירה. הם לא בחרו במלחמה הזו, הם נגררו אליה.

האזרחים הרוסים שנהרגו ונרצחו, לא בגלל דתם או אמונתם נרצחו, אלא כחלק ממערכה מלחמתית. והדבר אינו מקטין בהו זה את גודל הקורבן.

לכן, הרוסים מציינים את הניצחון.

לדאבונינו, בני עמינו, נרצחו רק בשל אמונתם. לא היתה להם האופציה, כמעט, להלחם על חייהם. ולכן, אנו מציינים את יום השואה. אולם בד בבד, מציינים גם את יום הנצחון.

עם העליה הגדולה מברית המועצות, הגיעו לארץ מאות מהלוחמים שלחמו בשורות הצבא האדום,


ולכן, היום הזה, יום הנצחון על גרמניה הנאצית, מקבל גוון ומשמעות ברורים יותר.



בכל מקרה, ההקלטה הזו, מצמררת ומדהימה. ובעיני מעלה דמעות בכל פעם שאני שומעת אותה.

melody • 9 במאי 2007

ג'ולי,
אם הבנתי נכון, הפואנטה היא :


ובצדק.

צריך לזכור ולהנציח את כל הלוחמים הפרטיזנים ואת היחידים שלחמו בחירוף נפש נגד הצורר הנאצי ועוזריו. כי נלחם כל מי שהבריח פת לחם לגטאות, וכל מי שהציל ולו נפש אחת ונלחמו כל אלה שהצליחו להוציא יהודים מהגטאות, בדרך לא דרך ונלחמו אלה שהצליחו להציל ספר תורה. קיימים מאות סיפורי גבורה כמו אלה בכפר חיטין, גטו איביה, גטו לידא, יערות רודניקי, יערות נאליבוקי ועוד. למען הנצחתם, כמעט ולא נעשה דבר, לא מבחינה חינוכית או העברת המורשת לדור הבא ולא מבחינת הקמת אנדרטאות, אבני זיכרון וכדומה.
הניצחון הוא של אלה שהצליחו להגיע ארצה, להקים משפחות ולבנות לעצמם חיים חדשים מתוך התופת. היש ניצחון גדול מזה ? יש ניצחון גדול מזה של מעטים חסרי הגנה ואמצעי לחימה מול מכונת מלחמה משומנת היטב ?

האמפרי • 9 במאי 2007

אכן, הקלטה מצמררת ומרגשת מאד שבלתי אפשרי להשאר אדיש מולה
אבל יחד עם זאת יש כאן הזדמנות נוספת לבחון את ההמנון מחדש.
כשהם שרו אותו שם זה היה הכי רלוונטי ל"חיייהם". כשאני שר אותו היום אני
מוצא את עצמי ברגשות מעורבים:
מצד אחד, לחן יפייפה ונוגה (כיאה ליהודים) ששאוב מאד מהיצירה הקלאסית הזאת:
http://www.youtube.com/watch?v=LlLPLO90fSk
ושעל מנגינתו ומילותיו חונכתי להתרגש דבר שכנראה ילווה אותי לנצח, ומצד שני קשה
לי מאד להתחבר אליו היום למרות הריגוש בדיוק בגלל אותו טקסט שהוא מאד בעייתי
מבחינתי ואיננו מאפשר לנו כחברה/ כמדינה להתפתח מנטלית ולראות את התמונה
הרחבה יותר של המצאותנו כאן.

זה מזכיר לי משהו כמו זוגות לפני חתונה:

"אז מה? אתם עושים טקס רפורמי?"
"לאאא...איפה. היינו רוצים אבל נעשה את הרגיל. אתה יודע. בשביל ההורים".
"אבל זה אתם שמתחתנים. לא ההורים שלכם. לא הייתם מעוניינים בטקס שתוכלו להתחבר אליו?"
"צ'מע...אולי כן. אבל אתה יודע. ההורים. אין מה לעשות".

הכל נעשה "בשביל ההורים" וכך גם ההמנון. אבות אבותינו שרו אותו. "אי אפשר לשנות.
אסור".

אני מציע לכל מי שסבור שבאי שנוי כלשהו דוגמת שני המקרים הנ"ל הוא מכבד את הוריו
או אבותיו לשקול זאת מחדש. בלי לתת את הדעת הוא עושה בדיוק את ההיפך מכך משום
שהוא מניח מראש כי הם אנשים קטנים שלא יוכלו להתמודד עם השינוי או לא ישכילו
להבינו וזאת למעשה התנשאות וחוסר כבוד כלפיהם גם אם אינה במתכוון.


(מוגש מטעם התנועה לשנוי שיטת ההמנון)

ג'ולי​(לא בעסק) • 9 במאי 2007

מקבלת את דברי שניכם. אכן, השואה זימנה לנו מעשי גבורה הרואיים של פרטים ושל קבוצות.

וחשוב לזכור ולהנציח או הארועים האלה קטנים כגדולים.

אבל השואה, מאידך היא אסון. בקנה מידה שהעולם לא ידע מעולם לפני. אסון לעם היהודי.

והאסון הזה, הוא הסיבה להקמת המדינה הזו. שלנו.

אז, אתם מדברים על פרופורציות, אני מדברת על הצורך לזכור ולא לשכוח. ובוודאי, לא השכיח.

pagosh​(שולט) • 9 במאי 2007

אני מסכים עם כל מילה של האמפרי. ועוד מוסיף:
תקשיבו להמנון שלכאורה הוקלט בברגן בלזן על ידי השבויים המשוחררים.
שם יש את 2 הבתים המקוריים של התקווה והם שונים מאלו שאנחנו שרים היום.
מה שאנחנו שרים היום כבר עבר שינוי" ושיפור" ביחס למה שהיו שרים פעם בסיום
הקונגרסים הציוניים של לפני הקמת המדינה. הנוהג (הנפסד) של שירת ההמנון התחיל
בתחילת המאה שעברה בערך למילים ולמנגינה כפי שזו נשמעת בהקלטה שלכאורה
הוקלטה עם שחרור ברגן בלזן.

נפש יהודי הומיה? ומה עם הדרוזים שמחרפים נפשם ומתים כחרקים בשביל המדינה?
כמו כן, בתקווה שאנו שרים יש ערגה להגשמה והקמה של ארץ ישראל. אני חושב שאת
זה כבר עשו... אז בדיוק כמו שהאמפרי אומר, הדוגמה שהוא נותן רלוונטית ביותר עם החתונה.

חוצמזה, יש קטע מוזר בהקלטה הזו... אם אני מבין נכון מגיע כתב לברגן בלזן ומוציא מקרופון
ובאופן ספונטני מתרכזים כמה יהודים ויהודיות ושרים באופן סינכרוני ובשתי קולות (??) את התקווה.
זה מדהים כשלעצמו מכמה וכמה בחינות. היהודי הממוצע באירופה ידע עברית? ואלו שכן ידעו,
ידעו את התקווה? ולשיר אותה עם המנגינה? ובשתי קולות? ככה? על בטן ריקה?
אני לא טוען שזו לא הקלטה אוטנטית של אסירי ברגן בלזן, אני רק אומר שזה די מדהים.

melody • 9 במאי 2007

גם אני מדברת על הצורך לזכור וכו...
לעניין הפרופורציות אני אתייחס לכל ההפגנות והעצומות למען ניצולי השואה -
ידוע לי שמרבית נצולי השואה מתנגדים בכל תוקף לכל העצומות הללו ולכל ההפגנות. הם לא מרגישים מסכנים או אומללים. כאמור - רובם עלו ארצה, בנו בית, הקימו משפחה, למדו ומצאו עבודה ללא תמיכה כלשהי - לא של הממשלה ולא של ותיקי היישוב - והסתדרו יפה מאוד בכוחות עצמם. הפיצויים שזרמו עבור הניצולים, נווטו רובם לצרכי המדינה הצעירה שעמדה על סף פשיטת רגל.
הסטיגמות שמודבקות להם בהווה מביישות ומשפילות אותם.

מה שמסתתר מאחורי ההפגות האלה, זה כמובן כסף.
ארגונים מסוימים לניצולי שואה בארץ מקבלים מליוני דולרים מוועידת התביעות (Claims Conference) בארה"ב. עמותות לניצולי שואה, המבקשות לקבל את חלקם מאותם ארגונים כדי לסייע לחבריהם, שחלקם הקטן בכל זאת זקוק לתמיכה, מוצאים עצמם מתדפקים על דלתות כעניים בפתח ונתקלים בביורוקרטיה הישראלית, הידועה לשימצה.

אך למה לא להפגין אם אפשר לשנורר כספים נוספים למטרות, שרק השד יודע מהן .... ?
פרופורציות ?
שישקיעו בהנצחת זיכרון השואה, שיתמכו בפרסום ספרים, שיקימו אנדרטאות ברחבי הארץ.
לא די בריכוז זיכרון השואה ביד-ושם. ברחובות הראשיים של מרבית ערי הבירה באירופה אפשר למצוא אנדרטאות כאלה.

וכל זה כמובן לא גורע מהעובדה שהשואה היתה תקופה מזוויעה לאנושות וליהודים בפרט.

ללא גבולות' • 9 במאי 2007

על בטן ריקה????
מדהים שגם אם יש לך רצון להגיד משהו נכון אז אתה מתנסח כל כך רע שאתה מקומם גם את מי שמסכים איתך.
מ ז ע ז ע !