פלג(נשלטת){ע_מ}
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
על הברכיים
שוב השמש הזאת של יום ראשון ואני מגיעה אליך כשהכל בי רגוע הרבה יותר. כבר לא פקעת עצבים, במיוחד לא אחרי סוף שבוע שלם שבו למדתי כמו מהתחלה לאהוב את הצד הזה באישיות שלי, לקבל את זה שזה חלק ממני.
והיום כשהייתי אצלך, שניה אחרי שהתעוררתי משנת צהריים שנחתה עליי במפתיע התרוממתי אליך ונצמדתי מאחורה מחבקת לך את העורף בזמן שישבת ליד השולחן עם המחשב. ואתה שלחת יד מלטפת לפנים שלי וזרקת "יופי התעוררת. תתפשטי ורדי מתחת לשולחן" והחלל הזה שם מתחת לשולחן שלך הוא צר. הרבה יותר צר בהשוואה לשולחנות אחרים, ערמות של ארגזים וקופסאות משאירות לי מקום מאוד קטן להצטופף בו. הורדת שם את הבוקסר שהיית איתו והתקרבת עם הכסא קדימה. עוד יותר סוגר על המרחב הקטן שעוד נותר לי וחזרת להתעסק עם המחשב. כמו להיות חיה בכלוב סגור. וכן, זה קטע רגיל כבר. אני מוצצת המון זמן. יושבת על הברכיים ואחרי כמה דקות כבר מתחיל לחץ חזק ברגליים, וגם ככה אין לי הרבה מקום לתמרן שם שלא לדבר על לנסות להחליף תנוחה. אז פשוט נשארתי ככה. וברקע יש את הטלוויזיה דולקת, ואני מזהה שנגמרה תוכנית אחת ועדיין ממשיכה. אחרי עוד כמה דקות כבר מתחילה לחשב כמה זמן עבר, כמה זמן אני בתנוחה הזאת, והידיים שנשארות מאחורי הגב מתחילות להעיק. ושוב אני מנסה לראות אם יש מקום לתמרן וקצת דופקת לעצמי את הראש בשולחן ואז "אולי תרגעי?!" זו כמעט הפעם היחידה שאתה מתייחס אליי, אז אני מתקפלת חזרה לתנוחה שלי. איכשהו. כמה שזה נראה טבעי באותו רגע שזזת אחורה רק כדי שיהיה לך נוח לתפוס לי בכוח את הראש ולהתחיל לזיין את הגרון. בינתיים עוד תוכנית נגמרה.. ושוב דחפת אותי מעט עם הרגל אחורה, למקום שלי שיצרת לי שם וסגרת עליי עם הכסא והתעסק שוב בדברים אחרים. בפנים הודיתי לך על הדקות הבודדות האלה שיכולתי להתרומם מעט כשזיינת בכוח את הגרון. וכל הזמן הלחץ הזה, הכאב הזה בברכיים וכל התנוחה המעיקה הזאת, וזה באמת המון זמן. אפילו דקה זה המון זמן כשנורא כואב. וכאילו קראת שם את המחשבות שלי שלחת יד והתעלל לי בפטמות, והפה שלי עסוק כל הזמן בלקבל את הזין שלך ולא להחנק, לא להקיא, להמשיך למצוץ, לא לערב בטעות שיניים, וכואב בברכיים, וכואב הגב, ועכשיו הפטמה שורפת לי כבר ואני מרגישה ממש איך שוב מתחילות טיפות של דם.. והכל בי זועק שאני לא מסוגלת כבר. וכן הייתי מסוגלת. והמשכתי. למרות הכל ובגלל הכל. ורק בסוף בסוף, כשגמרת ונתת לי לצאת משם, ואמרת לי לשכב על הגב על הרצפה הרשיתי לעצמי לתת לכאב הזה ביטוי. ואתה אמרת.. "לא נורא, את תתרגלי לזה". לורי |
|
|
פחדנית האושר(לא בעסק)
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
מדהימה כמו תמיד
כל מילה שלך היא נגיעה |
|
|
מקמרפי(אחר){ush ואושה}
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
ברוכה הבאה לעולם האמת
|
|
|
flashback{ג"ו}
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
נהדרת.
כמו החום גם את מעוררת בי חשקים. (לא בך, קראתי שאת תפוסה  )
|
|
|
עבודת מאסטר{lori}
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
הצלחת שוב
משהו אומר לי שכשפירסמת את זה, שיחררת אנחת רווחה
מחכה לסיפורים נוספים |
|
|
shushu
|
לפני 17 שנים •
27 במאי 2007
:-)
כל הקטע הזה של וידויי ניקים כפולים משום מה תמיד מזכיר לי את ההודאה, שעולה ומתפרצת מחזהו של הפושע בניגוד לרצונו, בספר של ז'אן ז'נה שאני לא מצליחה להזכר בשמו... לא חשוב.
יש משהו מנחם לחלקנו ב(ניחוש שהפך ל)ידיעה הברורה, שפלג היא כולה אלטר-אגו פנטסטי של איזו מישהי שרירה וקיימת. ככה זה אנשים - זקוקים לוודאות. תודה שנתת. |
|
|
מUחדת
|
לפני 17 שנים •
28 במאי 2007
Re: :-) shushu כתב/ה: כל הקטע הזה של וידויי ניקים כפולים משום מה תמיד מזכיר לי את ההודאה, שעולה ומתפרצת מחזהו של הפושע בניגוד לרצונו, בספר של ז'אן ז'נה שאני לא מצליחה להזכר בשמו... לא חשוב.
יש משהו מנחם לחלקנו ב(ניחוש שהפך ל)ידיעה הברורה, שפלג היא כולה אלטר-אגו פנטסטי של איזו מישהי שרירה וקיימת. ככה זה אנשים - זקוקים לוודאות. תודה שנתת.
פנטסטי וצפוי. {אבל סחטיין עצבני על החשיפה. מעריכה מאוד} |
|
|
פרנקי
|
לפני 17 שנים •
28 במאי 2007
פעם הבאה תשבי בישיבה מזרחית.
|
|
|
Mephisto(שולט)
|
לפני 17 שנים •
28 במאי 2007
ווידוי
אכן,
יש בווידוי משהו מן ההקלה. הלאה המסכות והעמדות הפנים ! שושו. |
|
|
עקשנית(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
28 במאי 2007
אולי לא חשבת שיקחו אותך ברצינות כפלג עם הפרסומים היותר צינים כלורי
אני מכירה כמה אנשים שאם היית נגיד גבר וגם לא גבר פופולרי במיוחד היו צולבים אותו כבר משמע הדברים והכפילות אבל... לא אוסיף. אני שמחה שנחשפת, ובאנה, העיקר שטוב לך מותק לורי או פלג או מי שלא תהיי. אני לא יודעת כמה זו הקלה כי אני לא יודעת כמה זה מפריע להיות בניק כפול גם ככה
סיפור בסדר. תחושות אחרות הוא לא העלה בי . בהצלחה. |
|
|