"חור", אתה קורא לי. ובאמת, כבר הספקתי לשכוח שזה מה שאני. שבע שניות חלפו מאז הפעם האחרונה בה קראת לי ("חור"), ומוח השפחה הבלתי צייתן שלי הרשה לעצמו – בלי לקבל או אפילו לבקש רשות – לחשוב שאני משהו אחר, שיש בי משהו אחר, מלבד חור.
