אותו הרגע. (השערת גולדבך של האהבה)

אותו הרגע. (השערת גולדבך של האהבה)

RIS • 21 ביולי 2007

.
....אני משער שתמיד ידעתי על הדבר הזה ששוכן בי. גם כשהייתי קטן וכל הגוף היה מתמלא בקרחונים הקטנים והלוהטים האלה שחישבו לפוצץ אותי מבפנים כל אימת שהייתי "לוחץ" על הכפתור ההוא שהיה מנתק אותי מהכל ומסייע לי לרכז ולמקד את הרצון שלי כמו זכוכית מגדלת ענקית ואנשים פשוט היו עושים מה שרציתי.

ואני שב ומשער שכל פעם שהסתכלתי לתוך רצונות יוקדים לא פחות משלי ולא השפלתי מבט, ולא הנדתי עפעף ורק קור יוקד ומרוכז היה אופף אותי ונוסך בי שלווה של ידיעה – היתה נמסכת בי הכרה של של אותו חלק שבי וידיעה עמומה שמה שלא יהיה הדבר הזה שזורם ומפכה בי, יש לחשל ולזקק ולמקד אותו.

ועוד אני משער שלעולם לא אדע לקרוא בשם לאותה תחושה שיודעת לבוא ולמלא כל תא בגוף כאילו השפע האלוהי ירד לאדמה, אותו מילוי כמו סוטול או שכרות, אבל ללא האפקט של איבוד העשתונות. ההיפך.

אבל גם אם אין לי שֵם עבור אותה תחושה אני מתאר אותה כעוצמה, כחשמל, כניצוצות, מושגים כאלה שהם רק תיאורים, ועדיין, זה לא מתחיל אפילו לקלוע למהות.

וגם בלי שמות - אני יודע בידיעה בלתי אמצעית מה עובר בי כשהקסם מתרחש והקליק מהדהד והשליטה נפרשת ויוצאת מתוכי כמו קורי אור דון-חואניים. כשזה קורה ואדם אחר, אישה, נקבה, אישה שהיא כשלעצמה עולם מלא, מתהפנטת ברגע והופכת להיות שלוחה של רצוני – אני נמלא במשהו שאינני יכול אלא לראות ולדעת כי זו חדוות החיים. כי זה שכרון מעמקי הנצחון של החיים המפכים בי.

והרי כל רגע של פעימת נשימות לב הוא רגע של נצחון.

ואותו רגע ראשוני, רגע הפרישׂה עצמו, בדומה לאותה רשת מעגלית המושלכת למים כמניפה ביד דייג אמן, הוא הרגע "השווה" מכולם. הוא רגע ההתפעמות האולטימטיבי.
והוא הוא הרגע שבו העורקים בגוף הופכים להיות נתיבי לבה הזורמים במורדות הר געש שקצפו לא ייאמן, השוכן על הציר שבין מפתח הלב לצ'אקרה השניה, שם, נמוך בבטן, והוא הרגע שבו בגופך ובנפשך אתה מייצג את שלמי התודה ליקום על עצם היותך בחיים.

אחר כך... אחר כך תבוא הנגיעה, והיא מרגשת לא פחות, ואחר כך תתממש האחיזה בה, ואחר כך עיניה ירעדו ושפתיה ירעדו וליבה ירעד כשעירומהּ יתפשק בפניך ופניה יבקשו להיות חימר תחת ידך הקשה והיא תימס לאיטה לרגליך ותבקש לזחול עבורך, ולכאוב עבורך ולהילקח. להחדר, להיבעל ולהידפק.

אחר כך תתמצה בה מהות הקסם של ניצוצות המגע בין זכר לנקבה, בין לוקח לנלקחת, בין מצווה למצייתת והזמזום רק יילך ויגבר עד שהמתח הגבוה לא יוכל לשאת עוד את עצמו והביקוע התרמו-גרעיני יבקש מוצא אל הים בתצוגה מפחידה של ניצוצות וזיקוקים, בזעקות ולחישות תאווה ותחינה וידיעת בשר אל בשר ונשמה אל נשמה ונגיעת קירבה שנולדת מתוך ההיררכיה הקשה של הקסם הזה.

ונכון, אין עוד כנגיעה הזאת שבאה אחר כך.

אבל עכשיו, ברגע הכי אמיתי מכולם, והוא הרגע שבו מתרחש הקליק, והוא הרגע של הביצוע בעין של פרישׂת השעבוד, כאן, עכשיו, מתרחש הקסם המופלא מכולם.

היא עומדת ומביטה והיא עצמה איננה מבינה, רגע קודם עוד עמדה שם, גאה בכוחה, ומלאה ב"ידיעה" שהיא לא באמת יכולה להילקח.
ואז, ברגע שאחרי, פתאום עיניה רועדות והיא נלחמת על אוויר, ושפתיה כבדות, מלאות בדם, וקולה מעובה וצרוד והיא מכושפת ועטופה כל כולה באותה רשת של קורים בלתי נראים ובעוד רגליה מתקשות לשאת אותה ובתוכה הולך ונבנה זמזום פנימי ועמוק ובתוך חלציה פועמת מטוטלת כבדה וכתפיה עייפות להן לפתע וכנועות ללחץ האוויר - משהו בה מרחף ומבטה בוקע מגלקסיה אחרת לגמרי.

וכשהרגע הזה מגיע, הוא עוצר בהווייתו את מהלך הזמן, הוא עוצר את החיים, הוא כמו הקווארק שהולך להתבקע וללדת את היקום כולו.

זהו הרגע הנכסף מכולם. ולדעת שהוא יוצא מבפנים כמו קוּר זוהר, לדעת שהוא גר בך ושאתה יכול לזמן אותו כל אימת שמתרחשת שעת רצון זה כמו לדעת באמת. זה כמו לגעת באמת.
ולהתפעם.

הרגע הראשוני הזה הוא אחד המספרים הראשוניים היסודיים ביותר של מתמטיקת האהבה. ואף על פי כן ולמרות היותו ראשוני, ניתן לשוב ולפרק אותו עוד ועוד ועוד לגורמים ראשוניים כמוהו ויסודיים כמוהו ועדיין אפקט הקסם לא פג.

............

...אני משער שאין עוד ריגוש כריגוש הזה.
ואין עוד עוצמה כעוצמה הזאת. עוצמה שנולדת ברגע שבו כל העולמות כבים ואין עוד שמיים ואין עוד אדמה ורק אתה והיא מרחפים בריקוד לפות והרה גורל עד אשר עיניך שלך אינן יכולות להיות קשות ומצוות יותר ועיניה שלה, לבסוף, מקבלות את העול ברכּוּת של אהבה וכאב.

ואני משער שתמיד ידעתי מה יש בי ומה עשוי לעמוד לרשותי אם אך אדע לשכלל ולזקק את עצמי.
ויחד עם זה, לעולם לא אצליח להתרגל לניתור מפתח הלב בזמן אמת, ברגע הכל כך מיוחד ומזוקק ומשמעותי הזה, כשהעוצמה שופעת וניגרת והקסם הייחודי הזה שב ומתרחש.

אין, אין עוד התפעמות כהתפעמות הזאת של אותו הרגע.


.

עזית • 21 ביולי 2007

הנאה צרופה לקרוא את מה שאתה כותב ...
שוב ושוב נפעמת מכשרון הכתיבה שלך ..

הולכת לקרוא שוב .
תודה

לא סתם אישה​(נשלטת){octopus} • 21 ביולי 2007

נפלא. פשוט נפלא.

לסאביות (אולי בהיותן נשים...?) קל יותר לחשוף את המניעים הרגשיים העמוקים של הכניעה.
הבלוגים והפורמים מלאים בכתיבות שכאלה, בהן נפרשת לרוחב ולעומק נשמתה וליבתה של הנשלטת.

לא לעיתים קרובות ניתן לקרוא כאן את מסתרי ליבו של שולט, את מניעיו, את תחושותיו ורגשותיו.
מורידה בפניך את הכובע על התיאור המדהים הזה.

תודה.

Brave Dwarf • 22 ביולי 2007

אנאלוגיה מבריקה. מאוד נהניתי לקרוא.

יפה בעיני שלמרות שאתה מודה בכך שלא תוכל לקרוא לתחושה המתוארת בשם, אתה כן קראת לה בשם שאמנם לא ניתן לבטא במילים (עם הפה והלשון) אבל אגוד היטב בצרור בהיר נהיר ומדוייק.

סוף סוף

דובדבן • 22 ביולי 2007

זכיתי לקרוא את הדבר שהכי מעניין אותי פה. קצת כמו הצצה לגוב האריות.

מצוין לקריאה. המון תודה.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 22 ביולי 2007

גבר שיודע לעשות גם במילים וגם בנשים מה שאתה יודע...

מסוכן

melody • 22 ביולי 2007

אין לך מושג עד כמה

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 22 ביולי 2007

אבל מותר לי לדמיין...

Mary Jane • 22 ביולי 2007

קיטש מסוגנן.

פמינה • 23 ביולי 2007

כתבת חשוף וחודר.

התחברתי לחשיפה העמוקה שלך.

תודה.