פנייה לסאביות מקולרות, והעידן הפוסט מודרני

פנייה לסאביות מקולרות, והעידן הפוסט מודרני

צ'יטה​(שולט) • 17 באוג׳ 2007

מאז תחילת הזמן, העידן הפוסט מודרני נלחם בשמרנות וניסה למגר אותה.
השמרנות איימה על עצם קיום האקפרסציוניסטים, בכך שניסתה לאכוף חוק וסדר, למרות העדר חוקים שאושרו בבית משפט, שיעזרו באכיפת תמצית הגישה השמרנית הזו.

חוקי השמרנות לא יאושרו באף בית משפט לעולם. מעצם טבעם, הם מנסים לגלם חוק וסדר, כבוד ואצילות, שהם לא מחוייבי המציאות בכלל.

בכל דיון רציני בנושא, יימצאו להם אנשי העידן הפוסט מודרני, ויגנו בלהט על גישתם נטולת המעצורים. מולם תמיד יעמדו השמרנים, ויתפלצו, לעיתים גם תוך כדי כעס, הנובע מהתסכול, שטיעוני הצד השני, עוברים בנקל כל שופט מתחיל, בכל בית משפט שדה כלשהו.

***

באיזה בשירשור עלום, העוסק בפניות זולות יותר או פחות, לסאביות מקולרות, עמדו להם נציגי העידן הפוסט מודרני, נלחמים בלהט מגובה בכתיבה תמה, ואפילו איפוק מכובד.

בבסיס גישתם, עומדות להן מספר עובדות,
* סאבית היא לא רכוש, ויש לה זכות לעמוד עצמאית גם אל מול עולם של זאבים צמאי דם, אפילו אם הם חסרי כבוד.
* סאבית יודעת להגן על עצמה אל מול אותם זאבים.
* העולם הוא חופשי, וכל אחד יכול לעשות מה שליבו חפץ. לא קיים איסור, בשום מקום, שיוכל לאכוף על אף אחד, לעשות או לא לעשות, שום דבר (כמעט).

אוסיף כמה נקודות, שמהוות בגדר פרשנות שלי לנאמר פה ושם.
* סאבית אמנם שייכת לאדונה, אך השייכות הזו, היא לא באמת. כלומר, היא לא באמת שייכת, ולא באמת שלו. היא שלה בכלל. (מזל שלא נאמר שם, שהיא גם יכולה לעשות מה שבא לה, למרות שזה לא היה רחוק מזה).
* לאדון אסור בכלל לנסות להגן על רכושו. זה מייד עושה אותו, בגדר בריון אלים שיושב על ברזלים.

* כבוד.... איזה כבוד ? מה זה בכלל ?
* אצילות... מה זה ? למה צריך את זה בכלל ?
* קולר.... מה זה קולר ? אה.... זו הפיסה הקטנה הזו מעור, שמונחת במקרה על צוואר של איזו בחורה פלונית, לרגע, או אולי טיפה יותר. ומייד למחרת אולי, על צווארה של אחרת.
* קדושת הקילור..... שום דבר הוא לא קדוש. אז מה קרה שיש לסאבית קולר ? זה לא עושה אותה שונה, משום בחורה חופשייה בכלל בכלל.
* קדושת השייכות.... אין כזה דבר בכלל. אף אחת לא באמת שייכת לאף אחד. כולנו אנשים חופשיים, כי כך עשה אותנו הטבע.

יכולתי להמשיך פה עוד הרבה, אך לא רוצה לייגע את קוראיי הנאמנים והמסורים.

***

אז זהו, שבעיני, קולר הוא קדוש. כל כך שכך, שהרבה יותר ממוסד הנישואין.
סאבית שלי, היא הרכוש שלי, ואני לא מסכים שאף אחד ייגע ברכוש שלי, כי היא רק שלי. לא רק שכך, אצא להלחם בלהט, בכל אחד שינסה לעשות זאת. (אפילו אם יקראו לי בריון על ברזלים, או כל שם אחר שיבחרו).
סאבית מקולרת של אדון אחר, היא רק שלו, ואני לא אעיז לפנות אליה ללא רשותו. כל זה מפני שהיא הרכוש שלו בעיני, והקולר שהניח על צווארה, המסמל את הקשר העמוק שלהם, קדוש בעיני.

להיות שייכת, זה לא עניין של מה בכך בכלל בכלל. זה סוג של יחסים עמוקים עד למצולות הנשמה. השייכות הזו, היא תוצר של תהליך ארוך מאד, שבו הסאבית מוסרת את נשמתה, את כל כולה, לאדון שלה.

אני, ולא רק, קורא לזה בדסם.

יש פה רבים, וטובים (יש בהם טובים ממש, שלא נתבלבל), שלא מבינים את זה בכלל. אולי מעולם לא קיבלו נשמה לידיהם, אבל לגמרי ממש. אולי לא מסרו את נשמתם לאף אחד, לגמרי ממש.

***

אני קורא לכם לצפות, אתם הזרים. מה קורה לזוג בדסמי שנפרד, אחרי יחסים עמוקים כאלה, אפילו אם הם נמשכו רק חצי שנה. תראו מה קורה לנשמה של אדון, אחרי שנפרד מסאבית שלו. מה קורה לו כשרואה אותה מרכינה את ראשה לאדון חדש. מה קורה לסאבית, שנפרדה מאדון, איזו התרסקות שמפזרת פיסות עור מדממות, על כל הסביבה.

אני קורא לכם לצפות, הרבה שנים אחרי סיום קשר שכזה, איך סאבית אקסית, מרכינה את ראשה, בפני אדונה מלפני שנים, כשזה פוסע לידה. אני מזמין אתכם לצפות, איך אדון, עוקב בעיניו בדריכות, אחרי הסאבית שממנה נפרד לפני שנים.

אולי, כולי תקווה לפחות, שזה יבהיר לכם, כמה עמוק זה הבדסם הזה, אצלם. כמה עמוק בנשמה, טמונים חפורים להם השורשים של בן זוגם בקשר שכזה.

***

זה בדסם פה. לא אצל כולם, אפילו לא אצל רובם. אבל אצל אלה שכן, זה עמוק הבדסם הזה, כל כך עמוק, שלא יאומן בכלל.
זה לא משחק קינקי, בגדר הנה אני מתכופפת ואתה נותן לי פלאסק בטוסיק.
זה חיבור עמוק של נשמות, הכי עמוק שראיתי מעולם.
זה קדוש החיבור הזה, הקולר הזה, השייכות הזאת.

הנסיון להסביר לאותם Weekend Riders (שם רשום-טביאס), על אותה קדושה, נידון כנראה לכישלון מוחץ.

זר לא יבין זאת.

מי שעומד לו מהצד, ומבין, או שלא מבין, ומעז לטנף עם מקלדתו המלוכלכת, יופי שכזה, קדושה שכזו, רק בוז תהומי יש לי אליו. אני לא צריך שום צו מבית משפט, או איזה ספר חוקים לא כתוב ועלום, בכדי לחוש את אותו בוז.
בוז בוז בוז

אושה{אוש} • 17 באוג׳ 2007

לקדושה הזו קוראים אהבה.

בעיני כל הבדס"מ הזה זה משחק
אבל אהבה וזוגיות אינם כאלה וכאשר הם מתערבבים עם בדס"מ, כל כך יפה כמו אצלך צ'יטה -
אז בהחלט אתה מרגיש את השייכות הקדושה הזאת.

ולגבי קולר/טבעת נישואין
אין בעיני מה להשוות בכלל
תן לי לחזות את העתיד לרגע - יום יבוא ואתה תחליט להעניק לגננת היפה שלך טבעת יהלום או נישואין מתחת לחופה - היא תתרגש פי מיליון - כי זה הסמל לשייכות האולטימטיבית.
ונכון שאני שמרנית בורגנית וחולת חתונות, אבל זו דעתי.

huan • 17 באוג׳ 2007

ציטה סחטן על האידאליזציה לשמרנות ולבדסמ - רק שהאידיליה הזאת סותרת את עצמה ומסרסרת האוטופיה שאותה יצרה.

אולי זה רק אני אבל אני אכן סבור שכל אדם, סאבית, דום, ווניל ומי שהלא יהיה יכול לעשות מה שהוא רוצה - האדם הוא חופשי ואין זה משנה עם הוא בקשר נשוי, מקולר או עם ילדים.
הסאבית נמצאת עם האדון כל עוד היא רוצה בכך, היא מצייתת לו כל עוד היא רוצה - וכך גם בנישואים וכל מערכת יחסים אחרת.
בקשר עמוק ששני הצדדים רוצים להיות בו - אין מקום ל"להגן" אין מקום ללשים מגבלות ואיסורים שימנעו מאחד הצדדים לעזוב אותו בכל את שירצו. אני חשב שזה אבסורדי להגן על על מערכת יחסים שכל הפואנטה בה ששני אנשים יתנו את עצמם אחד לשני מרצון. למה להגן על מישהו שלא הולך לשום מקום? למה לחפש בגידות עם האדם בטוח לא יבגוד? למה לחפש שקרים עם אתה בטוח שהוא לא ישקר?

האידליה מבחנתי היא לא גבר ששם את האישה שלו בבית מאחורי 7 מנעולים, עוטף אותה מכף רגל ועד ראש ומלווה אותה לכל מקום כדי שחס וחלילה לא תהיה לה הזדמנות להזדיין עם אחר - האידליה היא לא אדון שמחבק את הסאבית שלו חזק, מגביל את התקשורת שלה עם דומים אחרים שחס וחלילה לא תתפתה שעובר על התקשורת שלה במסנגר כמו מסטאר אור כדי לגלות כל סטייה הצידה ולנטרל אותה במידי. האדון לא אמור להגן על רכושו הוא אמור להיות מספיק בטוח באישה שאיתו בכדי שלא יצטרך להגן עליה - כי היא יודעת מספיק טוב.

האידליה היא שני אנשים חופשיים שלמרות שהם יכולים לעשות את כל העולה על רוחם בלי כל מגבלות בוחרים לא לבגוד ולא לשקר אלה להיות אחד עם השני הכי אמיתיים שאפשר.
זה קשר עמוק - זה המהות של מערכת יחסים - זה המהות של אהבה.
כי להיות ביחד כי אין אפשרות לבגוד, ולומר אמת כי הצד כי ידע בטוח שאתה משקר - זו לא חוכמה.
זה לא אהבה, זה לא עומק זה בולשיט שאנשים שמרנים ולא בטוחים בעצמם הופכים לאידאליים נשגבים.
אני כולי בעד אצילות, אידאלים וערכים - פשוט אצלי הם מסתכמים בערכים הומניים כמו חופש, אהבה ותבונה ולא בפאשיזם, ערסיות ופרימטביות שובניסטית המתעטפים בערשת של מכובדות - אותם אנשים שאתה מכנה שמרים - הם הפוסט מודרנים האמיתיים שכן הם משקפים את ערכיו המרכזיים שהם לא מרידה במסורת אלה צביעות, דו פרצופיות, כפירה באידאליים אוניברסליים ןפאשזים בתחפושת.

דרך אגב ציטה - בקשר לפיסקה המסכמת העושה אידלאלזציה לבדסמ ולעומק שלו - אתה לא צריך להיות בדסמי כדי לאהוב ולהיות בקשר עמוק, יש גם וונילים כאלה ולא מעט. מדובר ברטוריקה זולה ששומעים אצל הרבה תת תרבויות שהם הכי הכי...הכל מהחרדים שהם הכי מאושרים וכל החילוניים אומללים שלא יודעים אושר אמיתי ועד לגוטים שכידוע המציאו את הנונקונפורמיות והאומללות וכל השאר סתם פוזרים שלא ידעו סבל בחייהם.
עזוב שטויות. בדסמ הוא מה שהאנשים שעושים אותו - ולא טיפה יותר. והבדסמים הם לא ממש סופרמנים (חוץ מאחד עם ניק כזה).

הערת אגב* - אני בז לאילו שפונים לסאביות מקולרות ונשים במערכות יחסים באופן כללי, אני בז לאילו המשתפים פעולה עם בוגדות למינהן שלא היתה בהן את הפריות קודם להיפרד ואז להזדיין - אני בז עוד יותר לאלה שאומרים שזה בסדר לבגוד ולפנות כל עוד פונים לבעל/אדון/חבר/אב קודם לכן ומבקשים את הסכמתו - כי כיודע הסכמתו היא העיקר ומה חושבת האישה את זה כבר נברר אחר כך.

זאלופון​(שולט) • 17 באוג׳ 2007

סאבית שלי היא לא הרכוש שלי. רכוש שלי, למשל הכיסא שעליו אני יושב כרגע, לא יכול פתאום להחליט שהוא לא שלי וללכת. סאבית כן. לכן היא לא יכולה להיות רכוש, לפחות לא במובן המקובל. כמובן, אני יכול לחשוב עליה כרכוש כי זה רומנטי בעיניי (זה לא, אבל נניח), כי נוח לי להאמין שבאמת יש בינינו קשר כלשהו של בעלות שהופך אותו לבדסמ אמיתי ומיוחד וכו' וכו' - אבל אני אדע שאני משקר לעצמי, ואני לא אוהב לעשות את זה. כן, אני אוכל לפתל את המשמעות של המילה רכוש כך שבעצם יהיה מדובר ב"רכוש סמלי", "רכוש נפשי" או כל מפתל אחר, אבל גם זה יהיה שקר, רק אחר. כל עוד היא יכולה לעזוב מרצונה, היא לא רכוש.

אי היותה רכוש, אלא יצור תבוני ובעל רצון, מכתיב התייחסות שונה. אם מישהו ינסה לקחת את הכיסא שלי (ועוד כשאני יושב עליו, חוצפה שכזו), כנראה שאעשה כמיטב יכולתי למנוע זאת ממנו. אם מישהו ינסה "לקחת" את הסאבית שלי, לא אעשה דבר. בניגוד לכיסא, סאבית יכולה לבחור של מי היא רוצה להיות, ועוד בניגוד לכיסא, אם סאבית היא שלך מבלי שהיא רוצה להיות שלך, אין לכך משמעות.

מי שינסה לקחת ממני כיסא, כמו גם מי שינסה "לקחת" ממני סאבית, לא יזכה בכבוד או חיבה ממני. לא מפני שיש בבדסמ משהו קדוש כל כך, אלא מפני שזה לא לעניין בעיניי בכל הקשר. ואם כבר מדברים על "כל הקשר" - אני מסכים עם חואן (וגם עם אושה). אהבה מתוך בחירה, זוהי המהות. השאר, כולל בדסמ, אלה קישוטים. קישוטים יפים, שמוסיפים הרבה, אבל לא הליבה.

כתיבה יפה

טושטוש • 17 באוג׳ 2007

נהניתי לקרוא את כולם, וזה ממש לא משנה אם אני מסכים או לא, העמדות מנומקות ומושתתות על אדנים איתנים וזה נעים לקרוא ולהבין.
רכיב ה"קניין" בבדסמ הגיע מעולם ה"גור", מכתביו של נורמן.
הבעייתיות היא כמובן, שתמיד קיים הרצון החפשי של הקניין לכאורה, העבד או השפחה (להבדיל מסאב או סאבית כמובן), שעומד בזכות עצמו. תמיד הקניין יכול לקום וללכת, וזה כמובן היה בין היתר הצידוק הרעיוני מאחורי ביטול מוסד העבדות - שהרי לקניין אין רצונות משלו. אלמנט הרצון הוא מה שקובע את ההגדרה, את הזיקה, את השייכות - האם ה"חפץ" הוא בעצם "חפץ" שניתן להיות בעלים שלו, או שמא יש לו רצון חפשי. לא אכנס לעניין הבעלות בבעלי חיים, שלהם גם לכאורה יש רצון - זה דיון אחר.
רכיב הבעלות של השולט בקניינו, שפחתו או השולטת בקניינה נובע אף הוא מאלמנט הרצון. כלומר, כל עוד העבד או השפחה מגדירים את עצמם כקניינו של השולט, אז למעשה הם רכושו. מתוך בחירה. זאת אומרת, הבעלות של השולט נובעת מדבר שהופקד בידיו - בנאמנות.
יחסי שולט-נשלט הם בבסיסם יחסי נאמנות. ה"נאמן" מקבל לידיו זכויות מעין קנייניות, מעין "בעלות", וזאת על אף שהיא עדיין בידי הבעלים האמיתי, כלומר העבד, היא נתונה לשימושו של השולט, האדון. מצב זה קיים, כל עוד הנשלט חפץ בכך. כאשר מבוטל מוסד ה"נאמנות", הבעלות המלאה בקניין חוזרת לידי השפחה.
שפחה יכולה להתנות את הבעלות בתנאים (ה"גבולות"). כלומר - אני קניינך גברתי, אבל רק בהתקיים מספר תנאים. גם זה סוג של בעלות, אבל בעלות מסוייגת, בעוד ביחסי מלכה-עבד או אדון-שפחה הסייג היחיד הוא הזכות לקום וללכת, "להסיר את הקולר", אזי ביחסים של שולטת וסאבית המצב הוא שונה-קיימים סייגים נוספים.
בעלותו של האדון נובעת אך ורק מרצונו של העבד או יותר נכון מותנית ברצונה של הנשלטת, ולכן אין מצב של "טוב יותר" או "טוב פחות", שווה יותר או פחות. מעצם העובדה שהקניין בחר לו שליט-אפשר גם להסיק שהעבד אמור להיות "למעלה". לכן - התיאוריה הנה ששני הצדדים שווים, ולשניהם "בעלות" במערכת היחסים.
למעלה, הזכירו גם עמדות שנוגעות לנישואין, גותיות וכו'-זה הרכיב שגם הפרוטסטנטים זיהו אצל הקתוליים כבעייתי-עד שהמוות יפריד בינינו, או שהכומר/עורך הדין. כלומר - זה גם המצב בנישואין.
הכל מתבסס על אלמנט הרצון החפשי, יסוד הבחירה, וזה גם מה שמקנה לי כשלעצמי, ולאחרים, את הגאווה וה"כבוד" (שהוזכר בכתיבה קודמת) - ה"כבוד" נובע מהתחושה ש"היא בחרה בי - ואני גאה בזה, גאה בעצמי, בזכותה ובגללה".
אני בחלט מסכים עם הצורך בקודים של התנהגות. כלומר- אם קניין מסויים מכריז (כפי שמאד מקובל בצ'אטים ובמקומות אחרים) בפרופיל שלא מעוניין בפניות פרטיות אלא באישור האדון - יש לכבד את זה. ואם לא כתוב - הרי זה כמו שתלך ברחוב, תשאל מישהיא מה שלומה והיא תסטור לך ותזעק "אני נשואה".
כל עוד הצד השני לא יודע, את ההעדפות של האדם אליו הוא פונה מבחינת קוד הנהגות רק מהסיבה שהנשלט לא טורח לעדכן זאת בפרופיל - שלא יבוא הנשלט בטענות. מצד שני - אם הוא אמנם מבקש בפרופיל ליטול רשות טרם פניה - זה יהיה רק בגדר כבוד לנשלט וכבוד לשולטו, אם הפונה ייטול רשות טרם פניה. אחרי הכל - הוא גם לא ירצה שיזלזלו בו וברצונותיו. שכיודוע, בבדסמ בעיקר - רצונו של אדם כבודו. וכבודו-שיתכבד ויטול רשות טרם פניה, שכן בכל מקרה הוא יכבד או את רצון השולט, או את רצון הנשלט, או את שניהם. ומכאן גם-לגישת כולם, בין אם העבד הוא "קניין" ובין אם לא-רכיב הרצון קיים, בין של השולט עצמו, בין של הנשלט או דרך הנשלט מאת השולט, ויש לכבדו.
יאללה שבת שלום ותודה שקראת עד כאן. לא הגהתי אז לא יודע אם יש שגיעוט הכלדע.

newoldone • 17 באוג׳ 2007

צ'יטה, בתור מי שהביעה את דעתה באותו שרשור עלום, אני רוצה לתקן:
אין שום קשר בין העמדה שלי לבין פוסטמודרניזם, ואין שום קשר בין העמדה שלי לבין התיאור שנתת של הכל מותר ושום דבר לא קדוש.

העמדה שלי היא זו:

כשאני שפחה, לאדוני מותר לעשות בי כרצונו. אני רכושו (או "רכושו" - זו לא הנקודה כרגע).
אבל רק לו מותר לנהוג בי כך. לאחרים אסור. ומכיון שכך, לאחרים גם אסור ליזום דיון מעל ראשי על מה שייעשה בי . כי בכך הם נוהגים בי כשפחה, בלי שיש להם זכות לכך.

ולכן: הצעות זבל - לא ממש משנה מי יעשה להן את ה delete.
הצעות רציניות שנוגעות לי - נא להפנות אלי, וזה יהיה ביני לבין אדוני מה ייעשה בהן הלאה.

ובמילים אחרות צ'יטה, בעיני התנהגות נאותה מכובדת ומכבדת מחייבת פנייה לשפחה ולא לאדון.

אני לא רואה בעמדה הזו שום זילות של קשר השייכות, ושום פגיעה באושיות הבדסמ.
אני רואה בה ביטוי לעמדה ששפחה היא שפחה אך ורק מול אדונה, ולא מול אף אדון אחר.

אני יודעת, אגב, שיש אחרים שחושבים אחרת, שלדעתם שפחה היא שפחה מול כל האדונים בקהילה שלה. העמדה שלי שונה. מותר לי להחזיק בה בלי להיות מואשמת בזילות הקשר אדון-שפחה?

-------

מה שכתבתי למעלה אינו הזמנה לשלוח הצעות, רציניות ככל שיהיו.

Tobias​(אחר) • 17 באוג׳ 2007

חואן

גם פה וגם בשרשור הקודם השתלחת שוב ושוב בנושא "ההגנה על הנשלטת"

אבל בשום מקום בכל מה שנכתב פה או בשרשור הקודם לא ראיתי אף אחד אומר שהעניין קשור להגנה עלייה...או נעשה לשם הגנה עלייה....

כבר הארתי את תשומת לבך לנקודה זו פעם אחת לפני.

כעת פעם שניה.




זאלופון.

שפחה בהחלט יכולה להיות רכוש שלך.
אם שניכם הסכמתם על כך.
וזה חסר קשר לעובדה שהיא יכולה לעזוב.

אבל.

אם בזמן ששניכם הגדרתם שהיא רכושך,
שפחתך.

וגם שמתם קולר שיאמר לשאר העולם מסביב שזהו המצב כרגע.....

אם כך פנייה אליה בהצעות מיניות....תהיה שגויה, ולא מנומסת בעליל.

שוב....אני אדגיש
כן היא יכולה לעזוב מתי שתרצה
וגם אתה יכול לשחרר אותה מתי שתחפוץ
אבל אם הגדרתם את זה ביחד ושמתם קולר שאומר שאתה הוא האדון והשולט שלה.....עצם המילים הללו מעידות על טיב הקשר ועל מעמד הנוכחים בו.

אני לא חושב שבדסמ חייב להיות קישוט על זוגיות.
כי אני לא חושב עליהם כעל דברים נפרדים.

קודם כל ישנם שני אנשים.
הם מתחברים.
מתאהבים.
בין אם הדרך שהם עשו היא בדסמית או ונילית.
והם בונים יחד זוגיות
בין אם זאת זוגיות בדסמית או ונילית.
או אפילו סתם קינקית.

וזה כזה פשוט.

אבל עדיין...אינני מבין...מה כל כך קשה בנימוס בסיסי....
במיוחד אצלנו שהנימוס מחייב כיוון שישנם כל כך הרבה כללים לא כתובים.


אני שואל את עצמי אם בכלל יכולה להיות הסכמה על עניין כזה....אחרי שראיתי את השרשור הזה והקודם לו...
כיוון שמבחינה אתנוצנטרית....כולנו מרגישים שאנחנו צודקים ודרכנו היא הכי טיבעית והכי נכונה מטבעה...

וגם כיוון שלא כולם מגיעים פה מאותו מקום....

זה נשמע יותר כמו שרשור שבו ....הדומים ידעו משהו שהסאבים לא...כיוון שהסאבים לא היו במקום של השולט....

ומצד שני.....אולי אני לא מבין את המקום של הנשלט.....שנאבק בעצמו בין הדחף להיות כנוע , נשלט , מוכנע, וכן אף רכוש....ספקטרום מלא של רגשות......לבין הדחף להוכיח שהוא עדיין אדם חופשי וכן הלאה...



כשאני חושב על העניין הזה שיש אנשים שמבינים ללא שהות את העומק של הקילור ואת העומק של הנתינה בזוגיות בדסמית.

אני נזכר במשפט שאמר המלך ארתור לאחר ששתה מהגביע הקדוש

לא ידעתי עד כמה ריקה נפשי...עד אשר התמלאה....




ועכשיו.

אני חייב לומר...

מעבר לדיונים שכל צד יאמר את שלו שוב ושוב...


חשבתי על משהו.....

אפשר ליצור....רשימת כללים

ועכשיו אחרי שקראתם את המשפט הזה....קחו רגע נשימה ואז קחו את עצמכם הלאה בפחות רצינות.

כללים שהם בסך הכל ...הסכמה על נימוס.
לתת מסגרת כללית למספר הגדרות בנושאים האפורים הללו....

נאמר נקרא לזה .....HARDCORE DOMINATION

ואם אתה ....במקרה תתקל בזוג המילים הללו...בפרופיל של סאבית(אם תטרח בכלל לקרוא אותו)
תדע לך....
לא לפנות אליה בהצעות מיניות
אלא לשולט שלה...
ותדע לך גם
שהיא והשולט שלה נמצאים בזרם הבדסמי הנ"ל.......כלומר....כבוד...אבירות....טקסיות.....נימוס.....
לפי איך שהוגדר...


ואז...לא יהיו עוד ויכוחים

והכלוב יחזור להיות קן קוקיה מלא ורדים ושושנים כתמול שלשום.

צ'יטה​(שולט) • 17 באוג׳ 2007

אתייחס באופן מסודר, לכולם, ולו הפעם.

אושה, אמנם אנחנו משני עברי המתרס פה, (לא נורא), אבל עדיין מסכים עם המשפט שלך, "אין בעיני מה להשוות בכלל"

אם אישתי, שתהיה {או שלא}, תבגוד בי, כנראה אעבור על זה לסדר היום. אבל אם סאבית שלי תלך לדום אחר, ותעשה איתו סשן בתור סאבית, באותו הרגע, סתמה את הגולל על יחסינו, והיא כנראה לא תהיה סאבית שלי יותר לעולם.

***

חואן, הפלמסן,
היות וכמעט כל נושא שמישהו יפתח בכלוב, אתה תמצא שעות פנויות לרוב, בכדי להתנצח איתו, עד שיפול מתשישות, או אולי מחוסר זמן, או משיעמום. אתה פשוט אוהב להתפלמס, וזה מקסים בכלל.
לפיכך אני די משוכנע, שתמשיך פה לתת טיעונים לרוב, במיסות ארוכות ומנוסחות היטב, בעברית צחה, ובדידקטיות, שלרוב נאה ביותר.

אלא מה, שהפעם, הדידקטיות שלך, שימשה אותך לבצע דדוקציות, שגויות כל כך, שגרמו לי להרים גבה, ועוד אחת. ואפרט.

אתה מניח שבבסיס טענתי, שאסור לדום לפנות לסאבית מקולרת, מסתתרת הטענה הדדוקטיבית, שאני סוגר את אותה סאבית אומללה, מאחרי סורג ובריח, במגדל שן אפלולי, ומגן עליה, שמא תשזוף קרן שמש את עורה הלבן.
אתה גם מקיש, שמייד לאחר טענתי, מתבקש בזה שאני לא סומך עליה בכלל.

מאיפה הדדוקציה הזו, חואן ?
צר לי ידידי, הלוגיקה שלך פה כשלה לחלוטין.

אני סומך על הסאבית שלי לגמרי, ואפילו, אני מרשה לה לנהל שיחות עם מי שבא לה. אני גם לא מנטר את השיחות שלה, או אפילו את רשימת החברים שלה במסנגר.
אני לא שואל אותה מי מתקשר אליה, ומה הוא רוצה.
לא רק שכך, יש לה יחסי יישות, עם סאבים וסאביות שמותרים לה לחלוטין. אני איני מפקח עליהם, וסומך עליה לחלוטין.
יש לה חיים שלמים, ויחסים מספקים, עם חברים וחברות, בדסמים וונילים, ומכל קשת המגדרים.
רק מה, במסגרת היחסים שלנו, יש לנו שקיפות מוחלטת, ולא קרה עד היום, שאני לא מדווח ביוזמתה, על כל פנייה שכזו, או יחסים שכאלה.

עדיין, למרות כל האמור לעיל, אם מישהו מנסה להציע הצעה ליחסים, או לסשן, לסאבית שלי, תוכל לצפות בי, עוטה את תלבושת הקרב שלי, ועולה על סוסי האציל, עם רומחי בידי, ויוצא להגן על רכושי.

יש אגב, הרבה מאד הצעות מעין אלה שהסאבית שלי מקבלת. פשוט כי היא כל כך מדהימה שיש כאלה שלא מסוגלים לעצור את הריר הנוזל להם, מכל מיני מקומות בגוף.
את כל חדלי האישים הללו אני לא סופר בכלל. לא אני, ולא היא, מתרגשים מזה בכלל.

טרם קרה, שמישהו מהאנשים שאני מכיר, שהם באמת מהקהילה, פנה בהצעה כזו אליה. אני מתיימר לחשוב, שזה לא מפאת שרירי התפוחים, שערי הגולש, או השנים הרבות שלמדתי אמנויות לחימה. זה קרה פשוט, כי הם מצייתים לאותו חוק מוסר שמרני הזוי, ולא כתוב, שאני מציית לו, מוקיר אותו, ואפילו מנסה לקדש אותו בפוסט הזה, ולא רק. חוק של כבוד לקילור.

לגבי האידאיליזציה שאני עושה לבדסם ולעומק שלו, הרטוריקה זולה כאן היא שלך לדעתי בכלל, בכך שאתה מנסה לגמד יחסים עמוקים עד אין קץ, ומנסה לנהוג בהם זילות, ולייחס להן חוסר עומק. כל זה בתואנה, שבעצם בכל היחסים אין כזה עומק.

***

זאולופון,
סאבית שנכנסת איתי ליחסים בדסמים, מפקידה עצמה בידי בתור רכוש, ברגע הקילור. אלא מה, במסגרת החוזה בינינו, אנחנו מפקידים מכתב שיחרור מאותה שייכות, בכספת. היא יכולה לעשות בו שימוש מתי שתחפוץ, אפילו מבלי לקבל את רשותי בכלל.

כל עוד היא אינה עושה שימוש באותו מכתב שיחרור, היא הרכוש שלי.

המטאפורה שלך לכסא, לא נכונה כלל לדעתי, ואפילו בגדר דמגוגיה זולה. כמו גם ההנחה שכל ייצור חושב ובר דעת לא יכול להיות רכוש.

אתן לך דוגמא מקוממת בכוונה.
יש לי כלב, הוא שלי, הוא רכושי. הוא לא מבין בכלל במכתבי שיחרור, אך יש לו אופי משלו, ואופן מחשבה חופשי. הוא יכול אם יבחר, לעזוב אותי וללכת למישהו אחר. (מה שהוא עשה כבר יותר מפעם אחת). זה האופי שלו, לחופש נולד.
אבל כל עוד הוא אצלי, הוא רכושי. למרות היותו ייצור חושב ועצמאי, ובעל מחשבה ונשמה חופשית.

נושא הפוסט הזה, הוא לא מה אני עושה ברגע שהסאבית שלי רוצה ללכת בכלל, ואולי אפילו עם דום ראוי ממני, לדעתה.
הפוסט הזה עוסק, במי שפונה אליה, ובעצם הפנייה.

זאולופון, תשמע, אנחנו מאד חלוקים לגבי בדסם, בהרבה מאד נושאים. אבל אני מצטער להגיד לך, שבעיני לפחות, הסאבית שלי היא הרכוש שלי, שהרי אם לא, היא לא סאבית שלי בכלל.
לא רק שכך, זה גם לא בדסם, בתפישתי לפחות.

אתה מבין זאלופון, להצליף לסאבית בתחת, בכוס, או אפילו בגב, לטפטף עליה אוסף עצום של נרות שעווה, לכסות אותה בקרח, לתקוע בה מחטים. כל הפעילויות האלה, לא עושות אותה להיות סאבית שלך בכלל.
מה שעושה אותה סאבית זה בדיוק העומק העצום הזה, הטמון בעובדה הפשוטה והנפלאה גם יחד, שהיא שלך.

***

טושטוש, יפה כתבת

צ'יטה​(שולט) • 17 באוג׳ 2007

חדשה ישנה,

השימוש שלי במונח פוסטמודרניזם, היה בגדר משל בכלל, ואין לקחת אותו כפשוטו.

בואי תנסי לחשוב לרגע על דרך מחשבה אחרת משלך. בואי נקרא לזה הארד קור בדסם למשל. התמסרות יותר גדולה ממה שאת מתארת.
בהתמסרות הזאת היותר גדולה, אסור לך. את רכוש. כל כך שכך, שאופן הבעלות עלייך הוא גדול כל כך, שאת לגמרי רכוש ממש לגמרי.

את יכולה להתחבר לכזה קונספט ? לאו דווקא בשבילך אישית.
כזה הוא הבדסם שלי.

טביאס, אנחנו בכלל מסכימים.

זאלופון​(שולט) • 17 באוג׳ 2007

אכן, להצליף וגו' לא עושה אותה סאבית שלי, אלא סאבית שאני עושה עמה סשן. כדי שהיא תהיה סאבית שלי, צריכים להתקיים שני תנאים: א) היא סאבית. ב) היא שלי, גם במובן הבדסמי.
העומק העצום שהזכרת, בעיניי לא קשור קשר חד חד ערכי לבדסמ. אם היא "רק" חברתי הונילית, אז היא "שלי" בדיוק באותה מידה.
אני, אגב, לא הייתי עובר לסדר היום על בגידה מצד אשתי, גם בגידה ונילית למהדרין. זו המעילה באמון שחשובה מבחינתי, לא הסקס/סשן/SMS למארינה מקסימיליאן בלומין.

כלב לא היה לי מעולם. לו היה לי, הוא היה רכושי רק במידה שהיה סגור ומסוגר בבית, או קשור בשלשלת בגינה, ובחוצות העיר תמיד עם קולר ורצועה, כך שלהלכה אין לו אפשרות לבחור לעזוב אותי. במידה ולא זה המצב, הוא היה מבחינתי הרבה יותר בגדר חבר, בן לוויה, חיית מחמד - ולא רכוש.

טענת שהאנלוגיה שלי לכיסא דמגוגית, אך לא נימקת. בהיעדר הסבר, האנלוגיה וכל המשתמע ממנה עדיין תקפים לדעתי, והמילה "רכוש" בהקשר של סאבית היא לא יותר מאשר סמנטיקה נטולת משמעות אמיתית.



אתה הורס אותי עם זה