בכוח

בכוח

G-O-L-D​(שולט) • 21 באוג׳ 2007

בכוח, תמיד לקחו ממנה בכוח. עוד אז, כשרק יצאה מבטן אמא. בכוח, בכוח משכו והיא, כל שהיא רצתה היה שיניחו. כן, רק שיניחו. חום רחמה של אמא, החשכה, הרכות. אבל לא, הם, הם משכו, בכוח משכו, משכו עד שנפלטה החוצה.
תמיד לקחו ממנה בכוח. עוד אז בימים בהם היתה מבקשת לשחק בפינת הגן, עסוקה ביצירות דימיונה. אבל הם, הם לקחו בכוח. בכוח משכו אותה לקחת חלק במשחקיהם, בארגזי חול מטונפים ומלאי כינים, בכפות, מעדרים ודליים. בצרחות לקחו אותה ומשכו אל עולמם, בכוח.
תמיד לקחו ממנה בכוח, עוד אז בין כותלי בית הספר, ברגעים שצללה אל בין מילים וידע. בכוח לקחו, בכוח משכו אל עולמם הפצוע וחסר הדעת אל מחששות מלאות עשן, ייצר נעורים ותאוות שלא יודעות שובע. בכוח לקחו, משכו, כאילו אמרו לה, שלנו את.
תמיד לקחו ממנה בכוח, עוד אז, בימים הספורים עליהם התענגה עת יציאתה לתור בעולם. בכוח משכו. בפראות. לכאן ולכאן, לשם ובחזרה. בכוח משכו אל נתיבים מוכרים, אל מלונות וסימטאות, אל מוזיאונים וחנויות והיא, כל שהיא רצתה היה לתור, חופשיה, להניח לשמש זרה לנוח על עורה הצמא לחום ולהתמזג, להעלם. אבל הם, הם תמיד משכו, בכוח משכו, משכו כמו אמרו את שלנו.
תמיד לקחו בכוח, תמיד. גם באותו הלילה שבו ביקשה בדי. שתי אותיות, הברה אחת. די. אבל לא, הם בשלהם, כשם שתמיד היו. בכוח משכו, בכוח תלשו, בכוח פלשו, בכוח. רק בכוח. אחר כך, משסיימו, שוב משכו, זרקו בצד כמו אמרו מאסנו בך. מאסנו.

כוח. כמה כוח. כל כך הרבה כוח. תמיד אותו הכוח. והיא, כל מה שהיא רצתה, כל מה שהיא רצתה וייחלה לו היה רוך.

*

"היכן הוא המקום,
שאליו אני שייך.
היכן הוא המקום,
שבו, ארגיש חופשי.
חופשי מדאגות, חופשי מכבלי הזמן.
אם יש כזה מקום, היכן אותו אמצא.

שוב להאמין באנשים,
שוב להתרגש מהקסם שבפנים,
רחוק מהבדידות, ליצור מעט תמימות,
כי זהו המקום, טמון בתוכי.

היכן המקום,
שבו אהיה שלם.
היכן הוא המקום,
שבו ארגיש חופשי.
חופשי להיות עני,
מוקף באהבה גדולה.
אם יש כזה מקום, שם יהיה ביתי.

שוב להאמין, באנשים.
שוב להתרגש, מהקסם שבפנים.
רחוק מהבדידות, ליצור מעט פינוק,
כי זהו המקום, טמון בתוכי.

שם הוא האופק, אליו אתה נמשך.
שם הוא האושר, אליו אתה שייך.
שם הוא האופק, אליו אתה נמשך.
שם הוא האושר, אליו אתה שייך.
שם הוא..."

למי שרוצה לשמוע את זה: http://www.myspace.com/yonatantal
יוצר גדול באמת.

*

הלילה בא לו וכבר הרבה זמן שלא כתבתי לאורו. ראבק, כמה נעימה לי הכתיבה וכמה זמן שלא חשתי בה. כמו לשכב עם מישהי אחרי חודשים ללא מגע.
אני חושב על כל המילים שאני רוצה להוציא ולא יודע איך. אני חושב על כל החוויות שחוויתי ולא יצא לי לכתוב עליהן. אני חושב על כל התמונות שראיתי ולא יצא לי לתאר. כמה חבל. כמה.
השחור הזה, זה שסובב אותנו פה, השחור הזה עוטף אותך ועושה לך להרגיש כאילו המילים שוות באמת. כאילו על מסמך הוורד הן לעולם לא יצאו כך.
אני קם, מצית סיגריה, מביט מהחלון על העץ בחצר, מדמיין שיש לי כלב חמוד, ניגש למקרר, מוזג לי מיץ פטל מתוק, לוגם, מושך מהסיגריה, שם את האוזניות על האוזניים ושוקע לצלילים מלטפים ותהיות על המקום הנכון לי, לכם, לכולנו.
הפטל עומד לי בפה ומזכיר לי ילד קטן, שמנמן, מלא חיות וצחוק, מביט באביו שמוזג לו משקה קר בצפייה נרגשת לטעם המתקתק וכשהמשקה נלגם אל גרונו, עוצם את עיניו מאושר ועונג.
אני רוצה לחבק אותו, את הילד הזה, זה שעבר כל כך הרבה, זה שכבר לא ילד וכל מה שהוא מתגעגע אליו, זה אותו מבט מרוצה של אביו לחיוך המסופק של בנו. החיוך הזה שבא בלי כוח. החיוך הזה שבא לרגע של רוך.

Josephin​(לא בעסק) • 22 באוג׳ 2007

שיר יפה , תודה