הסאדיסט הרומנטי
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
דד ליינים, פהההההההה
רצון בין יכולת לציפייה,
כבלים של צרכים, אמת, שקר ואשליה, מגדלים רעועים, על סף קריסה, מחשבה נבובה, מעגלית וחמקנית, דרך החוצה, דרך לנשום, בין פסים בוהקים ונייר עיתון, ידית קטנה, ודלת של אור. בקצה בקצה לתוכי יש מקור. |
|
|
אלישבע(נשלטת)
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
עוד אחד
פעם כשחברה שאלה אותי מהי לדעתי מהות החיים סיפרתי לה את הסיפור הבא:
פרולה היא זקנה, שגרה כבר שנים בבית האבות. משפחתה החליטה שנטל הטיפול בה כבד מידי, ולה עצמה לא ניתנה ההזדמנות לומר משהו בעניין. פרולה כבר אינה צלולה בדעתה, ונחשבת "מבולבלת". היא יושבת כל היום בכיסא גלגלים, ואין לה מקום לפרוק בו את מרצה, היא לא מתעניינת בתעסוקה וביצירה שעובדת התעסוקה של בית האבות מציאה לה. יום אחד, לפני די הרבה זמן כנראה, נתנה לה עובדת התעסוקה, לגלגל חוט צמר פרום, לכדור. פרולה ישבה וגלגלה אותו, היא די נהנתה מכך, והרגישה שעשתה דבר חשוב. כשסיימה, ביקשה לגלגל כדור נוסף. במשך כשבוע גלגלה את כל הצמר הפרום שהיה לעובדת התעסוקה. לאחר שנגמר הצמר הפרום של עובדת התעסוקה, הביאה אחת המטפלות בבית האבות עוד צמר מביתה. אנשים נוספים הביאו לפרולה צמר לגלגול בשבועות הבאים, אך לבסוף, נגמר הצמר הפרום. כפי שכבר אמרתי פרולה היא אישה מבולבלת ולא כך צלולה, אז אחת המטפלות, שראתה שאין לפרולה צמר לגלגל, לקחה את אחד כדורי הצמר המגוגלים, הניחה אותו בתיק שמאחורי כיסא הגלגלים של פרולה, ונתנה לה את קצה החוט. פרולה ישבה וגלגלה את הצמר לכדור, ובכל פעם שמשכה את החוט, נפרם הכדור הישן, והיא גלגלה את הצמר לכדור החדש. ועד היום, כשבאים לבית האבות היא יושבת שם בנחת ליד אחד השולחנות, פורמת כדור צמר אחד שאינה רואה כי היא פורמת אותו, ומגלגלת את הצמר לכדור חדש. כך היא מרגישה מועילה, ורק מי שעומד מאחוריה רואה את כדור הצמר הנפרם בתיקה. כשסיימתי את הסיפור חברתי ענתה לי, "אז לא הבנתי, מהות החיים לדעתך, היא אישה זקנה?" |
|
|
JabberwockY(שולט)
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
בכלוב רואים ציפור
בציפור רואים אדם באדם רואים ציפור בתוך כלוב. |
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
ברגע האחרון (מותחים את עצבי, הא?)
התקבל בדקה ה-90 מהילדה (הִילדה?) בתיבה הפרטית:
פתחתי ניק לצורך כתיבה. בבקשה פרסמי את הפוסט שלי. תודה, הילדה מה רואים בשוק
באמצע כיתה ג' עברנו, אמא, אני ואחותי, לגור בחדר האורחים הקטן אצל סבא וסבתא בגבעתיים. שוב התחלתי בית ספר חדש, השלישי במניין מוסדות החינוך שעברתי. תוך ימים ספורים התבלטתי בשל שמלת הכאילו-מדי-בית-הספר המיוחדת שתפרה לי אמא, ומפאת העברית המליצית אותה השפרצתי במופגן, שלא הלמה את גילי, אם בכלל, ושהפכה אותי בד בבד לחביבת המורה ולמושא לעג לילדי הכיתה שירדו לחיי. למה? חיבור: מה רואים בשוק? נסעתי עם סבתא לשוק הכרמל בתל-אביב. השוק הוא רחוב ארוך, שדוכנים צפופים ניצבים משני צדדיו, ואנשים רבים בו, בעיקר נשים רבות, הבאות מכל קצווי העיר לערוך בו את קניותיהן. בתחילת הרחוב דוכני הבגדים, אביזרי הבית ומיני סדקית. עיני הסתחררו ממגוון הסיכות, קשתות-השיער, הארנקים, התכשיטים הזולים וגבבת הפלסטיק מכל סוג שנערמו באלפיהם, אך לא העזתי לבקש מסבתא דבר. פתאום הבנתי היכן היא רוכשת את מלאי התחתונים שהיא מעניקה לנו בימי ההולדת. סבתא קלטה אותי מתבוננת בצמיד מיהלומים מזויפים ששבה את ליבי. "אקנה לך משהו אחר-כך", היא אמרה, ואני חשבתי לעצמי: "כן, בטח. תפוח-עץ". בהמשך השוק פרושים דוכני הירקות והפירות כתף אל כתף, עמוסים סחורה צבעונית ומרתקים בריחותיהם. פסעתי לצד סבתא הצועדת בעוז, וגררתי אחרינו את עגלת הקניות עם הגלגלים הקטנים, האדומים, כפעוט המושך אחריו בחבל מכונית צעצוע. חלק מן הזבנים קראו בקול ומשכו את תשומת לב הקונים בחידודיהם, וחבריהם ענו להם בצחוק נישא, בשירים מאולתרים בעברית קלוקלת ומיני בוקי-סריקי: "כל דבר בעשרה!", "בנדורה-יא-בנדורה!", וגם "אבטיח-מלמיליאן!" וכיוצא בזאת. התבוננתי כה וכה וחשתי גאווה בתנובת ארצנו: גזרים ומלפפונים, עגבניות תמר ומשה-דיין, פלפלים חלקים וגמבה מקומטת, קישואים וחצילים, לפת וסלק, קלחי תירס ארוכי זקן, כרוב לבן שהוא בעצם ירקרק, וכרוב אדום שהוא ממש סגול, וכרוביות, תפוחי אדמה, בצלים ושרשראות שום, צנונים וצנוניות, לפתות מסמיקות, ואף קולורבי עם קנוקנות המשוות לו פרצוף מתגעגע של אבא לא-מגולח השב מן המילואים. ושפע הפירות שאני אוהבת: שזיפים עגולים ושזיפי שגיב מאורכים וסגולים, בננות, אפרסקים, נקטרינות, תפוזים וקלמנטינות (לא היה תפוז-דם), תפוחים, (סבתא קנתה מסוג "גראנד", קשים, ירוקים וחמוצים, לשטרודל ולקומפוט), תותים, אותם אמא תקצוץ בשמנת וסוכר, גויאבות טעימות, שאסור להכניס הביתה בגלל הריח, ופרי מוזר בשם אנונה, שטרם טעמתי. סבתא עמדה עת ארוכה לפני כל דוכן, לשה וממשמשת כל ירק ופרי בידיה, בעוד המוכרים מרעימים "הלו, גיברת, לא לגעת בסחורה!". את הקניות שמנו בעגלה, קשים למטה, רכים למעלה, והמשכנו בדרכנו במורד השוק. לפני היציאה התעכבה סבתא בדוכן ממתקים. נעצתי עיניים משתוקקות בערימות מיני המתיקה, וסבתא אמרה "תשקול לי בבקשה קילו טופי". טופי? לבסוף יצאנו מן הצד השני של השוק אל החניון, שם חיכה לנו סבא עם הפולקסוואגן המסחרית החבוטה, שאנו, הילדים, קראנו לה פלוץ-וואגן. הוא כבר קנה בשר ודגים בחלק אחר של השוק, אותו לא ראיתי. סבתא חיככה תפוח בשרוולה ואמרה לי "הנה, קחי". ואז חזרנו הביתה. בתחתית העמוד המורה רשמה: יפה מאד! אשמח אם תקריאי את חיבורך בקול רם. אני מאחלת לך קליטה קלה ונעימה בכיתתנו ומקווה שנהנית מקבלת פנים חמה. כן, בטח. ... |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
ועוד אחד. פעם אחרונה, הא?
מאותה הילדה. (ה- ילדה?)
בשוק הבשר בכיתה ד', בשנה שבה התגרשו הורי ויצא לאור ספר שירי הראשון (והאחרון), שוב התחלתי בית ספר חדש, הרביעי במניין מוסדות החינוך שעברתי. תוך זמן קצר התברר לי שחיי החברה שלי ברוממה הישנה הולכים להסתכם בלשבת עם אחותי הקטנה על המדרגות שבין הקומה הרביעית לשלישית, לשמוע את הצעקות והצלחות המתנפצות בדירתנו השכורה, ולקונן על הכלב שלי, דלמטי בן 7 ואלוף הארץ, שנמסר לצער בעלי חיים. במצב כזה כל חריגה מן השגרה מתקבלת בברכה, אפילו ללכת עם דודה שרה לשוק תלפיות. לאחר מכן הביקור בשוק כתבתי חיבור: בשוק הבשר בשוק תלפיות שבקצה שכונת הדר ניצב בנין גדול, הוא שוק הבשר. שוב הלכתי לשם עם דודה שרה, לערוך קניות לחג. הפעם נכנסתי פנימה והכרחתי את עצמי להתבונן בכל החיות המתות ובחלקי הגוויות המשתלשלות מאנקולים, נערמות בדוכנים ומושלכות על הרצפה. באוויר עמדה צחנת הנבלות המרקיבות בחמסין. ריח הדם והנוצות השרופות גרם לי לבחילה מסחררת. העופות המרוטים קצוצי הראש והרגליים נראו כמו תינוקות ורדרדים שהתייתמו פתאום. על הרצפה נזלו דם ומי שופכין, פסולת שטה על גבם, ורגלינו פכפכו בבוץ ובסחי. ראיתי חצאי פרות תלויות על אנקולים גדולים, ראשי כבשים בהו בי מן הדלפקים, ועופות שלמים מתנדנדים, ראש למטה, מתבוננים בתרנגולות החרדות הצפופות בכלובים. זיהיתי חלקי פרות, כבשים ועופות. לא הכרתי את כל האיברים, ודודה שרה הסבירה לי: "הגדולים האלה, זה ריאות של פרה, החוטים האפורים התלויים אלו המעיים. אותם ממלאים בקיגל תפוחי-אדמה ועושים מהם קישקעס בטשולנט, הגוש הזה, הירוק-שחור, שנראה כמו קקה של פרה, זו קיבה. מכבסים אותה כמו סוודר עד שהיא מלבינה ומרתיחים אותה יום שלם. סבתא שלך היתה עושה מזה מעדן", ( "היא לא עשתה קיבה כבר יומיים"). אין דבר שהסבתות הללו לא מוכנות לאכול. הן אומרות שבמלחמה אכלו דברים הרבה יותר גרועים. לפעמים אני מנסה לדמיין איך היה בשואה, ומה הייתי מוכנה לאכול בכדי להישאר בחיים. אבל אני לא מצליחה. אצל הקצב קנינו רגלים של עופות. בבית, אחותי ואני רודפות זו אחר זו, מנופפות ברגלי התרנגולות הצהבהבות כפופות הציפורניים בשאגות "מכשושה!", עד שתורן מגיע להיחרך באש, שישרפו אחרונות הנוצות, ולהתבשל שעה ארוכה עד שיקצצו מהן עיסה דביקה ל"רגל קרושה" מעוטרת בעיגולי ביצה קשה. דודה שרה בחרה מפלצת מוזרה ובלתי מזוהה, ואמרה לי: "זו לשון של פרה". חבל. דווקא לשון אהבתי לאכול. לבסוף הלכנו לחנות הדגים. דודה הצביעה על הגיגית, והמוכר לכד ברשת אחד מן הדגים. הדג פרפר והתיז מים, ודודה אמרה: "לא זה, יש לך קרפיון יותר גדול?" המוכר השיב את הדג עם הרשת התכופף פנימה ונראה בוחש בבריכה. פסים כסופים ריצדו במים בהתרגשות. כשלשונו משתרבבת בין שפתיו, שלה דג נוסף, גדול בהרבה מן הראשון. "מה דעתך, גברתי, מתאים לך לערב חג?". דודתי אישרה בהנהון והדג הוטח על הדלפק, מתעוות במרץ ומתנשם בכבדות. המוכר הניף פטיש עץ. אני עצמתי את עיני. שמעתי קול חבטה. פקחתי עיניים. הדג עוד לא לגמרי מת. הוא פוער את פיו בצעקה אילמת, זימיו רוטטים. המוכר מניף גרזן קטן. אני מסיטה מבטי הצידה, ובעודי שומעת את דודה אומרת: "תשאיר לי את הראש שלם ותנקה לי אותו טוב-טוב". אני מתבוננת באיש מונגולואידי היושב בחנות דגים. נראה שמישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו (אולי אומרים לו "אדון שמש כבר זרח") ומוליכים אותו לחנות הדגים, ושם, בחנות, הוא עומד כל היום ליד הגיגית ומביט בדגים. כמה טוב שנולד לבעליה של חנות דגים! בארוחת החג אמרה לי אמא: "נו, תאכלי כבר! לשון את אוהבת". ריח דם ונוצות חרוכות עלה באפי. רצתי לשירותים להקיא. בתחתית העמוד המחנכת רשמה: להורים שלום, תיאמתי לכם פגישה עם היועצת. ... נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך חמישי אוג' 23, 2007 11:35 pm, סך-הכל נערך 2 פעמים |
|
|
AliceWonders
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
מה רואים בכלוב?
ראיתי אישה שלא מרגישה. ליטוף קל ועדין במקומות אסטרטגיים במיוחד כמו שיפולי הבטן עלול לגרום לה לבעוט, להירתע ולפלוט צווחה. היא זקוקה לליטוף מורגש, למגע מלא ונוכח, כדי להרגיש את אותה תחושה נעימה ומרגיעה שרוב האנשים מתמלאים בה ממגע מרפרף. היא צריכה חריש ציפורניים שמותיר תלמים אדמדמים ובולטים. במקום נשיקה היא מעדיפה נשיכה. במקום חפינה – צביטה. רק כך היא מרגישה נגוּעה, באופן שנוסך בה שלווה ובטחון.
ראיתי אותה עוגבת על קוֹרת עץ במועדון אפל. רגליה מוטלות לצידי הקורה. לחיה מונחת על המשטח. ישבנה חשוף משני צידיו, משוסע על ידי תחתון דקיק, משוך כלפי מעלה. מישהו נוגע בה בכף יד פתוחה, בעוצמה שהיא זקוקה לה כדי להרגיש נִנְגעת. היא גונחת, מלפפת את רגליה סביב הקורה. היא מאדימה בכל 4 הלחיים, עיניה נוצצות, בוהות בחלל, ונדמה שגלגל ענק מסתובב בתוֹכן. כל כולה מרוכזת במגע ובתחושה. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
23 באוג׳ 2007
מה רואים בכלוב
מה רואים בכלוב?
זה מה שכתוב: למשתתפי הסדנא שלום, חיכיתי, חיכיתי, צחקתי, בכיתי. כעת אתחיל: מה אני רואה בכלוב? רואה כעשרים כותבים, ולמעלה מעשרים טקסטים, מחכים לי בציבורי ובפרטי. רואה לפני עבודה רצינית ואתגר, להתייחס לכל אחד. זה ייקח זמן. אבקש להתאפק מלהגיב עד שאסיים עם כולם, ואתן הנחיות לדיון ביקורתי ולשעורי בית. הבטחתי שגם הטקסט שלי יעמוד לביקורת. למרות שיכולתי להשתמש בטקסט קודם, (זה שיעור מספר 1 החביב עלי) החלטתי שהוגן ומאתגר יותר לנסות לכתוב כעת ישירות וללא עריכה. (רוצים לראות את הבעתי? הציצו נא בתמונה בפרופיל של קייסי). מה רואים בשוק*, כתיבה ביקורתית נקודת מוצא: הטקסט נבחר מפני שהוא עוסק בכתיבה. ראשית אני קוראת שוב את הקטע מספר פעמים, על אף שאני מכירה אותו בעל-פה. כפי שציינתי יש לשים לב לכל מילה, שכן הופמן בחר אותן בקפידה. יואל הילד שהתייתם מאביו בגיל צעיר, מתאר מה ראה בשוק. חיבורו רגיש ובוגר, ובכל זאת תם והולם ילד בכיתה ג'. יואל הילד מגלה יצירתיות בבחירתו מה לתאר מחוויות השוק. סביר להניח שראה גם ראה דברים אחרים בשוק, אותם הוא יכול לתאר מבלי להביט בהם שוב. ירקות, בשר, וכו'. לעומת זאת תיאורו של המונגולואיד פרטיקולארי, ייחודי, מאובחן ומפורט. חולצתו, תסרוקתו, מעשיו והאווירה שהוא משרה מעידים על כי בהתמקדותו במונגולואיד מגלה הילד חוש התבוננות מפותח. ולמרות כל זאת יואל הילד בעצם כותב שראה רק דבר אחד: "ראיתי איש מונגולואידי בחנות דגים". את השאר: "מישהו סורק את שיערו בכל בוקר ומלביש לגופו חולצה לבנה. אחר-כך אוחזים בידו ומוליכים אותו לחנות הדגים", את כל זאת לא ראה בעיניו, אלא בעיני רוחו. איננו יודעים אם אכן מלבישים ומסרקים אותו ואוחזים בידו ומוליכים אותו, אולי הוא עושה זאת בעצמו? כל שכן כאשר מודה הילד וכותב: "אולי (אומרים "אדון שמש כבר זרח"). יואל היתום מקנא במונגולואיד, משום שהוא עצמו זקוק לטיפוח. הוא רוצה שמישהו ישים לב אם לגופו חולצה לבנה (ותארו לכם, בחנות דגים), אם הוא מסורק. אולי שייקחו אותו ביד, כמו את המונגולואיד, כמו ילד קטן, (שאומרים לו "אדון שמש כבר זרח"), שנאלץ להתבגר מהר מדי. משהו במונגולואיד גרם לו תחושה שהוא מאושר. לדעתו של הילד מתאים לו לעמוד כל היום ליד הגיגית ולהביט בדגים. חיבורו של הילד נגמר בקריאת "כמה טוב שנולד לבעליה של חנות דגים!" שהיא אופטימית ומפרגנת, גם קצת נצבטת מקנאה. הופמן לכאורה מסיים. סיום שלם ומושלם, ובדיעבד מתעתע. הוא לא משאיר שלוש נקודות. הוא משהה אותנו לרגע, ובמשפט אחד אחרון, מעין אחרית דבר, מציע מהפך, או פרספקטיבה שונה לגמרי. יואל הסופר המבוגר מכניס במשפט זה מימד ביקורתי, אפילו ציני. המורה האטומה איננה מסופקת. "היה עליך לכתוב כל מה שרואים". (אפשר לשמוע את קולה!) היא לא רואה את היופי, הייחוד והמקוריות בזוית הראייה של התלמיד. ולא קוראת את זעקתו בין השורות. מה זה "כל מה שרואים"? האם אפשר לתאר כל מה שרואים? מהן הראייה וההתבוננות? ומה הקשר בינן לבין הכתיבה? מה באמת רואים בשוק? מה ציפתה המורה לשמוע? האם יש תשובה שהיתה מספקת מבחינתה? טובה? מושלמת? ואם ישנה תמונה כזאת בראשינו, בעודנו מדמיינים מה רואים בשוק, אפילו בעודנו מסתובבים בשוק, ובוחרים מה לראות, התמונה הקבוצתית שלנו איננה אלא התניה סוציולוגית, פסיכולוגית, מוסכמה. שבלונה. קלישאה. את זה (אתם) רואים (עכשיו) בכלוב. * הופמן, יואל, "כריסטוס של דגים", הוצאת כתר, 1991. |
|
|
זיעויה(אחר){נימפאה}
|
לפני 16 שנים •
24 באוג׳ 2007
יצירה מקורית
ערמת אנשים שרוצים להיות מיוחדים.
כמו כל החברים שלהם. זה מה שרואים. גוונים של אפור. זה חבלים. אנשים שחיים ומתים. אלף פעמים. אנשים כואבים ואנשים מכאיבים. זה מה שרואים. שימושים נדושים. אנשים שימושיים. גלריות של תמונות וגלויות של גלריות. מתוך טופס בדיקת הראיה: "הזיעויה עיוור צבעים" |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
24 באוג׳ 2007
פרשנות המקרא 1
למשתתפי הסדנא - תודה על תרומתכם.
את הטקסטים שהוגשו מיינתי לפי חמש קטגוריות: א. מה רואים בכלוב / הציפורים אלישבע, ללאגבול, ליליאנ, ג'בר, ריף. ב. מה רואים בכלוב / הכלוביים ילדת-כאב, וויפ, הפוסט השני של קוויני, שושו, שלומצי, גן-שושנה, פלאשי, פרלין, דובדבן, צ'יטה, אליס, זיעויה, שני הפוסטים של חולמת בהקיץ (בפרטי), קייסי. ג. מה רואים וויפ, ריף, קוויני, זאבה אפורה, הילדה. ד. על הכתיבה חצילה, צ'יטה, שני הפוסטים של הילדה, זאבה אפורה. ה. שונות ומשונות. ניקי, הוא, דארלינ', אלישבע, סדיסט רומני, זוש"ע. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
24 באוג׳ 2007
מה רואים בכלוב / הציפורים אלישבע כתב/ה: קראי כל מילה בקפידה. מחקתי מעט, החלפתי פה ושם וערכתי שינויים עדינים, כהצעה לשלב ראשון בעריכה. חסרה כותרת מקורית. אני הרי יודעת כל כך טוב מה רואים בכלוב, מכירה אותו מקרוב. לא רק שאני יודעת מה רואים בכלוב, אלא גם מה רואים מתוך הכלוב, כשמביטים החוצה. בכלוב רואים ציפור, סתם ציפור, לא נדירה או מיוחדת, ציפור אפורה כלואה בכלוב. זה לא כלוב מזהב, סתם כלוב, עלוב כמוה, אפרורי וחלוד. והציפור מציצה כל יום מבעד לסורגים האפורים, מביטה החוצה בערגה. כל יום היא אוכלת מעט גרגרים יבשים וחסרי טעם, היא שותה מעט מים, וחיה בעצם רק מחלומות על החופש להיות נשמה חופשית, מרגישה, משמעותית, חיה בקן משלה בצמרת עץ ירוק, ואולי חיי נדודים בעולם הגדול הם המרגשים. דמיינו את חיי הציפור האפורים, שהצבע היחיד בהם הוא צבע החלומות, ושהטעם היחיד הוא טעם החופש. ראו בנפשכם, איך עוברת היא בקושי מיום ליום רק בעזרת חלומותיה. איך יום-יום היא פורשת כנפיה, בקושי מצליחה למתוח אותן בין קירות הכלוב הסוגרים עליה, ומדמיינת כיצד היא עפה בשמיים הפתוחים, אל עבר האופק, משאירה את הכלוב הקטן והמחניק כנקודה קטנה מאחוריה, שלבסוף נעלמת. ואז יום אחד זה קורה, הדלת נפתחת, לא בטעות, הדלת נפתחת בכוונה, וקול קורא אל הציפור, ואומר לה: עופי ציפור יקרה, עופי אל החופש אל חלומותיך, אל הקן שרצית, או אל הנדודים חסרי הגבול. עופי ואל תחזרי יותר, צבעי את חייך בצבעי החופש, טעמי את הטעם האמיתי. הציפור פורשת את כנפיה, הרוח הנעימה עוברת על נוצותיה, השמש מחממת אותה בחום כה נעים, הנוף הנעים והצבעים החדים, כמעט ומכאיבים לעיניה, שהתרגלו רק אל הצבע האפור. היא עפה גבוהה, ולמרחק, ואז, מסתובבת לאיטה, מנמיכה עוף, נוחתת בשקט בפתח הכלוב, מקפלת את כנפיה, ונכנסת שוב לתוכו. היא שומעת את הדלת האפורה חורקת אחריה, ואת המנעול שוב ננעל. המורה זאבה בדקה בקפידה את הקטע, מצאה שתי שגיאות כתיב, ושגיאת ניסוח אחת, "אבל..." היא הגיבה, "...לא על הכלוב הזה התבקשת לכתוב. כתבי שוב, והפעם נא להתייחס לנושא!" ממש לא, אלישבע. את מוכיחה כי את יכולה לכתוב היטב, אולם את מבזבזת את רהיטותך על הצפוי ועל הברור מאליו. כן, כתבי שוב! ואל תתייחסי לא לכלובים ולא לציפורים בכלל. |
|
|