מטמורפוזה(לא בעסק)
|
לפני 17 שנים •
27 באוג׳ 2007
ציפור זרהלפעמים היא תהתה איך מרגישים אותם ברווזונים שהיו חלק מהעדר. היא לא היתה בטוחה שהם מכירים את תחושת ההתכווצות הזו בבטן, ההתכווצות של הדחיה, של מי שעמד בצד והתבונן בעיניים כלות בעדר. בהתחלה היא לא הבינה את מהות הזרות הזו שאפפה אותה, בכל מקום אליו הגיעה. המבטים ההם, הזהירות הזו שנזהרו בה. המבטים ההם כל הזמן מול הניסיון הפתטי הזה שלה להתכווץ ולהעלם. האתמול מביט בך בגבך ואת מצידך לא שוכחת תמיד את משוחחת עם מה שהיה ארוכים שורשי הפחד אם לא די היה בכך, הרי שחונכה בנוקשות מהרגע הראשון: לא לה משחקי משובה, לא לה התנהגות ילדותית, היא אינה מורשית לשחק עם הברווזונים בחוץ שקולות המשחק והמשובה שלהם הגיעו עד אזניה. לא. היא אינה מורשית להתנהג באופן לא נאות, לצחוק בקול רם, להתפרע. היא אחרת, היא שונה. לא מיד הבינה מהי התכנית. עד היום אולי לא ברור לה מהי התכנית, היא רק ידעה שאם חרגה מהדרך בה היה עליה לנהוג, היתה שומעת את הקול ההוא שהקפיא לה את הדם. הוא, הקול הזה היה מבקש ממנה להתקרב אליו, ולמרות העופרת ברגליה עשתה את הצעדים ההם אל הקול. והקול היה שואל אותה אם היא יודעת למה הוא קרא לה. לפעמים, גם כשידעה, לא הצליחה להוציא הגה מהאימה בה היתה שרויה. אחר כך קיבלה את עונשה ללא הגה והלכה לחדרה כשלחיה בוערת, ושיניה חשוקות. הוא היה מתבונן בה ותוהה היכן שגה, ואיך הוא לא מצליח לשבר אותה על מנת לבנות אותה מחדש, ראויה יותר, כנועה יותר. היא היתה חוזרת אל ספריה, מהם למדה לקרוא לבד באין לה חברים, ורק המחשבה על היום בו תעזוב את הבית שלא על מנת לחזור, קיררו את דמה שבער ושחררו את שיניה החשוקות. את פוסעת בעולם לאט ובקוצים רבים את נדקרת האם זהו ורד או קוץ בבשרך שממנו את יוצרת? כשהגיעה לכתה א' יכלה להתחרות בכל מקצוע בילדי הכתה הרביעית או החמישית, אבל גם שם לא ידעה לחבור אל הילדים. גם למורה היא נראתה מוזרה עד מאוד. ילדה שקטה, מנומסת מאוד, שאינה מתערה ואינה צריכה לחומר שלימדה בכיתה. איזו ילדה נהדרת, אמרו כולם. הכי טובה בכתה? ה כ י חרוצה. לו זה לא הספיק. כדבר שבשגרה עוד קרא לה הקול אליו, וככל שכבדו רגליה התעצמה גאוותה, נחשקו שיניה עת הגישה את כפותיה קדימה. או אז השתהה כמותח את הרגע, משאיר לה הזדמנות להתנצל או לבקש מחילה. לחיה הבוערת היתה רק מחשלת את התסכול הבוער שבבטנה. עקשנית, קשה ושקטה, איך אפשר לאהוב אותה. היא עוד זוכרת את המבט שהיה מביט בה, היא ראתה שם שנאה ופחד ותיעוב, והיא ידעה שהוא היחיד שראה את כל כיעורה הפנימי והחיצוני, והיא ידעה שלכן הוא נוהג בה ככה, שצריך לנהוג בה ככה, שלא מגיע לה אחרת. היא אמרה לעצמה שהיא יכולה לחיות ככה רק היא ועצמה, והיא לא צריכה אף אחד. אף אחד. היא אולי תברח לג'ונגל, או אי בודד, או אי בודד שיש בו ג'ונגל. הכי טוב. היא בזה לאלה שאמרו שהיא יפה כל כך, חכמה כל כך, בעלת כשרונות רבים כל כך. איכשהו הם היו מספיק עיוורים כדי לא לראות את המפלצת. שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת לפעמים היתה בוחנת את עצמה במראה כדי למצוא היכן נמצאת המפלצת, ואם רואים אותה טוב יותר מהזויות הצדדיות שאליהן קשה היה לה להגיע. היא חייכה, הוציאה לשון, העוותה את פניה, ובסוף הבינה שהמפלצת יוצאת רק כשאחרים מסתכלים בה, או שהיא נמצאת בזויות הצדדיות שקשה לה להגיע אליהן במראה רגילה. ככל שהתכווצה כנגד העולם, הפכה הקנאה בעדר בוערת ומאכלת. היא היתה הילדה העומדת בחוץ ומשעינה את אפה על זגוגית החלון וליבה יוצא אל חום האח שבפנים. השחרור, הצחוק, ההנאה, ההתנהגות הפרועה וחסרת המחשבה של האחרים, הדרך בה בנות היו מרשות לעצמן לצרוח, להבהל, להתפנק ולהתחבר מילאו אותה צער. היא ידעה המוני דברים, היתה מוכשרת כמו שד, מהירת הבנה והבחנה, ורק לא ידעה לצחוק, להנות, להתרכך, להתחבר. נשמה ואימה, ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האישה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה בת תשע שנים היתה עת הפכה לאישה. כתם הדם בתחתוניה בישר כי הקדימה להבשיל. היא הביטה בפליאה בשינויים בגופה. שיער ערווה ובתי שחי. חזה, גבוה וזקוף צמח לה. ריחותיה השתנו, גברים בוגרים נעצו בה מבט מוזר, אבל אחר. ככל שניסתה להתכווץ ולהעלם, משכה יותר ויותר תשומת לב. ככל שהלכה ובגרה נוכחה לאימתה שהמפלצת הולכת וגדלה יחד איתה. המבט של הקול היה קשה יותר ויותר, וכך גם התיעוב והשנאה שנבטו אליה משם. ככה גם העונשים. עכשיו כבר נאסר עליה כמעט לגמרי לצאת אחרי החזרה מהלימודים החוצה, לילדים בחוץ שנעצו עיניים בחזה. היא עוד הסתכלה בקנאה בשאר הילדות שנשארו ילדות, נראו ילדות, והתנהגו כמו ילדות. היא הרגישה שונה ומגושמת, גופה מכופף וידיה מונחות בקדמת גופה כאילו במקרה. על שקיפות עורך מאיר היום כמו נגיעה מיוחלת עכשיו את מסוגלת לראות את עצמך מקבלת אות של חסד בת שלוש עשרה שנים היתה כשאבדו לה בתוליה. היא עוד זוכרת איך אסף את שתי ידיה מעל ראשה בכף יד גדולה, ובאצבעות ידו השניה ביתק את בתוליה. היא זוכרת כיצד התכווצה על אצבעותיו בכאב, ידיה אחוזות מעל ראשה. ככה, בכוח, בלי הכנה, גבר צעיר בן 18 שהיה לה כמעט זר. חסר טעם. לאחר שגילתה כי אבדו בתוליה נגשה לספר לו, והוא הציע שתיקח גלולות, והם יתחילו. היא התבוננה בו לרגע, לא קולטת את מה שאמר ועזבה אותו שם. חסר טעם, הכל חסר טעם, כל כך חסר טעם אצלה. שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת בעל כורחה היא הלכה והפכה אישה. בעל כורחה, כי לאט לאט הג'ונגל רחק ותאוות הגוף הפכו מייסרות. המיניות התפרצה בה בגעש, עד שבכל מקום נשלחו אליה ידיים, נערמו פיתויים, לפעמים היא נלקחה בכוח. למרות שנלחמה חשה את הריגוש גואה בה, את ריח הרטיבות מתפשט באויר. היא כבר ידעה לזהות את אלה שמזהים אותה, והיא ידעה שהם ננעלים במבט מזהה אחד ועכשיו המשחק מתחיל. הם תמיד היו בוגרים ממנה בשנים רבות, ואם המוסר העצמי עמד להם לרועץ היא טיזרה בהם עד שלא יכלו יותר ובאו לקחתה בכוח. רק שם היא לא היתה הילדה עם האף בזגוגית החלון. שם היא היתה במקומה הטבעי, שם היא הרגישה. שם היא היתה חופשיה. שם היא גרמה לו לרצות אותה שוב ושוב ושוב. היא היתה עוצמת את העיניים ומדמיינת את הקול, את היד הקשה שסוטרת לה, את עור הלחי שצורב מעלבון. היא היתה מדמיינת אותו רוצה אותה, אוהב אותה, והבהלה שהיתה נעטפת בה היתה גורמת לרחמה להתכווץ על הזין שבתוכה. נשמה ואימה, ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האישה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה. ציפור זרה – מילים: רחל שפירא. |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 17 שנים •
27 באוג׳ 2007
זו יצירת אומנות !!!  אבל למה לפרסם אותה כאן , בפורום הזה ? לא חבל ?
( אפשר גם , אבל אני מקווה שלא רק .. כלומר גם לנו מגיע קצת ..) |
|
|
טמונה במסגרת
|
לפני 17 שנים •
27 באוג׳ 2007
אגרוף בבטן
ממש כך...
תודה (?) |
|
|
פתוחה ל...
|
לפני 17 שנים •
27 באוג׳ 2007
נפלא
לקחת מילות שיר ופרסת אותם על עולמה של הנערה השבויה בתוך חלום האהבה הזוי שלה
ועשית זאת בצורה אומנותית מרגשת ונפלאה כדאי שזה יעלה גם במאגזין שפה. |
|
|
נוריתE
|
לפני 17 שנים •
28 באוג׳ 2007
את צריכה לראות את המבט על הפנים שלי...
אני מבינה נכון? אני מקווה שהיבנתי לא נכון. אם יש לך בלוג שימי אותו שם כי פה עוד כמה ימים זה ילך לאיבוד! |
|
|
|
לולי(נשלטת){אדון ברוך}
|
לפני 17 שנים •
28 באוג׳ 2007
מקסים !!!!!!!!!!!!!!מקסים !!!!!!!!!!!!!
פשוט כל כך.. אמיתי כל כך.... עוצר נשימה... |
|
|