צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 2: רחמים וסליחות

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 11 בספט׳ 2007

סליחות, יהודים, סליחות!

זאבה אפורה​(אחרת) • 11 בספט׳ 2007
זאבה מצלצלת בפעמון הסליחות ומזכירה:
זיקית, פרלין, פלאשי, אליס, הוא, רומנ(ט)י ואחרים,
קבלתם הארכה בגלל ערב החג, אך לא לעולם חוסן...
קומו נא לעבודת הבורא(ת) !!!
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 11 בספט׳ 2007

שנה טובה

זאבה אפורה​(אחרת) • 11 בספט׳ 2007
לכותבים, למשתתפים, לקוראים ולמציצים,
שנה טובה!



בענווה,
זאבה אפורה

הצילום צולם ע"י רבי אוהד אזרחי בפסטיבל האנרכיסטי Burning-Man בנוואדה.
ניקי לכתיבה
לפני 17 שנים • 14 בספט׳ 2007

זום אווט - מכתב

ניקי לכתיבה • 14 בספט׳ 2007
בולי יקרה,
מה שלומך? נו.. יש חדש עם שלומי? אני מקווה שהסתדר בניכם... ספרי לי. אני כל כך מתגעגעת אלייך. מתגעגעת הביתה. מתגעגעת לעידושי ואני כאן, בסוף העולם ימינה, אני יודעת שאני נשמעת מתלוננת כהרגלי ומה חדש? זה בגנים, חזק ממני. אבל האמת שאין סיבה. יוצא לי גם לנוח.
חוץ מזה חשבתי עלייך הרבה היום ואני רוצה לספר לך.
את זוכרת את סדנת הכתיבה שהחלטתי להשתתף בה? הנאה לשם הנאה וכל זה (מנסה לנצח את הגנטיקה נו...) אז קיבלתי שיעורי בית ואני צריכה לכתוב קטע על חפצים וסליחות וכבר תוך כדי קריאת המטלה התחלתי להסתכל מסביבי ולחפש חפץ ראוי לציון ואז, קרה משהו מוזר, אני מוכנה להישבע שבעודי מתבוננת מסביב שמעתי מן קול פנימי כזה שאומר "זה הרבה יותר קרוב...".
נבהלתי + התחייבויות קודמות, זה הספיק לי כדי שאניח לזה בשלב זה והחלטתי שאחשוב על זה כשיתאפשר.
והיום בדרכי לעבודה נתקעתי בפקק תנועה מתסכל אז הרהרתי בזה שוב... חפצים... איזה חפץ בחיי ראוי שאכתוב עליו?
אולי אכתוב על הלפ טופ שלי שמלווה אותי ולעיתים מהווה אמצעי תקשורת לכל הדבר הזה שנקרא בית, אבל חשבתי שזה בנאלי מדי, אז אולי מערכת התופים עליה אני מוציאה את מועקות היום, בלי קצב, בלי מטרה, סתם כי בא? לא... וחוץ מזה שהיא שייכת לעידו, אני בסה"כ שודדת לו אותה מדי פעם... ופתאום שוב, בולי זה היה קטע, נשבעת לך, כאילו שוכן בי איזה קובי אוז (גמד) קטן והבן זונה צעק עליי:
"את אינך מתבוננת!!!! זה הרבה יותר קרוב"*
עוד לא הספקתי להגיד "שמעון פרס-נשיאה התשיעי של מדינת ישראל" ופתאום חשתי עיקצוץ בכף היד.. הסתכלתי על כף ידי שהיתה מונחת על ההגה וחייכתי לעצמי, היא פתאום נראתה לי יפה כזאת ותחושה נעימה התפשטה לה בכל הגוף... חפץ... כן... היה חפץ.
היה, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא שירת אותי. הוא יותר שירת אותו, נו מי כמוך יודעת, בטח שהיה... חפץ טוב היה. חפץ חפץ חיים.
אני הערכתי אותו פחות, אבל הוא מאוד נהנה ממנו. אפשר לומר אפילו שאני די הזנחתי אותו, אבל הוא הצליח להוציא ממנו את המוטב.. עבורו.
כבר אז הייתי צריכה ללמוד ממנו, לנצל את הדברים לטובתי. אבל לא ידעתי איך עושים את זה, עד היום אני יכולה להגיד שאני לומדת, יש ימים שהולך טוב יותר, יש ימים שפחות, אבל אני מנסה, אומנם לא בדרכו וטוב שכך, אבל מנסה לתעל את החפצים וכל דבר בחיי לטובתי.
אני לא יודעת כמה הוא העריך את זה, אבל מצד שני, אם הוא לא היה נהנה, הוא היה מפסיק להשתמש, את לא חושבת?
והיו פעמים ששאלתי את עצמי, מה הוא מוצא בזה? ואיך אני לא מוצאת בזה? חפץ, בסך הכל חפץ.
היו רגעים ששנאתי את החפץ המזויין, וקיוויתי שגם הוא יפסיק לראות בו משהו חיובי. לא הבנתי.
עד שאמרתי די! או שזה אני, או החפץ.
ואז הוא הפסיק ואז... היה חפץ! היה חפץ ולא עוד!

כי החפץ הזה היה אני.

וברגע שהחפץ חדל התחלתי אני להיות.
בולי שלי, חזרתי להסתכל על כף ידי... חלק מגופי. חייכתי בנחת. לא עוד חפץ.
והאהבה לכף היד התפשטה לכל הגוף. ממש רציתי לחבק את עצמי. וכל כך אהבתי את הגוף הזה.... חשבתי על כל מה שעברנו יחד כל השנים, ורציתי להגיד לו תודה!!!
גופי שלי שסוחב אותי לכל המשימות האלה, הרגליים שמאפשרות ללכת לרחוק, הידיים שנוהגות אותי למקומות הנכונים, המוח שחוקר התנסויות חדשות, הישבן שמאפשר לנוח, הבטן שמאפשרת לעקל והלב שפועם את החיים ואוהב. פתאום הגוף הזה משרת אותי לטובתי ולא לטובתו של אחר.
לא עוד חפץ. עכשיו אני.
ופתאום הכל התחבר... אחרי כל השנים שכעסתי על הגוף הזה על שמשך אליו את האדם הלא נכון...
יש יותר סליחה מזה? סליחה לעצמי? שלא הייתי טובה אליי והתייחסתי אליי בזילזול. הכי קשה היא הסליחה לעצמנו אני חושבת. אבל היום אני יכולה לומר בגאון שעברתי את זה. כן.. דרך ארוכה עשיתי ועכשיו אנחנו בסדר אני ואני.
למדתי טוב טוב על גופי והיום נמצאת במקום אחר, היום אני טובה אליי ויש לי גם את עידושי שמפנק אותי כל כך ואוהב אותי על אמת (אני אומרת לך הוא תיקון הבחור הזה), אבל הכי, זו אני שגדלתי, השלמתי, החלמתי, סלחתי והיום אני וגופי אחד.
בולי שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת, אבל עוד קצת אני חוזרת ונעשה חיים, נלך למסאז' מפרק ונלך לים לפני שמגיע החורף. נעשה כיף כמו שאנחנו יודעות. תכתבי לי מה נסגר עם שלומי.
טוב, יש לי עיקצוצים בגב, אומרת "זין על הגנטיקה" והולכת לנוח.
שלך, החברה הכי טובה שאפשר,
סיגל

*. את מצליחה לדמיין קובי אוז (גמד) קטן, קופץ, רוקע בשתי רגליים וצועק "את אינך מתבוננת"?
אותי זה הצחיק.
flashback{ג"ו}
לפני 17 שנים • 15 בספט׳ 2007

ימים נוראיים.

flashback{ג"ו} • 15 בספט׳ 2007
בסוף אישפזתי את עצמי בכפיה, עד כמה שאשפוז עצמי יכול להיות בכפיה. אני רואה אותך שומע את זה ומגלגל עיניים. אתה חושב שנעלמתי, אבל לא הייתה לי כל ברירה אתה חייב להבין, הרגשתי כאילו אני מאבדת עצמי לדעת, אתה הרי זוכר את הבקרים בהם היית מגיע ומוצא את הבית הקטן שלנו כמו אחרי סערת טורנדו ואותי יושבת מכווצת בפינה של חדר השינה פרועה ורועדת .אני זוכרת איך הוא עמד שם מתחת לכיור והסתכל עלי בבוז, עומד בכל הדרו המרובע והלבן הזה ויודע שאני לבד מולו, אני רואה אותו מחייך אלי חיוך מרושע כזה, וסותמת את הפה, אולי הוא לא יבחין שאני נמצאת ויעזוב אותי במנוחה. כאן, בין הקירות מצופי החרסינה והאור הפלורסנטי זה נראה לי רחוק אבל אז הייתה לי ההרגשה שהסוף שלי מתקרב. זה היה קורה בדרך כלל אחרי ימים שהריטואל המוכר והבלתי נסבל שלהם הופיע לי מול העיניים עוד לפני ששטפתי את הפנים בבוקר, אז בטח שגם ויתרתי על הקפה. את היום הייתי עוברת בקושי, מתאמנת בלא להיראות , סופרת אחורה את השעות עד למערכה של הערב, מגיעה הביתה מלאת עויתות מרוב עצבים ורעב. אני זוכרת שפעם אשה זקנה באוטובוס שאלה אותי אם הכל בסדר, ואני רק הנהנתי עם הראש כי ידעתי שאם אני אפתח את הפה יפתחו גם העיניים ואני הרי רוצה שלא להיראות, בטח שלא לעשות סצנה בקו 23 עם כל הזקנות הפולניות של השכונה. כשראיתי שלא היית הייתי נושמת לרווחה ונועלת את הדלת עם המפתח תקוע בפנים ככה שלא יהיה אפשר לפתוח מבחוץ. הייתי מתפשטת ומכריחה את עצמי להסתכל בעצמי במראה,ומטיחה בעצמי את כל האמת. אחר כך הייתי מודדת את כל המדף בארון של הבגדים שלא הבנת למה שמרתי ובסוף נשארת עירומה ומסתכלת עליו, הוא כאילו מזמין אותי ואני יודעת שזו מלחמה אבודה מראש. אז הייתי עולה עליו ומיד אחר כך רצה אל האסלה, דוחפת אצבע אחת לגרון ומקיאה, אז אני מרגישה הקלה אבל היא נשארת לכמה דקות ואני רצה שוב לחרסינה הלבנה והמנחמת שתמיד דאגתי שתריח מאקונומיקה, וככה שוב ושוב, ואז הראש היה מתחיל להסתובב ומתחיל מחול הטירוף, ואז כשלא נשאר לי כבר מה להקיא הייתי מסתובבת כמו חיה בכלוב, צורחת, בוכה, מנסה להקיא את עצמי מעצמי, לשלשל את הכל החוצה. אני עוד שומעת באיזה קול הייתי מדברת לעצמי, מפחדת שתבוא למרות שידעתי שלא, וכבר לא ראיתי כלום והפכתי עיסה של דמעות ונזלת.סליחה על התיאור. בכל זאת אני אמורה להיות עדינה וסטרילית, אבל למען האמת זה די בלוף, כמו שראיתי את עצמי הייתי בהמה מזוהמת שלא יכולה לעשות כלום למען עצמה ובטח שלא למענך. פשוט הייתי חייבת לשים לפריקשואו הזה סוף, או במקום להתענג במחשבות על איך יהיה לפתוח דלת של מכונית נוסעת הלכתי. חשבתי שאולי ככה אוכל להיוולד מחדש, בלי כל הצבעים האלה. פה הכל לבן. גם האור שנותן לי לקרוא כדי שיהיה לראש משהו אחר להתעסק בו. דליה כל הזמן משננת לי שאם אני רוצה למצוא שלום עלי להתבונן. ככל שאדם מתבונן יותר כך הוא רואה יותר, וזה יצליח לפרוץ את ענן העשן והדמעות שאני רואה דרכו קבוע, אז אני לומדת להתבונן, אולי אראה שלווה. בינתיים מבקשת שתסלח לי. קשה לך לקבל ממני אות חיים, אני יודעת, בטח ככה הכל ישר לפרצוף בחמש מאות מילים ובטח אחרי כל כך הרבה זמן, אולי יום אחד הקולות יחלשו ואוכל לבוא אליך מהבדידות הזו. אישפזתי את עצמי בכפיה. עד כמה שאשפוז עצמי יכול להיות בכפיה. הם למדו להכיר אותי. אין כאן אפילו משקל אחד.
flashback{ג"ו}
לפני 17 שנים • 15 בספט׳ 2007
flashback{ג"ו} • 15 בספט׳ 2007
תמיד אני מגרדת את הדד ליין כוסומו.

בכל מקרה אני לא יכולה לערוך, אז אני מוסיפה - המשפט הראשון והשחרור מבלוק הכתיבה באדיבות עינת. (תודה מאמי, למרות שהיא לא פה)
רואנדה
לפני 17 שנים • 15 בספט׳ 2007

שלושה יהלומים קטנים מזויפים

רואנדה • 15 בספט׳ 2007
"התחילי בלבנה העליונה משמאל". משפט סתמי אבל הוא צמרר אותי והזכיר לי.
לכל אחד יש מקום שם למעלה עם הדברים ההם שדוחפים בפינה. הלבנה העליונה משמאל היא המקום שלי. צמוד לה מדף ועליו הדברים שנשכחים במשך השנה.

היא מונחת על המדף עטופה היטב בתוך שקית הניילון. אטומה וקשורה. הקת הכסופה והמחורצת והלהב החד המחודד בקצה. אני לא צריכה להביט כדי להיזכר בה. הידית ממתכת כסופה וחזקה עם שלושה פיתוחים מחורצים ובמרכז כל אחד מהם אבן קשה ונוצצת דמוית יהלום ומהלהב לא ניקיתי עדיין את הדם הקרוש. שמתי אותה בשקית הניילון הדקה, אטמתי ודחפתי אותה למדף ליד הלבנה העליונה משמאל. אולי המשטרה תצטרך אותה. הדם הקרוש על הלהב הוא עד יחיד למה שקרה.

עבדנו ביחד. בהתחלה לא חיבבתי אותה אבל היא רצתה שנהיה חברות. היא סיפרה לי דברים שלא יכלה לספר לחברות האחרות שלה שהכירו אותה ואותו. אני לא הייתי מ"הם". הייתי מבחוץ. היא אהבה את מבט התימהון בעיני ואת הזעזוע שהסיפורים שלה עוררו בי. היא יכלה לצחוק על הצעירה שלא הכירה את החיים בחוץ ולהרגיש קולית.

לא הכרתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נראה אבל כאילו הכרתי אותו יותר מאשר אישתו החוקית. אישתו וילדיו לא ידעו עליו מה שאני ידעתי. היא סיפרה לי הכל: על הפגישות שלהם, על ההצלפות, על הריחוף אחרי הכאב ועל אהבתה לו. פעמיים בשבוע הספיקו לה ושיחת טלפון יומית כאשר הוא מצא זמן אליה. היא המתינה לשיחה והביטה כל זמן העבודה לעבר הפלפון שלה. כשצלצל עיניה זהרו והיא חייכה. שיחה אחת מילאה אותה למשך יום שלם כשהיא מצפה לפגישות שלהם. היא קיבלה את מיקומה האחרון בתור ללא מחשבה שניה. כמו כלבה בלהקה היא ידעה את מיקומה אחרי אישתו ילדיו וחבריו והסתפקה בו. הוא הגדיר את מקומה בפעמים הראשונות שנפגשו. הוא קרא לה "כלבה" והיא קיבלה את הכינוי ולמדה לאהוב אותו.

לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר. היא סיפרה על "הכלוב" ועל האנשים שבו, על סאב ספייס, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב. מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה. ככל שקראתי הרגשתי שהיא והוא הם מהקיצוניים שבהם.

-"הוא מבקש ממני מתנה." הלב שלי ניבא דברים רעים אבל היא צחקה.
ראיתי את הקת הכסופה היפה עם החריטה והיהלומים המזויפים והלהב החד כשהיא קנתה עבורו את המתנה. הוא רצה שהיא בעצמה תקנה אותה. לפעמים היא לא יכלה להישען על הכסא אחרי הסשנים שלהם. היה לה עור טוב שהתאחה מהר אבל אני הבנתי בלי שהיא סיפרה. כמה פעמים ראיתי על ירכיה כמה פסים דקים ואדומים של דם שנקרש והיא משכה את חצאית המיני שלה למטה וביום למחרת הופיעה במכנסיים. התרחקנו. אמרתי לה שאני לא מבינה והיא הסכימה.

"עד שלא מרגישים סאב ספייס לא יכולים להבין את ההרגשה. הוא לא עושה משהו שאני לא רוצה."

בלילה ההוא היא היתה בדרך אלי כשהיא צלצלה. 3 בלילה והיא עמדה בדלת בפנים אדומות מבכי ובידה הקת מהכסף.

"הוא נתן אותי לחבר שלו" היא יבבה וישבה בזהירות על הספה.

פניה היו סמוקות מהבכי ושמתי לב שהיא לא נשענה על מסעד הספה. היא הניחה את הקת מהכסף על השולחן ליד ובכתה. "הוא נתן אותי לחבר שלו. הם היו שתויים." היא בכתה. מתוך הבכיות הבנתי שגם החבר שלו היה כשהיא הגיעה והוא דרש ממנה להתמסר לו. הוא נתן לחבר את הסכין והיא לא יכלה לסבול את הכאב. היא חטפה ממנו את הסכין, שמה על עצמה את המעיל הארוך וברחה יחפה החוצה, לחופש.

"לקחת אותך לבי"ח? מה נעשה?" שאלתי. היא היתה מבועתת מהמחשבה.

"אסור שידעו. אני לא מוכנה." אמרה ואני הובלתי אותה לאמבטיה.

בשקט אחזתי בטישיו את הקת וזרקתי אותה לשקית ניילון עם הדם הקרוש שהיה עליה. עדות אילמת למה שהיה. היא סירבה לכל ההצעות שלי ללכת לבית החולים או לעשות משהו. אמרתי לה שאני שומרת את הסכין והיא הסכימה באדישות כאילו שלא היה מדובר בה. שמתי אותה במדף האחרון למעלה משמאל. "הלבנה העליונה משמאל". שם היא מונחת.

היא עזבה את העבודה אחרי המקרה. היא ביקשה זמן למנוחה. נפגשנו כמה פעמים אבל לא שאלתי מה קרה. הרגשתי שהיא רוצה לשכוח. השארתי את הסכין אם היא תתחרט ותבקש אותה.

הסיפור שלה הביא אותי לכלוב. "הלבנה העליונה משמאל."

לחצתי על כפתור הרישום. "רואנדה".

"כן. יש סכנה בטוטליות. כן. אני מכירה. אני מבטיחה לכתוב."

הצבתי את הסולם כדי להגיע ללבנה העליונה משמאל ולקחת את שקית הנילון שבתוכה הסכין וצלצלתי:

"מה שלומך? יש אצלי משהו ששייך לך. אני רוצה לבוא ולהחזיר."

אני לא יודעת מה היא חושבת אבל היא הזמינה אותי לקפה. היא תחליט מה לעשות בשקית הניילון. הפעם היא תישאר על השולחן בסלון שלה.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 15 בספט׳ 2007

הולי שיט

זאבה אפורה​(אחרת) • 15 בספט׳ 2007
הולי שיט. שעון חורף!


מה זה אומר מבחינת הדד-ליין?

ל'ודעת.
לדעתי נחוץ בונוס ג'טלג. יָעֵפֵת החלפת שעונים.



(הזאבה ,
שלא הפנימה מתי כבר יהיה מחר,

ויפה שעה אחת קודם?)
ניקי לכתיבה
לפני 17 שנים • 15 בספט׳ 2007

Re: הולי שיט

ניקי לכתיבה • 15 בספט׳ 2007
זאבה אפורה כתב/ה:
הולי שיט. שעון חורף!


מה זה אומר מבחינת הדד-ליין?

ל'ודעת.
לדעתי נחוץ בונוס ג'טלג. יָעֵפֵת החלפת שעונים.



(הזאבה ,
שלא הפנימה מתי כבר יהיה מחר,

ויפה שעה אחת קודם?)


זאבה יחרטטנית.... !!!
על איזה יעפת את מדברת?
זה שעון חורף, קיבלת שעה בונוס.
תירוצים תירוצים... icon_twisted.gif
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 16 בספט׳ 2007

הכדור בידיים שלכם - ניסיון 1

זאבה אפורה​(אחרת) • 16 בספט׳ 2007
גבירותי, רבותי, כותבים וקוראים,
שנה טובה!

הכותבים שנענו לאתגר השיעור השני, לפי סדר הפירסומים:
1. גןשושן
2. התבגרות
3. אפיניטי
4. אלי7
5. קייסי
6. בליס
7. חציל
8. הילדה
9. וויפ
10. קוויני
11. ניקי
12. פלאשי
13. רואנדה

נאמר לי באופן פרטי כי דעתי ועמדתי משנות ומשפיעות על בחירותיכם ותפיסתכם את המטלה. מסיבה זו אבקש הפעם להגיב אחרונה.
אגיב ברוח מה שסוכם בשעת הקבלה.

כדי לבחון מה "עשה" לכם ומה טוב בעיניכם, ובכל זאת להימנע מפופוליזם, ובכדי שאף אחד שתרם והתאמץ לא יצא נשכח ומקופח, אבקש מכל אחד:
1. ציין איזה מכלל החיבורים "עשו לך את זה" מבחינה רגשית או אינטלקטואלית, ואיזה טקסט לדעתך כתוב היטב, ולמה.
2. התמקד בחיבורו של הבא אחריך ברשימה (גןשושן על התבגרות, התבגרות על אפיניטי, וכו', ולבסוף רואנדה על גןשושן), ציין מה אהבת ומה לא אהבת בו, מהן נקודות החוזק וחולשה שלו, והצע הצעות לתיקון, שכתוב או עריכה, אם יש.

(אין צורך לחכות לפרסומים לפי הסדר הנ"ל, אפשר "להתפרץ")



מורשים להשתתף ולהגיב גם ובפרט כותבים שהשתתפו בשיעור 1.



הכדור בידיים שלכם


ז.
(הלכתי לשתות תה עם לימון בחדר המורים)
רואנדה
לפני 17 שנים • 16 בספט׳ 2007

מתחילה

רואנדה • 16 בספט׳ 2007
החיבור ש"עשה לי את זה" הוא החיבור שאת בחרת עבורי לניתוח: גןשושן ו"ריח אבק בשערך".

גןשושן העבירה לי את הרגשת המחנק של האבק שחודר לריאות, חום השמש והאדמה הטרשית של השדה החרב. השדה החרב והגבעול הזקוף עם קבוצות הפרחים הלבנים היו מטפורות לסיפור שלה. התחברתי להרגשה אבל יחד עם הסיפור הרגשתי את האינטלקטואליזציה בשמירה על דרישות התרגיל. הנושא בחיבור היה סליחה לפי הדרישה והיא תיארה את הפריט בלי לכתוב עד סוף החיבור מה הפריט שהיא מתארת.

אני חושבת שנקודת החוזק של החיבור היא גם נקודת החולשה שלו.
אהבתי את החיבור למרות שהרגשתי שהאינטלאקטואליזציה של העמידה בדרישות התרגיל עצרה את גןשושן והיא לא כתבה מהבטן אלא מהראש.

בעריכה הייתי מורידה את הפעם האחרונה של השיר. אני חושבת שהוא עוצר את השטף.

החיבור אחרי העריכה שלי יראה כך:


ריח אבק בשערך

הגבעול הקטן בקע לפני כמה ימים את האדמה הטרשית וצמח במהירות.
מעל לאבנים הטרשיות חדר לאף חול דק של דיונות והחניק את הנשימה אבל הגבעול בקע לפני שבוע וכבר היה בירוק כהה של צמיחה. חום השמש הקופח של אוגוסט הוסיף למחנק. היה קשה לנשום.
היא הביטה מהופנטת בגבעול שהתעבה ובקע שם כמו בכל שנה כנגד כל הסיכויים.
החול חדר לסנדליה והשאיר שכבה דקה של אבק על כפות רגליה החשופות.

היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה.
השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

היא התכופפה והביטה בגבעול שעלה. כל יום הוא צמח יותר ויותר. עמוד הפריחה שלו התפתח במהירות והיה איתן וחזק בתוך הדיונות החרבות מסביב. בלי להסתעף לצדדים גבה מעלה ומעלה לשמש ולאור כאילו הוא ידע מה הוא רוצה.

היא לא ידעה. היא לא ידעה שהיא אהבה אותה אותו עד שגירשה אותו מפניה. עד שהדבר היחידי שרצתה היה לבקש את סליחתו ולא ידעה איך.

בבסיס עמוד הפריחה התחיל פרח קטן ובודד. קטנטן. 10 מ"מ עם 6 עלי כותרת לבנים צחורים שפס אורך ירוק עובר במרכזם ו6 אבקנים קטנים במרכז. קטנטן ויפה אבל רעיל. רעל כמו מה שהיא עשתה לו כשגירשה אותו. רעל כמו מה שחדר לליבה כשהוא עזב.

"ריח אבק בשערך
אפלולית מבטך
בצילו של יום קיץ
הולך ודועך..הולך ודועך.."

ביום הבא חזרה לשם כאילו היתה מהופנטת מהצמח שמתפתח בתוך השדה הטרשי והחרב. חרב וטרשי כמו הלב שלה אבל בליבה לא יכול לצמוח דבר. היא עברה שם כל יום. משהו משך אותה כשנכנסה כל בוקר לשדה החרב והביטה מקרוב בצמח שפרח בפריחה לבנה ובהירה.

קבוצה של עשרים או שלושים פרחים פרחה בלבן בוהק בבסיס הגבעול והביאה כמה דבורים שהגיעו בזמזום מרעיש. היא שקעה בחול של הדיונות וכל סנדליה מלאו בחול הדק. היא חשבה אם פעם יגיע הזמן שמשהו יוכל לפרוח גם בלבבה וקבוצת הפרחים הרגישה כמו תקווה לבנה וצחורה שהוא ישכח ויסלח אבל היא ידעה שלא תוכל לצלצל אליו ולומר לו שהיא מתחרטת.
קבוצת הפרחים הלבנים נבלה כולה והפרחים התחילו לנשור אבל כמה קבוצות פרחים חדשים התחילו לצמוח במעלה הגבעול החסון שכבר הגיע כמעט ל2 מ' והיה עבה ואיתן בירוק הכהה שלו.

הוא לא ישכח את מה שעשתה גם כשתצלצל אליו ותבקש את סליחתו.
אולי הוא יסלח אבל לא ישכח. מה שעשתה יישאר ביניהם כמו הפרחים הקטנים והצחורים שמראם היפה מסתיר את הרעל שבהם. מה שעשתה ירעיל את כל מה שהיה ביניהם שהיה יפה וצחור.

חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה.
כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה.
הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה.
יש דברים שאין להם סליחה.