שיעור 2: רחמים וסליחות

אני הבאה בתור אחרי רואנדה?

rose garden • 16 בספט׳ 2007

ביקשת לבחור את היצירה שהשפיעה עלינו ולנתח את היצירה שמופיעה אחרי היצירה שלנו.

הנושא שבחרת לראש השנה הוא סליחות.

אני חושבת שהיו שני סוגים עיקריים של יצירות: סוג אחד היה בנוי ואינטלקטואלי.
סוג שני נבע מהבטן והיה אסוציאטיבי חופשי עם הרבה רגש.

הלילה אני במצב רוח ריגשי ומדלגת על יצירות טובות שבנויות בצורה אינטלקטואלית.
אני בוחרת ביצירות שנובעות מהבטן, אסוציאטיביות וחופשיות.
אומרים שהסגנון של דוקו דרמה, של דברים שהם אמיתיים, פועל חזק מאוד על רוב האנשים.
.
היצירה של "התבגרות מאוחרת" הופיעה זמן קצר אחרי היצירה שלי והיה ברור שהיצירה היא אישית.
התבגרות מאוחרת הדגישה את הקטע:
"אינני מבינה מה קרה." ואחריו:

"כיצד זה בכלל יכול לקרות. עיוורון סלקטיבי ומתמשך שכזה. איך אפשר לסלוח בכלל לקוקיה. קשה לסלוח על מחסור באהבת אם. קשה להשלים עם העבר. והרחמים קשים אף הם. גם אמא יודעת שאת רוך הילדות לא ניתן לתת באיחור שכזה."

הקטע הזה קפץ לעיניים שלי. אחריו אי אפשר לקרוא את היצירה בשוויון נפש.
הקטע חזק, מטלטל, כואב.
הקטע של "התבגרות מאוחרת" בנוי כמו חידה. קראתי את היצירה הרבה פעמים לפני שקיבלתי לנתח אותה והיא הכתה בי.
"התבגרות מאוחרת" כתבה יצירה מטלטלת וחזקה. ניסיתי למצוא מה קרה בינה ובין האם.

"קוקיה"? קוקיה מוסרת את הילדים שלה כדי שאחרים יגדלו אותם. מה עשתה האם שהילדה היתה מוכנה שזרה תגדל אותה?

"עורי העלה את גלדיו אל מול מבטה המבקש-אהבת-בת של אמא ודחה את הרוך מלגעת."
"הלכה, מרוצה בעיוורונה, שוב. חומר במקום רגש. אמא מסכנה."

מה יש בקופסת העץ? מה יש במגירה?
אני חושבת שאי אפשר לגעת ביצירה של "התבגרות מאוחרת" ואי אפשר לערוך אותה. אפשר לבקש ממנה לכתוב פרק ב' והוא יהיה מטלטל וחזק כמו הראשון כי הוא נובע מהבטן.
"התבגרות מאוחרת" כתבה תודה לזאבה שהביאה אותה לכתוב. אני חושבת שהיא צריכה להמשיך לכתוב.
היצירה של "התבגרות מאוחרת" השפיעה עלי.

המורה המורה

זיקית • 17 בספט׳ 2007

אפשר עדיין?

נסיבות אישיות וזה.




(בונבון חסון בדרכו אליך חמוש בשמני מסאג' וידיים מסוקסות).

רואנדה • 17 בספט׳ 2007

מממ..זיקית.
כתבי ואז תשאלי.
אחרי השוחד זאבה לא תוכל לסרב.
אני כבר מחכה.

שיעורי בית

קייסי • 17 בספט׳ 2007

בשם כל השדים הנאלחים! שעה אני מתפתלת פה עם שיעורי הבית והכל נמחק בהינף יד. טוב, נו, אנסה למחזר איכשהו. התבקשתי לבקר יצירתה של בליס יקירתי השולתת!!1 – משימה מפחידה בעליל. ראשית, עלי לציין שלפחות סיבה אחת להפליא בי את מכותיה ירדה – האבידה שהסבתי לה נמצאה באורח פלא (באמת – זה אפילו לא היה תלוי בי!), והוחזרה לבעליה החוקיים. וכעת, בחירוף נפש ותוך הימנעות מנוהל נשיבוקי – לביקורת שלי:

תשליך

יש שיקראו לה חולת ניקיון. היא לא מאמינה בזה. ניקיון ומחלות לא הולכים יחד. פעם בחודש היא עוברת על כל הבית וזורקת כל חפץ מיותר, כל פריט שלא היה בו שימוש במשך שלושה חודשים לפחות. ניתן היה לחשוב שביתה יהיה מינימליסטי, אבל עדיין היו בו יותר חפצים ממה שחלמה.

דווקא את זה היא לא מצליחה להשליך מחייה. היא יודעת שזה מה שהיא צריכה לעשות. אפילו בפנג שוואי אומרים שצריך להשליך כל חפץ שיש לו אנרגיות שליליות או שצובר בחובו זיכרונות כואבים. שלוש שנים שלא נגעה בו, אבל ידעה שהוא שם. הבד הרך נעים לה וכשהיא ממששת אותו היא נזכרת לרגע בחלום, במה שהיתה לפני שהפכה להיות מי שהיא היום. לא שזה רע, מה שהיא היום. אבל די לחשוב, צריך לעבוד. את הבגד היא משאירה ליד קופסת הדברים המיועדים למסירה, עוד לא מכניסה אותו פנימה.

מחדר השינה היא עוברת לאמבטיה. סוקרת במבט חטוף את כל הבקבוקים, משליכה לשקית קרמים ישנים – עד כמה שמשהו יכול להיות ישן אצלה. היא מנסה לחלוף גם על השמפו ההוא, אבל לא מצליחה. לו רק קראה מראש את האזהרה, אבל היא לא קראה ועכשיו מאוחר מדי. שמפו צרפתי, ריחני, איכותי. בכל פעם שהיא משתמשת בו, היא נזכרת ביום הנורא ההוא. לו רק קראה. מתעקשת להמשיך להשתמש בו ולהענש בכל פעם מחדש.

לרגע נשימתה נעתקת ואנחה עמוקה בוקעת מפיה, כאילו שמישהו שומע. היא מתיישבת על האסלה, הבקבוק בידיה וקוראת שוב את הכיתוב בגב הבקבוק. פעם למדה צרפתית, די כדי להבין מה שכתוב כאן, מה שקראה כל כך הרבה פעמים מאז: "לנשים הרות מומלץ להתייעץ עם רופא המשפחה לפני השימוש". צריך לנקות. יש עוד כל כך הרבה חדרים ועבר כבר חודש מאז שזרקה חפצים ישנים.

בדרך לסלון היא עוברת שוב ליד חדר השינה. מחבקת את הבגד אליה. תכלת. היא בחרה אותו בעצמה. כבר דמיינה איך הוא יראה כשברקע הקיר הכחול, המעוטר בכוכבים זוהרים, שתדביק עליו בבוא הזמן. ידעה שאסור לה לרכוש אותו. זה מוקדם מדי ויקר מדי, אבל היא לא יכלה להתאפק. כמה שהוא יפה הצבע הזה, כמה הוא אופטימי. לעבוד, צריך לעבוד, מה זה פרץ הנוסטלגיות היבבני הזה. יש עוד כל כך הרבה דברים מיותרים בבית. לעיתים נראה שהיא הבלאגן הכי גדול בו, רק שאת עצמה היא לא תשליך. תשליך, מצחיק. עוד מעט יום כיפור, לו רק יכלה לעשות תשליך לחטאיה. "רוצחת" היא ממלמלת לעצמה ומתחילה לעבור שוב על בגדים ישנים.

הנה חולצת התיקתקים. היא קנתה אותה פעם, כשעוד היתה נשואה. יוסי אמר שהיא סקסית בחולצה הזאת. פעם היתה להם תקווה. תיקתקים. גם בבגד ההוא יש תיקתקים. כאלה שהיו אמורים לעזור לה להחליף לו. לא לבכות. אסור לבכות. יש כל כך הרבה עבודה.

לפתע, היא לא יכולה יותר. מרימה את השפופרת, מתקשרת לרופא שלה. "ד"ר, תגיד, שימוש בשמפו של ז'יוואני מזיק לנשים בהריון?", אפילו לא אמרה לו שלום. הוא מופתע. רגיל שהיא מאופקת. מכיר את הסיפור שלה. "לא. לא מזיק בכלל. זה משהו שחברות הקוסמטיקה עושות כדי לכסות את התחת שלהן, סליחה על הביטוי. מגיע לך מזל טוב? הצלחת סופסוף יקירתי?".

היא באמת לא יכלה לחשוב על משהו לומר – וזועזעה מפני אי יכולתה לעשות את מה שנדרש ממנה. לבסוף, טרקה את הטלפון בלי לומר מילה. היא לא רוצחת. לא אשמה. העובר שלה לא מת כי חפפה בשמפו הלא נכון. הוא מת סתם. בלי סיבה. אולי עוד לא היתה מוכנה לילד. היא שופכת את תכולת הארגזים על המיטה, לוקחת את אוברול התינוקות התכול ומחזירה אותו לארון. מי יודע, אולי בשנה הבאה.

ראשית, ודומני שמיותר לציין, בליסי יודעת לכתוב. היא רהוטה, לוחצת היטב על בלוטות הרגש ויודעת לספר סיפור.
הבעיה היחידה שלי איתו היתה שמדובר בסיפור ריאליסטי למדי, ללא מוטיבים אבסורדים או מתיחה מכוונת של גבולות המציאות, ובכל זאת – האלמנט המרכזי – האזהרה על בקבוק השמפו נראתה לי מעט אבסורדית ולא אמינה. יש באמת אשה שחוששת מהפלה בעקבות שימוש בשמפו? לא קניתי את זה, וזה פגע ביכולת שלי להזדהות עם הגיבורה ולהיות שותפה אמפתית לייסוריה. אולי ניתן לשנות את הסיבה שבגינה האשה חשה אשמה במות העובר?
חוץ מזה, אולי הייתי מוותרת על צפירת ההרגעה בסוף, במסגרתה האשה מבינה שלא היא אשמה במות התינוק. אולי היה עדיף להשאיר ספק בליבה או בליבנו בענין הזה? אפשרות נוספת היא אגב, לבחור בפיתרון בינים שבו אנחנו, הקוראים האובייקטיבים מהצד, מבינים שלא בה האשם, אבל היא, במצבה הנפשי בעקבות האובדן, לא מצליחה להבין את זה כמונו. כמובן שגם האופציה שלך קבילה – אבל במקרה הזה, הייתי מוותרת על המשפט האחרון "מי יודע, אולי בשנה הבאה" שנשמע לי קצת סתמי. המשפטים הקודמים כבר מצביעים על סוג של השלמה "אולי עוד לא היתה מוכנה לילד", ועושים את העבודה.
כך או כך, אני רוצה לציין שהביקורת שלי נובעת מפלצנות טבעית וקינאה בלתי נשלטת בכשרונה של בליסי!

לגבי המשימה השניה - מה הסיפור שעשה לנו את זה. ובכן, לא היה קל לבחור בין הסיפורים הרבים שאהבתי. ביניהם, מלבד בליסנה, אהבתי את פלאשי והאנורקסיה שלה, ואת קוויני וסיפורה המסקרן, שהשאיר אותי צמאה לדעת עוד על רגשותיה של הדוברת כלפי קורבן ה'אמת או חובה' שלה, ורצון להציץ הצצה יסודית יותר למשולש הרומנטי בין שתיהן לבין גדעון, הקיים בפועל או רק בראשן של חלק מהדמויות.
אבל הסיפור הנבחר שלי הוא הסיפור של אלישבע.

חודש אלול הוא חודש התשובה, ואני מלאה שאלות. אני נועצת את מבטי ביצור הצווחן שבפינת החדר, שלא חדל להרעיש. למה הוא לא מבין, אני לא יכולה עכשיו, זה לא זמן טוב. השנה הולכת ואוזלת, ועלי לערוך חשבון נפש, להשתחרר מכל הרע שבי, כדי להתחיל את השנה הבאה באופן חדש וטהור. אני יושבת בשקט ומהרהרת אודות האמונה והמוסר. שוב הרעש הטורדני, היצור הצווחן מביט בי בכל 12 עיניו, לא אתן לו להסיח את דעתי עכשיו. בעוד ימים אחדים, ישב אלוהים על כיסא הדין, ויתבונן בכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלי. ככל שאדם מתבונן יותר הוא רואה יותר, אבל מה עם אלוהים? האם כשהוא מתבונן במעשי, הוא בכלל רואה אותי? אלוהים יתבונן בי היטב, היישר אל תוך נשמתי, והוא יחרוץ את גורלי, האם תבוא לי ברכה או קללה. השנה זה חשוב לי במיוחד, בני נישא רק לאחרונה לאישה שמסיטה אותו נגדי, בקרוב יולד ילדם הראשון, ואני מפחדת שינתקו איתי קשר ולא אכיר את נכדי. עלי להקפיד על כל התפילות וסדרי התשובה של חודש אלול, כדי להקדים תרופה למכה. הרי יודעת אני שכל זמן שעוד לא נגזרה הגזירה על האדם עדיין ביכולתו לבטלה בקלות על ידי תשובה. תשובה, אם רק הייתה לי עכשיו תשובה, בראשי מתרוצצות להם רק שאלות. שוב הצווחות קוטעות את חוט מחשבתי המפותל, צווחה טורדנית, ושקט, ושוב צווחה ושוב שקט, כך חמש פעמים, ואז רגיעה. היצור הטורדני מתעקש שאקח את ידו האחת, הנוקשה והפלסטית בידי ואריע אותו. אינני יכולה לגשת כרגע ולתת לצווחות מענה, אינני מסוגלת. אני יודעת שלאחר שתיגזר הגזירה, קשה מאוד יהיה לבטלה, ולכן מעט הזמן שנשאר לי לפני הדין, נועד להתחזקות באמונה. מתוך כך אבוא לפני אלוהים לדין, זכה וטהורה, והוא יברך אותי. עלי לנצל את הזמן היטב ולומר סליחות ותחנונים. בני מתלונן שלא הענקתי לו אהבה, ושלא קיבלתי אותו כפי שהוא. הוא טועה כמובן, בודאי שאני מקבלת אותו, וכל בחירה שיעשה, למרות שלאחרונה ביצע סדרת בחירות מטופשות ביותר. הוא אומר שלעולם אינני מתחשבת בצרכיו, לדבריו למעשה לא התבוננתי כלל, ומשום מה לא הרגשתי בכך. שוב הצווחות, כמו בכי של תינוק שקורא לי, לא תינוק שמנמן ועגול, חביב כזה שרוצים לראותו לכל, תינוק מעוות, תקוע במקומו, מוגבל לחלוטין בתנועה, ולכן הוא רק צווח, מחכה שאבוא להרגיע אותו ולנסוך בו ביטחון, לא עכשיו, אין זה הזמן המתאים לכך עכשיו. הזמן הטוב לאמירת סליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה. שאז כולם ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, בוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת. אלא שאני מתקשה לקום באשמורת, כי קימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, יוצרת בי עייפות גדולה שמתפשטת על כל שעות היום. שוב הצווחות, לא נותנות מנוח, אין הוא מבין כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא רק לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים. לפני חצות הלילה, עדיין העולם טרוד בזוהמה של מיני מחשבות ומעשים שאינם טובים, ומידת הדין מתוחה, ולכן אין לומר אז סליחות.
השעה 5 דקות אחרי חצות, עכשיו אני יכולה לדבר איתו. מרימה לאט את שפופרת הטלפון ומחייגת אליו, הצלצול האיטי כמו נמתח בציפייה, חמישה צלצולים ארוכים וצלולים, הוא לא ענה, רק הקול החביב לכאורה שלהם מתריס אלי, "כרגע איננו פנויים, נא להשאיר הודעה", ואני רק רציתי לבקש סליחה.

אני מודה שלקח לי כמה דקות להבין שהיצור הצורח הוא טלפון. חשבתי שזה סוג של תינוק חייזרי עם 12 עינים. תכסיס נאה. אהבתי את המעברים הדקים בין דמיון למציאות, כשבקשת הסליחה מאלוהים אמורה להתבצע טלפונית.
אהבתי את הפער בין האדיקות של האשה, ששואפת לדקדק במצוות ולצלצל בדיוק ברגע הנכון – אבל בדרך נוהגת בעיוורון ואטימות מוחלטים לסובב אותה. ההתעלמות הבוטה מהצילצול "הצווחני" נראית לי מטאפורית לאטימות הכללית שלה גם לבן שלה, לצרכיו ולרגשותיו במהלך השנים, ומי יודע למי עוד מיקיריה. דרכה ל"עשיית הטוב" היא דורסנית ורצופה ברע. הטלפון שמטרטר לידה מצביע על כך ש"הטוב" היה מונח כל הזמן מול פרצופה, והיא לא טרחה לעשות אותו. כעת, ברור לנו שהסליחה לא מגיעה לה. גם אלוהים, שאותו היא מנסה לרצות, כנראה חושב ככה ולא טורח לענות לה. סיפור מצוין בעיני.

שיעורי בית - חלק ב' (זה רק אני או שעובדים פה נורא קשה? :) )

Queeny​(מתחלפת){being} • 17 בספט׳ 2007

התבקשתי לנתח את הקטע של ניקי לכתיבה. זה המקור:

בולי יקרה,
מה שלומך? נו.. יש חדש עם שלומי? אני מקווה שהסתדר בניכם... ספרי לי. אני כל כך מתגעגעת אלייך. מתגעגעת הביתה. מתגעגעת לעידושי ואני כאן, בסוף העולם ימינה, אני יודעת שאני נשמעת מתלוננת כהרגלי ומה חדש? זה בגנים, חזק ממני. אבל האמת שאין סיבה. יוצא לי גם לנוח.
חוץ מזה חשבתי עלייך הרבה היום ואני רוצה לספר לך.
את זוכרת את סדנת הכתיבה שהחלטתי להשתתף בה? הנאה לשם הנאה וכל זה (מנסה לנצח את הגנטיקה נו...) אז קיבלתי שיעורי בית ואני צריכה לכתוב קטע על חפצים וסליחות וכבר תוך כדי קריאת המטלה התחלתי להסתכל מסביבי ולחפש חפץ ראוי לציון ואז, קרה משהו מוזר, אני מוכנה להישבע שבעודי מתבוננת מסביב שמעתי מן קול פנימי כזה שאומר "זה הרבה יותר קרוב...".
נבהלתי + התחייבויות קודמות, זה הספיק לי כדי שאניח לזה בשלב זה והחלטתי שאחשוב על זה כשיתאפשר.
והיום בדרכי לעבודה נתקעתי בפקק תנועה מתסכל אז הרהרתי בזה שוב... חפצים... איזה חפץ בחיי ראוי שאכתוב עליו?
אולי אכתוב על הלפ טופ שלי שמלווה אותי ולעיתים מהווה אמצעי תקשורת לכל הדבר הזה שנקרא בית, אבל חשבתי שזה בנאלי מדי, אז אולי מערכת התופים עליה אני מוציאה את מועקות היום, בלי קצב, בלי מטרה, סתם כי בא? לא... וחוץ מזה שהיא שייכת לעידו, אני בסה"כ שודדת לו אותה מדי פעם... ופתאום שוב, בולי זה היה קטע, נשבעת לך, כאילו שוכן בי איזה קובי אוז (גמד) קטן והבן זונה צעק עליי:
"את אינך מתבוננת!!!! זה הרבה יותר קרוב"*
עוד לא הספקתי להגיד "שמעון פרס-נשיאה התשיעי של מדינת ישראל" ופתאום חשתי עיקצוץ בכף היד.. הסתכלתי על כף ידי שהיתה מונחת על ההגה וחייכתי לעצמי, היא פתאום נראתה לי יפה כזאת ותחושה נעימה התפשטה לה בכל הגוף... חפץ... כן... היה חפץ.
היה, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא שירת אותי. הוא יותר שירת אותו, נו מי כמוך יודעת, בטח שהיה... חפץ טוב היה. חפץ חפץ חיים.
אני הערכתי אותו פחות, אבל הוא מאוד נהנה ממנו. אפשר לומר אפילו שאני די הזנחתי אותו, אבל הוא הצליח להוציא ממנו את המוטב.. עבורו.
כבר אז הייתי צריכה ללמוד ממנו, לנצל את הדברים לטובתי. אבל לא ידעתי איך עושים את זה, עד היום אני יכולה להגיד שאני לומדת, יש ימים שהולך טוב יותר, יש ימים שפחות, אבל אני מנסה, אומנם לא בדרכו וטוב שכך, אבל מנסה לתעל את החפצים וכל דבר בחיי לטובתי.
אני לא יודעת כמה הוא העריך את זה, אבל מצד שני, אם הוא לא היה נהנה, הוא היה מפסיק להשתמש, את לא חושבת?
והיו פעמים ששאלתי את עצמי, מה הוא מוצא בזה? ואיך אני לא מוצאת בזה? חפץ, בסך הכל חפץ.
היו רגעים ששנאתי את החפץ המזויין, וקיוויתי שגם הוא יפסיק לראות בו משהו חיובי. לא הבנתי.
עד שאמרתי די! או שזה אני, או החפץ.
ואז הוא הפסיק ואז... היה חפץ! היה חפץ ולא עוד!

כי החפץ הזה היה אני.

וברגע שהחפץ חדל התחלתי אני להיות.
בולי שלי, חזרתי להסתכל על כף ידי... חלק מגופי. חייכתי בנחת. לא עוד חפץ.
והאהבה לכף היד התפשטה לכל הגוף. ממש רציתי לחבק את עצמי. וכל כך אהבתי את הגוף הזה.... חשבתי על כל מה שעברנו יחד כל השנים, ורציתי להגיד לו תודה!!!
גופי שלי שסוחב אותי לכל המשימות האלה, הרגליים שמאפשרות ללכת לרחוק, הידיים שנוהגות אותי למקומות הנכונים, המוח שחוקר התנסויות חדשות, הישבן שמאפשר לנוח, הבטן שמאפשרת לעקל והלב שפועם את החיים ואוהב. פתאום הגוף הזה משרת אותי לטובתי ולא לטובתו של אחר.
לא עוד חפץ. עכשיו אני.
ופתאום הכל התחבר... אחרי כל השנים שכעסתי על הגוף הזה על שמשך אליו את האדם הלא נכון...
יש יותר סליחה מזה? סליחה לעצמי? שלא הייתי טובה אליי והתייחסתי אליי בזילזול. הכי קשה היא הסליחה לעצמנו אני חושבת. אבל היום אני יכולה לומר בגאון שעברתי את זה. כן.. דרך ארוכה עשיתי ועכשיו אנחנו בסדר אני ואני.
למדתי טוב טוב על גופי והיום נמצאת במקום אחר, היום אני טובה אליי ויש לי גם את עידושי שמפנק אותי כל כך ואוהב אותי על אמת (אני אומרת לך הוא תיקון הבחור הזה), אבל הכי, זו אני שגדלתי, השלמתי, החלמתי, סלחתי והיום אני וגופי אחד.
בולי שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת, אבל עוד קצת אני חוזרת ונעשה חיים, נלך למסאז' מפרק ונלך לים לפני שמגיע החורף. נעשה כיף כמו שאנחנו יודעות. תכתבי לי מה נסגר עם שלומי.
טוב, יש לי עיקצוצים בגב, אומרת "זין על הגנטיקה" והולכת לנוח.
שלך, החברה הכי טובה שאפשר,
סיגל

*. את מצליחה לדמיין קובי אוז (גמד) קטן, קופץ, רוקע בשתי רגליים וצועק "את אינך מתבוננת"?
אותי זה הצחיק.


שני דברים אהבתי בקטע הזה מאוד:
הראשון - הביטוי "נבהלתי + התחייבויות קודמות". זה מאוד התאים לשפה הדיבורית של הקטע כולו, ונתן לו מימד של אמיתיות שהיה מעט חסר בטקסט שלפני הביטוי הזה.
השני - את הבחירה בגוף כחפץ. מאוד התחברתי לקושי להינות מהגוף ולאי-האמונה שמישהו אחר יכול להנות ממנו; לניתוק מהגוף, שהוא ממשי באי-המעשיות שלו; וגם התרגשתי יחד עם הדוברת מגילוי ההנאה החדשה מהגוף, מהיופי שלו ומהיכולות שלו.

פחות התחברתי למבנה של הקטע כמכתב. אולי בגלל שהיתה בו הרבה אינפורמציה שלא הגיעה לידי מימוש בהמשך הקטע, ולכן היא מעט מיותרת לטעמי. אני מציעה - או-או: או שמרחיבים קצת יותר על הקשר בין הדוברת לנמענת המכתב ועל הדמויות האחרות המוזכרות בו (ה"הוא", עידושי, שלומי), או שמוותרים על הנוכחות שלהם. אפשרות אחת שאני חושבת עליה לעריכה היא להוריד בכלל את המכתב שמסביב, ולהשאיר רק את הדיבור על הגוף כחפץ; אפשרות שניה היא "לעמעם" את השמות המוזכרים בו ולהפוך אותם לכינויי-גוף (הוא, אתה, את - במקום שמות מפורשים).

הרגשתי שיש הרבה דברים בקטע שאינם מפותחים דיים למרות שהם חמודים - כמו החיוך על שמעון פרס או על קובי אוז. החיכוים הללו היו בדיסוננס מסוים עם הטון של שאר הטקסט. צורת הקטע כ"מכתב" אמנם מאפשרת את זה, כי ה"מכתב" אינו מחייב מבנית וספרותית, אבל בכל זאת פה לא מדובר במכתב באמת אלא בקטע שאמור להראות ככזה. בנוסף, היה ביטוי שלקח לי זמן להבין את הקשר שלו - "זין על הגנטיקה". עד שהגעתי לסוף כבר שכחתי את הבדיחה על הגנים מתחילת הקטע. גם את כל אלה הייתי או חותכת החוצה, או מפרטת אותם יותר.

בתחושה שלי, "ניקוי" של העיצוב המכתבי מבליט ומדגיש את החלק המרגש באמת של הקטע הזה - הפיכתו של הגוף מחפץ לחלק אמיתי מהדוברת, וההתאהבות שלה מחדש בעצמה.

אז הנה הגרסה הערוכה שלי:
- חתכתי את הקטעים שהופכים את הקטע למכתב;
- מחקתי כמה ו"ו החיבור ושיניתי כמה פסיקים;
- תיקנתי שגיאת כתיב אחת (בטן מעכלת, לא מעקלת) ושגיאה תחבירית אחת (להוציא את המיטב ולא את המוטב);
-הוספתי משפטון בפתיחה כדי שתהיה פתיחה במקום זו שחתכתי.



החלטתי להשתתף בסדנת-כתיבה. הנאה לשם הנאה וכל זה. קיבלתי שיעורי בית ואני צריכה לכתוב קטע על חפצים וסליחות וכבר תוך כדי קריאת המטלה התחלתי להסתכל מסביבי ולחפש חפץ ראוי לציון ואז, קרה משהו מוזר: אני מוכנה להישבע שבעודי מתבוננת מסביב שמעתי מן קול פנימי כזה שאומר "זה הרבה יותר קרוב...".
נבהלתי + התחייבויות קודמות, זה הספיק לי כדי שאניח לזה בשלב זה והחלטתי שאחשוב על זה כשיתאפשר.
היום בדרכי לעבודה נתקעתי בפקק תנועה מתסכל אז הרהרתי בזה שוב... חפצים... איזה חפץ בחיי ראוי שאכתוב עליו?
אולי אכתוב על הלפ טופ שלי, שמלווה אותי ולעיתים מהווה אמצעי תקשורת לכל הדבר הזה שנקרא בית? אבל חשבתי שזה בנאלי מדי. אז אולי מערכת התופים עליה אני מוציאה את מועקות היום, בלי קצב, בלי מטרה, סתם כי בא? לא... וחוץ מזה שהיא לא שלי בכלל... ופתאום שוב, זה היה קטע, כאילו שוכן בי איזה גמד קטן והבן זונה צעק עליי:
"את אינך מתבוננת!!!! זה הרבה יותר קרוב."*
פתאום חשתי עיקצוץ בכף היד.. הסתכלתי על כף ידי שהיתה מונחת על ההגה וחייכתי לעצמי, היא פתאום נראתה לי יפה כזאת ותחושה נעימה התפשטה לה בכל הגוף... חפץ... כן... היה חפץ.
היה, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא שירת אותי. הוא שירת יותר מישהו אחר, בטח שהיה... חפץ טוב היה. חפץ חפץ חיים.
אני הערכתי אותו פחות, אבל הוא מאוד נהנה ממנו. אפשר לומר אפילו שאני די הזנחתי אותו, אבל הוא הצליח להוציא ממנו את המיטב.. עבורו.
כבר אז הייתי צריכה ללמוד ממנו, לנצל את הדברים לטובתי. אבל לא ידעתי איך עושים את זה, עד היום אני יכולה להגיד שאני לומדת, יש ימים שהולך טוב יותר, יש ימים שפחות, אבל אני מנסה, אומנם לא בדרכו וטוב שכך, אבל מנסה לתעל את החפצים וכל דבר בחיי לטובתי.
אני לא יודעת כמה הוא העריך את זה, אבל מצד שני, אם הוא לא היה נהנה, הוא היה מפסיק להשתמש, לא?
והיו פעמים ששאלתי את עצמי, מה הוא מוצא בזה? ואיך אני לא מוצאת בזה? חפץ, בסך הכל חפץ.
היו רגעים ששנאתי את החפץ המזויין, וקיוויתי שגם הוא יפסיק לראות בו משהו חיובי. לא הבנתי.
עד שאמרתי די! או שזה אני, או החפץ.
ואז הוא הפסיק ואז... היה חפץ! היה חפץ ולא עוד!

כי החפץ הזה היה אני.

וברגע שהחפץ חדל התחלתי אני להיות.
חזרתי להסתכל על כף ידי... חלק מגופי. חייכתי בנחת. לא עוד חפץ.
והאהבה לכף היד התפשטה לכל הגוף. ממש רציתי לחבק את עצמי. וכל כך אהבתי את הגוף הזה.... חשבתי על כל מה שעברנו יחד כל השנים, ורציתי להגיד לו תודה!!!
גופי שלי שסוחב אותי לכל המשימות האלה, הרגליים שמאפשרות ללכת לרחוק, הידיים שנוהגות אותי למקומות הנכונים, המוח שחוקר התנסויות חדשות, הישבן שמאפשר לנוח, הבטן שמאפשרת לעכל והלב שפועם את החיים ואוהב. פתאום הגוף הזה משרת אותי לטובתי ולא לטובתו של אחר.
לא עוד חפץ. עכשיו אני.
ופתאום הכל התחבר... אחרי כל השנים שכעסתי על הגוף הזה על שמשך אליו את האדם הלא נכון...
יש יותר סליחה מזה? סליחה לעצמי? שלא הייתי טובה אליי והתייחסתי אליי בזילזול. הכי קשה היא הסליחה לעצמי. אבל היום אני יכולה לומר בגאון שעברתי את זה. כן... דרך ארוכה עשיתי ועכשיו אנחנו בסדר, אני ואני.
למדתי טוב טוב על גופי - והיום נמצאת במקום אחר, היום אני טובה אליי. ויש לי גם אחד חדש, שמפנק אותי כל כך ואוהב אותי על אמת (הוא תיקון הבחור הזה), אבל הכי, זו אני שגדלתי, השלמתי, החלמתי, סלחתי.
היום אני וגופי
אחד.


לבחור קטע אחר שאהבתי...
אהבתי את קייסי הנקמנית הזועמת. הזדהיתי מאוד עם הילדה שהספר היקר לה לא הוחזר לה, ושום משומש שנקנה תחתיו לא יהווה לו תחליף. הציטוטים בקטע היו מרובים מעט בעיני, והסתירו את מה שהיה לה להגיד.
אהבתי את פלאש הפסיכופטית, ובאופן מצמרר הקטע הזכיר לי בסגנונו ובתוכנו קטע שאני-עצמי כתבתי לפני הרבה מאוד שנים ואפילו פרסמתי בבלוג גם די מזמן. (פרסומת סמויה: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=33954&blog_id=8695 ) הרגשתי שהייתי יכולה לכתוב את מה שהיא כתבה בעצמי כמעט, וזו היתה הזדהות קשה-לעיכול.

הקטע הנבחר שלי הוא הטקסט של התבגרות מאוחרת:

במגירות
היו עצים בעולם ומגזעם נטף שרף. בתחילה הוא נכבש בכוח האדמה לכדי גוש רפוי וגבישי ובחלוף הזמן וההרים והדברים, יצטמצמו גבישיו לכדי חומר הדוק וחלק. יקר המציאות, צלול. הוא ישקף את ההיסטוריה ההיא, בצבע של סליחה שהסכימה להבין ואז הצליחה להבין.
ישנם חדרים. בבתים. ובחדרים מגירות. ובהן מונחים חפצים. חלקם מוטלים או זרוקים שם, ככה, בפינות או בצמוד ללוחות עץ ישרים.
ישנם חפצים החשופים לליטוף הזמן הנדחס סביבם, המפורר אותם פנים וחוץ כמו שליטוף של מים יביא לפריכות גם את ליבות סלעי הגרניט מבטן האדמה.
כזה מין חפץ הוא הרוך שלי.
פיתוחי קופסת העץ הכהה צוירו ביד בוטחת על דפנותיה הקטנות, ומבפנים החלל הוא קטן וצפוף ומספיק בדיוק לגוש הרוך. ריחני וספוג זכרונות הוא מתפשט לאיטו בתוך קופסת העץ שלו, בחשכה. חשוב שלא לטלטל את הקופסא, שלא יתפורר. לכן דוחפים אותו עמוק לתוך מגירה, ככה, בפינה.
אני זוכרת את נטלי שנתנה לי להריח ולשים ממנו מעט על פנים המרפק, איפה שהדופק פועם. הוא היה חום ופריך, דביק מעט. גבישים זעירים ושקופים מתקלפים למגע כגלדים מתוך ליבת דבש כהה ואטומה. שורטים ומאדימים קלות את העור בשפשוף אבל ריחם עוטף את הנחיריים ואז את הלב הפועם, כפלומת גוזל שמוגן בקן אימו.
וודאי שתהיה זו דווקא אישה, אם כי חבל שבגיל כה מאוחר, שתזכיר לי לראשונה, עם הריח ההוא, את הרכות העוטפת, המנחמת, הבסיסית כל כך, שיכולה להיות בקרבת נפש אמיתית עם אישה. גם אליה לא חברתי באמת ואולי גם היא, כמוני, הייתה עדיין מתפוררת.
את הרוך ההוא שנתנה לי נטלי בקופסת העץ, נתתי לחבר שמכבר נעלם מחיי.
זה מוזר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה. זה נדמה כחוסר הבנת המילה, אבל רגשות אינם נשמעים לחוקי הכרונולוגיה ואני מתגעגעת. הגעגוע ההוא הביא אותי פעם לספר לאמא שלי על הרוך ההוא שנתתי. סתם ככה סיפרתי. גלד גבישי שנשר במקרה ועף, שוב, אל החצר הלא נכונה.
אכולת אשמה ומשתוקקת לכפר על העבר היא חיפשה ומצאה לי רוך שכזה. הוא הגיע אל כף ידי בתוך קופסת קש זעירה שכוסתה עד כדי סינטטיות בלכה מבריקה והיתה מדופנת מבפנים בבד לבד מחוספס באדום בוהק ומכוער. אבל הרוך שבתוכה היה אותו רוך עם הריח המנחם ביותר שאפשר לשאוף פנימה.
עורי העלה את גלדיו אל מול מבטה המבקש-אהבת-בת של אמא ודחה את הרוך מלגעת.
ולקחתי את הקופסה הבוהקת, עם הרוך הדחוי שבה, ודחפתי אותם למקומם הנוכחי במגירה. אמרתי תודה, חייכתי מבחוץ, ואמא, עטופה בקירות מצופי הלכה שלה, שעליו הכל החליק ודרכו אין לחדור, הלכה, מרוצה בעיוורונה, שוב.
חומר במקום רגש. אמא מסכנה.
אינני מבינה מה קרה. כיצד זה בכלל יכול לקרות. עיוורון סלקטיבי ומתמשך שכזה. איך אפשר לסלוח בכלל לקוקיה. קשה לסלוח על מחסור באהבת אם. קשה להשלים עם העבר. והרחמים קשים אף הם. גם אמא יודעת שאת רוך הילדות לא ניתן לתת באיחור שכזה.
בתוך חדרה שבקומה השניה, גם היא רוך. ואת הדמעות המפוררות וחלומות הבריחה היא מוזגת אל תוך הכרית בשקט מעלים. בחשכה, בתוך קופסת חדרה שבמגירה שבקומה השניה, גם היא מחכה לזמן הנדחס שיחליק את האשמה שנתפסה בגלדי עצמה ואת עור הגוזל שלה, שנותרה אז מחוץ לדלת תמיד והיום היא מפנה עורף.
אני מוציאה את הקופסה מחשכת המגירה ומריחה את גבישי הענבר הפריכים ועדיין, לא מצליחה לסלוח.

הטקסט בעיני זקוק לעריכה מסויימת, אבל בחרתי בו כי הוא ריגש אותי מאוד. ריגש אותי דווקא החלק שהדוברת בקטע לכאורה אדישה לו: ניסיונה של האם לתת לבתה משהו שהיא מתגעגעת אליו. זה ממש הביא אותי לדמעות, דווקא הרגישות הזו של האם שעושה מאמץ לתת לבת משהו במקום משהו שאין לו תחליף. האטימות של הבת כלפי המאמץ הזה, מסיבותי המוצדקות אולי, גם היא נגעה ללבי. היא הזכירה לי את האכזריות האינסופית שנוהגים לעיתים קרובות ילדים כלפי הוריהם.
והערה: במובן מעניין זה, הכינוי שבחרה כותבת הקטע לעצמה מתאים מאוד לטקסט.

יודעות צדיקות נפש זאבתן

זאבה אפורה​(אחרת) • 17 בספט׳ 2007

יאללה זיקית, go ahead

Re: המורה המורה

זאבה אפורה​(אחרת) • 17 בספט׳ 2007

I'm waiting, babe

לכל השאר

זאבה אפורה​(אחרת) • 17 בספט׳ 2007

לכל השאר:
אחלה!
המשיכו כך! (או אחרת...)


תודה,
(חוזרת לתה עם הלימון והספרים הישנים)
זאבה

ביקורת נוקבת, לבנת החבלה בדרך אלי...

אלישבע​(נשלטת) • 17 בספט׳ 2007

הטקסט לביקורת, שכתבה קייסי:

הלבנה העליונה מצד שמאל

"אני צופה מראש דברים נוראים", אמרתי. "בחור זה חושב שאני עצלן בחסד עליון".
"לא, המילה 'עצלן' לא מופיעה אף פעם במכתבו. אף לא 'נרפה'. אני נשבע לך בשם הילקוט שלי!"
"ובכן, אולי תואר-השם 'עצל'?"
('האיש הקטן והעלמה הקטנה'/אריך קסטנר).
כן, נו, נרפית, עצלה, בטלנית, פדלאה, הכל נכון. הייתי צריכה לפתור את הענין הזה הרבה קודם. מיד כשראיתי שהנכס היקר שהשאלתי לה לא חוזר אלי הייתי צריכה לנקוט אמצעים. והנה, עברו מאז עשרים שנה ולא ראיתי אותו בחזרה מעולם.

"הם היו שולחים בך קללות נמרצות כגון: 'שהאדמה תבלע את קסטנר זה!' או 'יש לשימו במעצר אינדיאני! או, 'קדימה, חבריה, בואו ונכניס לו נעצים בתוך הבירה שלו' או..."
"אל תהיה צמא-דם שכזה. יעקב! מוטב שתעזור לי לצאת מן הפח!".
('האיש הקטן והעלמה הקטנה'/אריך קסטנר)
כבר אז, כשהיא לא החזירה לי אותו, הייתי צריכה לקחת אותה לטיול קטן בשפך הירקון עם סנדלי המלט שלי. הייתי צריכה להשכיב אותה לישון עם הדגים. לקבור אותה בבטון. להבריג לה את הראש החוצה ולנעוץ במקומו שמשיית נייר צבעונית של קוקטיילים. לשפד לה את התחת על חרוט מתכת משומן בגובה שלושה מטרים. להכניס לה נעצים בבירה. הייתי צריכה להתקשר אליה כשעוד היינו חברות וחלקנו דברים יקרים זו עם זו, ולבקש ממנה להחזיר. למעשה, עשיתי את זה, אבל כשהיא אמרה 'כן, בטח, אני רק צריכה להיזכר איפה שמתי אותו' הייתי צריכה להתעקש יותר. כוסימשלה, אני נחמדה מדי!

מכסי נבהל. "אתה מתכוון לענות אותו?".
"שטויות", רטן מר שחם.
"כי בשביל שודד נהג הוא אתי די יפה. הוא יותר טיפש מאשר רשע".
"גם הטפשים מסוכנים", קבע הפקד.
('האיש הקטן והעלמה הקטנה/אריך קסטנר).
קיבלתי אותו מאחי הגדול והנערץ ליומולדתי השמונה בדיוק לפני שהתגייס. היתה לו כריכה ירקרקה בלי קישקושים. אחי, שזיכה אותי במשך רוב ילדותי בהתעלמות נינוחה, כתב בו הקדשה מפתיעה באורכה ומעט עילגת, בכתב ידו האהוב, ששיננתי שוב ושוב בהתרגשות. היה שם צרור נאצות חיבה שהסתיימו במשפט: "אחותי, היי לאלפי רבבה" ולידן לב קטן עם חץ. הלכתי לישון חבוקה עם הספר הזה מדי לילה כמו שילדים מאמצים אל לבם דובי אהוב. כוסחותהצולעת, אני מתגעגעת אליו.
לא פגשתי את החברה שהשאלתי לה אותו קרוב לעשרים שנה, למעט באיזה מפגש גרעין שנערך לאחרונה, בו העמדתי פנים חביבות אך נטרתי לה בלבי. לפני כעשר שנים נשברתי וקניתי אותו שוב במהדורה היחידה שבה הופיע מחדש, עם כריכה צבעונית ומצויירת, ובלי ההקדשה של אחי.

"אריות עייפים", קבע כשף בבוז.
"עייפים?", נראה שמכסי פיקפק בכך. "הנה אחד האריות הנחית זה עתה מכה לגברת שבבגד-הים האדום".
"אין להסתכל בדברים כאלה", העירה רוזה בטון קפדני. "אתה לא תהיה לעולם ילד עדין".
('האיש הקטן והעלמה הקטנה/אריך קסטנר)
חודש אלול הגיע. בקטע שזאבה אפורה ציטטה מ'זן ואמנות החזקת האופנוע' בסדנת הכתיבה הוירטואלית שלה הופיע משפט שהשתרבב לחלומות שלי: "צמצמי את הנושא לחזיתו של בית אחד ברחוב הראשי של בוזמן. בית האופרה. התחילי בלבנה העליונה משמאל'".
התעוררתי בשלוש בלילה, שטופת זיעה. העלבון, הגעגוע ותחושת האובדן צרבו ממש כמו אז. אין סליחה ואין מחילה, הבנתי. נכנסתי למעבדה והרכבתי בקור רוח את מטען החבלה. ידעתי היטב היכן היא מתגוררת מביקורי החשאיים הקודמים. נסעתי אליה הביתה. היא נמה את שנתה בבטחה בוילה הקטנה שלה בישוב הקהילתי הקטן. הקפתי את הבית ועצרתי לצד קיר חדר השינה שלה. הצצתי וראיתי אותה שוכבת במיטה עם בגד הים האדום שלה, לא מכוסה. כנראה חזרה מהבריכה וקרסה על מיטתה לפני שהספיקה להתקלח אפילו. שלפתי את הלבנה העליונה מצד שמאל בצידו החיצוני של קיר חדר השינה, זו שדאגתי לרופף מבעוד מועד בביקורים הקודמים, וטמנתי שם את חומר הנפץ. התרחקתי והפעלתי את המטען. פטריה אדומה עלתה מהבור שהיה פעם המיטה שלה. הכל נגמר, הבטתי בשלווה בלהבות וההכרה המחרידה חילחלה לתודעתי: לעולם לא אראה עוד את "האיש הקטן והעלמה הקטנה" שלי.


יו קייסי, איך אני יכולה לבקר אותך בצורה עניינית אחרי מה שכתבת עלי. תודה.
אז ככה, עכשיו את שוכבת על מיטת הניתוחים, ואני עומדת מעליך עם הסקלפל ביד, אני מקווה שאת סומכת עלי, כי אני ממש לא יודעת מה עושים פה. טוב, נתחיל לחתוך, ונראה מה יקרה, אולי בסוף תקפוץ מתוכך חיה זלדה בהתעוררות מחודשת.
בקריאה ראשונה הקטע נראה לי מרושע וחסר רגש, והציטוטים מעצבנים ומפריעים לקרוא. ראיתי בו תהומות של קרירות, אטימות וציניות. קיים בו חוסר פרופורציות בולט בין הפשע שביצעה החברה לבין העונש שניתן לה. חוסר פרופורציות כזה שמביא לחשוב שהחיים זולים ואין אמות צדק ומוסר. לחפץ הנבחר ניתנת יותר משמעות מאשר לחייה של החברה, מה שהביא אותי לחשוב, האם יש חפץ שחשוב לי בצורה כזו. הרי מדובר רק בחפץ, חפץ הוא לא אדם, אין לו נשמה. קראתי שוב את תיאוריך לספר, נכס יקר, לא ראית אותו עשרים שנה, ופתאום עלה בדעתי שאולי ישנם חפצים שיש להם סוג של נשמה. את זוכרת אותו במדויק, ומתארת אותו תיאור חי, הכריכה הירוקה הנקייה, ההקדשה מאחיך, אפילו ציור הלב עם החץ שהוסיף. את מתארת כיצד הלכת לישון איתו חבוקה כמו עם דובי, וכמה שאת מתגעגעת אליו. התיאורים העשירים שלך מכניסים אותי מיד למקומך, (ותסלחי לי אם איני מדייקת), ילדה בודדה, תולעת ספרים, חובקת את הספר בחוזקה, מוצא אחרון מעולם המציאות שאולי לא תמיד האיר לך את פניו. כשאני חושבת על חפץ, אני חושבת על דבר גשמי, וריק מתוכן, אבל החפץ שאת בחרת הוא ספר, לספרים יש תוכן, משהו שלא ימות לעולם, בכל פעם שמישהו קורא בספר, הוא הופך גיבוב של אותיות חסרות פשר למחשבות, לחלומות, לפנטזיה, הוא מחייה אותן והן הופכות לסוג של מציאות.
עכשיו כשאני מנתחת את הקטע בצורה עמוקה וביקורתית, אני יכולה להגיד שהוא טוב בעיני, ואני אפילו מתחילה לאהוב אותו. אהבתי את הניגוד הגדול בין הילדה בת השמונה שקיבלה את הספר, אהבה אותו אהבת אמת, וחלקה בו עם חברתה, לבין האישה הבוגרת, המנוסה והצינית ששופטת את חברתה וגוזרת את דינה. אותה אישה, שגם לאחר שחברתה נשרפה בעודה חייה, מסוגלת לחשוב רק על הספר היקר שלה, ובכך חוזרת ממקום ציני וקודר, למקום ילדותי ותמים. לכן, לדעתי הסיום בנוי בצורה מצוינת.
הבאת הציטוטים מוסיפה המון לדעתי, הם מובאים בהקשר מתאים, ומטלטלים את הקורא ממציאות למציאות, מכניסים לאווירה של קריאה בספר. מנתקים את חוט המחשבה ממקום אחד, וקושרים אותו שוב במקום אחר.
השינוי היחידי שאולי הייתי מכניסה הוא בכותרת, אני לא בטוחה שהיא שמה את הדגש במקום הנכון אמנם היא עונה לתרגיל שניתן, אבל היא כאילו משנה את הפוקוס בקטע.

אה, והקטע הכי טוב כמובן, היה התגובה של בליסנה לעניין. זה מזכיר לנו שכולנו יכולים לטעות, וחפץ יקר ומיוחד, קיים עבור כל אחד. זה היה פשוט סיום מושלם.

וואו, אלישבע

קייסי • 17 בספט׳ 2007

כאלה ביקורות כיף לקרוא. זה לא נשמע כמו התחנפות, היתה בזה קטילה, אבל מעוררת מחשבה. למרות שקינחת במילות ניחומים, קיבלתי ברצינות רבה את התחושה הראשונית שלך למקרא הקטע.

אני מניחה שאת, קורבן המשימה של זאבה, נאלצת לקרוא בעיון את הקטע שלי יותר מפעם אחת. לולא כן, סביר שהיית מרפרפת עליו ויוצאת עם הרושם הראשוני הקר והמנוכר, מבלי לתת לו הזדמנות נוספת 'לגדול עליך'. היה לי חשוב לקרוא אותך, כי הבנתי שהסיפור הזה באמת לא מובן בקריאה ראשונה כפי שרציתי שיובן.

למעשה, במקור היה שם כמובן נסיון לקצת הומור סרקסטי, שהנחתי שעובר כבר בקטע של רשימת העונשים המוטרפים. הרי ברור מאליו שפיגוע חבלני זו תגובה מעט חסרת פרופורציות (שלא לומר בלתי שפויה) לספר שהושאל ולא חזר. כנראה שההומור שלי בלתי מצחיק בעליל, כפי שכבר נטען בפניי לא פעם.

זה התכוון להיות סוג של החצנה והקצנה מכוונת של הקללות הטפשיות שאנחנו מקללים אנשים שגנבו לנו תור בסופר או חתכו אותנו בכביש, שכוללים לעיתים סוגים שונים של מוות ביסורים... במקרה הזה - למרות שמדובר באמת במשהו שערכו הרגשי בשבילי לא יסולא בפז ובלתי ניתן לשיחזור, ברור שזה אנושי לשכוח להחזיר, ובוודאי שזו אינה הצדקה להעלאה על המוקד.
זו אגב הסיבה שאני לא משאילה יותר ספרים או דיסקים...

ולענין מה שהשאלתי מבליסי, אלישבע, אין לך מושג כמה זה התייסרתי כשחשבתי שזה אבד לי, והפכתי את הבית כדי למצוא. בסופו של דבר זה נמצא, לגמרי במקרה, אחרי שכבר התייאשתי מלחפש את זה, והחזרתי את זה!