שיעור 2: רחמים וסליחות

Re: ימים נוראיים.

ניקי לכתיבה • 17 בספט׳ 2007

פלאשי, פלאשבק....
יקירתי. את עושה לי חיים קלים.
הקטע שלך הוא הקטע שהכי נגע בי והוא גם כתוב אחרי. יאפי היי. מתאים לי לתקופה העמוסה.
פלאשבק, הקטע שלך כל כך כתוב. אמיתי, מרגיש, נוכח, מטורף, חי, והכי – אמיתי.
הוא עוסק בגוף, שאם תשימי לב גם אני עסקתי בנושא בקטע שלי.
חוץ מזה משפטים שאהבתי "לשלשל את הכל החוצה", "להקיא את עצמי", ובכלל שיגעון, יש משהו מאוד מושך בשיגעון. בחיי האמיתיים אני חתיכת פריק קונטרול, חיה עם זה בשלום, אבל כשאני קוראת שיגעון, אני נמסה. משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי (אוי הצניעות). פלאשבק... עשית לי חשק לאשפז את עצמי בכפייה .
דבר נוסף שאהבתי, את פלאשבק, עשית את השיעורים כהילכתו, אני יכולה לומר לך שלאורך כל הקטע, לא היה לי ברור מה החפץ שיצויין בסוף, עברו במחשבתי – כותונת משוגעים, מנורת הפלורצנט, כן היה ברור שמדובר בהפרעת אכילה ובהפרעה, אבל "המשקל" לא היה כזה היה ברור. חיבור מושלם.
מאוד אהבתי. לא מוצאת מקום לשינוי.
ישר כח.

דבר נוסף, קוויני תודה על הביקורת, אהבתי מאוד. המדהים הוא שרוב הדברים שציינת, אלו אותם דברים שלא הייתי שלמה לגביהם במאת האחוזים, כאילו שזה עבר הלאה, לא כאילו, זה עבר. מעניין. וכן תודה על תיקון שגיאת הכתיב, והתיקון התחבירי. אפשרות לגדול ולהשכיל עוד מבחינתי.
מתנה. אחלה לי.
ניקי

Re: סודות בכף ידי

הילדה • 17 בספט׳ 2007

מה שיוצא אני מרוצה.
החיבור שהתחבר לי היה "סודות בכף ידי" של Whip, שפורסם מיד אחרי שפרסמתי אני את "הרחמים העצמיים" שלי על דף word, ומי אם לא Whip, הטיב לתאר את הקשר הטעון, תרתי משמע, בין הטכנולוגיה שאנו משתמשים בה והצרכים הרגשיים שאנו מספקים דרכה; הוא שגרם לי להאמין שאני מובנת, או יכולה להיות מובנת.

Whip כתב:


ערכתי מעט את הטקסט ובעיקר הערתי הערות בסוגרים. לפעמים במקום למחוק מילים מסוימות שמתי גם אותן בסוגרים). (בטח זאבה תגיד שיש כאן יותר מדי סוגריים). (לפעמים סתם לא יכולתי להתאפק עם הסוגרים).

סודות בכף ידי (שם מעניין, לטעמי)
סליחה. סליחה, ידידיי, על ההברזות ועל האיחורים. סליחה, יקיריי, על השקרים.
(לדעתי כדאי בשורה אחת – בנשימה אחת נשמר רצף)
כך אני (הצעתי: אבקש) לבקש סליחות.
לא מהמרומים, כי אם מהאנשים. (שוב בגלל הקצב של הרצף: לא ממלאכים ומשרפים ומבורא עולם, ספק קיימים ספק לא, כי אם מבשר ודם ("אשר" קצת נפוח וארוך) שכעס, מבן אנוש ("אשר"-כנ"ל) שדמע, מצלע ("אשר") שנפגעה.

כן, דווקא אני, שמחשיב את הזמן ואת הדיוק, ששונא עת אחרים מאחרים, חטאתי בכך. ולא סתם באיחור חטאתי, שיתו לבכם, ("כי אם באי הגעה ואי הודעה לפגישה". מסורבל.
הצעתי: כי לא הודעתי ולא הגעתי לפגישות) עם רבים מחבריי. בושה גדולה, בוהקת, שאין להסתתר ממנה...
(בושה גדולה, בוהקת, שאין להסתתר ממנה... משפט שבא לי לגנוב)
יש, כמובן, נסיבות מקלות, ודמעות שהיו שם, וכעסים, ומחשבה שאולי זה חיש קל יסתדר והנה אני קם והולך ופוגש, מעין ג'אגלינג בין העולמות, שלפעמים הוא מצליח ולפעמים נכשל, אך כל זה לא משנה.
אז סליחה, חבריי. שציפיתם, ששמחתם, שהתאכזבתם.
וכל מה שנדרש היה זה רק לעצור את השטף, לסכור את נהר הטענות והדמעות לשניה, ואז להרים אותו, את הריבוע הכסוף ההוא, על מסכו הדק ושרוט קמעה, על כפתוריו המהוהים, המכיל את כל סודותיי, את כל קשריי ה'אפלים' לעולם הזה, ולהתקשר.
(אבל אתה לא מתקשר!)
עדיף הוא (מן ה=) על-פני כל כתוב, כמובן. כי (צופן הוא- קצת ארכאי) בתוכו צפונים (כמויות) אינסוף מלל (אינסופיות), תמונות ומשחקים, ושאר דברים (אשר כל-הפרזה) שתכליתם (אחת- הפרזה) – להסתיר את העיקר.
את 'ה'רשימה.
(הפרדה לצורך הדגשה. הנה, אין מסתירים יותר).
את קשריי, אשר העולם ההוא רואה בעין לא יפה.
(שוב).
כמובן שהוא גם מודיע ומכריז על ישיבות ודיונים וימי הולדת, אך כל אלה אוכל גם להכניס לטלפון הסלולרי, בעוד גדלותו של הקטן - במורכבותו. וכל מי שצפה ב"שודדי התיבה האבודה" יודע כי את ארון הקודש הצפינו לבסוף הטובים לא במקדש עמוס בנחשים, לא בכספת עתירת הגנות - אלא במחסן ענק, עצום, מלא תיבות דומות.
כי לפעמים החיקוי הוא רעה חולה שיש לעוקרה,
(הי, זיהיתי את הציטוט מפרסיג)
אך לפעמים –
מקום מסתור בין כפילים,
ריבוא מראות אשר יגן על העיקר.
(אהבתי את הרעיון ולכן הדגשתי אותו על ידי חלוקה ושורות חדשות).

וכך גם אני, מצפין סודותיי בתוך ים של מלל, ורק אני אוכל לברור מתוכו את המידע שעזר לי לקשור קשרים, לשוחח שיחות, לפגוש פגישות, ולעשות דברים...אשר השתיקה יפה להם.
אשר הסליחה יפה להם.
ורבות התלבטתי האם לעשותם, כי אין אדם יודע, עת פוסע את צעדו הראשון, אם לא יוליך השביל לעברי פי פחת, ללוע הדרקון או למסדרון הרבנות, אך לאחר לבטים עשיתי צעד, ועוד אחד, ועתה פוסע אני תדיר בשבילי החטא.

האם חודש הרחמים והסליחות יעזור ויימחל לי? האם זקוק אני לחודש זה? האם יש ממעל זה העומד ורושם בספרים?
תמהני, כי אם קיים הוא, איני רואהו כפנקסן, עמל אלי כוכבים ונקודות.
(אני תוהה אם הוא קיים. אם כן, אינני רואה) אותו כפנקסן - עמל אלי כוכבים ונקודות)
(מצוין!)
(חושבני כי) אנו, בני האדם, יצרנוהו, כי זקוקים אנו ל'אב' שישית ליבו לברואיו, שירשום פלוסים ומינוסים, ובעיקר- יעניש את הרעים וייטיב עם המסכנים. וכי איך אחרת יסביר אדם לילדו ולעצמו את הסדר בעולם, אם רע וטוב לו, ודורס וחומס והורג - ושבע ונהנה?
"חכה, חכה" כך מהנהן לו אדם "חכה ואביא את אב(א של)י,
(אבא שלי יותר חזק!)
ו(יש לו) מקל (לו) גדול,
(יש לו וואחד מקל גדול)
ו(הוא)ירביץ בך בינה ודעת וייסורים מלא השק, על כי רע עשית. ואם עתה נהנה אתה מפרי ביאושיך, חכה לעת מיתתך, ואז יבואו ויקחוך לסיטרא אחרא, למקום בו מחכה לך חבית זפת בוערת ונוצות ועקרבים ותנים..."

כן. אין אני מאמין בסליחות שאדם אינו אומרם בלב שלם למי שנפגע, ואיני מאמין כי רע עשיתי בהחלטותיי, ורע ייקרה רק אם ייחשפו מעשיי.
ולכן הנני מצפין את סודותיי במתכת הכסופה, השותקת, אשר רק שביל פרורים אלקטרוני מוליך בו אל סודותיי...בפאלם שלי.

(אהבתי! בעיקר את הרעיונות. איזו מין ביקורת זאת?)

הכדור בידיים שלכם - ואתם משחקים היטב

זאבה אפורה​(אחרת) • 18 בספט׳ 2007

בינתיים הדיון פתוח להערות ביניים, תגובות על תגובות, תודות הדדיות בלי נשיבוקים! ותובנות, אם יש.

לאחר שהמסומנים באדום יסיימו - אעבור על הטקסטים, אעיר והערות ואגיב.
ושוב אבקש פידבק.

או אז אגיש לכם את שיעור 3, בשרשור חדש.

את הביקורות בשיעור מס' 3 ננהל לפי נוהל שונה, כמובן.

בברכה וכו',
זאבה

זאבה אפורה​(אחרת) • 18 בספט׳ 2007

[quote ציטוט משעת קבלה:]
התרגיל נמתח הפעם משום שרבים בקשו הארכה, החגים וכו'.
אם יש לכם משהו בוער וסוער להגיב על כתיבתו או הערתו של מישהו - אנא הסתכנו ב"הפרעה" לשיעור.
אם זה יהיה טוב ולעניין נתגמש לטובת האוטנטיות והמומנטום.

הדיון בכל שיעור יכול להימשך גם במהלך שיעורים חדשים.

...
זאבה[/quote]

רחמים וסליחות - שיעורי בית

חציל נטראלי • 18 בספט׳ 2007

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים

מלבן פרוש לרוחב. גודלו בין קצוות האלכסון 17 אינץ', כך אומרים, לא מדדתי בעצמי. אני רואה מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן, וכותבת את המילים מלבן בתוך מלבן בתוך מלבן. אני רצינית מאד, ממושמעת ושקדנית, אך כנראה מטומטמת. אין בי שמץ יצירתיות, אז אני ממשיכה כאוטומט:
בשורה הכחולה העליונה מימין, ממוקמים שלושה סימנים לבנים בריבועים שגודלו של כל אחד כסנטימטר רבוע. הם תמיד שם, גם אם לא נכתב דבר. כמו חיילים ניצבים: קיצוני מימין ריבוע אדום ובו איקס. הוא לבדו אדום. גם אם אחליף את צבעם של האחרים, זה אפשרי, אתם יודעים, הוא יישאר אדום. מסוכן. סוגר. ריבוע של מוות, של מלאך המוות, ריבוע מת. לחצת עליו – נסגר עליך. לשמאלו ריבוע כחול ובו סימון של שני ריבועים קטנים יותר, זה על גבי זה, אחד מהם נדחף קדימה והשני מסתתר מאחוריו. אין חפיפה ביניהם. לו הייתה ביניהם חפיפה, לא היינו רואים את שניהם, היינו רואים רק ריבוע אחד. וזה מה שיש בעצם. ריבוע אחד, לא שניים. רק אחד, אלוהינו, אבל בשני מצבים פוטנציאליים. אלוהים אדירים! פעם היה לי פוטנציאל, זה מה שהמורים אמרו. משמאל לפוטנציה ריבוע אחרון ובו סימן של מינוס, כך נראה לי. או מקף. אין לדעת. וצריך, וחשוב. מינוס הוא שלילי, מקף החיבור הוא חיובי. כשמתקרבים עם הסמן הוא מודיע "מזער". אם אמזער לא אראה דבר. אתעסק במשהו אחר. עכשיו אין משהו אחר, אז אינני ממזערת.
אחרי שלושת הריבועים מופיעות המילים: Microsoft Word – אלול ורחמים עצמיים.
מלבנים וריבועים, קווים וזוויות ישרות. חשה ב-Horror Vacui, אימת הריק, השתיקה הרועשת, הצורך למלא את דף השתיקה בפרטים טכניים. תארי לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו וכו', אמרה המורה. אני רוצה, אבל המוח שלי ריק. אני באמת לא יכולה לחשוב על משהו לומר ומזועזעת מפני אי-יכולתי לעשות את שנדרש ממני. אז מתבוננת. אולי גם לי תבוא, כמו למטומטמת של פירסינג, איזו הארה. ואולי לא.
בשורה הבאה, על רקע בצבע תכלת, רשום בשחור ומימין לשמאל: X, קובץ , עריכה, תצוגה, הוספה, עיצוב, כלים, טבלה, חלון, עזרה. אני יודעת מה אומרים הסמלים. אינני יודעת מה זה אומר לתאר אותם. זה לא אומר כלום. שותקת וכותבת דברים כמו שבשורה השלישית יש רצף סמלים מיותרים לעריכת הטקסט. בלי תוכן וללא משמעות לא אשנה את צבעו של הטקסט, לא את סוג וגודל הגופן. ישור לימין ולשמאל זה כורח פוליטי, ומיקרוסופט זה כוח פוליטי. מירכוז, גברתי, מירכוז, זו חתיכת משימה, תתפסי מרחק מן התצוגה, תשמרי. תדפיסי לעצמך מקוריות בכתיבה. אל תבזבזי נייר ודיו לשווא. תשמרי, שמעת? הטקסט לא חשוב. הוא לא אומר דבר, בשביל מה לערוך? יושמדו הסמלים! ינופצו הסמלים שתחתיהם יקברו המילים שכבר אמרו את זה קודם לפני. לא משנה?
אני אומדת את הרחמים העצמיים בסרגל. השנתות מימין ומשמאל בגוון תכלכל, והשנתות במרכז על רקע לבן.
כל השאר אפור, ועליו לכאורה מונח דף לבן. זה הדף שלי. הדף שפעם היה נפתח אלי בכל עת. ולא עוד. הדף שבעטיו אינני מטיבה לאחוז בעט anymore. על אף שאיננה מקלידה בצורה עיוורת, אני כנראה עיוורת. הדף הקורא לי, לפעמים, לא תמיד לפי הזמנה, לא תמיד עם התראה, לא תמיד בכוונה תחילה.
על הדף רווח מואר ואחריו כתובות באותיות חמש מאות מילים:

אלול, Horror Vacui ורחמים עצמיים
_________________
הילדה.





הילדה או ה - "ילדה", זה עניין אותי קצת יותר מהקריאה של הקטע.

נראה כי משימה זו הקשה מבין המשימות שהוטלו עלי עד כה.
אין לי לא רצון ולא יכולת לבקר יצירה / עבודה של מישהו אחר.
מבחינתי מי שיודע לחבר שני מילים יחד או לקשקש במכחול וצבע גאון!
כלומר, אם התחברתי הוא גאון. אם לא, לא נורא בטח מישהו אחר הפיק ממנו הנאה מסוימת, חייב להיות.

לעניינינו, בקריאה ראשונית השאיר אותי הקטע ריק מהבנה ומרצון להמשיך ולנסות.
לא התחברתי. החלטתי לחזור אליו שוב , ובקריאה יותר מרוכזת הצלחתי לקלוט מספר תחושות:
שלכותבת יש פחד ממחשבים...
שיש לה רחמים עצמיים- חבל שלא פרטה יותר.
או שיש לה רצון עז לחזור לכתוב בעט הפשוטה והנוסטלגית.
חסר לי רגש, חסרה התפתחות ביצירה. עמוס בתיאורים יבשים .
ונראה כי כול מה שמעניין את הכותבת זה למלא דף עם 500 מילים או שפשוט לא הייתה לה השראה.
את הקטעים הראשונים של הילדה אהבתי, נהנתי לקרא והם אף סקרנו אותי.

סליחה עם זה ישיר מידי זו תחושתי האישית וחסרת הניסיון.

לעומת זאת היו שני קטעים שהתחברתי אליהם ואהבתי:
של קייסי שתמיד מצליחה להפוך לי את המעיים. קייסי כותבת בחסד, יוצרת מתח ועניין, התיאורים שלה חזקים מובנים ונכנסים עמוק פנימה.
ושל פלאשי שהופכת לי את הראש.
היצירה של פלאשי כתובה קצת צפוף , נראה כי אולי עם קצת מרווחים הייתי מצליחה גם לנשום. נראה כי פלאשי מסוגלת לכתוב באין ספור סגנונות.

נראה כי אין זמן טוב יותר מעכשיו לבקש סליחות מכולם,
אלו שנפגעו ואלו שעוד יפגעו.

סליחה.

איזו התרגשות!

קייסי • 18 בספט׳ 2007

חצילה יקרה, איזו הפתעה כייפית זו היתה לקרוא שאהבת כך את הקטע שלי, ובכלל. אלפי תודות.
זו אולי הזדמנות להודות מקרב לב גם לגןשושן, ילדתכאב ופרלישה שריגשו אותי עד כדי עוררות מינית בוטה במילותיהן הטובות בתרגיל הקודם. נשיבוקי לכולכן, מקסימות שלי, ושכולם יזדיינו!

*זאבה, הייתי שואלת האם לשלוח לך, כמסוכם, את חבורת העלמים הצעירים וחטובי הלשון שהבטחתי לרגל הימים הנוראים המתרגשים עלינו, לצרכי חשבון נפש וניכוי ממס במקור- אך דומני שמעתה ארחיב את טווח המשלוחים שלי לכמה משתתפות נוספות בסדנא. יש כאן כמה שמגיע להן, גם אם זה צריך לבוא על חשבון אי אילו בעלות סמכות האוחזות בתעודת הוראה מפוקפקת. לתשומת לבך.
אשמח להעניק לענין הירהור נוסף אם יחולקו פרסים גם הפעם - ושוב - לאנשים הנכונים (מה שושו יכולה לך כבר לשלוח מוויטנאם בדיוק? כפכפים משומשים עם חול?).

Re: איזו התרגשות!

זאבה אפורה​(אחרת) • 18 בספט׳ 2007

קייסונה,
אל תשאלי את עצמך מה שושו יכולה לשלוח לי מחו"ל,
שאלי את עצמך מה את יכולה לשלוח לי מחולון...

זאבון

קייסי • 18 בספט׳ 2007

דוקא מחולון חשקה נפשך בתשורה?
מחולון אני יכולה לשלוח לך חוב"ת חם מזג שיכבד אותך במגוון כאפות באזורים ארוגניים נבחרים.

שיעורי בית

Whip​(שולט) • 18 בספט׳ 2007

אכן, החלטה קשה, את מי אהבתי. כי אהבתי רבות (גם מהיצירות ).
אבל באמת קשה להחליט. כמו כוכב, כולם התחילו מאותה נקודה, והתפרשו לכיוונים שונים לגמרי...
* את Belisana וה"תשליך" שלה, שגרת ניקיון אובססיבית המקפלת בתוכה סוד נורא, א-לה-טווין פיקס ועקרות בית נואשות,
* את flashback ו"ימים נוראיים" שלה, דחוס וכבד ונוגע ומטלטל,
* אבל הכי...את affinity וה"סליחות" שלה, על הדובי חד העין, המשמש פורקן וחבר ואיש סוד ומה לא. כתוב בפשטות כמו-ילדותית, עם רמזים לסודות נוראיים וקשים הנחבאים בצללי החדר - ובמעמקי בטנו של הדובי, לשם הם נלחשו בלילות הבודדים ההם...

ועכשיו לניתוח הלב הפתוח ליצירתה של קוויני...


והביקורת שלי...היא מתוך כוונה לשפר, לתקן, אז נא לא להפגע. כי כך הרגשתי כשקראתי את היצירה בפעם הראשונה, ובקריאה חוזרת ונשנית אני עדיין חש כך - הרגשה של פספוס בקצה.
כי התפאורה הוכנה. בית קפה, חושך, משחק מאלץ-חשיפת-סודות, מתח מובנה בין הדמויות,
וגם השחקניות - חבורת ביצ'יות שכמו נשרים - רק מחכות לראות דם,
והמתח נבנה - שאלות חוזרות ונשנות, חוסר מתן אפשרות לגיבורה לברוח מ'ה'שאלה...
ואז...."אחר-כך כבר הכל היה סתם"...סיום לא מובן, לפחות לי. חלש. בריחה מהמצב הזה,
כי אחרי בניית סט שכזה - ציפיתי לבום לפרצוף, יאללה בלגן, מכות, או לאיזה טוויסט מפתיע.

אז התיקון שלי לא ייגע בהתחלה, כי היא מצויינת, ואני לא מתייחס לפסיקים ונקודות שהן תלויות אדם והשקפה אישית (וגם כך ללא דופי) - אלא לסיום העלילה עצמה.
התיקון הוא ממש בשורות האחרונות (מתחיל אחרי ה ----- ):


"אמת או חובה?" אני שואלת אותה, את זו שלהבה כמעט נושקת את שפתיה במקומי.

"אמת או חובה?" היא מתריסה אלי.

"אמת", אני אומרת.

"אמת שהיית מאוהבת בגדעון?" היא מנסה שוב. שאלה מפגרת! מפגרת! אני כל כך כועסת עליה. אדום-עומם הופך אפור. תנועת-היניקה של שפתיה מתגרה בי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת רק מכות. אני אומרת,

"אני לא חושבת שהוא באמת אוהב אותך."



וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.

עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.

"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"

-----

"מה? מה אני לא מבינה? מה????" היא לוחשת, ואני מרגישה את המתח באוויר.

"הוא לא אוהב אותך. הוא מעולם לא אהב אותך. לא הרגשת את זה, בכל זיון? בכל רגע שהייתי בסביבה?"
דמיינתי את הביצ'יות משייפות ציפורניים, מתכוננות לדם ולקטל. מעולם לא סבלתי אותן, ושמחתי שהן עומדות להיות מופתעות.

"אז מה הוא עשה איתי?" היא אומרת בקול דקיק ושביר ומובס ומודה-באמת.

"הוא הגן עלייך מפני." אני אומרת , מרגישה איך האבן שיושבת לי על הלב כל כך הרבה זמן מתחילה להתפורר. "מאז שהתוודיתי בפניו שאני רוצה אותך לעצמי. רוצה אותך בכוח. באלימות. כמו שאת יודעת שאני אוהבת.
ואז הוא כעס והתפוצץ וצרח שאכפת לו ממך מאד, ושהוא נשבע שהוא לא ייתן לי לעשות את זה...ועוד באותו ערב הוא הלך אלייך, ושכבתם.
הכל בשביל 'להגן' עלייך מפני."

אני שומעת השתנקויות באפלה. הלוואי שהן היו מתות באותו רגע, כולן חוץ ממנה, אבל גם כך אני מתעלמת מכל השאר ונועצת בה את עיניי, מפלחת את האפלה הכבדה שבינינו.
"רציתי אותך. אהבתי אותך." המשכתי, מתעלמת מההתיפחות שלה.
"אני יודעת שאת לא נמשכת לבדסמ ושכולכן מצחקקות עליו מאחורי גבי, זונות" ושוב ההשתנקויות הללו מכל הצדדים. אם ללכת, אז בלהבה אחת גדולה.
"אבל אני עדיין רוצה אותך. מאד."
אני קמה ושומטת שטר על השולחן.
"את תרצי, את יודעת את הטלפון שלי. אני מבטיחה לך כאב, תשוקה, ועונג, אהבה אמיתית ועוד מיליון דברים שמעולם לא חווית או תחווי עם אף אחד אחר."

אני מסתובבת והולכת, שומעת מאחורי גבי את ייפחות הכאב שלה שעושות לי חריץ בנשמה.

----------------------------------

flashback{ג"ו} • 18 בספט׳ 2007

תגובתי מחר, מבטיחה!

אין לי פנאי לעשות זאת כראוי עכשיו.

ערב יפה }{