שיעור 2: רחמים וסליחות

זאבה אפורה​(אחרת) • 20 בספט׳ 2007

תודה לרוז גרדן (כפי שאת שמה לב אני עוד לא החלטתי איך לקרוא לך בקיצור, אז אני מנסה כל פעם משהו אחר על הלשון. מקווה שלא אכפת לך, רוזי ...) על החילוץ המוצלח.

רואנדה,
אני מקבלת את העריכה והקיצוצים בטקסט מכמה סיבות:
1. אכן יש כאן שני סיפורים מקבילים, האחד חשוב, השני - שולי משהו.

2. כמו כן הטקסט ארוך בהרבה מן הנדרש בתרגיל. כתבת 705 מילים ואף קיצוציה של רוז גרדן הביאוהו רק עד 674, שזה עדיין ארוך מדי.

3. לא ברור לי כיצד הגעת מן הלבנה העליונה משמאל אל הסיפור. אני משערת כי הסיפור ישב על ליבך זה זמן מה, ו"הלבנה העליונה משמאל" חילצה אותו החוצה. על כך אני מברכת, אך עדיין מעבירה ביקורת: החיבור בין הלבנה העליונה והתוכן של הסיפור נראה לי מאולץ.
ניסיתי להוריד את "הלבנה העליונה משמאל" ולהחליפה במשהו אחר: המדף העליון, הבוידם, מרפסת הכביסה, מחסן הכלים וכו', וגיליתי שיכולת להניח את הסכין בכל מקום נידח בעצם.

4. המשפט הסתום והמוזר ביותר שעורר בי שאלות, לא התחבר לכלום ונראה לי ששווה להתמקד בו:
"כן. יש סכנה בטוטליות. כן. אני מכירה. אני מבטיחה לכתוב."
נראה כי מדובר בדו-שיח, פתאום. בינך ובין מי?
אשמח אם תסבירי אותו.

5. אינני מרוצה משם החיבור. שלושה יהלומים מזויפים הוא שם חזק ומעורר ציפיה. כבר בתחילה את מתארת את אבני החן על הקת, ואח"כ שוכחת מהם. אני מציעה להזכירם בטקסט בדרכים אחרות - למשל לדבר על משהו אחר המסודר בשלושה - ומזכיר זיוף. אולי זיוף ביחסים בין הסאבית לאדונה.

6. אני תמיד שואלת את עצמי עד כמה הטקסטים הנכתבים כאן יעמדו גם עצמאית בכל אתר אחר. מה היה קורה לו הטקסט נכתב ל"במה חדשה", למשל? האם ענין הבדס"מ היה עובר בקלות? יש כאן שפה פנימית שנדמה שזר לא יבין. למרות שאת מפרטת זה נשאר עמום לאנשים מבחוץ. את נשמעת כאילו אין לך מושג, כשיש לך. הנימה הידענית משולבת בהתממות ויוצרת תחושה לא נוחה, לדעתי.
נשאלת השאלה מה לעשות עם זה. 2 אפשרויות: או להמעיט בערך הבדסמי של הסיפור, וזה ישנה אותו לחלוטין, יהפוך אותו הזוי לגמרי. או להישאר איתו אבל לכתוב עליו באופן שכל אדם יוכל להבינו כלומר לספר את הכל כפי שקרה מבלי להיכנס למונחים (בלי להגיד "סאבספייס", למשל).

הבעיה שבסיפור אמיתי

רואנדה • 21 בספט׳ 2007

תודה לזאבה ולרוז גרדן.
הבעיה הגדולה בסיפור שהוא אמיתי ולכן הדיאלוג עם החברה הבדסמית כלל מילים כמו "סאב ספייס" וסיפורי קאטינג. החברה היתה עם האדון יותר משנה.
אחרי יותר משנה שהחברה בעבודה סיפרה על כל מה שקרה לה בבדסמ בעבר ועם האדון שלה ואחרי שגלשתי יותר משנה בכלוב אפשר לצפות שאדע הרבה על בדסמ למרות שלא התנסיתי בו.
אני לא רואה התממות או אי אמינות שתהיה אצל דיירי כלוב. אני חושבת ששמעתי על דברים אכסטרימים שרוב דיירי הכלוב לא מעלים בדעתם.
הכתיבה שלי היתה לדיירי הכלוב ולכן לא הסברתי מושגים שברורים לבדסמים.

לא רציתי לכתוב ב"במה חדשה" או במקום אחר.
השאלה אם כותב יכול לבחור את קהל היעד שלו.
אני חושבת שכל יוצר יכול לבחור את קהל היעד שהוא רוצה.
אם האחרים רוצים להבין את הכותב הם יכולים להתאמץ. אם קהל הקוראים האחר לא ירצה להתאמץ ממילא היוצר לא רצה אותם כקהל יעד.

אם היתה לי כוונה לכתוב ב"במה חדשה" הייתי בוחרת סיפור אחר ולא מזעזעת את כולם בסיפור על אישה שעברה באופן קבוע סשנים של קאטינג בדסמי ובסוף נמסרה לגבר אחר בלי הסכמתה.

הדיאלוגים מדויקים ולכן יש לי בעיה לערוך אותם. אם אמציא סיפור בדיוני אוכל לכתוב כל דיאלוג שארצה.

הדיאלוג: "כן. יש סכנה בטוטליות. כן. אני מכירה. אני מבטיחה לכתוב." הוא תמצית מה שעניתי לצ'יטה שברך אותי על הצטרפותי לאתר וחשב שאני חדשה.
עניתי שאני חדשה ולא חדשה.
לא ניסיתי בדסמ אבל מבחינת הידע אני מכירה שליטה טוטלית ודברים אקסטרימיים שהרבה מדיירי הכלוב לא מכירים בגלל החברה הבדסמית האכסטרימית שלי.

הלבנה העליונה משמאל הזכירה לי את המקום שהסכין היתה מונחת. על הכוננית מצד שמאל קרוב לתקרה. יכולתי לזרוק אותה למגירה התחתונה מימין אבל שמתי אותה במקום שלא אראה אותה ולא אזכר בה. הקיר מסויד ולא רואים את הלבנים אבל היא נמצאה במקום שאם הקיר היה לא מסויד היו לבנים.
המשפט של פיסינג הזכיר לי את הסיפור ויכולתי לכתוב אותו כאן.
אני חושבת שהייתי כותבת אותו פעם בכל מקרה אבל בגלל התרגיל כתבתי אותו כאן.

אני מקבלת את העריכה שלך ושל רוז גרדן. תודה.
כתבתי בשטף ולא עצרתי לחשוב אבל אני יכולה לקשר את הקטעים עם הורדת הסיפור המשני כמו שהצעתם.

השם שלושה יהלומים קטנים מזויפים נבחר כי הזכוכיות הקטנות נמצאות בקת אבל הם מסמלים את הזיוף שביחסים שבין האדון לסאבית. אני יכולה להרחיב על הזיוף שביחסים או לשנות את השם אבל אם ארחיב אחרוג ממכסת 500 המילים.

הסיפור אחרי הוספת הקישור יראה כך:

"התחילי בלבנה העליונה משמאל". לכל אחד יש מקום שם למעלה עם הדברים ההם שדוחפים בפינה. הלבנה העליונה משמאל היא המקום שלי. צמוד לה מדף ועליו הדברים שנשכחים במשך השנה.

היא מונחת על המדף עטופה היטב בתוך שקית הניילון. אטומה וקשורה. הקת הכסופה והמחורצת והלהב החד המחודד בקצה. אני לא צריכה להביט כדי להיזכר בה. הידית ממתכת כסופה וחזקה עם שלושה פיתוחים מחורצים ובמרכז כל אחד מהם אבן קשה ונוצצת דמוית יהלום ומהלהב לא ניקיתי עדיין את הדם הקרוש. שמתי אותה בשקית הניילון הדקה, אטמתי ודחפתי אותה למדף ליד הלבנה העליונה משמאל. אולי המשטרה תצטרך אותה. הדם הקרוש על הלהב הוא עד יחיד למה שקרה.

עבדנו ביחד. בהתחלה לא חיבבתי אותה אבל היא רצתה שנהיה חברות. היא סיפרה לי דברים שלא יכלה לספר לחברות האחרות שלה שהכירו אותה ואותו. אני לא הייתי מ"הם". הייתי מבחוץ. היא אהבה את מבט התימהון בעיני ואת הזעזוע שהסיפורים שלה עוררו בי. היא יכלה לצחוק על הצעירה שלא הכירה את החיים בחוץ ולהרגיש קולית.

לא הכרתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נראה אבל כאילו הכרתי אותו יותר מאשר אישתו החוקית. אישתו וילדיו לא ידעו עליו מה שאני ידעתי. היא סיפרה לי הכל: על הפגישות שלהם, על ההצלפות, על הריחוף אחרי הכאב ועל אהבתה לו. פעמיים בשבוע הספיקו לה ושיחת טלפון יומית כאשר הוא מצא זמן אליה. היא המתינה לשיחה והביטה כל זמן העבודה לעבר הפלפון שלה. כשצלצל עיניה זהרו והיא חייכה. שיחה אחת מילאה אותה למשך יום שלם כשהיא מצפה לפגישות שלהם. היא קיבלה את מיקומה האחרון בתור ללא מחשבה שניה. כמו כלבה בלהקה היא ידעה את מיקומה אחרי אישתו ילדיו וחבריו והסתפקה בו. הוא הגדיר את מקומה בפעמים הראשונות שנפגשו. הוא קרא לה "כלבה" והיא קיבלה את הכינוי ולמדה לאהוב אותו.

לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר. היא סיפרה על "הכלוב" ועל האנשים שבו, על סאב ספייס, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב. מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה. ככל שקראתי הרגשתי שהיא והוא הם מהקיצוניים שבהם.

"הוא מבקש ממני מתנה." הלב שלי ניבא דברים רעים אבל היא צחקה.
ראיתי את הקת הכסופה היפה עם החריטה והיהלומים המזויפים והלהב החד כשהיא קנתה עבורו את המתנה. הוא רצה שהיא בעצמה תקנה אותה. לפעמים היא לא יכלה להישען על הכסא אחרי הסשנים שלהם. היה לה עור טוב שהתאחה מהר אבל אני הבנתי בלי שהיא סיפרה. כמה פעמים ראיתי על ירכיה כמה פסים דקים ואדומים של דם שנקרש והיא משכה את חצאית המיני שלה למטה וביום למחרת הופיעה במכנסיים. התרחקנו. אמרתי לה שאני לא מבינה והיא הסכימה.

"עד שלא מרגישים סאב ספייס לא יכולים להבין את ההרגשה. הוא לא עושה משהו שאני לא רוצה."

בלילה ההוא היא היתה בדרך אלי כשהיא צלצלה. 3 בלילה והיא עמדה בדלת בפנים אדומות מבכי ובידה הקת מהכסף.

"הוא נתן אותי לחבר שלו" היא יבבה וישבה בזהירות על הספה.

פניה היו סמוקות מהבכי ושמתי לב שהיא לא נשענה על מסעד הספה. היא הניחה את הקת מהכסף על השולחן ליד ובכתה. "הוא נתן אותי לחבר שלו. הם היו שתויים." היא בכתה. מתוך הבכיות הבנתי שגם החבר שלו היה כשהיא הגיעה והוא דרש ממנה להתמסר לו. הוא נתן לחבר את הסכין והיא לא יכלה לסבול את הכאב. היא חטפה ממנו את הסכין, שמה על עצמה את המעיל הארוך וברחה יחפה החוצה, לחופש.
"לקחת אותך לבי"ח? מה נעשה?" שאלתי. היא היתה מבועתת מהמחשבה.

"אסור שידעו. אני לא מוכנה." אמרה ואני הובלתי אותה לאמבטיה.

בשקט אחזתי בטישיו את הקת וזרקתי אותה לשקית ניילון עם הדם הקרוש שהיה עליה. עדות אילמת למה שהיה. היא סירבה לכל ההצעות שלי ללכת לבית החולים או לעשות משהו. אמרתי לה שאני שומרת את הסכין והיא הסכימה באדישות כאילו שלא היה מדובר בה. שמתי אותה במדף האחרון למעלה משמאל. "הלבנה העליונה משמאל". שם היא מונחת.

היא עזבה את העבודה אחרי המקרה. היא ביקשה זמן למנוחה. נפגשנו כמה פעמים אבל לא שאלתי מה קרה. הרגשתי שהיא רוצה לשכוח. השארתי את הסכין אם היא תתחרט ותבקש אותה.

כמעט חצי שנה עברה.
הצבתי את הסולם כדי להגיע ללבנה העליונה משמאל ולקחת את שקית הנילון שבתוכה הסכין וצלצלתי:
"מה שלומך? יש אצלי משהו ששייך לך. אני רוצה לבוא ולהחזיר."

אני לא יודעת מה היא חושבת אבל היא הזמינה אותי לקפה. היא תחליט מה לעשות בשקית הניילון. הפעם היא תישאר על השולחן בסלון שלה.

זאבה ורוז גרדן תודה על ההערות.
שנה טובה למשתתפי הסדנה ודיירי הכלוב.

רוברט מ. פירסיג

אלישבע​(נשלטת) • 21 בספט׳ 2007

עזבו אותו מסכן, בהתחלה הפכנו אותו לפירסינג, אחר לפיסינג, רק נשאר לקרוא לו פיסטינג ופייס-סיטינג וכיסינו את כל האפשרויות לעיוות שמו.

שלושה יהלומים קטנים מזויפים

אלישבע​(נשלטת) • 21 בספט׳ 2007

קראתי את הקטע, ואת ההתייחסויות אליו ורציתי להוסיף את שלי.
אז ככה, רואנדה כותבת בשטף ובצורה מושכת ומעניינית, גם הכותרת שבחרה מאוד מושכת ועושה משהו. הקטע אמין ומציאותי, אולי אפילו מציאותי מידי, ורואנדה הכניסה לתוכו דברים בצורה די אסוציאטיבית, למשל, המשפט שהכניסה מתוך השיחה עם צ'יטה, לדבריה.
רואנדה, אפשר לכתוב סיפור אמיתי מבלי לדבוק במאת האחוזים באמת, זה לא גורע מהאמינות. כיוון שסוג הכתיבה בו אנו מנסים לעסוק הוא לא של סיקור עיתונאי, או כתיבת עדות, מותר לך. היו חסרים לי כמה דברים, כמו שאמרה זאבה, הקישור לקטע של פירסיג הוא מעט מאולץ, ויכולת לעשות משהו מעניין עם השם שבחרת לקטע. לי היה חסר גם משהו שהוא מעבר לתיאור מקרה, או רצף של התרחשויות, היה חסר לי משהו שבא בנוסף לאלה, קשה לי להסביר מה.
ראיתי שפרסמת את הקטע בפורום הבנים על הבנות, וקיבלת שם תגובות רבות, שאף הפכו לדיון על מסירת שפחה לאחר וחילופי זוגות. יכול מאוד להיות שהקטע שכתבת מתאים יותר להיות בפורום, מאשר לעמוד לביקורת ספרותית כמו שאנו מנסים לתת לו פה. זה אולי זמן מתאים לנסות להתייחס להבדל בין כתיבה ספרותית, לכתיבה בבלוג ולכתיבה בפורום, והאם יש כזה הבדל.

Re: שלושה יהלומים קטנים מזויפים

זאבה אפורה​(אחרת) • 21 בספט׳ 2007

הידד אלישבע,
זהו בדיוק כיוון הדיון אליו אני מכוונת.
מהם, לדעתך, ההבדלים ?

Re: רוברט מ. פירסיג

זאבה אפורה​(אחרת) • 21 בספט׳ 2007

עוד לא החלטתי מה יותר מוצא חן בעיני: פיסטינג או פייס-סיטינג...


כעת אשלח אתכם להתעלל מעט בקאזאנצאקיס:
שיעור מס' 3: "מילים, מילים" יצא לדרך!
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=20746

רואנדה • 21 בספט׳ 2007

השאלה אם מותר להוסיף ולשנות דברים בדיאלוגים כאשר הדברים הם אותנטיים ונמסרים כאותנטיים.
הקטע עם צ'יטה הוא לא שיחה. הוא התכתבות בבלוג של צ'יטה אחרי דיון בכלוב על טוטליות.
צ'יטה ברך אותי בנימוס בתגובה חוזרת בבלוג שלו וטען שאני חדשה לעומתו.

הקטע עם פיסטיג מובן רק לקוראי הסדנה אבל אני לא בטוחה שבכתיבה אסוציאטיבית כל קטע צריך להיות מובן.
האם כל משפט חייב להיות מובן לכל הקוראים כאשר הסיפור הכללי ברור?
גמר חתימה טובה.

לבלוג, לפורום, לסדנת הכתיבה או למגירה?

אלישבע​(נשלטת) • 21 בספט׳ 2007

אני אסביר איך אני רואה את ההבדלים בין הבמות השונות, וכך גם את ההבדלים בין כתיבה לכל אחת מהן.
אז ככה, נתחיל בבלוג. בלוג הוא הכי קשה להגדרה, כי הוא הכי אישי, ולכן בבלוג יכולה להיות בעצם כתיבה מכל סוג. ההבדלים באופי בין בלוגים שונים, הם כמו ההבדלים באופי בין אנשים שונים, למרות שהבלוג הוא לא מראה מדויקת בכלל לאדם שכותב בו. בלוג דיכאוני למשל, לאו דווקא יהיה שייך בהכרח לאדם דיכאוני. לדעתי, הבלוג הוא בעצם המגירה של פעם. אם פעם היינו כותבים למגירה, היום זה לבלוג. בלוג הוא גם סוג של יומן אישי, כאלה אפשר לראות הרבה, ודוגמא מצוינת היא הבלוג של ונוס, שהוא יומן של ממש. פעם אחת פגשתי את ונוס, והמצחיק היה שהוא התחיל את השיחה איתי במקום שבו הפסיק בבלוג, כאילו אין הפרדה בין שיחה לכתיבה/קריאה בבלוג. התכנים בבלוג חשופים לביקורת אמנם, אבל זו מתאפיינת בדרך כלל בעיקר בנוהל נשיבוקי, ואם יש לך מזל גדול, אז בהערה עוקצנית מקטסטרופה.
הפורום: המטרה המוצהרת של הפורומים היא החלפת דעות, ניהול דיונים והבאת דברים מסוימים לתשומת הלב של שאר הגולשים באתר. אולם, כולם יודעים שהמטרה האמיתית היא הוצאת אגרסיות וחיזוק האגו, על ידי העלבת אחרים ורמיזה מפורשת שאין להם כל מושג על מה הם מדברים. דיונים רבים מתחילים ב"שאלת תם" בנושא כלשהו, ומסתיימים ב"אני לא הייתי מפקיד בידי השולט הזה אפילו..." יצירות ספרותיות שנכתבות בפורום לרוב לא זוכות לתגובות ניתוחיות מעמיקות מעבר לנוהל נשיבוקי (ראה תגובות לפרסומים בבלוג). הפורום הוא גם במה פחות מוגנת ויותר עוינת, ולכן לא רבים מפרסמים שם קטעים מהסוג הזה.
במה כל זה שונה מכתיבה במחברת? אני חושבת שנקודת השוני העיקרית היא הביקורת המידית שהכותב נחשף אליה. הביקורת הזו עושה לכתיבה גם טוב וגם רע, לדעתי. טוב, בגלל שאנחנו מנסים לכתוב טוב, לכתוב מעניין ומיוחד, ולגרום לסוטה-גולש הממוצע להתעכב דווקא על מה שאנחנו כתבנו, ורע, בדיוק מאותה הסיבה.

Re: לבלוג, לפורום, לסדנת הכתיבה או למגירה?

Queeny​(מתחלפת){being} • 21 בספט׳ 2007

אני מסכימה עם מה שכתבה אלי7 על כתיבה בבלוגים. בלוג הוא לא רק יומן, הוא אתר אישי לכל דבר. וכל אחד יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. אין ממנו דרישות מיוחדות.

לגבי הפורומים - ובכן, אני הייתי מפרידה קודם בין סוגי פורומים שונים. חלקוה גסה אחת שאני מציעה: פורומים לייעוץ (מתכונים, רפואיים ועוד), פורומים חברתיים (קהילות שונות, אגודות מעריצים, תמיכה נפשית ועוד), פורומים לתחומי עניין (ספרים, חתולים, רכיבת שטח...) ופורומי יצירה (שירה, כתיבה אירוטית וכו'). כמובן שהסוגים גולשים זה לתוך זה, כשפורום יעוץ הופך להיות חברתי וכשפורום המוקדש לתחום עניין מספק גם יעוץ מקצועי וכו'.
תופעת ההשתלחות הנפוצה כ"כ בפורומי הכלוב פחות נפוצה בפורומים המאוגדים סביב עניין יותר ספציפי. בפורום מתכוני הדיאטה של תפוז, למשל, לא נתקלתי בתופעה שמישהי שאלה כיצד הכי טוב להכין אורז מלא והשרשור הגיע לכך שהיא מרעילה את כל בני ביתה מדי שבת. אני חושבת שפורומי הכלוב מספקים שירות מגוון - קשרי קהילה, ייעוץ, תמיכה חברתית וכן מקום לביטוי יצירתי. לכן גם קורה הרבה שמישהי מפרסמת סיפור ונענית בנשיבוקים ולאו-דווקא בביקורת ספרותית מעמיקה.

אני הייתי מפרידה בדיון דווקא בין כתיבה ספרותית מינית/אירוטית לכתיבת פנטסיה מינית נטו.
כתיבה שמהותה היא קודם כל מינית ומטרתה העיקרית לשתף,לגרות ולהתגרות - נחמד אם תהיה איכותית, אבל לא חובה. כשאני קוראת בסיפורי פנטסיות-המין החביבים עלי, פחות משנה לי איכות הכתיבה, מיקום הפסיקים או פיסוק בכלל (כל עוד זה קריא) ומי הכותב. מחרמן אותי? יופי. ממילא אקרא בדיוק עד שאגמור.
לעומת זאת, כתיבה שמהותה היא קודם כל ספרותית - אפילו אם הסיפור אמיתי, אפילו אם היא עוסקת במין ועשויה להיות מגרה לקורא - היא קודם כל ספרות ולכך היא מחוייבת. כאן חובה על הכותב לכבד את קוראיו באי-עצלנות: על הכתיבה להיות רהוטה, הגיונית, הסיפור צריך להיות בנוי היטב, ערוך למופת - ספרות!

מותר לשאול באיזו במה מפרסם הכותב את כתביו. אם הוא חושק בקריאות התפעלות ממקורביו - הרי שלשם כך הבלוג וגם פורומים חברתיים במהותם. אם הוא חושק בביקורת ספרותית בונה, מוטב לו שיפרסם במקומות המחוייבים לכך (למשל, סדנתינו המתפתחת) ושזו מטרתם.

Queeny​(מתחלפת){being} • 21 בספט׳ 2007

כן, מותר. רצוי, אפילו. אם את עוסקת בכתיבה ספרותית, טובת הסיפור צריכה להיות כנגד עיניך. יש דיאלוגים שאינם נתפסים כאמינים כשהם בכתב, או שהאותנטיות שלהם נפגעת אם הקוראים אינם מכירים כמוך את הנפשות הפועלות. גם אם הסיפור אמיתי, לפעמים שינוי של משפטים שנאמרו במציאות יסייע להעביר טוב יותר את רוח הדברים. אמיתיות היא לא תירוץ. כמעט בכל מה שאנו כותבים אנו שואבים מחומרים מתוך החיים שלנו. אפשר לקחת סצינה ולשנות אותה, אפשר להשתמש במשהו שקרה כדי להעביר רעיון ומסר, גם אם מה שקרה בפועל בכלל לא כיוון לשם.



כן, כל משפט חייב להיות מובן לכל הקוראים אם את כותבת יצירה ספרותית.
אם את כותבת בלוג, זה משהו אחר. גלי והסתירי כרצונך, מדרי בין קוראייך, תני להם חופשי את ההרגשה שהכניסה לבלוג שלך היא רק בגדר "והמבין יבין".
גם אם הסיפור הכללי ברור, הוא יהיה פגום אם לא נבין מה כל מילה ומילה שבחרת תורמת לסיפור. זה בדיוק מה שיוצר את ההרגשה של "קראתי, הרגשתי משהו, אבל מצד שני משהו שם לא היה מוחלט, קשה לי לומר שזה סיפור טוב, לא נפלתי ממנו" - כי יש דברים לא סגורים, לא בהירים דיים למי שלא יודע את האמת מאחורי הסיפור או לא קשורים אליו באמת.