שיעור 2: רחמים וסליחות

רואנדה יקרה!
אני מסכימה איתך שכאשר מדובר בכתיבה ספרותית, אין טעם לכתוב לקהל ממודר. הקהל הרי ממילא מוזמן תמיד למדר את עצמו ממה שלא מעניין אותו ו'/או קשה לו מדי (כמו שאמרו מנהלי "הדינמו-דבש" זצ"ל: "אצלינו אין סלקציה, המוזיקה עושה את הסלקציה". והנמשל - כל אחד שיקרא מה שהוא אוהב).

כשאת כותבת טקסט שכל מטרתו להתפרסם באתר העוסק בבדסמ - אין צורך להכביר הסברים על "מונחולוגיה" (סאב ספייס, מילת ביטחון וכו'). זה מסורבל ומיותר.אבל אם הטקסט צריך לעמוד בפני עצמו, יש בפניך כמה ברירות: להסביר את המושגים תוך-כדי-הליכה, לוותר עליהם, לתת הקדמה או הערות שוליים.
לדוגמא, מהטקסט שלך (תוספות שלי מודגשות) - הסבר תוך-כדי-הליכה:
"לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר. היא סיפרה על "הכלוב", אתר אינטרנט בו כתבו אנשים כמוהם, שאהבו משחקים של שליטה ושל כאב; היא סיפרה על האנשים שבו, על "סאב ספייס" - תחושת הריחוף הנפלאה אליה הגיעה בעוצמת התמסרותה, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב. מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה."
אפשר כמובן להסביר אחרת, מילים אחרות וכו', אני מקווה שהרעיון ברור.

אפשרות אחרת היא לוותר על המושגים, ולהשאיר רק הסברים:
"לא הבנתי אותה והיא ניסתה להסביר. היא סיפרה על אתרי אינטרנט בהם גלשו ותקשרו אנשים כמוהם; היא סיפרה על האנשים שבהם, על תחושות של ריחוף מרוב כאב ועונג, על התמסרות, ועל הדרכים השונות שלהם לאהוב. מבלי שהיא ידעה גלשתי לשם, מנסה להבין אותה." .

כשעורכים טקסט שכבר נכתב, תיקונים מסוג זה לפעמים מסרבלים אותו והופכים אותו פחות יפה.
בעיני, אחד האתגרים הוא למצוא את הדרך לכתוב ככה שאת תביני, וגם החברה שלך, אבל גם אמא שלך ושכנה שבכלל לא בעניין.
אחד הדברים המרגשים שספרות מאפשרת הוא הצצה לעולמות אחרים, שאנחנו לא חלק מהם. איך סופרים עושים את זה, בלי ליידע אותנו בהערות שוליים או להפנות אותנו לסקירות היסטוריות? זה האתגר.

קוויני,
אני מסכימה איתך. יכולתי לבחור באפשרות הראשונה שפונה לבדסמים או באפשרות השניה שפונה לקהל הרחב.
האפשרות השניה הרבה יותר טובה! תודה, תודה.
אם תרצי לערוך כל דבר שאני מפרסמת את מוזמנת!
העריכה של רוז גרדן וזאבה עם הסיפור המשני היתה מדויקת ונכונה ושינתה לטובה את הסיפור בהורדת הסיפור המשני אבל חשבתי שאי אפשר להעביר אותו לקהל שלא מבין בדסמ.
את שכנעת אותי שאפשר להעביר את הסיפור לקהל לא בדסמי והוא יהיה מובן.
בדסמ הוא תרבות שלמה ואת הצלחת בעריכה בלי בעיות להעביר את הרעיון בהורדת המונחים המיותרים.

קיבלתי שצריך לשנות את הדיאלוגים האמיתיים כדי להעביר את הסיפור אבל אני מרגישה שאם אני משנה אסור לי לכתוב שהסיפור אמיתי. כשכתבתי שהסיפור אמיתי "סינדלתי" את עצמי לאמת בלבד.
בפעם הבאה לא אכתוב שהסיפור אמיתי. אני כותבת תוך כמה דקות ולא עורכת. מחכה ל"מוזה" וכותבת בלי לחשוב.

אהבתי את היצירה שלך על הביצ'יות שהתאספו ונכנסתי לאוירה אבל לא הבנתי שהסיפור בנוי על המשיכה שבין הכותבת לחברתו של גדעון. חוסר ההבנה לא היה בגלל שאין בסיפור רמזים. בקריאה שניה ראיתי את הרמזים אבל המוח שלי מתוכנת בסגירות למשיכה בין גברים ונשים. כשיש אהבה אחרת אני צריכה שיעמידו לי אותה מול העיניים.
חשבתי שלא רק טקסטים עתיקים מביאים אותנו לחוסר הבנה של טקסטים: תפיסות שמרניות מביאות לחוסר הבנה כמו חוסר ידע.

האתגר הוא לקחת סיפור כמו שסיפרתי ולהעביר אותו לקהל רחב, בלי שאני מסבירה כמו בשיעור סיפרות וכולם שונאים את ההסבר. את כתבת את ההסבר באומנות כשהורדת כמה דברים והדגשת אחרים.
למדתי מהעריכה. תודה! מחכה לסיפור הבא שלך.

משחקות


בידה הלבנה היא הייתה כמעט מוסתרת, נחשפת ונגלית כמו אצבע נוספת. בידי היא התלבטה והתבלטה, בתנועה לא-טבעית. חבורת-בנות סביב השולחן, כוסות-קוקטייל מרוקנות, קש משמש בקבוק מאולתר למשחק אמת-או-חובה: "תגידי, למה את שונאת אותי?" היא שואלת בלי הקדמות כשהקצה מצביע עלי.

"מה פתאום?!" אני מעמידה פנים ומישירה אליה מבט. עיניה מוקפות ריסים גדולים, מודגשים. בין גבותיה קמט חד. אור מהבהב בין אצבעותיי, ואני מלקקת סוכר אדום משולי הכוס.

"טוב, אז אמת או חובה?" היא שואלת.

"אמת", אני אומרת.

"אמת שאת מאוהבת בגדעון?" היא שואלת. החבר שלה.

"ברור שלא", אני אומרת, ובלב חושבת, טיפשה. אור מתקרב לאור, צהוב הופך אדום רוחש, לובן אצבעותיה מתעמעם, מסגיל, רומז לי. שפתיה תפוחות כמו שהייתי רוצה להכות בהן, רכות ומדממות, תנועת-יניקה.

"אז למה את שונאת אותי?" היא שואלת שוב. אני מנידה בראשי. אני מסובבת את הקש.

"אמת או חובה?" אני נועצת מבט בביצ' שיושבת מולי.

"לא", אומרת הביצ', "תמשיכו, אני רוצה לשמוע את האמת."

"ביצ'", אני לוחשת בקול רם ומסובבת את הקש שוב. "אמת או חובה?" וביצ' אחרת עושה לי "לא" עם הראש, עוקבת בעיניה אחר עיני אשר עוקבות אחר עיניה, אל ההן עם הריסים שביניהן יש קמט. אני רוצה לצאת יציאה דרמטית, אבל אני נשענת אחורה בכסא. אני רוצה לאכול טוסט וצ'יפס עד שאשכח מהן, אבל אני שואבת בקש שארית אלכוהול צבעוני מתוך הכוס ומפילה לתוכה אור אדום, הכבה בקול-תסיסה. אני מקמטת את הקש:

"אמת או חובה?" אני שואלת אותה, את זו שלהבה כמעט נושקת את שפתיה במקומי.

"אמת או חובה?" היא מתריסה אלי.

"אמת", אני אומרת.

"אמת שהיית מאוהבת בגדעון?" היא מנסה שוב. שאלה מפגרת! מפגרת! אני כל כך כועסת עליה. אדום-עומם הופך אפור. תנועת-היניקה של שפתיה מתגרה בי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת רק מכות. אני אומרת,

"אני לא חושבת שהוא באמת אוהב אותך."



וסוף סוף דממה. כל הביצ' שסביבנו מקשיבות.

עיניה המוצלות שוברות את ליבי. אצבעותיה רועדות, האור מתלבט בהן, אפה וסנטרה מוארים בלהבה פתאומית.

"תפסיקי עם זה", אני אומרת, "תפסיקי להעמיד פנים. מה, את באמת לא מבינה?"

אחר-כך כבר הכל היה סתם. לשלם ולהתקפל. אני הרי הייתי גוררת אותה לשירותים, את זו שלא הבינה, ששפתיה תפחו בטעם מר, שטעתה לחשוב שמערכת-היחסים שלה הפרידה אותי מאהוב-חלום. אמרתי דבר נורא. אני והיא והביצ'ז קמות ללכת. היא מיישרת חצאית על ירכיים מוארות באפור-מטושטש.

אני מתעכבת רגע אחריה, נוגעת בשפתיה כשאני יונקת מבדל-הסיגריה שהשאירה במאפרה. כיוון
שכולן עם הגב אלי, אני מחייכת.

היא לא תסלח לי. בי אין רחמים.

(מצד שני גם אתם לא ממש התחברתם אלי. אז אולי כתבתי לקהל מאד-מאד ממודר, המונה שני אנשים בלבד. מקסימום שלושה).