תומאס(שולט)
|
לפני 20 שנים •
6 בינו׳ 2004
תנשמת עצובה
"כבר הרבה זמן אני מתגלגל בדרכים, אבל אף פעם לא חשבתי שתנשמת לילית תוכל לגרום לי לרצות לנטוע שורש למרגלות גזע העץ עליו בנתה קן".
היא באה בלילה, ככה פתאום. "הגורל דופק בדלת ברגעים הכי לא נוחים", אמר לי פעם איזה רב, "זה לא בגלל שהוא מחפש להתעלל בך, אלא רק בגלל שהוא מנסה להקשות עליך. אם תבחר בדרכו, כנראה באמת רצית בזאת". והנה היא הגיע. תנשמת לילית. יושבת על ענף עץ ומביטה בי. "מה אתה עושה כאן?" היא שאלה, "מה אתה עושה כאן ינשוף מסכן שכמותך?" "כלום", השבתי, "אני אפילו לא יודע מזה כאן". "כאן זה מקום לכל אלה שלא מצאו..." היא השיבה. "לא מצאו הם אלו שמחפשים, אני לא יודע אם אני מחפש..." "מי שלא מחפש הוא טיפש! אתה טיפש ינשוף?" "לא". "נכון, אתה לא. אתה רק ינשוף מסכן וחמוד". "ומה את?" "אני תנשמת". "תנשמת עצובה", אמרתי. "אתה רואה בי עצובה?" "כן". "למה? אני דווקא שמחה מאוד". "לפעמים כשבוכים, הצחוק נכנס ואז לרגע חשים בהקלה, אבל הבכי עוד שם". "הממ..." היא המהמה. אני שתקתי והבטתי בה מלמטה. "רוצה לבוא איתי?" שאלתי. "לאן?" "זה משנה?" היא לא ענתה. היא רק הביטה בי מלמעלה. לקח לה קצת זמן אבל אז היא פרשה את כנפייה ונחתה זקורה וגאה לצדי. "ינשוף מסכן וחמוד", היא חייכה. "תנשמת עצובה", חייכתי. "לאן הולכים?" היא שאלה. "לשם!" הצבעתי בראשי לעבר השמיים. "מה יש שם?" היא שאלה. "כוכבים", חייכתי. "כוכבים זה טוב. כן, כוכבים זה טוב", היא אמרה גאה והרגשתי שלרגע אחד היא רוצה לשים ראשה בין כנפיי. "בואי", אמרתי, "בואי נעוף מפה". "בוא", היא קרצה ופרשה כנפייה בעקבותי. |
|
|
|
|
|