שיעור 3: מילים, מילים

מעשה בצורה מרדנית

קווים חסים מעלינו ובונים רשת סבוכה של טביעות דיו שגם בהן אנחנו משתקפות. נוצרנו בעל כורחנו. ואין מנוס: אנחנו נבלעות כמעט בכל כתם שחור. אנחנו מתפזרות על גבי פיסת עץ ונוסקות משמעות בטבע טובע: דומה היה שהצילוהו למען האדם המודרני.

אנחנו מתגעגעות לתנועות. למרחבים בהם נוכל להעלם לגמרי. הפנטזיה הזו, כך אנחנו אומרות לעצמנו, מעוגנת במציאות: הרי ישנן ממלכות, קדומות ומקבילות, כך מספרים לנו, בהן התנדפנו ברוח. המחשבה על אי קיומנו או על אי קיום אחיותינו שוטפת כתם שחור בלחלוחית. עוד רגע אנחנו דהויות, אך מיד חזקה עלינו יד הגורל ושוב אנחנו נמתחות בקווים. שוב אנחנו נופלות על מילים. הלוואי ויכולנו לנצח את חוקי הכבידה.

אנחנו ארבע בנות טובות לבית יהודי. אומצנו על ידי איש משופם וממושקף, ולמרות שהוא מת מזמן, אנחנו עדיין נושאות את שם פועלו. מטעמים אלה, אנחנו חרוצות, צייתניות ועושות עבודתנו נאמנה, לכן, לעת עתה, בדברינו אלו, נשתמש בשמות קיצור. מעשה שהיה כך היה.

הכול התחיל בבוקר יום ב' או ג' או ד', איננו זוכרות, כאשר א' אמרה: "די!". עמדנו תוהות אל מול ההצהרה הזו. "מה כוונתך?" שאלה י'. "אני שובתת ממלאכתי" ענתה. "זה בלתי אפשרי, את יודעת" התערבה ו'. "אתן יודעות שזה אפשרי, הכול שאלה של ביצוע". "לא נדע מנוח עוד זמן רב, יקירתי" גרסה ו' בעודה מתרכזת בעבודתה. י' נאנחה ואמרה: "כל עוד אנחנו נצרכות, נאלץ לקבל את דיננו. הודי ל-ה' על חייך. קבלת מתנה". "להודות לי?" פרצה ה'. "לא לך, טיפשונת. לאלוהים". "פחחח" הטמיעה א'. "בחרת לך מילה מצוינת!" הגיבה ה'. כולן צחקו מלבד א' שהזעיפה פנים. "כאילו זו שאלה של בחירה" מחתה א'. "אהה..." לחשה ה' והניחה ידה על א': "אני יודעת מה ינחם אותך. ביקור מאת חמש אחיותינו!". כולן שמחו על הרעיון. א', כשקו עור ניבט בין גבותיה, הפצירה: "לא מספיק שאנחנו עייפות והן עייפות, את גם רוצה להכפיל את עבודתן?". "הן ישמחו על משב הרוח המרענן" ענתה ו'. "אני גם חושבת" אמרה י'. א' שתקה מספר רגעים, ולפתע פרצה בקול: "רגע, אם אנחנו יכולות לקרוא להן לביקור, אז אולי באמת ננצל את ביקורן למנוחה?". "רגע, על אלו אחיות אנחנו מדברות?" שאלה ו'. "התכוונתי לאלו האנגלו-סכסיות" ענתה ה'. "הו, כן, הן סקסיות ביותר" צחקה ו'. "מה מצחיק?" צעקה א', ופניה כבר היו מאדימות. י' שהבחינה בכך וניסתה להרגיעה, אמרה: "אולי בעוד כמה שנים תהיה לך מנוחה שלמה, אחותי היקרה. בינתיים, התנחמי בזה שאת לא לבד. יש לך אותנו, צמודות ואוהבות". א' נשפה אויר: "אבל לא הייתן רוצות לפעמים להעלם? לפעמים, רק לפעמים". ארשת פניה של ה' הייתה רצינית. היא הביטה בעיני כולן, השפילה מבטה, אחר כך הביטה השמיימה ואז הביטה בעיני א': "כן, א'. גם אני תוהה לפעמים מה יש שם למעלה. או למטה, או בצדדים" והיא הסיטה את מבטה. "אבל אני שמחה שיש לי תכלית, את מבינה?". "איזו תכלית בדיוק?" שאלה א'. "ליפול כל פעם על אותן מילים? לעיתים מופיעה לה מילה חדשה, אבל היא במהרה הופכת לעוד פס ייצור, ושוב זה מרגיש לי כמו בית כלא". שאר הבנות הביטו זו בעינה של זו ואז הביטו ב-א' בחמלה. י' התקרבה ל-א', אחזה בסנטרה, ומילותיה, שעוד מהדהדות באוזני כולן, היו אלו: "את אמיצה, א', אמיצה וטיפשה. את אמיצה כדי לחשוב ולשאת את דבריך, ואת טיפשה כי מחשבתך, כמו פועלך, לכודה. אחיותינו מתות כל יום. ורק במותן אחיותיהן יכולות להעריך את החיים. הביטי סביבך, וראי. אם תנוחי, לא תוכלי להתענג על מנוחתך; פשוט לא תהי. ואנחנו, אחיותייך האוהבות, נמרר על גורלך, אך לא נתרעם על עבודתנו המכופלת. ניפול על המילים, שוב ושוב, כי זהו קיומנו. לבד, אין לנו משמעות. נשמח כי אנחנו נצרכות, כי יש לנו סימן ויש לנו קול". י' חתמה את דבריה ושבה למלאכתה. ו' ו-ה' אחזו בידיה של א' ובהרף עין נפלו על מילים. מיד הצטרפה אליהן גם י'. באוויר, כולן אחזו ידיים, ניפחו חזה וצעקו בגאון: "אותיות אהוי!".

אותיות אה"וי הן אותיות ניקוד, כידוע לכל, ולהבדיל מאותיות בומ"ף הן אינן יכולות באמת לצאת מהמילים, כמה שתתמרדנה.