זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: מילים, מילים זאבה אפורה כתב/ה: (נשארו לי רק ויני, פלאשי וחציל - שתסלחנה לי, אני מקווה) ויני (ברוכה הבאה לסדנת הכתיבה), פלאשונה וחציל נ', מאחר ושלושתכן שיחקתן על קו הדד-ליין, רגל פה רגל שם - ארשה לעצמי לדחות במעט את ההתיחסות אליכן. סולחות, נכון? (כאילו יש לכן ברירה...) עכשיו באמת לילה טוב, זאבה |
|
|
| ניקי לכתיבה |
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
שנייה לפני שמתפזרים להמשך שיעורי הבית, ניקי מתפרצת ואומרת
זאבהפורה,
אני רוצה להגיד לך תודה וכל הכבוד על ההתייחסות המהירה לכל הקטעים. מתארת לעצמי שזה דורש לא מעט השקעה וזמן בניתוח של כל קטע וקטע, והמאמץ לענות לכולם וכמה שיותר מהר בהחלט ניכר. ו.. תודה גם על הביקורות האמיתיות והמלמדות לטוב ולרע וכן על האתגרים שאת מציבה בפנינו בכל פעם מחדש. אני בהחלט מרגישה שאני לומדת ובכיף. זה פשוט נהדר! יישר כח ו MOY תודה. מגיע לך. ניקי |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: שנייה לפני שמתפזרים להמשך שיעורי הבית, ניקי מתפרצת ואומר ניקי לכתיבה כתב/ה: זאבהפורה,
אני רוצה להגיד לך תודה וכל הכבוד על ההתייחסות המהירה לכל הקטעים. מתארת לעצמי שזה דורש לא מעט השקעה וזמן בניתוח של כל קטע וקטע, והמאמץ לענות לכולם וכמה שיותר מהר בהחלט ניכר. ו.. תודה גם על הביקורות האמיתיות והמלמדות לטוב ולרע וכן על האתגרים שאת מציבה בפנינו בכל פעם מחדש. אני בהחלט מרגישה שאני לומדת ובכיף. זה פשוט נהדר! יישר כח ו MOY תודה. מגיע לך. ניקי תודה לך ניקי, ותודה לכולכם! היענותכם עושה את הסדנא הזו למוצלחת כל כך. אני לבדי לא הייתי יכולה לעשות דבר מכל זה בלעדיכם. |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: טפו, טפו, טפו זאבה אפורה כתב/ה: פרלין כתב/ה: אני יושבת באותה נקודה כבר הרבה זמן. ביקשו ממני לחכות שם, עניינים בירוקרטיים. מישהו צריך לעשות משהו ואיזה טופס שצריך למלא. תמיד יש טופס שצריך למלא. אז בהתחלה ישבתי על הכסא הלא נוח הזה אבל אחר כך נזלתי לרצפה ונשענתי על הקיר. לנו, ה"אבלים" מותר לעשות מה שאנחנו רוצים הרי. כזו "טרגדיה". איזו טרגדיה איומה.
עוד מעט האחים שלי יגיעו. אבל בנתיים אני בוהה בקיר שמולי ומנסחת הספד. אני שונאת את עצמי על הניסוח הבלתי נשלט הזה ושונאת את עצמי אף יותר שזה נשמע כל כך רע. תמיד שנאתי חוסר כנות. עוד מעט גם אבא שלי יבוא. פעם, בהלוויה של בן דוד שלי בכינו ביחד. אני זוכרת את עיגולי הזיעה שלו כשחיבקתי אותו. אבא שלי רועד בזרועותי ואני רק בת 14. היום אני גדולה יותר וקטנה הרבה יותר. כי היום אין לי שורשים. המילים שחגות לי בראש נבובות: "גדיעה", "כריתה". "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר". אני רוצה רק להרים את הראש ולראות אותם באים כבר. את הפנים החיוורות והאבלות של האנשים שאני אוהבת. את הפנים המבוהלות ושטופות הדמע של אחי הגדול, הפתוחות של אחי הקטן והחתומות והרועדות של אחותי הקטנה. אני רק רוצה שיבואו כבר. שיבואו. כי עכשיו, בנקודת הזמן הזו, אני באמת לא יודעת לאן ואיך לשאת את יגוני. ממתקית, כרגיל קשה להעביר ביקורת כאשר מדובר בתכנים כה אישיים, רגישים וכואבים. ובכל זאת מספר הערות ושאלות: הסיפור כתוב היטב, אך עונה על התרגיל באופן חלקי. רק כשלושה משפטים מתייחסים לנושא השיעור: 1. כזו "טרגדיה". 2. אבל בנתיים אני בוהה בקיר שמולי ומנסחת הספד. אני שונאת את עצמי על הניסוח הבלתי נשלט הזה ושונאת את עצמי אף יותר שזה נשמע כל כך רע. 3. המילים שחגות לי בראש נבובות: "גדיעה", "כריתה". "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר". כל השאר הוא סיפור המסגרת (כתוב היטב). כפעמיים ניסיתי לנסח הספד. רק פעם אחת צלחה בידי (הוא נמצא אפילו כאן באתר) אך כשרציתי לומר דבר מה על קברו הטרי של אבי, לא הצלחתי לגמגם אפילו שיר שבחרתי (מות האב, או קץ האב, אינני זוכרת, של אלתרמן), ובסופו של דבר דחיתי זאת ליום השנה, למרחק הזמן. אני מזדהה עם התחושה שבשעה כזו כל המילים נשמעות נבובות. בשעת-כאב נוספת כולן נשמעות מליציות, גדולות מן החיים, בלתי הולמות. אולי עוד שעה דבר לא יוכל עוד להיאמר. ובכל זאת: כיצד הצלחת להתגבר על המילים "טרגדיה", "גדיעה", "כריתה", "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר"? האם הצלחת למצוא להן תחליף? האם הצלחת בסופו של דבר לנסח הספד שלא יכיל מילים אלה? בצער, זאבה לא, לא... למזלי, אני חרדתית יותר מחסרת מזל. אולי עשיתי פה תרגיל מלוכלך, אבל זה לא סיפור אישי. זה כנראה יהיה אישי יום אחד ואז זה בטח יהיה אחרת. כשאמא שלי היתה בת 50 היא עברה התקף לב שכמעט והרג אותה. אני לקחתי אותה לבית החולים לבד באחד הלילות המעצבים של חיי. היא עברה ניתוח מעקפים והיום, היא, טפו טפו טפו, בריאה למדי. אבל האפשרות הזו, של הטרגדיה, רובצת עלי מאז. תודה על האמפטיה, זאבה, נגעת לליבי. אבל את בהחלט מוזמנת לבקר אותי. (וגם להביא לי מכות בהזדמנות הראשונה בה את רואה אותי...) ובאכזריות. |
|
|
Queeny(מתחלפת){being}
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: בנימה חייכנית היילני כתב/ה: תודה לחברתי לכיתה קוויני על הביקורת המשובחת. רק להבא: "אני רוצה X" ולא "אנחנו רוצות X". מקבלת. אני רוצה את הקשקע שלך בחוץ. אני. נו? מה איתם? 
|
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: מעשים רבותי, מעשים vini כתב/ה: מילים קשות לי במיוחד, הן קשות עוד יותר כשהן כתובות שחור ע"ג מחשב. נעוצות להן שם, שמורות היטב או דבוקות בתוך איזה ספר .
מילים כתובות מפחידות אותי. הן נתקעות לי בראש כמו סכינים בגב, אמלמל אותן ללא הפסקה עד כי יהפכו לאבק עיסתי הדבק בדפנות הזיכרון לעד. ומילים מהסוג הנאמר או הן כבלונים המופרחים לשמים ועוד לפני שהספקתי לממשן מתאדות להן ונעלמות. ואם תפסתי אחד סופו להתפוצץ לי בפנים. לפני מספר שנים נכנסתי למשחק שנקרא "חיים ומוות ביד הלשון", מלחמת מילים עד חורמה ועוד עם אהובה. לא ידעתי את החוקים. לא ידעתי שלגורם ההפתעה יש משמעות משתקת. אתם מבינים, אני מעדיפה פנים מול פנים, גוף מול גוף, במקום שבו כול החושים פועלים היכן שמריחים את הזיעה ויש שופט. זה היה המגרש שלה, העיתוי שלה תמיד היה מושלם. בשקט עם עצמה. מאחורי המקלדת או פיסת נייר. לאט, היכן שלא צריך לשלוף וניתן לחשוב ולתכנן מהלכים, במחשבה קרה ורהוטה היא ירתה צרורות של מילים: שנאה, פחד, חברות וכמובן מילת המילים - אהבה. כשקראתי את מילותיה תקף אותי רעד מטורף ובלתי נשלט בכול הגוף, העדפתי שמישהו ירסק אותי בפטיש, דמיינתי את עצמי מתנגשת בקיר בטון ועוד. ביקשתי לדמם עצמי החוצה ולא פנימה. אני לוחמת טבעית, מיומנת כמו אמזונה מהאגדות. מילים זה לא הצד החזק שלי (כפי שאתם מרגישים גם בפוסט זה), זקוקה לפעולה, לקרב אמיתי, לשחרור. ולכן מבחנתי ניתן היה לחתום כאן__________ ולסגור את הפוסט עם במשפט הבא: מילים זה כואב. ניסיון נוסף. לאזן, להתפייס, היו גם מילים שהתמכרתי אליהם, ובעיקר לבעליהן. היו מילים מיוחדות שנשזרו רק עבורי על – ידי להטוטנים, קוסמים שבחשו מילה עם מילה ויצרו מופע על קולי מרהיב . האמנתי כמו פתיה, חפצתי בכישרונם ובקרבתם. בכתיבת מילים אלו מלווה אותי התחושה עיקשת שמיליוני מילים, אינם משתווים למעשה אחד נכון. מעשים רבותי, מעשים. . הי ויני, המצטרפת האחרונה לסדנת הכתיבה, ברוכה הבאה! אני מקווה שאחרי ביקורתי (מכינה אותך לכיסוח) עדיין תישארי כאן איתנו. בטקסט שכתבת ישנם חומרים מצויינים לסיפור, אך הטקסט מתפזר ודורש מעט עריכה. שכתבתי את סיפורך והשתמשתי בכמה שיותר מן טקסט שפרסמת לעיל. עדיין יש צורך בתוספונת קטנטונת משלך. ראשית יש לתקן טעויות: במקום "דבוקות" בחרי: דביקות, דבקות או מודבקות, או השתמשי בפועל אחר: מודפסות, מולחמות, מאירות, וכו'. תקני גם בסוף: מיליוני מילים אינן משתוות! שנית השמטתי את כל הדיבור שלך על כתיבת פוסט זה בפורום: "(כפי שאתם מרגישים גם בפוסט זה)", "ולכן מבחינתי ניתן היה לחתום כאן__ולסגור את הפוסט עם במשפט הבא", "ניסיון נוסף. לאזן, להתפייס", וכן "אתם יודעים,". לעניות דעתי הקובעת, איננו מתכוונים לכתוב כאן "עוד פוסט", כי אם טקסט ספרותי שיוכל לעמוד, אם יהיה בכך צורך, עצמאי ומשוחרר מכל תלות בשרשור זה. כשהתיישבתי למלאכת השכתוב חילקתי את הטקסט שלך לשלושה חלקים מובהקים (פתיחה, גוף הסיפור, סיום) והתייחסתי לכל אחד מהם עפ"י דרישות התרגיל שפירסמתי. בפתיחה השתמשתי בטקסט שפירסמת: "מילים קשות לי במיוחד, הן קשות עוד יותר כשהן כתובות שחור ע"ג מחשב, נעוצות להן שם, שמורות היטב או מודבקות בתוך ספר. מילים כתובות מפחידות אותי. הן נתקעות בראשי כמו סכינים בגב, אמלמל אותן ללא הפסקה עד כי יהפכו לאבק עיסתי הדבק בדפנות הזיכרון לעד. ומילים מהסוג הנאמר הן כבלונים המופרחים לשמים, ועוד לפני שהספקתי לממשן הן מתאדות ונעלמות. ואם תפסתי בלון-מילים אחד סופו שהתפוצץ לי בפנים. היו גם מילים שהתמכרתי אליהם, ובעיקר לבעליהן. היו מילים מיוחדות שנשזרו רק עבורי על-ידי להטוטנים, קוסמים שבחשו מילה במילה ויצרו מופע על קולי מרהיב. האמנתי להם כמו פתיה, חפצתי בכישרונם ובקרבתם". ביטלתי את הרווחים בפסקה הראשונה שלך, הוספתי אליהן את משפטים המתאימים שפיזרת לקראת הסוף, והידקתי אותן למקשה אחת שעניינה אחד: יחסך למילים באופן כללי. תיקנתי פה ושם, אות או מילת חיבור, אני מקווה שתשימי לב להבדלים. בגוף הסיפור השתמשתי בתיאורך על "נפילתך" למילים: שנאה, פחד, חברות, אהבה, וכיצד פגעו בך מילים אלו שנורו בך על-ידי אהובה מושחזת: "לפני מספר שנים נכנסתי למשחק שנקרא "חיים ומוות ביד הלשון", מלחמת מילים עד חורמה ועוד עם אהובה. לא ידעתי את החוקים. לא ידעתי שלגורם ההפתעה יש משמעות משתקת. אני מעדיפה מאבק פנים מול פנים, גוף מול גוף, במקום שבו כול החושים פועלים, היכן שמריחים את הזיעה ויש שופט. אך מילים היו המגרש שלה. העיתוי שלה תמיד היה מושלם: בשקט עם עצמה, מאחורי המקלדת או פיסת נייר, לאט, היכן שלא צריך לשלוף וניתן לחשוב ולתכנן מהלכים, במחשבה קרה ורהוטה היא ירתה צרורות של מילים: שנאה, פחד, חברות, וכמובן מילת המילים - אהבה. כשקראתי את מילותיה תקף אותי רעד מטורף ובלתי נשלט בכול הגוף, העדפתי שמישהו ירסק אותי בפטיש, דמיינתי את עצמי מתנגשת בקיר בטון, ביקשתי לדמם עצמי החוצה ולא פנימה." הורדתי מילה פה ושם, הוספתי או החלפתי בזעיר-אנפין (למשל: "אך מילים היו המגרש שלה" במקום: "זה היה המגרש שלה" ומעט פסיקים). בפיסקה זו אבקש ממך הרחבה קטנה לגבי אופי כתיבתה של צלפית המילים, ואיזו דוגמא קטנה שעולה בזכרונך לשימוש באחת מן המילים שבחרת. המילים פחד, חברות, אהבה, יכולות להיות הכי בנאליות ועשויות לעורר רגשות הפוכים לחלוטין מאלו אותם תיארת. בשל כך אשמח להדגמה קטנה. בפסקה הסוגרת, המסכמת של סיפורך, "פיסקת ההיחלצות מן המילים המפילות" השתמשתי במוצא שבחרת, המתאים למטלה הספרותית שהתבקשה: "אני לוחמת טבעית, מיומנת כמו אמזונה מהאגדות. מילים הן לא הצד החזק שלי. אני זקוקה לפעולה, לקרב אמיתי, לשחרור פיזי. גם בכתיבת מילים אלו מלווה אותי תחושה עיקשת שמיליוני מילים אינן משתוות למעשה אחד נכון. מילים זה עניין כואב. ולכן לא מילים. לא עוד. מעשים רבותי, מעשים". כאן ליקטתי ואספתי מן הטקסט את רסיסֵי כל מה שנראה לי כתיאור הדרך שלך להשיב מלחמה שערה אל נוכח פני המילים הכואבות, וצירפתי אותם לפיסקה חזקה אחת. נו, היה מאד כואב? זאבה |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: אחרת מאלה של היהודי המבדח flashback כתב/ה: יש בי מקום למילה אחת בכל פעם
שעולה כמו האור בשעה הזו ומזכירה שיש בה יותר מצירוף אותיות ומקבץ צלילים לשם שינוי מכילה עולם, מביאה ריח רחוק של מהפכה זאת אומרת תלוי בנקודת המבט היא אומרת מערערת ביטחון בידע קיים פותחת דלת לצינור בדרכי החשיבה או בדרכי הנשימה ואני מתאמנת בתרגילי לוליינות קופצת ראש בוחנת מותחת מכווצת מגלגלת על הלשון מתעטפת בה בפינוק צוללת מתענגת מזיעה ממאמץ או שלא או כן הו כן מתרגלת מסדרת נשימה ומחכה לבאה בתור פלאשי פלאשונה, כדי לא להתבלבל מאורך השורות ולנסות להבין מה בעצם אמרת - ע"י ביטול אורכי השורה וזריעת סימני פיסוק - קיבצתי את שירך החמוד לפיסקה אחת זורמת: "יש בי מקום למילה אחת בכל פעם, מילה שעולה כמו האור בשעה הזו ומזכירה שיש בה יותר מצירוף אותיות ומקבץ צלילים, מילה שלשם שינוי מכילה עולם, מביאה ריח רחוק של מהפכה, זאת אומרת תלוי בנקודת המבט, היא אומרת, מערערת ביטחון בידע קיים, פותחת דלת לצינור בדרכי החשיבה או בדרכי הנשימה. ואני מתאמנת בתרגילי לוליינות, קופצת ראש, בוחנת, מותחת, מכווצת, מגלגלת על הלשון, מתעטפת בה בפינוק, צוללת, מתענגת, מזיעה ממאמץ, או שלא, או כן (הו, כן!), מתרגלת, מסדרת נשימה ומחכה לבאה בתור". הטקסט הנ"ל מבטא באופן יפה, מעניין, קולח וברור את יחסך למילים, (הדימויים מצויינים!) ועל כן יתאים בדיוק לפסקה פותחת בסיפור המובנה שביקשתי אתכם לכתוב. מעבר ליחסך הכללי למילים אבקשך לבחור בגוף הסיפור דוגמאות (כמו שאמרת: מילה אחת בכל עת) ולתהליך ההחלפה בינהן. בברכת אין צורך לגרד את הדד-ליין, פלאשי, ושבת שלום! זאבה |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: מילימ חציל נטראלי כתב/ה: הקדמה-
משהו קטן, מחוסר זמן ממש לא מכווון, בהשפעת החגים ובמצב רוח סתוי... . הינה עוד משימה שקיבלתי על עצמי להתגלח על מילים. אמרו מילים - הוצפתי ברגשות. מילים הן כמו נוסע סמוי שמחפש פונדקאי. מילים מתבגרות ותופסות משקל, הופכות כבדות עם השנים בדיוק כמוני. הן שינו צבע ומרקם כשערי המאפיר ועוד מעט לבן. חשבתי כעת שבגרתי על איזו מילה אוכל לוותר? נצח - כי אין דבר כזה. נחמד - הכי יבש שיש. הפלה – תרמתי כבר "במשרד". לעולם לא – ילדותי. סקס – רק על המילה . אבק – יש מספיק. שקר – ניסיתי לא עובד. גויאבה – מסריח. פתאום קלטתי שאם קוראים את המילה "מ י ל י מ" מהסוף להתחלה יוצאת בדיוק אותה מילה. אחרונה חביבה, חצילה סגלגלה, שירך הקצר קולע. ההקדמה מיותרת. דחיתי את הדד-ליין במיוחד עבורך, כך שאין מקום להתנצל על קוצר הזמן. תקני את השורה הראשונה: "הנה עוד משימה שקיבלתי על עצמי להתגלח על מילים". השמיטי את: "הנה עוד משימה שקיבלתי על עצמי" והשתמשי בדימוי המקורי "להתגלח על המילים". כעת כתבי-נא את כל הטקסט מחדש - כסיפור. השתמשי בהנחיות המפורטות שפירסמתי ושלבי את שירך בתוכו. בהצלחה! בברכת "מיִמ מיִמ בששון ממעיינות הישועה", (גם לכבוד שמחת בית השואבה, וגם מילה נוספת הנקראת בדיוק אותו הדבר מן הסוף להתחלה) היפ-היפ-הוריי! סיימתי לכסח את כולכם וכעת אצא לי לחופשת-עבודה מענגת! הבנאדם גם צריך להתפרנס, לא? זאבה |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: טפו, טפו, טפו פרלין כתב/ה: לא, לא... למזלי, אני חרדתית יותר מחסרת מזל. אולי עשיתי פה תרגיל מלוכלך, אבל זה לא סיפור אישי. זה כנראה יהיה אישי יום אחד ואז זה בטח יהיה אחרת. כשאמא שלי היתה בת 50 היא עברה התקף לב שכמעט והרג אותה. אני לקחתי אותה לבית החולים לבד באחד הלילות המעצבים של חיי. היא עברה ניתוח מעקפים והיום, היא, טפו טפו טפו, בריאה למדי. אבל האפשרות הזו, של הטרגדיה, רובצת עלי מאז. תודה על האמפטיה, זאבה, נגעת לליבי. אבל את בהחלט מוזמנת לבקר אותי. (וגם להביא לי מכות בהזדמנות הראשונה בה את רואה אותי...) ובאכזריות. פרלינוש, כאמור זה לא כל כך משנה אם הסיפור הוא אמיתי או בדוי, ואם מדובר בך או בדוברת אלמונית. הביקורת נשארת אותה ביקורת, כולל השאלות וההערות. כמובן שאין את פטורה משכתוב ועריכה עפ"י ההנחיות שדרשתי. (להביא לך מכות? ובאכזריות? מה זה פה? סאדומאזו?) זאבה אכזרית |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
5 באוק׳ 2007
Re: בנימה חייכנית Queeny כתב/ה: היילני כתב/ה: תודה לחברתי לכיתה קוויני על הביקורת המשובחת. רק להבא: "אני רוצה X" ולא "אנחנו רוצות X". מקבלת. אני רוצה את הקשקע שלך בחוץ. אני. נו? מה איתם? היי-לני! קישקעס! קדימה קישקעס! אם קוויני המרושעת והזאבה האיטליזית דורשות את מנת הבשר והדם שלהן - סביר להניח שגם יתר זוללי הנבלות שכאן ישושו אלי-קרבייך החשופים... אין לך ברירה! |
|
|