שיעור 3: מילים, מילים

רואנדה • 5 באוק׳ 2007

חג שמח.
מכיוון שהסיפור אישי, בהתאם לבקשה בתחילת התרגיל, שתי השאלות אישיות מידי ואני לא רוצה להמציא משהו בדיוני לחלוטין.

אם יש המשך לתרגיל וננתח סגנונות אני יכולה להמציא משהו עם חומרים אישיים שאני מכירה, אבל לא אוטוביוגרפי שלי, שיענה על הדרישות בתחילת התרגיל ובשיעורי הבית.
יש לי בעיה כאשר תחילת התרגיל שואלת על המילים שאני נפלתי בהן ומה אני מתכננת לעשות בקשר אליהן.

השתיקה בסוף מיותרת. תודה על העריכה, זאבה.

תיקונים

אלישבע​(נשלטת) • 5 באוק׳ 2007

והסיפור המלא:

יש מילים

יש מילים שמפחידות אותי, יש מילים שמכאיבות. הכי אני שונאת את המילה לא. לא שווה, לא טובה, לא יפה, לא מתאימה, לא מעניינית, לא מבינה, לא את... זה אני... אני מסתתרת מפני המילה שמפחידה אותי בורחת למילים אחרות: אהבה, אהבה ללא גבולות, התמסרות, נתינה.
פעם, לפני בערך שמונה שנים הבריחה מהלא הביאה אותי קצת יותר רחוק מהרגיל. עוד סיפור שעוד לא התחיל, נגמר לי בפרצוף, עוד דלת נטרקה, והחלטתי שהספיק לי לא לכל החיים. אני זוכרת שחשבתי עליו בהתחלה, חשבתי שהוא לא מושך בעיני, שאין לי שום דבר במשותף איתו. היה בו משהו שגרם לי קצת לרחם עליו, ואיכשהו, זה הסתדר מצוין עם הבריחה שלי מהלא. אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל, ולא כל כך מצליחה. אני לא זוכרת את ההתרגשות, את הרגע הזה שהנשימה נעצרת, אולי הוא פשוט לא היה. הייתי נחושה כל כך לא לשמוע לא שוב לעולם, שכשכולם אמרו לי שזה נראה לא מתאים, המצאתי מילים. המצאתי אהבה, התמסרות נתינה, ברחתי ישר אל מקלט המילים המגוננות שלי. מקלט שבסופו של דבר התגלה כרעוע למדי. עברו 6 שנים וילד, והפערים הפכו מסדקים לתהומות, תהומות של ריחוק בינינו. האהבה הגדולה נתגלתה ככלא, וההתמסרות והנתינה הפכו לשתי משאבות ענק ששאבו את כל כוחותיי. והלא חזר לחיי, בגדול ובפריחה מחודשת. "לא שווה", "לא טובה", "לא מסודרת", "לא אמא", "לא אישה". הפעם הלא המוכר, אויבי משכבר הימים, הביא איתו חבר- "אל". "אל תצאי", "אל תקני", "אל תלבשי את זה", "אל תשכחי" "אל תלכי לשם", "שלא תעיזי לאחר"...
את הלא האחרון אני אמרתי:
-"תני לי רק עוד צ'אנס אחד, בבקשה. אחרי החגים אלך לטיפול, רק קבלי אותי בחזרה"
-"לא."
והיום חזרתי בדיוק לאותו מקום של פעם, עדיין פוחדת מהלא שלי, בדיוק כמו אותה ילדה אז. עדיין בורחת למילים מומצאות, אפילו עדיין אותן המילים. אותה אהבה ואותה התמסרות, ונתינה, המילים שלי. נתלית על מילים, נשענת עליהן, נאחזת בהן בכל כוחי. אבל למילים, אין צבע, אין צורה, אין ריח, אין טעם, אין כלום. הן רק מחשבות, או אולי חלומות, מילים נזרקות לאוויר, אוויר בתוך אוויר, כלום.
אני אוחזת אותן בכף ידי, מהדקת את אחיזתי בהן עד שאצבעותיי מלבינות, וציפורני חורצות חריצים בכף ידי, ואז, כשאני משחררת לאט, אני רואה שבעצם אין שם כלום.

:)

רואנדה • 5 באוק׳ 2007

זאבה, מצאתי נושא אחר שמתאים לתרגיל ואפילו מעניין יותר.
יש בו חומרים אוטוביוגרפיים אבל אולי אשנה כמה דברים.

אני מחכה לאישור להחליף נושא לתרגיל.
שבת שלום.

שאלה

היילני • 6 באוק׳ 2007

אשמח אם יורחב הדיון בנוגע להבדלים בין כתיבה בלוגיסטית לכתיבה "סיפורית". קראתי את דבריה של מורתי הנכבדת, אך כשקראתי שוב את יצירותיהם של חברי לכיתה, חלפה בי המחשבה שרבות מהן הכתובות בגוף ראשון יחיד מצטיירות בפני כיצירות סטייל "יומני היקר", על אף שחלקן כתובות היטב.

רואנדה • 6 באוק׳ 2007

היילני,
כתיבה אישית "בסגנון שאת קראת לו "יומני היקר" יכולה להיות יצירה ספרותית טובה, שנחשבת מהיצירות הספרותיות הטובות שנכתבו בזמנן.

הסופר הידוע סומרסט מוהם כתב בסגנון שאת קראת לו "יומני היקר" והיה הסופר המתוגמל ביותר באנגליה. הכתיבה שלו התבססה על חוויות אישיות והרבה אנשים זיהו אותן.
הפרס הספרותי הנחשב ביותר באנגליה לסופרים מבטיחים עד גיל 35 נקרא על שמו.

כתיבה אוטוביוגרפית יכולה להיות טובה ונחשבת יצירה אלמותית ויכולה להיות גרועה כמו שכתיבה של סיפור בסגנון שאינו אוטוביוגרפי יכולה להכתב ע"י תלמיד בכיתה ג' כשיעורי בית ותראה בהתאם.

לדעתי לא הסגנון הופך את הכתיבה הספרותית לכתיבה טובה ובכל סגנון יש יצירות טובות ויצירות גרועות.

רואנדה • 6 באוק׳ 2007

שכחתי שאת חדשה, היילני. ברוכה הבאה.
נהניתי מהסיפור שלך. צחקתי מהרעיון לכתוב על אותיות אהוי ונזכרתי במעשה בפא סופית של אלתרמן שלמדנו. הסיפור שלך כתוב טוב ומצחיק.
לא ראיתי את ההופעה הבלתי נשכחת של מרגול שמנחשת את אותיות אהוי אצל ארז טל אבל מרגול משפיעה על השפה העברית יותר מאנשי האקדמיה ללשון עברית.

היי רואנדה!

היילני • 6 באוק׳ 2007

תודה רבה, איזה כיף!

ולגבי מה שכתבת ממקודם, אני מסכימה איתך שכתיבה אישית או אוטוביוגרפית יכולה להניב יצירות יפהיפיות, אבל הבנתי מדבריה של מורתינו הדגולה שכדאי לנו להמנע מכתיבה בלוגיסטית. אולי לשם הניסיון בלבד?

Re: היי רואנדה!

Queeny​(מתחלפת){being} • 6 באוק׳ 2007

נראה לי שמה שיאתגר אותנו באמת זה לבחון מתי כתיבה בגוף ראשון אינה בלוג אלא יצירת ספרות. ואולי - אילו הם הבלוגים שרואיים להקרא גם בין שתי כריכות הספר?

ואלישבע - לטעמי המעבר לסיפור עשה המון טוב לקטע שלך ואני אוהבת אותו מאוד.

Whip​(שולט) • 7 באוק׳ 2007

טוב, המורה, תיקנתי, אבל תוך כדי...הסיפור קיבל תפנית. אולי המצב באזורנו, האווירה בכלל, המחשבה שידע הוא כוח גם להרע, כמו חרב פיפיות...אבל בכל מקרה - הסיפור השתנה לי. מקווה שתאהבי את השינוי.

=======================================================================

ידע הוא כוח
-------------

מלחמה היא שלום, אמר מי שאמר.
כמה חבל שהם גם בדקו אם זה נכון.
כמה עצוב שהם טעו.
חמישה מיליונים מאיתנו שילמו על הטעות ההיא, אז לפני שלושים שנה. השמועות אומרות כי בצד השני עשרות מיליונים ראו את החרוטים הקטנים ההם נופלים מהשמיים, ואז...לא ראו יותר דבר.

הבטתי על הנוף העקר וסחוף הרוחות והרדיואקטיבי עדיין, על גדמי עזריאלי שבלטו קלות מעל המישור המשוטח. על הארץ שהייתה מדבר ואז פרחה ואז הפכה שוב למדבר, באבכת להט החרב המתהפכת.

מלחמה היא שלום. ידע הוא כוח.
דנדון הפעמון סימן את תחילת הלימודים, והמולת פרחי הנזירות שעלתה אלי מלמטה העירה אותי משרעפיי.
ידע הוא כוח. תמיד היה, תמיד יהיה - השאלה רק איך אתה משתמש בו. אני מקווה שהם ישתמשו בידע שאני, ואחרים שכמותי, מעבירים להם אך ורק למטרות טובות. את התוצאות אני כבר לא אראה.
מחשבתי נדדה שישים שנה לאחור...

אני בן עשרה עיקש, שולט על מחשב הקומודור שלי, רק אני יודע איך להעלות משחקים שהיו מרוכזים בעשרות בקלטות אודיו עם טייפ מצ'וקמק.
שומר על הידע הקדוש מאחותי הקטנה בקנאות מפליגה, כי מבלי דעת חשתי ש"ידע הוא כוח"... שתי מילים גדולות, מבהיקות, מסנוורות.
והיא ביקשה שאסביר לה איך מעלים משחקים לבד, והתחננה, ורבה איתי...
אך אני סירבתי. כי על כוח לא מוותרים, חשתי באינסטינקט ילדותי.
ואז....
נפל לי אסימון. נחה עליי השכינה. בא ישו מושיענו ונגע בכתפי.
ואז ישבתי וכתבתי מה שלימים אלמד שנקרא "נוהל". פרוצדורה מסודרת של איך בדיוק להעלות משחקים. איך לאפס מונה ולחשב איפה המשחק המבוקש ואיך להעלותו, חישובים ופקודות וכל מה שצריך.
וכמה דקות לאחר מכן אני נקרא לשיחה אצל אימי, ובתגובה להאשמות הזאטוטה האדומה מכעס, במקום להתגונן כדרכי ולהתעקש שזה מסוכן ושזה שלי וכל זה...
אני מושיט את הדף המכיל את סודותיי, דף שעד אותו רגע אחזתי בכף ידי.
"קחי" אני אומר לה "הכל רשום פה".
ועל רקע שתיקת התדהמה שנפלה בחדר אני יוצא בשקט החוצה, הולך לי לצעדה ארוכה, ואז מוצא לי ספסל. יושב ומקשיב לשתיקה, לציפורים,
נהנה מהשלווה שאופפת אותי. מהרוגע ההוא שמלווה שיחרור.
מה שאחרי שנים אגדיר כ..."הארה".
ידע הוא כוח. אבל כוח הוא גם חולשה.
ויתור על כוח
הוא הכוח האמיתי.


פשטות,
צניעות,
נזירות,
החליפו מאז את המילים הכוחניות והמבהיקות והגדולות-מהחיים ההן, המילים שמאחורי אורן המסנוור מסתתר לרוב רק רגש קטן עם פנס גדול.
מאז עברו שנים רבות, ועם הגיל והמלחמה והתנאים הקשים גם ויתרתי על 'תאווה', 'תשוקה' ו'אהבה'.
ילד הייתי וגם זקנתי, ואכן צדק קהלת. "הבל הבלים הכל הבל".
כה חבל על כל אלה שמתו בשביל האידאלים המזוייפים ההם, "כוח", "עוצמה", ו"כבוד", מילים עוצמתיות אך ריקות, כחזיתות בתים שאין מאחוריהם דבר, בדמוי-עיר שרחובותיה מלאים שקט כבד.
כמה דם נשפך בעיר הזאת במהלך הדורות.
כמה דמעות הרטיבו את אדמתה העקרה והבלתי מסופקת.

רחש פסיעות מפר את הדממה ומבריח את המקקים חסיני הקרינה, אי שם בדמיוני. "נזירוּת", גלימה כהה ופשוטה לגופה, ברדס נזירים מכסה את פניה, עוברת בדממה לאורך הרחוב הארוך והמרהיב והעקר הזה, קערה עץ פשוטה בידה, בד דקיק מכסה את עורה הנגוע,
ובתרמילה ספרי אלוהה וחכמה, מדע וקבלה וצניעות וחמלה.


"כי עפר אתה, ואל עפר תשוב" (בראשית ג', יט')

"?You are coming from nothing, you are going to nothing, so what did you loose"
"Nothing"
(מונטי פייטון, המאה ה-כ' אחרי לידת מושיענו, שנת מ"ג לחורבן הגדול)

רואנדה • 7 באוק׳ 2007

וויפ, הסיפור שלך קיבל טוויסט חזק ומורבידי.

ההתחלה על שואה גרעינית באזורנו עם מיליוני הרוגים והשורות מקוהלת על הידע המשחית הפכו סיפור אופטימי של ילדות לסיפור מבוגר של "הבל הבלים הכל הבל" על אדמה שלוקחת חיים בלי תוחלת ותועלת.
שינוי קטן והסיפור שינה משמעות.

לדעתי שניהם טובים וקשה להשוות ביניהם.