G-O-L-D(שולט)
|
לפני 17 שנים •
7 בנוב׳ 2007
מבין צללי הערוץ הראשון
"מה אני אגיד לך גבר", הוא נאנח, "החיים זה זבאלט".
"וואו, וואו, מה אתה עושה?" "מצית סיגריה", הוא מביט בי בפליאה. "גבר זה דליק, מה אתה מצית סיגריה?" "בחייאת דינק, מה אתה רוצה ממני", הוא מביט בי במבט סטייל גילי ארגוב בעודו משחרר עשן דליל מהריאות. "לא יודע, שמע, תיזהר. זה דליק ולך זה מסוכן". "חביבי", הוא נאנח כשהוא רוכן אל עבר גיטרה קלאסית ששכבה על גבה, "אני, בלי עשן, כבר לא יכול. וסכנות לא מפחידות אותי. ההפך. אני רק מחכה שתבוא הסכנה הסופית". "מה יש לך? למה אתה כל כך עצוב?" אני מביט בו בצער והוא לא משיב. "אתה יודע, אני לא חושב שאתה מודע עד כמה אתה היית, ועדיין, אהוב". "אהוב?" הוא מביט בי במבט מלא בוז, "על איזו אהבה אתה מדבר?" "אהבה גדולה שאתה כנראה לעולם לא תבין את עוצמתה". "איזה אהבה ואיזה נעלים", הוא ממלמל וקול נקישת כפות רגליו העדין מעלה בי זיכרון של פעם. "פינוקיו, אתה כבר לא ילד, הא?" אני אומר כשלפתע זה מכה בי. התפוררות גזעו, חריצי השנים וירוקת הלחות שעלתה בגופו. איש זקן. "ילד? אני מעולם לא הייתי ילד..." הוא מהמהם ואני מהנהן אליו בצער. "ואתה, מה אתה בכלל מבין על ילדות?!" הוא מביט בי בזעם ושתי עיניו הענקיות יורות בי חיצי האשמה. "מה? למה אתה ככה? אנחנו לא עשינו לך שום דבר רע. אנחנו דור שלם של אנשים שליוות אותם לבגרות ותמיד ראו בך את הילד ההוא, החמוד, זה שהם היו שמחים להיות לו לחברים". "חברים?!" הוא קרא בכעס כשהוא מכה בידו על גיטרת העץ, "איפה הייתם כשכל השנים שכבתי במחסני הארכיון של הערוץ? איפה הייתם כשחלקים שלמים מזכרוני נשרפו או נהרסו כי אף אחד מכם לא יודע לשמר חומרי צילום! איפה הייתם כשמול העיניים שלכם מציגים ילד בן 6 שמתגורר עם איזה זקן חולה רוח, חולה רוח אתה שומע?! חולה רוח! זקן חולה! חולה חולה חולה!" הוא צרח ועיניו התמלאו דמעות. אני לא השבתי. הבטתי בו הלום ולא מצאתי אף לא מילה אחת מבין כלל המילים שבי בכדי לנסות ולהמשיך בדיאלוג שבינינו. כל מה שעלה בי היה צער. "בוא, בוא תשמע את זה..." הוא משך באפו כשידו מנגבת במחטף את הדמעות שבעיניו ואז עוברת לפרוט על הגיטרה. "זה גולד, זה בשבילך..." הוא אמר, כחכח בגרונו ושר: "בוקר טוב עולם, היכן כולם" "היי", זרקתי, "שינית את המילים?" "שבחיים שלך לא תפריע לי כשאני שר!!!" הוא צלף בי מבט שגרם לי להתכווץ אל תוכי ולהתיישב מולו בהקשבה מלאה. "סליחה", אמרתי והוא הנהן. אחר כך הוא מלמל משהו שלא הצלחתי להבין ואז פרט על הגיטרה שוב. "אז בוקר טוב עולם, היכן כולם, אני חותך את הוורידים, אני מכרתי את עצמי, לאור הזרקורים. איך אפשר לחיות, בלי חלומות, עצב מהלך פה על כולם, והכאב הוא מעכל, עד פנים הלב , פי-לא-בשמי." הוא סיים בפריטה ארוכה ואני הבטתי בו בשתיקה. "עצוב", אמרתי. "אין מה לעשות, החיים עצובים". "גבר, אני לא מבין למה, אני ממש לא מבין למה". "יש דברים שיפה להם השתיקה..." הוא המהמם ואני הנהנתי. "הוא הכאיב לך?" אמרתי לפתע וכמו במכת ברק קלטתי את עצמי והתכנסתי פנימה אל תוכי בצער על המשפט חסר ההתחשבות שיצא לי מפה המסננת שברא לי האל. הוא לא השיב. הוא הביט בי וכנראה קלט את הבושה שפשטה בי. חיוך עלה לו על הלחיים ועיניו הגדולות יקדו. "כן, הכאיב. הכאיב מאוד", הוא אמר ושפתו התחתונה ריקדה כמי שמנסה לעצור את סכר הדמעות שהצטברו בעיניו. "אני כל כך מצטער פינוקיו, כל כך, לא ידענו..." "לא ידעתם..." הוא המהמם, "אתה יודע", פרצו הדמעות מעיניו, "לילה לילה, לילה לילה הייתי שוכב במיטה ומנסה להבין איך לעזאזל אתם לא רואים מה מתרחש לכם על המסך. את מי לא הפעלתי, את הפייה, את בלה, את שמשון ויובב, את שולמית החתולה ואת ניקנור, אפילו לקופיפו כתבתי אבל כלום, כלום לא עזר". "קופיפו? הקוף של מרקו?" "כן, אנחנו מכרים וותיקים. ומרקו הזה... עוד אוכל בתחת. הבטיח לי שאיך שהוא מוצא את הכושיליאמאשלו הוא מספר לה הכול ודואג שהיא תשלח את המשטרה, אבל מה, רק מצא אותה נתלה לה על השד כמו איזה מזדיין בתחת ושכח אותי". "פיני, מאמי, אני כל כך מצטער...אני כל כך מצטער... לא ידענו. תבין, היינו ילדים. חשבנו שסבא ג'פטו הוא..." "אל תזכיר לי את השם של הבן זונה הזה!" הוא צרח ואחז בראשו. "סליחה סליחה, לא התכוונתי, אני מצטער". "תפסיק להגיד שאתה מצטער, תפסיק, אני רואה שאתה מצטער אבל צער לא עוזר בכלום. העבר בעבר וזהו, אתם חייתם את חייכם ואני, אני נשכחתי עם הפדופיל המתעלל הזה שבנה אותי וחיכה שאני אהפוך לילד אמיתי בכדי לעדן את החדירה!!!" הוא זעק ואני הצטמררתי ובחילה עלתה והכתה לי בכל הגוף. דמעות עלו לי בעינים וכבר הרגשתי שאני לא מסוגל להסתכל עליו. "אתם לא מבינים כלום, כלום, שמשון ויובב, אתה יודע מה הם היו? הם היו שתולים של היחידה המרכזית! הם היו אמורים להפיל את הבן זונה על חם ומה אתה חושב שקרה? מה? הא? מה?" "לא יודע", הנדתי ראשי והרגשתי את כובד משקלו נע מצד לצד. "הערוץ, אתם, פשוט לא המשכתם את הסדרה וככה נתקעתי בפרק האחרון שלה שפוט של הבן זונה כילד אמיתי, כחדירה מעודנת, חדירה מעודנת עד שהכלב הזה לא הצליח להעמיד את הזין שלו יותר מרוב זיקנה ועזב אותי לכאבי". "פיני..." מלמלתי. "מה פיני מה?" הוא משך באפו וניגב את דימעותיו, "יאללה, אל פאט מאת". "מאיפה אתה יודע ערבית?" "אתה רוצה לעצבן אותי?!" הוא צרח שוב, "מה אני מסביר לך שעה? אמרתי לך, שנים שאני כלוא במרתפים של הערוץ, על איזה ערוץ אתה חושב שאני מדבר? 10? הערוץ הראשון יא' הלום, הערוץ הראשון! מי אתה חושב השכנים שלי? מי? הסופרנוס? יא' דפוק, אני שתי קלטות מ'המסעדה הגדולה' ושיעורי הערבית של שייקה אופיר יא' חמר!" "צר לי, אוי", אמרתי והחזקתי בחזי, "אתה לא מבין איזה צער יש בי". "כן כן, צער, יאללה, 'הכול אבוד אמר עזרא דהן הקבלן', חביבי, אל תבלבל לי את המוח עכשיו על צער. מה שהיה היה. עוד מעט תבוא ההפרטה וזהו, החיים יעברו הלאה ואולי יהיה לי סוף כל סוף שקט". "אני לא יודע מה להגיד. אני ממש לא יודע מה להגיד", המהמתי כשצער מציף לי את כל הגוף. "בסדר בסדר, אתה לא יודע מה להגיד, הלאה, די. לא בא לי לדבר על זה". "לא לא, זה חשוב לי שתבין. אני חייב שתבין". "להבין מה?" הוא הביט בי ואני נאלמתי דום כמי שמחפש את המילים הכי נכונות עבורו. "להבין..." בלעתי את הרוק שהצטבר בפי, "להבין שהיית אהוב". "אהוב?" "כן". "אני בכלל לא יודע מה זו המילה הזו". "אהוב פיני. אתה היית אהוב. אתה היית יותר מאהוב. אתה היית נערץ". "אתה מדבר במילים שאני מבין כשפה, אבל לא מבין את המשמעות כי אין להן משמעות בעיני. פשוט אין". "אני לא מאמין לך", אמרתי וקמתי לעברו. "מה אתה עושה? אל תיגע בי. אני לא סובל שנוגעים בי". "אני לא מאמין לך", אמרתי והנעתי את ידי אל עבר ראשו. "בונה, תעיף ת'ידים. אם אתה מתקרב אלי אני חותך!" הוא צעק. "זו לא היתה אשמתך". "אני יודע שלא", הוא צרח. "זו לא היתה אשמתך. "אני יודע", הוא הנהן. "זו לא היתה אשמתך". "אני יודע", הוא המהם. "זו לא היתה אשמתך". "אל תשחק איתי מר אדם גולד, אל תשחק איתי... פה זה לא גוד וויל האנטינג" קולו נשבר ועיניו התמלאו דמעות שוב. "זו לא היתה אשמתך..." הגשתי שוב את ידי אל ראשו וליטפתי אותו. פרץ דמעות בקע את חריצי עיניו וכל גופו ריקד בכאב כשהוא מכונס פנימה אל עצמו וראשו חפון בין רגליו. "זו לא היתה אשמתך", אמרתי וחיבקתי אותו, "זו לא היתה אשמתך. אתה היית אהוב. אהוב". "אהוב?" הוא הרים את ראשו והביט בי מבין ידי. "אהוב כמו שלעולם לא תדע. דור שלם אהב אותך". "אהוב..." הוא הנהנן ולרגע ראיתי בזוג עיניו הענקיות את אותו ילד תמים ועדין שהכרתי פעם, זה היה מביט ושואל שאלה כשכל ליבו מבקש בתשובה. "אני יכול את הגיטרה שלך לרגע?" חייכתי. "למה?" "כי אני רוצה לשיר לך שיר", משכתי בכתפי וחיוך סמוק על לחיי. "לי? שיר?" "כן, לך". "איזה שיר?" "אם תביא לי את הגיטרה אני אוכל לשיר לך אותו". "ואתה תחזיר לי אותה?" "ברור, הרי היא שלך". "טוב", הוא הנהן, "אבל, אבל..." "אבל מה?" "אתה..." "אני מה?" "אתה רוצה להיות חבר שלי?" הוא שלח בי מבט סמוק וגזע גופו האדים ולרגע היה נדמה כאילו הצעיר בעשרות שנים. "אני לא חושב שיש משהו שיכול לעשות אותי יותר מאושר מלהיות חבר שלך פינוקיו", אמרתי ועיני בורקות. הוא חייך. חיוכו התרחב לצחקוק וצחקוקו עלה לצחוק אמיתי ומאושר כמו אז, בימים שבהם היה ילד מלא שמחה. "בוא, תן לי לשיר לך שיר..." אמרתי ולקחתי את הגיטרה לידי בעודו מתיישב ישיבה מזרחית אל מולי וכל כולו קשב. "אז הנה פינוקיו, זה בשבילך..." חייכתי והתחלתי לפרוט על הגיטרה. "פינוקיו זונה, פינוקיו זונה, פינוקיו מוצצת..." |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
7 בנוב׳ 2007
Long time
היית חסר פה, גולד. |
|
|
מאלפת בשוט ומבט(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
8 בנוב׳ 2007
Re: מבין צללי הערוץ הראשון
ברוך שובך.
התגעגעתי לכתיבה איכותית... אבל הסיום...לא כוס התה שלי Q |
|
|