בואו נעצור את זה ביחד!

Kate McCannon • 17 בנוב׳ 2007

חלילה!
אני מדגישה, מדובר בצער בעלי חיים בת"א!!
ממש לא מדובר בכל הסניפים, ופועלו של כל סניף הוא שונה מכיוון שמדובר בזכיינים. צב"ח ר"ג למשל הם אגודה נפלאה.
אני מבינה שלעיתים מראה המכלאה משאיר טעם רע, אבל אם את לא רוצה להרדים כלבים ועדיין לקלוט אותם, תצטרכי "לדחוס" מס' כלבים בכלוב, אין מה לעשות. ואין כסף להרחיב.
מצד שני, הכלבים שם מקבלים טיפול רפואי טוב, הזדמנות הוגנת לחיים אחרים, והמון אהבה. את אתי אלטמן, יו"ר תנו לחיות לחיות, אני מכירה באופן אישי. ברור לי מעל לכל ספק שהיא דואגת שהכלבים מאושים עד כמה שיכולים להיות במקום כזה.

שמפניה • 17 בנוב׳ 2007

רחפנית, בין הפעילים של בעלי החיים יש השקפות חיים שונות.
ההבדל בין תלל וצב"ח הוא בהשקפת החיים. כשאת מבקרת את רואה עמותה עשירה שיכולה לתת יותר תנאים לכלבים שנשארים בחיים אבל לפי הדוחות שלהם בעצמם הם הורגים את רוב בעלי החיים שהם מקבלים.

לא יתכן שרוב הכלבים שהאנשים מביאים צריכים למות ואין וטרינר שיטפל בהם.
אל תאמיני לנו. שאלי את הדובר שלהם, גדי ויטנר, והוא יענה לך. הוא לא משקר על הנתונים.

פעם הם כתבו שהם הורגים 90% מהכלבים ובזמן האחרון ראיתי שהם כותבים על 75% מהכלבים.

תלל כורעים תחת העומס אבל המריבה הגדולה ביותר היא על חתולי הרחוב. צב"ח בהתחלה אמר שלא צריכים להיות חתולים ברחובות וצריך להרדים את כולם אבל בית המשפט העליון כתב שלא אנושי להרוג את חתולי הרחוב והאדם יכול להבין שלחתולים יש זכות לחיות בעולם כמו שלציפורים יש זכות לעוף בלי שרחמנים ירו לציפורים בראש כדי לגאול אותם מהעולם.

אחרי שבית המשפט העליון כתב שלחתולים יש זכות לחיות וצבח הפסיד בבגץ בבית המשפט העליון עם דברים קשים שכתבה שופטת בית המשפט העליון הם אמרו שלא יקחו חתולים מאוכלים אבל תלל כותבים בבקשה שהמצב בשטח שונה.
ל.ס.ע.ע הוא עו"ד. הוא יכול להביא לך לקריאה מה כתב בית המשפט העליון.
אל תקראי מה שאנחנו כותבים.

קראי את הבג"ץ ומה שכתב בית המשפט העליון.

כדי לחסוך ללסעע אני מביאה חלק מהבג"ץ.
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק





בג"ץ 4884/00





בפני:
כבוד הנשיא א' ברק


כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר


כבוד השופט א' גרוניס




העותרות:
1. עמותת "תנו לחיות לחיות"


2. העמותה למען החתול בישראל





נ ג ד




המשיבים:
1. מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד
החקלאות


2. "מגן לחתול"


3. נעמה אדלר-בלו


4. אייל בלו


5. אגודת צער בעלי חיים בישראל




עתירה למתן צו על-תנאי




תאריך הישיבה:
ז' בחשוון תשס"ג
(13.10.02)




בשם העותרות:
עו"ד קובי סודרי; עו"ד אסף מרקס




בשם המשיב 1:
עו"ד דינה זילבר




בשם המשיבים 5-2:
עו"ד דרור ברוטפלד




פסק-דין




השופטת (בדימ') ד' דורנר:



העובדות, ההליכים והטענות



1. בתאריך 3.2.1998 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769 (להלן: פסק-דין העמותה למען החתול). העותרת באותו עניין, שהיא העותרת 2 בעתירה שלפנינו – עמותה הפועלת להגנת חתולי-הרחוב – עתרה נגד החלטתן של שלוש רשויות מקומיות לנקוט צעדים לדילול אוכלוסיית החתולים בתחום שיפוטן באמצעות המתתם ברעל.



בפסק-הדין הוכר קיום סמכות להמית חתולי-רחוב. עם זאת, ביצוע ההמתה הותנה בקיומו של סיכון לבריאות בני-אדם או בקיום מטרד קיצוני. נקבע, כי יש לגבש כללים ברורים להפעלת הסמכות. וכך כתבה השופטת טובה שטרסברג-כהן:



היה ראוי לקבוע בחקיקה ראשית או למצער בחקיקת משנה הוראות מפורטות כמו קריטריונים להפעלת [הסמכות], כללי ביצוע, מנגנון נאות להליך קבלת החלטות וכיוצא באלה. צעדים אלה דרושים על מנת שיהיה ברור מתי, היכן, באילו נסיבות ועל ידי מי צריכה להתקבל החלטה להשמיד בעלי חיים, וזאת כדי למנוע שרירות ולאפשר ביקורת.

[שם, בע' 788. ההדגשה במקור]





הודגשה חובת הרשויות, בגדרי הטיפול בתופעת חתולי-הרחוב, לנקוט, ככל שהדבר ניתן, אמצעים חלופיים להמתה. ובלשון פסק-הדין: "אין הרשויות פטורות מלבדוק כל אמצעי חלופי, קיצוני פחות מהמתה, אם קיים, או ככל שיהיה קיים מעת לעת, ולאמצו ככל שניתן" (שם, בע' 795. ראו גם דברי השופט אליעזר גולדברג, שם, בע' 809).



2. בעקבות פסק-הדין פרסם המשיב 1 – מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות (להלן: המשיב) – "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" (להלן: הנוהל). הנוהל נועד להסדיר את הפעלת הסמכות תוך קביעת כללים להפעלתה. שיקול-הדעת בשאלה אם במקרה נתון יש להמית חתולים נמסר בידי רופא-וטרינר ממשלתי או וטרינר הרשות המקומית (להלן: הווטרינר הרשותי) בלבד. ואילו הסמכות לביצוע אקט ההמתה ניתנה לווטרינר הרשותי, לעובדיו, או למי שהוסמך על-ידיו לכך באישורם של אגף הרוקחות במשרד הבריאות ושל מנהל השירותים הווטרינריים.



3. בתאריך 4.6.2000 אישר עקרונית המשיב לווטרינרים הרשותיים להסמיך, על-פי שיקול-דעתם ובהתאם להנחיות המשיב, את חברת "מגן לחתול" (להלן גם: החברה), המופעלת על-ידי המשיבים 4-3 – בני הזוג נעמה ואייל בלו – להמית חתולי-רחוב באמצעות סמים מרדימים שיסופקו להם על-ידי הווטרינרים הרשותיים ובפיקוחם. בכתב האישור נקבע, בין היתר:



א) פעילות החברה תתאפשר אך ורק באחריותם של הרופאים הווטרינריים הרשותיים.

ב) עובדי החברה יקבלו סמים מאת רופא וטרינר רשותי שבתחומו מתקיימת הפעילות, לתקופה שלא תעלה על 30 יום ולאחר קבלת הסכמה [צ"ל – הסמכה] בכתב.

ג) הרופא הווטרינר הרשותי ישלח למנהל הלשכה הוטרינרית הממשלתית הקרובה עותק כתב ההסמכה.

ד) גב' נעמה ומר אייל ידווחו בכתב על פעולות ההרדמה שבוצעו בסוף כל חודש לרופא וטרינר רשותי.

ה) רופא וטרינר רשותי ידווח בכתב תוך 30 יום לרופא וטרינר המחוזי.



העותרות לא ציינו בכתב עתירתן אם בעקבות האישור העקרוני הוסמכה "מגן לחתול" בפועל להמית חתולים. אך מתשובת המשיבים 4-2 לעתירה מסתבר, כי מזה מספר שנים, הן לפני גיבוש הנוהל והן לאחריו, עוסקת "מגן לחתול" בלכידת חתולי-רחוב ובהמתת אלה מהם שלא ניתן למצוא להם בית-מאמץ, שהם מרבית החתולים הנלכדים. בכתב-אישום, שהוגש בשנת 1998 נגד נעמה בלו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו – ונמחק בינתיים לנוכח העתירה שלפנינו – נטען, כי על-פי הזמנת תושבים שהוטרדו מנוכחות חתולים בסביבתם, ותמורת תשלום, אספה "מגן לחתול" חתולים מחצרות בתים, המיתה אותם באמצעות הזרקת רעל לבטנם, והשליכה את גוויותיהם, שנארזו בשקיות אשפה, לפחי-זבל.



4. העתירה שבפנינו מכוונת, ראשית, כנגד הנוהל. טענת העותרות היא, כי בנוהל אין כל התייחסות לאמצעים חלופיים לטיפול בסיכונים ובמטרדים שיוצרים חתולי-רחוב זולת המתה, וכי הוא גוזר מיתה גורפת על כלל חתולי-הרחוב, לרבות אלה שאינם מסכנים את חיי התושבים ואת בריאותם. בכך, על-פי הנטען, ניתן הכשר ליישום מדיניות של "דילול" אוכלוסיית חתולי-הרחוב, קרי השמדתם ההמונית עד כדי ביעור נוכחותם מאזורי מחיה של בני-אדם.



המשיב, בתשובתו לטענה זאת, ציין כי הנוהל גובש לאחר התייעצות מקיפה עם גורמי-מקצוע ותוך בחינת המצב במדינות אחרות, וכי ייחודו בכך שקבועים בו, לראשונה, קריטריונים "לטיפול בחתולי רחוב, לרבות המתתם בנסיבות מסוימות" (ההדגשה הוספה). המשיב מוסיף וטוען, כי המדיניות המותווית בנוהל אינה מכוונת לדילול אוכלוסיית החתולים, וממילא דילול כזה אינו ישים שכן ספירת חתולים חיים בשטח עירוני אינה מעשית ולא ניתן לקבוע "תקן" שממנו ייגזר היקף הדילול הנדרש. מוסיף המשיב, כי הרשויות עוסקות בגיבוש תקנות לפי חוק צער בעלי חיים, שלפי נוסחן המוצע יוכל רק וטרינר, או אדם אחר בעל היתר מיוחד לכך, להמית בעל-חיים. משתמע מכך, כי עם גיבושן של תקנות אלה יעודכן הנוהל בהתאם. עם זאת, המשיב מודה כי הנוהל מאפשר המתה של חתולים שאינם מסכנים חיי אדם או את הבריאות אלא אך גורמים מטרד.



5. טענתן האחרת של העותרות מופנית כנגד האישור העקרוני להסמיך את "מגן לחתול" להמית חתולים. אישור זה הוא, כך נטען, אצילה אסורה של סמכות. שכן, סמכות ההמתה ניתנה אך לרופאים-וטרינרים והשימוש בה מחייב שיקול-דעת מקצועי, שאינו ניתן להפעלה על-ידי גורמים פרטיים חסרי הכשרה מתאימה והנגועים בניגוד עניינים. לטענת המשיב ההסמכה הינה כשרה, שכן "מגן לחתול" פועלת על-פי כללים ומדיניות שמכתיב הווטרינר הרשותי ובפיקוחו המלא, ופעילותה אינה חורגת ממתן סיוע טכני גרידא. בעניין זה ניתן בתאריך 24.7.2000, בהסכמת הצדדים, צו ביניים, המתלה את תוקפו של כתב האישור עד להכרעה בעתירה.





הגנה על בעלי-חיים לעומת אינטרסים מתחרים



6. הגנה על חייהם של בעלי-חיים ואיסור להתעלל בהם ולגרום להם סבל הינם אינטרסים מוכרים במשפטנו. הם מעוגנים בשורה של הוראות בחוקים ובתקנות, וביניהן: סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994; סעיף 4 לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), תשנ"ד-1994; ותקנות הבהמות והעופות (הובלה בדרך הים), 1936. גם ההלכה הפסוקה הכירה בחשיבות של ערכים אלה. בפסק-דין העמותה למען החתול הנ"ל קבעה השופטת שטרסברג-כהן, בע' 778, כי אינטרס ההגנה על בעלי-החיים "מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד, בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו". לטעמים שונים להגנה על בעלי-חיים ראו גם דברי השופטת שטרסברג-כהן בבג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 11.8.03), בסעיף 2; רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 832, בע' 865-858. ראו גם אבינועם בן-זאב, "הטעם שבאיסור לצער תנינים", משפט וממשל ד (תשנ"ח) 763; זאב לוי ונדב לוי, אתיקה, רגשות ובעלי-חיים (תשס"ב), בע' 199-171.



7. ההגנה המשפטית על בעלי-חיים אינה מוחלטת, והיא מאוזנת עם ערכים נוגדים. כך, בנסיבות מסוימות הדין מסמיך את רשויות השלטון להורות על המתת בעלי-חיים. ראו סעיף 7 לפקודת הכלבת, 1934, סעיף 7 לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985, וסעיפים 13 ו-19(3) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. הכוח להמית בעלי-חיים מעוגן גם בסמכותן הכללית של הרשויות המקומיות לעשות כל מעשה הדרוש להגנה על בריאות הציבור. ראו סעיף 249(29) לפקודת העיריות, סעיף 63( לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, וסעיף 146( לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950.



תחיקה זו מעגנת אינטרסים חיוניים, ובראשם הצרכים הקיומיים של בני-האדם וההגנה על בריאותם. לאינטרסים אלה משקל מכריע. באיזון בינם לבין אינטרס ההגנה על בעל-החיים ידם של ערכים אלה היא על העליונה ככל שהסכנה לקיום האדם ולבריאותו גדולה יותר. ואולם, נקודת האיזון משתנה כשמדובר בפגיעה שאינה עולה כדי סכנה ממשית לבני-אדם. אכן, לאדם אינטרסים נוספים הראויים להגנה, ובהם נוחות ורווחה, כמו גם יעילות ההקצאה של משאבי הרשויות המופקדות על בריאות הציבור. אך משקלם של אינטרסים אלה פחוּת. באיזון בינם לבין ההגנה על בעלי-החיים ניתנת לאחרונה משקל רב. בגדרי האיזון האמור מתחשבים גם בסוג בעל-החיים שבו מדובר, במיקומו בסולם ההתפתחות ובמידת התועלת שיש בו לבני-האדם, לרבות החיבה שלה הוא זוכה מצד מספר רב של אנשים.





נוהל הטיפול בחתולי-רחוב



8. על איזון זה למצוא ביטויו גם בתוכנו ובאופן הפעלתו של נוהל הטיפול בחתולי-הרחוב, הנדרש לשקף שקלול ראוי של הערכים האמורים. על הנוהל להבטיח, מצד אחד, כי קיומם של חתולי-רחוב באזורי המחיה של בני-אדם לא יפגע בצרכיהם הקיומיים ובבריאותם, ומצד שני, כי חתולים לא יומתו ולא ייגרם להם סבל, ככל שהדבר אינו נדרש לשם הבטחת אינטרסים אלה של האדם. אין פירוש הדבר, כי אין לעגן בנוהל אמצעים לקידום אינטרסים אנושיים בעלי חשיבות משנית כנוחות או רווחה, אלא שכמתחייב מן האיזון האמור ומעקרון המידתיות, על אמצעים אלה להיות, ככלל, קיצוניים פחות מהמתה ולהימנע מהסבת סבל ניכר לחתולים.



המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה.



עקרונות אלה יש להביא לידי ביטוי לא רק בשיטות הפעולה המותרות בנוהל, אלא גם באופן הקצאת הסמכויות על-פיו ובאמות-המידה המותוות בו להפעלתן.



9. הנוהל נושא עתירה זו הוא, אומנם, שיפור-מה לעומת המצב ששרר בטרם הותקן. נקבעו בו, לראשונה, אמות-מידה לטיפול בחלק מההיבטים הקשורים בחתולי-הרחוב. הוגבלו דרכי ההמתה שניתן לנקוט, באופן המכוון למיזעור הסבל הנגרם לחתולים המומתים. נעשה מאמץ להסדיר את אופן חלוקת הסמכויות בין גורמי הרשות השונים, והשימוש בחלק מן הסמכויות הוגבל, מתוך מגמה שרק רופאים-וטרינרים יוכלו להפעילן. נקבעו כללים להבחנה בין חתולי-בית שבבעלות אדם לבין חתול-רחוב המשוטט הפקר.



10. אך הנוהל עודו לוקה במספר חסרים מהותיים. מטרתו היא, על-פי לשונו, "להנחות את העוסקים בפיקוח על בעלי-חיים בתחום הרשויות המקומיות כיצד להתמודד עם הבעיות הנובעות מנוכחות חתולי רחוב בשכונות מגורים". בעיות אלה הן מגוונות. הן כוללות, בין היתר, סכנה לפגיעה בבריאותם של בני-אדם וחשש לפגיעה בנוחותם. הן קשורות בשלומם של חתולי-הרחוב עצמם ובעלי-חיים אחרים שבסביבתם. לכל אחת מבעיות אלה יש להתאים פתרון הראוי לה, כנגזר ממהות הבעיה, מן הנסיבות שבהן היא מתעוררת וממאזן האינטרסים בנסיבות כל מקרה.



בגדרי הנוהל שגובש לא נעשה דבר זה במידה הדרושה. שכן, מבין שורות הנוהל משתקפת ועולה ההמתה כשיטת הטיפול העיקרית בחתולי-הרחוב. כך, בפרק האופרטיבי הראשון – שכותרתו "סמכויות להמתת חתולי רחוב" ועניינו מניעת מחלות שמקורן בחתולים – נקבעה השמדת חתולים, נגועים ולא נגועים כאחד, כאמצעי היחיד לצמצום הסיכון למחלת הכלבת. ההשמדה הוגבלה אומנם לתחומי זמן ומקום, אך אין בנוהל כל התייחסות לאמות-מידה שלאורן יש ליישם הגבלה זו. ביחס למחלות אחרות קבועות הוראות, שלכאורה אינן שוללות נקיטת אמצעים אחרים מלבד המתה, אלא שאין שום איזכור למהותם של אמצעים אלה ולאופן ולנסיבות שבהם תישקל הפעלתם. אף אין התייחסות לאמות-המידה, שלפיהן על הרשויות המוסמכות לבסס חשד לקיום מחלה מדבקת בחתולים ולקבוע את היקף התפשטותה ואת מידת הסכנה הנשקפת ממנה.



הפרק השני של הנוהל מתייחס למטרדים שמקורם בחתולי-רחוב. לכאורה, בעניין זה הוענק שיקול-דעת רחב לווטרינר הרשותי, להחליט בכל מקרה נתון אם מדובר במטרד הדורש טיפול, ואם כן, לברור את אמצעי הטיפול המתאים. אלא שלא נקבעו כל פרמטרים מנחים להפעלת הסמכות. אף דרכי הטיפול שהוזכרו אינן מגוונות:



רשאי הרופא הווטרינר הרשותי לפעול לסילוקו של המטרד ע"י תפישת החתולים הגורמים למטרד והעברתם למתקן מוגן ... או להחליט על המתתם במקום. ...חתול שנלכד לא יומת אלא אם הוחזק בכלוב לפחות 48 שעות. ... הרופא הווטרינר הרשותי רשאי להמית או לצוות להמית חתול שנמצא גורם למטרד.





לפגמים אלה משנה משמעות משהנוהל אינו מתייחס אך למטרד בעל היבטים בריאותיים-תברואתיים, אלא לקשת רחבה של מצבים, שאינם מסכנים את חייהם של בני-אדם או את בריאותם. עם מצבים אלה נמנים אפשרות למגע פיזי תדיר של בני-אדם עם החתול – כשהיא לעצמה ובלי קשר לתוצאותיה, קיום תקלה ממשית בהפעלתו של בניין מגורים, ושיבוש אורחות החיים התקינים של בני-אדם ופגיעה ברווחתם. בכל אלה אין משום "פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, בדרגת ודאות גבוהה" – כלשון השופט אליעזר גולדברג בפסק-דין העמותה למען החתול הנ"ל, בע' 812. האפשרות, כי מכוח הנוהל יומתו חתולים שאינם גורמים סיכון של ממש לבריאות מעוררת דאגה.



אף בהתייחס למקרים שבהם ההמתה היא בלתי-נמנעת, בולט חוסר בהירותן של ההוראות. כך, לא ברור על-פי אילו עילות יילכד חתול-רחוב, באילו נסיבות יומת על-אתר, על-פי מה יוחלט על העברתו להסגר, ומשהועבר לשם – על-פי מה ייקבע גורלו.



הפרק השלישי והאחרון – "שיטות להמתת חתולים" – אומנם מתייחס לאמצעים שנועדו למזער את הסבל הנגרם לחתול המומת, אך אינו מותיר מקום לספק כי הנוהל כולו סובב סביב ההמתה כשיטת טיפול עיקרית.



11. מגבשי הנוהל לא עמדו איפוא בחובתם לערוך שקלול של כלל האינטרסים הנוגעים בדבר, לרבות ערך ההגנה על בעלי-החיים. הנוהל שהותקן אף אינו מידתי. שכן, ראשית, לא בכל המקרים עשויה ההמתה להשיג את התכלית המקווה. כך, למשל, מחוות-דעת שהגישו העותרות עולה, כי היעדר נוכחות של חתולי-רחוב באזור מסוים עלול, בנסיבות מסוימות, להגדיל את הסיכון לבני-אדם בשל התרבותם הקלה של מכרסמים נושאי-מחלות. שנית, לא עלה בידי המשיבים לשכנע כי בכל המקרים לא ניתן לנקוט אמצעים חלופיים להשגת תכליות הנוהל, שיהיו קלים מהמתה.



בכל האמור די להקים חשש, כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי-רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה. היא שקולה לנקיטת מדיניות שתוצאתה המעשית היא, למצער, דילול אוכלוסיית החתולים, וזאת בניגוד לטענת המשיב כי זו אינה מדיניותו, ואף בלא שמדיניות כזאת מבוססת על נתונים מקצועיים, כנדרש.



הנוהל הקיים דורש איפוא תיקון והשלמה. על המשיב לתקנו ולהשלימו, כך שהנוהל ישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה.

שמפניה • 17 בנוב׳ 2007

בבג"ץ ישבו:
נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון אחרי דורית בייניש אשר גרוניס והשופטת דליה דורנר.
אפשר לסמוך עליהם שהם בדקו לפני שפסקו נגד צב"ח ת"א. קראו מה הם כתבו.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 18 בנוב׳ 2007

שמפניה יקרה,

איפה ראית שלא מאמינה לכן?
או שמצדדת באגודה כזו או אחרת?
פשוט נתתי דוגמאות על איזורי בלבד, מבלי לצדד באגודה כזו או אחרת.
אגב טורי יקירה,
לא דיברתי על מס' כלבים בכלוב אשר עורר בי טעם לפגם,
הרי כמעט בכל שנות חיי גדלתי עם כלבים בביתי אשר תמיד אומצו דרך האגודות,
דיברתי דווקא על יחס העובדים אליהם, ועל מצבם הגופני.
לעניות דעתי?
יש בהחלט לחייב את השרותים הווטרינרים לטפל ולחסן כל כלב ללא בעלים,
ולו רק בשם האנושיות שבנו בתור בני אדם. (:

Kate McCannon • 18 בנוב׳ 2007

לא יודעת, אז לא יכולה לשלול את דברייך. אין לי מושג באיזה סניף מדובר.
אני מעדיפה להתייחס לנושא השני שדיברת עליו, נושא הטיפול בבע"ח ללא בעלים.
אני חושבת שמעבר לזה, יש לחייב סירוס של כל כלב ללא תעודות שמגיע לחיסון, ולא רק כלבים "מסוכנים".
כך בתוך מעט שנים יהיה אפשר לחוש בשינוי קיצוני במצב בכלבים בארץ.
ובאשר לכלבים מסוכנים, חושבת שצריך להוציא רשיון מיוחד לגידול כלב כזה, לא כי אני חושבת שזה כלב מסוכן אלא כי אנשים משתמשים בו למטרות שליליות. גם אקדח לא מסוכן אם לא מנצלים אותו...
הכלב שלי למשל מקסים. פיטבול. אבל גודל נכון ואני לא חוששת מדברים שהוא מסוגל פיזית לעשות. אני יודעת שהוא פשוט לא יעשה.
חתולים, גורים וטף. כולם מתקבלים בברכה ויכולים להוציא לו אוכל מהפה בברכה.

אבל... מדינה אימפוטנטית.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 18 בנוב׳ 2007

את כל כך צודקת.
גם לדעתי, אין כלבים מסוכנים-יש אנשים מסוכנים!!!
אני אישית מכירה אנשים המגדלים רוטוויאלרים או דוברמנים (2 סוגי כלבים הנחשבים
כביכול לכלבי תקיפה ומסוכנים) והם מתנהגים כמו גורים או במקרה "התוקפני" שלהם כמו
חתלתולים.
הכל תלוי בחינוך אותו מקנים אנשים לבעלי החיים (קצת דומה לחינוך שהם מקנים לילדיהם).
ולגבי הסירוס ו/או העיקור לבעלי חיים ללא בעלים,אני בהחלט חושבת
שכך צריך להיעשות בכל מדינה מתוקנת, אך אנו חיים בישראל,
והדבר היחידי שהיא יכולה לתקן זה את חשבון הבנק שלה (לטובתה כמובן).

זה פשוט נורא ואיום

שלומציון • 18 בנוב׳ 2007

זה כמו סיוט שחוזר על עצמו .
האנשים האלה כבר עמדו בפני שופט ב-98 והנה הם עדיין פה גם היום .
מי שמכיר אותי יודע טוב שאני בעד המתת חסד . אבל פה לא מדובר בהמתת חסד .
פה מדובר ברצח שיטתי של אנשים שהחליטו לערוך דילול באוכלוסיה שאינה נראית להם .

האמת , שבעניין בע"ח אני לא מכירה שום עמותה או אגודה שאינה מבצעת המתת חסד
במקרה ומתברר שזהו הפתרון היחיד .
פה מדובר על אנשים שמראש יוצאים לרחובות בשביל להרוג .
איך לא מנעו מהאנשים האלה לעבוד בסביבת חיות בסיבוב הקודם בבית המשפט , עדיין לא ברור לי .

ואני לא מפסיקה להיזכר בנעמה מגיעה עם הטנדר עמוס הכלובים שלה ומשכנעת בנועם שאפשר
לקרוא לה גם אם החתול לא ממש חולה . היא תיקח כל חתול . אלוהים אדירים . איך יכול להיות שמישהו אוהב ככה חיות ?

Re: המתת חסד??

נוריתE • 18 בנוב׳ 2007

ואז גם שיעשו שירותרום ומסע התרמות למען החיות
כדי שיהיה איך להאכיל אותן ואיפה לשכן ולשם מיסים חשמל מיים משכורות
ועוד, ובכלל לבנות כזה מקום.

נו באמת.

נוריתE • 18 בנוב׳ 2007

כל אדם שמוסר את הכלב שלו לצער בעלי חיים יודע שהוא יומת מתי שהוא,
אבל זה ל א מונע מהם למסור אותם
כל אדם,שנותן לכלב שלו להסתובב לבד ברחוב, יודע שיש אפשרות שהוא ילקח למכלאה,אבל זה לא מונע אותם מלתת להם להסתובב לבד ברחוב

אצלי בשכונה ובסביבה,עוד לא ראיתי מבצע איסוף וחיסול חתולים נירחב.

אבל כשעוד היה סניף של צב''ח לא רחוק מהביית שלי, והייתי הולכת לשם כל שנה כשהייתי צעירה
לחסן את הכלבים, ראיתי שמה תמיד,אוסף חתולים חולים ומיסכנים שטיפלו בהם
וכלבים בהשגחה של אנשים אוהבים איכפתיים ודואגים,משם גם לקחתי את הכלב הבוגר שלי.
אבל לפני כמה שנים, הסניף נסגר מחוסר תקציב.
המכלאות של צב''ח בכל מקום, מפוצצות עד אימה ואין ברירה אלא להמית ולדלל את האוכלוסיה שמה
אבל מי אחראי למצב הזה? אלו שמקבלים או אילו שזורקים את החיות שלהם לשם?

שוב, אני אגיד
כל כלב שיאומץ או לחלופין,שלא יימסר
לא יומת.

Re: המתת חסד?

שמפניה • 18 בנוב׳ 2007

ההבדל הגדול בין ההשקפות של צב"ח ת"א ושאר העמותות הוא בהשקפה של "המתת חסד".

צב"ח ת"א לא מסתירים את ההשקפה שכל בעל חיים שחי ברחוב יותר טוב להרוג מלהשאיר בחיים כי הוא סובל אבל חתולי רחוב מסתדרים ברחובות כמו שהיונים מסתדרות בשמים ואין אנשים שלוקחים תתי מקלע ומתחילים להרוג את כל הציפורים והיונים כדי למנוע מהם סבל בעולם הזה.

צב"ח ת"א מקורב לארגון PETA העולמי שההשקפה שלו היא שהמוות יותר טוב מהחיים להרבה בעלי חיים.
"המתת חסד" היא דבר בעיתי כי היו אנשים ועמים שחשבו שצריך להמית מפגרים ונכים והאסקימוסים היו שמים כל מבוגר מעל גיל 50 כדי שימות "מיתת חסד".

את לא ראית לידך מבצע איסוף חתולים מואכלים אבל מאכילי חתולים מדווחים על תפיסות. תלוי באיזו עיר את גרה.

בית המשפט העליון ראה והוא בודק מה שהוא כותב. הבגץ מצוטט בהודעות שלי.

בית המשפט העליון דרש לא להתערב בחיים של בעלי החיים שיכולים להסתדר בעצמם בטבע ולא להרוג אותם.
"המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה. "

אסור לאסוף חתולי רחוב שאנשים מאכילים ולהרוג אותם כי פעם הם יכולים לרעוב ופעם הם יכולים לחלות. גם בני אדם כשיזדקנו יכולים לחלות ולא הורגים אותם בהמתת חסד מראש כדי למנוע מהם את סבל החיים.

העמותות דרשו להכריח בחוק לעקר ולסרס את כל הכלבים, גם בבעלות פרטית, כי יש מספיק כלבים נטושים שמחפשים בית ומי שדחוף לו להביא גורי כלבים לעולם יוכל להוציא רשיון.
ברישיונות יכולים לבדוק כמה גורים יביאו ואם יש להם בתים מוזמנים. ההצעה לא התקבלה בלחץ הדתיים, שלא מוכנים לחובה לסרס כי הסרוס הוא בניגוד לדת.

במקום להוציא ים כסף על לכידת ואחזקת כלבים יכלו לתת רשיונות לגורים ולעקר ולסרס את השאר ולא היו צריכים להרוג כלבים אבל בישראל הכל פוליטיקה.

אישרו 30% תמיכה ממשלתית בעיקור וסירוס אבל בלי חובה לעקר ולסרס כלבים ימשיכו להביא גורים כל שנה ו30% להמלטה של חמישה גורים עולה יותר מעיקור וסרוס מלא לכלב או כלבה אחת.

גם פוליטיקה, גם חלם וגם בזבוז כסף.