צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הימור (סיפור בהמשכים)

Mooooon
לפני 17 שנים • 27 בנוב׳ 2007

הימור (סיפור בהמשכים)

Mooooon • 27 בנוב׳ 2007
חלק א'

היא שכבה מקופלת במזוודה. ידייה אזוקות מאחרי גבה, רגלייה קשורות בקרסוליים ובברכיים, על פנייה – מחסום פה. עינייה היו עצומות וקשורות במה שהוא, היא אפילו לא היתה בטוחה במה. אולי נייר דבק. לפי הטלטלות היא היתה בטוחה שהיא בתנועה, מוסעת במכונית.

הוא הגיעה לפני כרבע שעה, אם תחושת הזמן עדיין לא בגדה בה. הוא לא ביזבז זמן. שליח פדקס הביא קופסת קרטון עוד בצהריים, בה היה ציוד שמסוגו היה לה מלאי לא קטן פרטי משלה. הציוד הבנאלי העלה חיוך בוז קל על פניה. כמה סטים של אזיקי עור, מחסום פה. ופתק. “הלבישי את הכל, והמתיני להגעתי בתשע בערב" נאמר בו בלשון לקונית. לפני כן, כשהתכתבו במחשב, הוא עשה רושם של בעל מעוף מחשבתי והבטיח חוויה שונה. אבל לפי הציוד הבנאלי, היא כבר לא היתה בטוחה שהוא מסוגל לעמוד בהבטחה זו. היא עשתה כדבריו וחיכתה לו, מקווה שזה לא הולך להיות עוד ערב מבוזבז.

בדיוק בתשע הוא דפק בדלת. היא פחתה בלי מילים. גבר בשנות הארבעים, שמעולם לא ראתה קודם. “שלום טרוייה" אמר, מבטא נכון את הכינוי שלה. הוא הביא עמו מזוודה גדולה, שגרמה לליבה להחסיר פעימה. "למה המזזודה" תהתה בלב. הוא לא נידב הסברים. בלי דיבורים כל שהם הוא קשר את ידייה ורגלייה. פתח את המזוודה, שהתגלתה כריקה. קשר את עינייה. “אל תכנסי ללחץ, אנחנו יוצאים לנסיעה של כחצי שעה" אמר. ליבה החל לדפוק המהירות. הוא הרים אותה והניחה במזוודה, מנחה את גופה להתקפל. כששמעה את רוכסן נסגר, החל ליבה להלום בפראות, לחץ כמעט בלתי נשלט שטף אותה והיא השמיעה יבבה קלה. אם הבחין בכך או לא, היא לא זכתה לתגובה כל שהיא. כעבור זמן קצר התרוממה המזוודה והחלה להתגלגל על הריצפה.

כשחושים אחדים חסומים, חושים אחרים מתחדדים לעין ארוך. עכשיו היתה זו שעתן היפה של השמיעה ושל האוזן בתיכונה. ודמיונה שהשלים את החסר. קליק בודד של גלגלים - המזוודה התגלגלה מעבר למפתן הדלת. טריקת הדלת. גליגול נוסף בחדר מדרגות. מעלית. לובי הבניין בו היא גרה. גלגול קופצני על המדרכה. קור הסתו מעורב עם קור הפחד שלה. עצירה. קול פתיחת דלת המכונית. קול פתיחת דלת נוסף – שונה הפעם. ליבה הלם שוב, הוא פתח את תא המטען! המזוודה הונפה ונחתה על רצפת תא המטען. ליבה זינק, דפיקותיו הלמו בראשה כמו פטיש. דלת התא נטרקה בחוזקה, שולחת גל הלם באוויר התא. היא רצתה לצרוח. רק בדיעבד נעשתה מודעת לכך שהמכונית כבר בתנועה.

היא שאלה את עצמה האם היא הולכת להיחנק כאן. כנראה שלא. אולי הוא לא סגר את הרוכסן עד הסוף, אולי היו פתחים אחרים במזוודה, אך היא לא הרגישה מחנק. חוץ ממחנק הלחץ הנפשי בו היתה שרוייה. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי. אחרת עוד תמותי מפחד. תרגעי. קבלת מה שבקשת, לא ? עכשיו תהיהי בשקט. הוא אמר – חצי שעה. תרגעי” נסיונות הרגעה עזרו במקצת, ליבה הפסיק להלום. היא רוקנה את ראשה ממחשבות. היה קר.
אך המחשבות חזרו בהדרגה, דימויים מאיימים על אפשרויות סיום רעות במיוחד.
דימוי הראשון היה של עצירה על גשר גבוה. המזוודה הנגררת ומונפת מעבר למעקה. היא דמיינה את האובדן הפתאומי של חוש התמצאות בעת הנפילה מטה, כלואה במזוודה. ואז ה- “בום". ברררר. היא הכריחה את מוחה לעבור למחשבה אחרת. אבל זאת לא היתה טובה יותר. כעת דמיינה את המכונית ננטשת בפינת חניון שכוח אל. היא הצטמררה שוב. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי". מוחה עבר לנסח מודעות אבל. “אישה נמצא מתה ...” לא, לא. “עורכת דין צעירה נמצא ...” לא. “עורכת דין צעירה ויפיפיה נמצא ללא רוח חיים ...”. כן! הגירסה הזאת היתה מוצלחת ביותר. היא חייכה, שינייה מתהדקות על כדור הגומי בפיה. היא הצליחה להצחיק את עצמה, וכעת נשטפה בעליצות מוזרה המהולה באופוריה.
נמשכת{משויכת}
לפני 16 שנים • 30 בנוב׳ 2007

Re: הימור (סיפור בהמשכים)

נמשכת{משויכת} • 30 בנוב׳ 2007
IO moon כתב/ה:
חלק א'

היא שכבה מקופלת במזוודה. ידייה אזוקות מאחרי גבה, רגלייה קשורות בקרסוליים ובברכיים, על פנייה – מחסום פה. עינייה היו עצומות וקשורות במה שהוא, היא אפילו לא היתה בטוחה במה. אולי נייר דבק. לפי הטלטלות היא היתה בטוחה שהיא בתנועה, מוסעת במכונית.

הוא הגיעה לפני כרבע שעה, אם תחושת הזמן עדיין לא בגדה בה. הוא לא ביזבז זמן. שליח פדקס הביא קופסת קרטון עוד בצהריים, בה היה ציוד שמסוגו היה לה מלאי לא קטן פרטי משלה. הציוד הבנאלי העלה חיוך בוז קל על פניה. כמה סטים של אזיקי עור, מחסום פה. ופתק. “הלבישי את הכל, והמתיני להגעתי בתשע בערב" נאמר בו בלשון לקונית. לפני כן, כשהתכתבו במחשב, הוא עשה רושם של בעל מעוף מחשבתי והבטיח חוויה שונה. אבל לפי הציוד הבנאלי, היא כבר לא היתה בטוחה שהוא מסוגל לעמוד בהבטחה זו. היא עשתה כדבריו וחיכתה לו, מקווה שזה לא הולך להיות עוד ערב מבוזבז.

בדיוק בתשע הוא דפק בדלת. היא פחתה בלי מילים. גבר בשנות הארבעים, שמעולם לא ראתה קודם. “שלום טרוייה" אמר, מבטא נכון את הכינוי שלה. הוא הביא עמו מזוודה גדולה, שגרמה לליבה להחסיר פעימה. "למה המזזודה" תהתה בלב. הוא לא נידב הסברים. בלי דיבורים כל שהם הוא קשר את ידייה ורגלייה. פתח את המזוודה, שהתגלתה כריקה. קשר את עינייה. “אל תכנסי ללחץ, אנחנו יוצאים לנסיעה של כחצי שעה" אמר. ליבה החל לדפוק המהירות. הוא הרים אותה והניחה במזוודה, מנחה את גופה להתקפל. כששמעה את רוכסן נסגר, החל ליבה להלום בפראות, לחץ כמעט בלתי נשלט שטף אותה והיא השמיעה יבבה קלה. אם הבחין בכך או לא, היא לא זכתה לתגובה כל שהיא. כעבור זמן קצר התרוממה המזוודה והחלה להתגלגל על הריצפה.

כשחושים אחדים חסומים, חושים אחרים מתחדדים לעין ארוך. עכשיו היתה זו שעתן היפה של השמיעה ושל האוזן בתיכונה. ודמיונה שהשלים את החסר. קליק בודד של גלגלים - המזוודה התגלגלה מעבר למפתן הדלת. טריקת הדלת. גליגול נוסף בחדר מדרגות. מעלית. לובי הבניין בו היא גרה. גלגול קופצני על המדרכה. קור הסתו מעורב עם קור הפחד שלה. עצירה. קול פתיחת דלת המכונית. קול פתיחת דלת נוסף – שונה הפעם. ליבה הלם שוב, הוא פתח את תא המטען! המזוודה הונפה ונחתה על רצפת תא המטען. ליבה זינק, דפיקותיו הלמו בראשה כמו פטיש. דלת התא נטרקה בחוזקה, שולחת גל הלם באוויר התא. היא רצתה לצרוח. רק בדיעבד נעשתה מודעת לכך שהמכונית כבר בתנועה.

היא שאלה את עצמה האם היא הולכת להיחנק כאן. כנראה שלא. אולי הוא לא סגר את הרוכסן עד הסוף, אולי היו פתחים אחרים במזוודה, אך היא לא הרגישה מחנק. חוץ ממחנק הלחץ הנפשי בו היתה שרוייה. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי. אחרת עוד תמותי מפחד. תרגעי. קבלת מה שבקשת, לא ? עכשיו תהיהי בשקט. הוא אמר – חצי שעה. תרגעי” נסיונות הרגעה עזרו במקצת, ליבה הפסיק להלום. היא רוקנה את ראשה ממחשבות. היה קר.
אך המחשבות חזרו בהדרגה, דימויים מאיימים על אפשרויות סיום רעות במיוחד.
דימוי הראשון היה של עצירה על גשר גבוה. המזוודה הנגררת ומונפת מעבר למעקה. היא דמיינה את האובדן הפתאומי של חוש התמצאות בעת הנפילה מטה, כלואה במזוודה. ואז ה- “בום". ברררר. היא הכריחה את מוחה לעבור למחשבה אחרת. אבל זאת לא היתה טובה יותר. כעת דמיינה את המכונית ננטשת בפינת חניון שכוח אל. היא הצטמררה שוב. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי". מוחה עבר לנסח מודעות אבל. “אישה נמצא מתה ...” לא, לא. “עורכת דין צעירה נמצא ...” לא. “עורכת דין צעירה ויפיפיה נמצא ללא רוח חיים ...”. כן! הגירסה הזאת היתה מוצלחת ביותר. היא חייכה, שינייה מתהדקות על כדור הגומי בפיה. היא הצליחה להצחיק את עצמה, וכעת נשטפה בעליצות מוזרה המהולה באופוריה.


ומה ההמשך?
קליבר​(שולט)
לפני 16 שנים • 30 בנוב׳ 2007

איך יהיה המשך ?

קליבר​(שולט) • 30 בנוב׳ 2007
היא במזוודה , איך היא יכולה לכתוב ?
נמשכת{משויכת}
לפני 16 שנים • 30 בנוב׳ 2007

Re: איך יהיה המשך ?

נמשכת{משויכת} • 30 בנוב׳ 2007
קליבר כתב/ה:
היא במזוודה , איך היא יכולה לכתוב ?


צודק. צחקתי המון בזכותך אך עלה בדעתי שכמו שהיא המשיכה לכתוב
כשהיא בתוך המזוודה שתמשיך את הסיפור אי אפשר להשאיר אותי במתח כזה
קליבר​(שולט)
לפני 16 שנים • 30 בנוב׳ 2007

Re: איך יהיה המשך ?

קליבר​(שולט) • 30 בנוב׳ 2007
נמשכת כתב/ה:
קליבר כתב/ה:
היא במזוודה , איך היא יכולה לכתוב ?


צודק. צחקתי המון בזכותך אך עלה בדעתי שכמו שהיא המשיכה לכתוב
כשהיא בתוך המזוודה שתמשיך את הסיפור אי אפשר להשאיר אותי במתח כזה


אני [B]לא מבין , אני כזזה רציני ואנשים צוחקים ממה שאני כותב ? [/B]
בקיצור .. אם היה לך טוב ואפילו לרגע בזכותי , אז תודה לך .
נמשכת{משויכת}
לפני 16 שנים • 30 בנוב׳ 2007

Re: איך יהיה המשך ?

נמשכת{משויכת} • 30 בנוב׳ 2007
אני [B]לא מבין , אני כזזה רציני ואנשים צוחקים ממה שאני כותב ? [/B]
בקיצור .. אם היה לך טוב ואפילו לרגע בזכותי , אז תודה לך . [/quote]

זה פשוט בגלל שיש לך פרצוף חייכן כל הזמן שלוקחים אותך בצחוק
בהחלט היה ותודה לך
Mooooon
לפני 16 שנים • 4 בדצמ׳ 2007

חלק ב'

Mooooon • 4 בדצמ׳ 2007
דימוים אחרים הופעיו – הפעם נעימים יותר. היא דמיינה את עצמה כעובר ואת המזוודה כרחם בה היא שמורה בבטחה. העובר יצא בקרוב לגלות עולם חדש. אילו רק לא היה כל כך קר.
המכונית בלמה, פנתה חדות והחלה לרדת. הצליל השתנה, לפי ההד הם נסעו כעת בתוך מבנה – מנהרה או חניון. בסוף נעצרה. “הנה זה בא", חשבה. קול פתיחת הדלת, ואז קול פתיחת התא. היא עצרה את נשימתה לרגע. המזוודה הונפה והועמדה. גלגול. מעלית. גלגול על מה שהוא רך, על השטיח ? והנה הוא פותח את רוכסן המכסה. הוא הוציא והעמיד אותה, מגע ידיו על עורה החשוף מעביר בה צמרמורת. גפיה הרדומים והקפואים נענו אך בקושי.

היה חום נעים במקום בו נמצא. היא משכה באפה, מנסה לזהות את מהות המקום. הריח לא היה נכון. היא צפתה לריח של מרתף, ריח נרות, עור ולטקס, ריח של זיעה וזרע. ריח של שעה מאוחרת בלילה ושל התלהבות גברית. אך היא הריחה יום עבודה ומשרד. רגליה היחפות עמדו על שטיח. מה לעזעזל הוא עושה ? הוא שיחרר את רגליה והוריד את כיסוי העיניים. היא מצמצה, המנסה להסתגל לאור החזק. אכן היתה במשרד, ליתר דיוק - בחדר ישיבות גדול, עם רצפה המכוסה שטיח, שולחן ישיבות וכסאות, ארונות, מסך, מקרן. קיר פנימי מזכוכית אטומה. אבל הקיר החיצוני היה חלון אחד גדול. היא הביטה, המומה, אל עבר צידו האחר של הרחוב, בו עמדו בנייני משרדים עם המון חלונות והמון המון אנשים. היא הרגישה כמו בחלון ראווה ענקי שסביבו תאי צפייה. הרחק למטה ברחוב זרמה התנועה.

האנשים בבניין הסמוך כבר הבחינו בה. היו כמה שעמדו ליד החלון וצפו. מה מחזיקה האישה ההיא ביד – מצלמה ? היא נשטפה בגלי חום של המבוכה. תגובתה האינסטינקטיבית היתה להתרחק מהחלון ולהסתתר מהמבטים. מאוחר מדי, הוא כבר קשר את רגליה לווים ברצפה. ואז קשר את ידיה עם שלשלאות, לווים בתקרה. היא עמדה כמו דגם בתצוגה, קשורה וחסומת פה, מוארת היטב, מול הקהל שהביט בה ממאות חלונות של הבניינים הסמוכים. הוא יצא מהחדר, משאיר אותה לבדה בתצוגה הבלתי אפשרית. היא רצתה להתאדות. אילו לא היה מסיר את כיסוי העיניים, לא היתה מודעת לחשיפה. כעת הבינה שהסיר אותו בכוונה, כדי להביך אותה. גם אם לא היתה קשורה, לא יכלה להסתלק. וכי לאן תלך ככה ערומה. הוא העמיד אותה במצב בו לא היתה לה שליטה על הנעשה.

היא לא היתה בטוחה כמה זמן עמדה ככה. זמן ארוך דיו כדי שחלק מהצופים, נשים בעיקר, יאבדו עניין ויתרחקו מהחלונות, חוזרים לעניניהם. הוא נכנס, פתח את אחד הארונות ושלף שוט. אפה הריח לימון. השוט גרם לה לחייך, בלבה. היה זה שוט זנבות. מסתבר שהוא לא ידע עליה הכל, חשבה. והנה פרט מידע קטן עלי – עם שוט כזה תוכל בקושי לדגדג את לי את סף הכאב. גם אם תשקיע את כל הכוח, יהיה זה לא יותר מליטוף.
הוא הצליף בה בגב, ברגליים, בטן וחזה, המכות הרכות גורמות לעורה אודם קל והרגשת ליטוף נעימה. היא הרגישה שהשליטה חוזרת אליה, היא שוב נמצאה בתחום המוכר. היא חשה בוז על אי יכולתו לגרום לה כאב אמיתי, והיה זה רגש מרגיע אחרי רצף הארועים דרכם הוביל אותה עד כה.

אבל אז הוא נגש שוב לארון ושלף בקבוק קטן מלא בנוזל שקוף בעל גוון צהוב. הוא מילא את כף ידו בנוזל. ריח לימון. לפתע קלטה מה הוא מתכוון לעשות. היא צרחה והשתוללה כנגד האזיקים, מנסה למנוע את המהלך. מאוחר מדי, כף ידו המלא במיץ לימון עיסה את גבה, רגליה והחזה. היתה תחושה רגעית על קרירות, ואז עורה החל לבעור. מבוהלת וכואבת היא צרחה דרך מחסום הפה. עורה צרב ובער, כאילו העלו אותה על מוקד. "אז ככה הרגישו המכשפות בימי הביניים" – מחשבה מוזרה התגנבה למוחה ההיסטרי. לפתע נחתה עליה הצלפה, מאותו השוט זנבות בו זילזלה קודם. ההצלפה לא היתה חזקה, אך הכאב היה עז, כאילו השוט עצמו עלה בלהבות. היא צרחה שוב ושוב, גם מכאב, וגם כדי לרסן את אדונה. אדונה ? ממתי התחילה לקרא לו אדון ?
נמשכת{משויכת}
לפני 16 שנים • 4 בדצמ׳ 2007

Re: חלק ב'

נמשכת{משויכת} • 4 בדצמ׳ 2007
מאוד יפה נהנתי ומחכה להמשך
Mooooon
לפני 16 שנים • 5 בדצמ׳ 2007

Re: יפה מאוד

Mooooon • 5 בדצמ׳ 2007
נמשכת כתב/ה:
מאוד יפה נהנתי ומחכה להמשך


תודה