כמעט סיפור שליטה

כמעט סיפור שליטה

הפולניה​(אחרת) • 10 בדצמ׳ 2007

משוגע מאהבה
את ההופעה הראשונה שלה כנערה מאורסת שטבעת יהלום יקרה ונוצצת מעטרת את אצבעה, וידה שלובה בידו של בעלה לעתיד, עשתה נוגה בחתונת בת דודתה.
זו הייתה חתונה גדולה, רועשת וראוותנית, החתונה שלנו תהיה בדיוק כזו ואולי אפילו נוצצת מעט יותר.
הסתובבנו בין האורחים, מציגים את הזוגיות הפורחת שלנו לראווה, אבל אושרה של נוגה לא היה שלם עדיין, היא המתינה למישהו מיוחד והנה הוא הופיע - גבר גבוה, רחב כתפיים, בעל עיניים כחולות ושיער שחור ארוך קשור על עורפו.
"וזה שביט, אחי הגדול." הציגה אותו נוגה בפני קורנת מאושר, "שביט, זה דולב. אנחנו מאורסים."
רק אלוהים יודע מה הוא חשב, אבל הוא שמר על הבעה רגועה, חייך אלי בנימוס, הביט ישר בעיני, אמר נעים מאוד והושיט לי את ידו ללחיצה. הוא מעך את אצבעותיי בכוח, ידו - יציבה וחזקה -משדרת לי בלי מילים להמשיך בהצגה ולא לפשל. ידי שלי לעומת זאת רטטה והזיעה למרות שציפיתי לרגע הזה מזה זמן רב.
נוגה כמובן לא שמה לב לכלום. היא פרחה מאושר, כולם ציינו שהיא מעולם לא נראתה יפה ועליזה כל כך. היין ששתתה גרם לעיניה הכחולות היפות לזהור וללחייה החיוורות מטבען להווריד.
הוצגתי בפני כל כמו שלל ציד משובח - הוריה, חבריה, קרובי משפחתה - כולם התבשרו שאנחנו מאורסים ושהחתונה הבאה במשפחה תהיה שלנו.
חייכתי, לחצתי ידיים, הפגנתי חיבה מלאת כבוד אל ארוסתי היפה והמאושרת, נימוסים נאים כלפי משפחתה והתנהגות כללית של צעיר מבית טוב שמשתוקק להשתדך ולהפוך לבעל בעמיו, בעלה של נוגה, אחותו הקטנה של שביט.
שוב ושוב סיפרתי איך נפגשנו לפני כמה חודשים בקפיטריה של האוניברסיטה, ואיך, ברגע שעיני נתקלו בעיניה הכחולות היפות, ידעתי שהבחורה המדהימה הזו עם השער השחור החלק והחיוך היפה תהיה אשתי. "יש לי חולשה לעיניים כחולות ושיער שחור." המתקתי סוד באוזני אימא שלה, חברותיה ואפילו סבתה החרשת למחצה.
איש לא יכול היה לבוא בטענות כלפי, הייתי מושלם בתפקיד החתן המיועד, המאוהב והמאושר.
רק כשהחלו הריקודים יכולתי לחמוק בחסות הרעש והמהומה לשירותים. הלכתי ישר לשירותי הנכים. אם היה איזה נכה שנזקק לנקביו בחתונה ההיא הוא נאלץ למצוא סידור אחר כי אני ושביט שהמתין לי בפנים כמו שידעתי שיעשה תפסנו את השירותים למשך זמן רב.
"תכננת את זה." הוא תקף אותי מיד כשסגרתי את הדלת מאחורי, והדף אותי בזעם לעבר הקיר. הידית שנועדה לעזור לנכה חסר ישע להרים את עצמו מהאסלה התחפרה בגבי והכאיבה לי. הבלגתי, מה לי כאב חסר חשיבות כששביט עומד לידי, מניח לי לטבוע בעיניו הכחולות ולגעת בו.
"אף אחד לא מתכנן להתאהב שביט, זה משהו שפשוט קורה ודי, ראיתי אותה, היא ראתה אותי, זה הספיק."
"ולא ידעת שהיא אחותי?"
"עד שגיליתי את זה כבר היה מאוחר מידי."
"אף פעם לא מאוחר מידי, אתה עדיין יכול להתחרט, להגיד ששינית את דעתך ולהיפרד ממנה."
"ולשבור לה את הלב?"
"היא תתגבר על זה."
"ואם לא? ומה אם הפעם היא כן תצליח להתאבד? והתינוק, מה יהיה איתו?"
"תינוק?" עיניו התרחבו בזוועה, "הכנסת את אחותי להיריון?" נחת אגרופו בבטני, משלח אותי לרצפה. שכבתי לרגליו, משתעל ונאנק, מתאפק לא להקיא.
הוא משך אותי כלפי מעלה והושיב אותי על האסלה הסגורה כך שראשי היה בגובה חגורתו. "איך יכולת לעשות את לי את זה דולב? לעזאזל אתך, חשבתי שאתה אוהב אותי, איך יכולת לזיין את אחותי?"
"ככה זה כשאוהבים." השענתי את מצחי על הבליטה המרומזת במכנסיו השחורים והדקים, מרגיש איך היא גדלה ומתקשה כנגד פני.
הוא אחז בכוח בעורפי, משך אותי אליו וחתם את פי בנשיקה פוצעת, נושך את שפתי, תולש מעלי את מכנסי ותחתוני, מסובב אותי בגבי אליו, הודף אותי בגסות לקיר החלקלק והקריר וחודר לתוכי בכוח, מכאיב לי בכוונה, ידו על פי, חוסמת את גניחותיי.
"אם תתחתן איתה אני אצא מהארון ואספר לכולם שאני הומו." התנשף באוזני בעוד אברו הולם בתוכי, "אני אגור לידך ואתה תדע שאני מביא אלי גברים ומזדיין איתם בזמן שאתה נמצא במיטה עם אחותי. זה מה שרצית?"
"מה שרציתי זה להיות קרוב אליך."
"דרך אחותי?"
"היא נורא דומה לך, אותם עיניים, אותו שיער, יש לכם אפילו ריח דומה."
"אבל היא לא אני."
"היא הדבר הכי קרוב אליך שיכולתי להגיע אליו."
"אתה משוגע דולב."
"משוגע מאהבה אליך."
הוא גיחך. "אהבה?" קולו קר, לועג, שביט לא מאמין באהבה.
"כן, אהבה. היא כן קיימת, גם אם אני צריך להתחתן עם אחותך כדי להוכיח לך את זה."
"אלוהים ישמור." הוא לוחש ומתמוטט על גופי, רועד. בזמן הזיון הוא נשך את כתפי, וידיו השאירו סימנים על מותני. הלילה אני צריך לזכור לא להדליק את האור לפני שאכנס למיטה עם נוגה.
שביט נשך את תנוך אוזני בין שיניו, וכאב חריף ומתוק עבר בגופי, יורד עד לחלצי ומעורר אותם שוב. "אם לא תהיה טוב אליה יהיה לך עסק איתי דולב." לחש באוזני.
"אני יודע." משכתי את כפו אלי, מהדק אותה אל הזין הזקוף שלי.
הוא סובב אותי אליו, נועץ בי מבט פרא. "אם אתה חושב שאני אזיין את הבעל של אחותי אתה מטורף. התכוונתי שאני אכה אותך אם ... אם אני לא אראה אותה מחייכת ומאושרת."
"כדי להכות אותי תצטרך לגעת בי, בשבילי זה מספיק."
האור הכחול הנורה מעיניו שרף את אישוני. "אתה תאמלל את אימא של הילד שלך כדי שאני אגע בך?" שאל בלחש, פיו קרוב לפי.
עצמתי את עיני. "אני מקווה שלא יהיה צורך בזה." עניתי, שפתי מברישות את שפתיו.
"אתה מטורף על כל הראש." נכנע שביט ונישק אותי, הפעם בעדינות, "אתה פשוט משוגע דולב."
"אנחנו לא יכולים למצוא איזה סידור שביט?" רעד קולי ודמעות פרצו מעיני.
"סידור? איזה סידור?"
"לא יודע, מה שתגיד, רק תן לי לראות אותך מידי פעם, לאהוב אותך." צנחתי על ברכי וטמנתי את פני בחלציו הלחים, "ל... להעריץ אותך." לחשתי לתוך שיער ערוותו השחור והמתולתל שהסתלסל בתלתלים קטנים ומבריקים על רקע עורו הלבן, בדיוק כמו אצל אחותו.
הוא התיישב על האסלה והניח ברוך את ידו על עורפי, מעביר בי צמרמורת עונג. "בסדר." אמר בהכנעה, "אני... אנחנו ... נמצא איזה סידור בתנאי שתבטיח לי להיות טוב אליה כל ימי חייה. אתה מבטיח לי דולב?"
הרמתי אליו את מבטי. "אני מבטיח."
הוא משך אותי אליו ועזר לי לרכוס את מכנסי ואחר כך הניח לי לעזור לו להסתדר ולסרק את שערו, ולא מחה כשחיבקתי אותו ונישקתי את לחיו לפני שיצאנו החוצה.
למזלנו איש לא הבחין איך חמקנו משם יחד ועלינו חזרה לאולם. לפני שנפרדנו, הוא כדי לרקוד עם אימו, ואני עם אחותו, לחץ שוב את ידי, הפעם בעדינות, ונעץ בי מבט חודר. "תזכור שהבטחת." נעו שפתיו בלי קול.
"אני זוכר." עניתי והלכתי לחפש את ארוסתי כחולת העיניים.

אפילוג
שביט לא הספיק לצאת מהארון כמו שרצה, הוא נהרג כמה שבועות לפני שבנינו נולד. זו הייתה תאונת דרכים, אחת מאותן תאונות שאי אפשר להסביר, אבל מתרחשות מידי פעם.
נוגה התמוטטה מרוב יגון וסירבה לקרוא לילד בשמו, ולכן קראנו לו כוכב. הלידה הייתה קשה והיא מעולם לא חזרה לעצמה אחריה. כיום היא מאושפזת במוסד לפגועי נפש ויוצאת ממנו רק לביקורים קצרים, כל נטל הטיפול בילד הוא עלי.
הוריה שנטל האסון הכפול הזקין אותם בבת אחת אמרו, לפני שנפטרו בזה אחר זה, שהפעוט מזכיר להפליא את שביט.
כיום אני מגדל לבד את בני היפה, כחול העיניים ושחור השיער, וכולם מתפעלים מהצורה בה אני מטפל בנוגה וממשיך לדאוג לה למרות שהיא כבר לא יודעת מי אני.
אנשים שואלים אותי למה אני מתעקש להמשיך להיות נשוי לנוגה, ולטפל בה למרות שברור שמצבה חסר תקווה. אפילו קרובי משפחתה נדים לי כשאני אומר שהבטחתי לטפל בה עד סוף ימיה.
"אתה משוגע." הם אומרים ואני מביט בעיניו של שביט המציצות אלי מפניו של בני ומסכים - אני משוגע, משוגע מאהבה.

מעניין.

kael • 12 בדצמ׳ 2007

חביב.

k

תודה.

הפולניה​(אחרת) • 12 בדצמ׳ 2007

Lady Mod​(שולטת) • 12 בדצמ׳ 2007

אכן חביב : )