הימור המשולש

הימור המשולש

Mooooon • 26 בנוב׳ 2007

חלק א'

היא שכבה מקופלת במזוודה. ידייה אזוקות מאחרי גבה, רגלייה קשורות בקרסוליים ובברכיים, על פנייה – מחסום פה. עינייה היו עצומות וקשורות במה שהוא, היא אפילו לא היתה בטוחה במה. אולי נייר דבק. לפי הטלטלות היא היתה בטוחה שהיא בתנועה, מוסעת במכונית.

הוא הגיעה לפני כרבע שעה, אם תחושת הזמן עדיין לא בגדה בה. הוא לא ביזבז זמן. שליח פדקס הביא קופסת קרטון עוד בצהריים, בה היה ציוד שמסוגו היה לה מלאי לא קטן פרטי משלה. הציוד הבנאלי העלה חיוך בוז קל על פניה. כמה סטים של אזיקי עור, מחסום פה. ופתק. “הלבישי את הכל, והמתיני להגעתי בתשע בערב" נאמא בו בלשון לקונית. לפני כן, כשהתכתבו במחשב, הוא עשה רושם של בעל מעוף מחשבתי והבטיח חוויה שונה. אבל לפי הציוד הבנאלי, היא כבר לא היתה בטוחה שהוא מסוגל לעמוד בהבטחה זו. היא עשתה כדבריו וחיכתה לו, מקווה שזה לא הולך להיות עוד ערב מבוזבז.

בדיוק בתשע הוא דפק בדלת. היא פחתה בלי מילים. גבר בשנות הארבעים, שמעולם לא ראתה אותו קודם. “שלום טרוייה" אמר, מבטא נכון את הכינוי שלה. הוא הביא עמו מזוודה גדולה, שגרמה לליבה להחסיר פעימה. "למה המזזודה" תהתה בלב (פיה כבר היה חסום). הוא לא נידב הסברים. בלי דיבורים כל שהם הוא קשר את ידייה ורגלייה. פתח את המזוודה, שהתגלתה כריקה. קשר את עינייה. “אל תכנסי ללחץ, אנחנו יוצאים לנסיעה של כחצי שעה" אמר. ליבה החל לדפוק המהירות. הוא הרים אותה והניחה במזוודה, מנחה את גופה להתקפל. כששמעה את רוכסן נסגר, החל ליבה להלום בפראות, לחץ כמעט בלתי נשלט שטף אותה והיא השמיעה יבבה קלה. אם הבחין בכך או לא, היא לא זכתה לתגובה כל שהיא. כעבור זמן קצר התרוממה המזוודה והחלה להתגלגל על הריצפה.

כשחושים אחדים חסומים, חושים אחרים מתחדדים לעין ארוך. עכשיו היתה זו שעתן היפה של השמיעה ושל האוזן בתיכונה. דמיונה השלים את הפרטים החסרים. קליק בודד של גלגלים - המזוודה התגלגלה מעבר למפתן הדלת. טריקת הדלת. גליגול נוסף בחדר מדרגות. מעלית. לובי הבניין בו היא גרה. גלגול קופצני על המדרכה. קור הסתו מעורב עם קור הפחד שלה. עצירה. קול פתיחת דלת המכונית. כל פתיחת דלת נוסף – שונה הפעם. ליבה הלם שוב, הוא פתח את תא המטען! המזוודה הונפה ונחתה על רצפת תא המטען. ליבה זינק, דפיקותיו הלמו בראשה כמו פטיש. דלת התא נטרקה בחוזקה, שולחת גל הלם אוויר. היא רצתה לצרוח. רק בדיעבד נעשתה מודעת לכך שהמכונית כבר היתה בתנועה.

היא שאלה את עצמה האם היא הולכת להיחנק כאן. כנראה שלא. אולי הוא לא סגר את הרוכסן עד הסוף, אולי היו פתחים אחרים במזוודה, אך היא לא הרגישה מחנק. חוץ ממחנק הלחץ הנפשי בו היתה שרוייה. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי. אחרת עוד תמותי מפחד. תרגעי. קבלת מה שבקשת, לא ? עכשיו תהיהי בשקט. הוא אמר – חצי שעה. תרגעי” נסיונות הרגעה עזרו במקצת, ליבה הפסיק להלום. היא רוקנה את ראשה ממחשבות. היה קר.
אך המחשבות חזרו בהדרגה, דימויים מאיימים על אפשרויות סיום רעות במיוחד.
דימוי הראשון היה של עצירה על גשר גבוה. המזוודה הנגררת ומונפת מעבר למעקה. היא דמיינה את האובדן הפתאומי של חוש התמצאות בעת הנפילה מטה, כלואה במזוודה. ואז ה- “בום". ברררר. היא הכריחה את מוחה לעבור למחשבה אחרת. אבל זאת לא היתה טובה יותר. כעת דמיינה את המכונית ננטשת בפינת חניון שכוח אל. היא הצטמררה שוב. “תרגעי, מטומטמת, תרגעי". מוחה עבר לנסח מודעות אבל. “אישה נמצא מתה ...” לא, לא. “עורכת דין צעירה נמצא ...” לא. “עורכת דין צעירה ויפיפיה נמצא ללא רוח חיים ...”. כן! הגירסה הזאת היתה מוצלחת ביותר. היא חייכה, שינייה מתהדקות על כדור הגומי בפיה. היא הצליחה להצחיק את עצמה, וכעת נשטפה בעליצות מוזרה המהולה באופוריה.

חלק ב'

Mooooon • 4 בדצמ׳ 2007

דימוים אחרים הופעיו – הפעם נעימים יותר. היא דמיינה את עצמה כעובר ואת המזוודה כרחם בה היא שמורה בבטחה. העובר יצא בקרוב לגלות עולם חדש. אילו רק לא היה כל כך קר.
המכונית בלמה, פנתה חדות והחלה לרדת. הצליל השתנה, לפי ההד הם נסעו כעת בתוך מבנה – מנהרה או חניון. בסוף נעצרה. “הנה זה בא", חשבה. קול פתיחת הדלת, ואז קול פתיחת התא. היא עצרה את נשימתה לרגע. המזוודה הונפה והועמדה. גלגול. מעלית. גלגול על מה שהוא רך, על השטיח ? והנה הוא פותח את רוכסן המכסה. הוא הוציא והעמיד אותה, מגע ידיו על עורה החשוף מעביר בה צמרמורת. גפיה הרדומים והקפואים נענו אך בקושי.

היה חום נעים במקום בו נמצא. היא משכה באפה, מנסה לזהות את מהות המקום. הריח לא היה נכון. היא צפתה לריח של מרתף, ריח נרות, עור ולטקס, ריח של זיעה וזרע. ריח של שעה מאוחרת בלילה ושל התלהבות גברית. אך היא הריחה יום עבודה ומשרד. רגליה היחפות עמדו על שטיח. מה לעזעזל הוא עושה ? הוא שיחרר את רגליה והוריד את כיסוי העיניים. היא מצמצה, המנסה להסתגל לאור החזק. אכן היתה במשרד, ליתר דיוק - בחדר ישיבות גדול, עם רצפה המכוסה שטיח, שולחן ישיבות וכסאות, ארונות, מסך, מקרן. קיר פנימי מזכוכית אטומה. אבל הקיר החיצוני היה חלון אחד גדול. היא הביטה, המומה, אל עבר צידו האחר של הרחוב, בו עמדו בנייני משרדים עם המון חלונות והמון המון אנשים. היא הרגישה כמו בחלון ראווה ענקי שסביבו תאי צפייה. הרחק למטה ברחוב זרמה התנועה.

האנשים בבניין הסמוך כבר הבחינו בה. היו כמה שעמדו ליד החלון וצפו. מה מחזיקה האישה ההיא ביד – מצלמה ? היא נשטפה בגלי חום של המבוכה. תגובתה האינסטינקטיבית היתה להתרחק מהחלון ולהסתתר מהמבטים. מאוחר מדי, הוא כבר קשר את רגליה לווים ברצפה. ואז קשר את ידיה עם שלשלאות, לווים בתקרה. היא עמדה כמו דגם בתצוגה, קשורה וחסומת פה, מוארת היטב, מול הקהל שהביט בה ממאות חלונות של הבניינים הסמוכים. הוא יצא מהחדר, משאיר אותה לבדה בתצוגה הבלתי אפשרית. היא רצתה להתאדות. אילו לא היה מסיר את כיסוי העיניים, לא היתה מודעת לחשיפה. כעת הבינה שהסיר אותו בכוונה, כדי להביך אותה. גם אם לא היתה קשורה, לא יכלה להסתלק. וכי לאן תלך ככה ערומה. הוא העמיד אותה במצב בו לא היתה לה שליטה על הנעשה.

היא לא היתה בטוחה כמה זמן עמדה ככה. זמן ארוך דיו כדי שחלק מהצופים, נשים בעיקר, יאבדו עניין ויתרחקו מהחלונות, חוזרים לעניניהם. הוא נכנס, פתח את אחד הארונות ושלף שוט. אפה הריח לימון. השוט גרם לה לחייך, בלבה. היה זה שוט זנבות. מסתבר שהוא לא ידע עליה הכל, חשבה. והנה פרט מידע קטן עלי – עם שוט כזה תוכל בקושי לדגדג את לי את סף הכאב. גם אם תשקיע את כל הכוח, יהיה זה לא יותר מליטוף.
הוא הצליף בה בגב, ברגליים, בטן וחזה, המכות הרכות גורמות לעורה אודם קל והרגשת ליטוף נעימה. היא הרגישה שהשליטה חוזרת אליה, היא שוב נמצאה בתחום המוכר. היא חשה בוז על אי יכולתו לגרום לה כאב אמיתי, והיה זה רגש מרגיע אחרי רצף הארועים דרכם הוביל אותה עד כה.

אבל אז הוא נגש שוב לארון ושלף בקבוק קטן מלא בנוזל שקוף בעל גוון צהוב. הוא מילא את כף ידו בנוזל. ריח לימון. לפתע קלטה מה הוא מתכוון לעשות. היא צרחה והשתוללה כנגד האזיקים, מנסה למנוע את המהלך. מאוחר מדי, כף ידו המלא במיץ לימון עיסה את גבה, רגליה והחזה. היתה תחושה רגעית על קרירות, ואז עורה החל לבעור. מבוהלת וכואבת היא צרחה דרך מחסום הפה. עורה צרב ובער, כאילו העלו אותה על מוקד. "אז ככה הרגישו המכשפות בימי הביניים" – מחשבה מוזרה התגנבה למוחה ההיסטרי. לפתע נחתה עליה הצלפה, מאותו השוט זנבות בו זילזלה קודם. ההצלפה לא היתה חזקה, אך הכאב היה עז, כאילו השוט עצמו עלה בלהבות. היא צרחה שוב ושוב, גם מכאב, וגם כדי לרסן את אדונה. אדונה ? ממתי התחילה לקרא לו אדון ?

חלק ג'

Mooooon • 7 בדצמ׳ 2007

הצלפות נחתו על עורה הבוער בקצב אחיד ללא הפסקות, לא היה להם סוף. היא הרגישה אפופת ענן חם, היה קשה לה לנשום. היא כבר לא הבחינה בין מכה אחד לאחרת, הכאב בניהן היה זהה לכאב של המכה עצמה. ההרגשה היתה כמו של להבות המלחכות את גופה. ראייתה הטשטשה, החדר נראה ככתם בהיר גדול עם כמה כתמים כהים בתוכו. היא נאבקה לעמוד. ואז הלהבות, הכאב והאור הבהיר נסוגו ופינו את מקומם לחשכה.

ההכרה שבה אליה בהדרגה. היא המשיכה לשכב עם עיניים עצומות, כדי לא למשוך את תשומת ליבו. היא שכבה על הספה, מכוסה בשמיכה. האזיקים ומחסום פה נעלמו. עורה צרב עדיין, אך במידה נסבלת. הצצה חטופה הבהירה לה שהיא עדיין באותו החדר. חלון החזית כוסה בוילון. הוא ישב ליד שולחן עבודה בקצה השני, מעיין בניירות ומקליד במחשב. הוא נראה שגרתי ועסוק בענייניו, כאילו שלא הכניס לפני דקות ספורות מכות רצח שגרמו לה להתעלף. אך בעצם, היא נאלצה להודות לעצמה, לא היו אלו מכות רצח, אלא תרגיל בהסבת כאב, ממנו קבלה מנה גדושה. האם נגרם לה נזק ? היא העבירה את ידה על העור, מלטפת בעדינות. רגיש, אך חלק, ללא פצעים. טוב.

עניין אחר הטריד אותה. היתה לה מתכונת קבוע של סיום מפגשים לפי תנאים שלה. בנקודת זמן הנכונה, אותה הייתה בוחרת בקפידה, השותף המזדמן היה מקבל מסר דחיה, בעוצמה שגרמה לו להסתלק פגוע עם הזנב בין הרגליים. אם נהנתה מהמפגש, סיום כזה היה מעצים את התחושה, ואם לא – סיום כזה היה אף מוצדק. כך או כך המעשה הבטיח שכל המפגשים יהיו חד-פעמים, כפי שרצתה. נקודת זמן הנכונה התקרבה, והיתה רק בעיה אחת. היא הייתה ערומה.

היא הציצה שוב וסרקה את החדר. בגדים לא היו בנמצא. מבטה המשיך לנדוד ואז לפתע קלטה בהיא בוחנת את פניו. היא העתיקה את מבטה, נבוכה. אצלה זה לא היה מקובל, היא הקפידה לא לגלות עניין באלו שפגשה.
הוא הבחין בתנועה והרים את ראשו. נגש אליה והניח לידה מה שנראה כמו פרווה סינטטית. “תלבשי את זה" אמר, “אנחנו יוצאים”. בידו השניה החזיק קולר. היא התיישבה באיטיות והרימה את הבגד. היתה זו תחפושת, מהסוג של מסיבות ליל כל הקדושים. הפרווה היתה חומה, בעלת מראה ומרקם כמו של כלב. לרגע היה נדמה שהיא גם מריחה ככה. היא משכה אותה על רגליה ועל גופה, סוגרת את הרוכסן הארוך בגב. הבגד נתפר לפי מידותיה ונצמד אל גופה היטב. כעת היתה מכוסה כולה פרווה חומה, למעט כפות ידיים והראש. "אני כלבה נאה מאוד”, חשבה. כלבה או לא, הבגד פתר את הבעיה, ופתח את אותו חלון הזדמנויות לו קיוותה. האנדרנלין הציף אותה, ותוך שניות היא שוב הייתה חדה וממוקדת.

"טוב, זה הספיק לי, לך תשעמם מי שהוא אחר" ירקה מילים בציניות, פונה ממנו במהירות. בדרך כלל זה הספיק. אך הוא אחז מאחור בכתפה. היא הסתובבה מיד ודחפה אותו בכל כוחה, כמעט מפילה אותו. היא פנתה שוב, מנסה להסתלק במהירות. היא הספיקה להתקדם צעד אחד ואז רגליה נתקלו ברגלו ובאותו זמן דחיפה חזקה בגב העיפה אותה קדימה ולמטה אל הרצפה. היא בקושי הצליחה לבלום, פניה פגעו ברצפה, אפה דימם. הוא כבר היה עליה. בתנועה חזקה היא נערה אותו מעליה, מתהפכת על הגב ושלחת אגרוף לפניו. אם היתה לאגרוף השפעה או לא – לא יצא לה לדעת. כי באותה העת נחתה על פניה סטירה אדירה והעולם החשיך שוב.

חלק ד' (הסוף)

Mooooon • 11 בדצמ׳ 2007

כנראה היתה מעולפת רק שניות ספורות. ראשה הצטלצל. היא שכבה על הבטן, הוא הפך אותה כשהייתה ללא הכרה. הוא שוב ישב עליה, מושך את ידיה לאחר ונועל באזיקים. ואז קם, מתנשף בכבדות. היא המשיכה לשכב, עושה ביקורת נזקים. צד ימין של הפנים כאב מהסטירה האימתנית. היא פתחה וסגרה את הפה, מוודאה שהלסת בסדר. אפה כאב המנפילה. יותר מכל רצתה באותו הרגע למשש את פניה, לגעת באזורים שכאבו. מה לא היתה נותנת כדי לשחרר את הידיים. היא נתקפה תערובת של פחד ותיסכול, חוששת אפילו לחשוב על מה יהיה ההמשך. אין טעם לנסות בריחה נוספת.

הוא נגש אליה, קולר ושרשרת בידיו. כשדיבר, קולו היה רגוע ונייטרלי, לא ניכרו בו סימני מאמץ או כעס. “הדרך היחידה להפסיק היא באמצעות מילת בטחון" אמר, כאילו הרצאה על יסודות השליטה לקבוצת תלמידים.
היא שתקה, והאמירה שלו גם לא הפיגה את חששותיה. לא היה כל טעם להשתמש במילת הבטחון. אם לא התכוון למה שאמר – מילת בטחון לא תעזור ממילא.
היא מעולם לא השתמשה במילת הבטחון. להשתמש בה היה סוג של כניעה, הרמת ידיים, בקשת טובה, מאויב. היא לא היתה מוכנה לכך. אפה כאב, והיא כל כך רצתה לגעת בו. אך היא המשיכה לשתוק. אזיקי הברזל הכאיבו לפרקי הידים.

הוא קשר קולר רחב לצווארה וחיבר אליו שרשרת. לפי ה- "קליק" ידעה שבלי מפתח לא תוכל להסירו. ואז פתח את האזיקים. ידייה זינקו לפנים, נוגעות, בודקות, מלטפות, מרגעיות. היא כמעט שמחה, הכאב והתיסכול הצטמקו לבעיות נקודתיות. היא נרגעה מעט, התיישבה ואז קמה לאט, מביטה באדונה בחשש. פניו נשארו נייטרלים והיה נדמה לה שהבחינה בהם בשמץ של הבעת ידידות. או שרק רצתה להבחין ? היא עמדה בשקט וחכתה.

אדונה לבש זקט, אחז בקצה השרשרת והוביל אותה מחוץ לחדר. השעה היתה מאוחרת והבניין ריק מאדם. הם ירדו במעלית ויצאו מהבניין. היא הרגישה אחרת. העוינות כלפיו וכלפי העולם כולו נעלמה. האנשים ברחוב הביטו והיא שמחה שהוא מחזיק בשרשרת, כי ככה היה ברור שהוא איתה והיא תחת חסותו, ואף אחד לא יכול להגיד שום דבר על זה שיש לה קולר על הצוואר ופרווה חומה על הגוף. היא הגניבה אליו מבטים, אולי רק כדי לוודא שהוא עוד מחזיק בשרשרת, או אולי פשוט כי רצתה לראות אותו. הוא הלך לידה, ושרשרת היתה בידו, וזה היה מאוד מרגיע.

בתום הליכה קצרה הם נכנסו לפאב. פאב שקט, עם מעט אנשים. אדונה התיישב על שרפרף גבוה ליד הבר. היא עמדה לצידו, לא יודעת מה לעשות. "שבי כאן" אמר בנימה ידידותית, מניח ידו על כתפה ודוחף אותה קלות כלפי מטה. היא התיישבה לרגליו, גבה נשען על דופן הבר. לקוחות הפאב צפו בעניין. “רק בבקשה, בבקשה אל תעזוב את השרשרת" חשבה. לשמחתה לא עזב, גם כשפנה ממנה והזמין משקאות.

היא גלתה שהבילוי המועדף עליה היה פשוט לשבת ולצפות בו. כעת כבר לא הגניבה מבטים אלא צפתה בו בגלוי, כל הזמן. זה היה בילוי נהדר שהופרעה רק על ידי דמעות מציקות אותן מרחה מדי פעם על הפרוותה. היא לא היתה מודעת לזמן החולף.
בסוף רכן אליה, תומך בה לקום ולשבת לידו. כוס משקה חכתה לה, ולא היה לה מושג מאין ידע מה העדיפה לשתות. מה זה חשוב בכלל. “הגיעה זמן לחזור" אמר ברכות.

המכונית עצרה ליד בניין בו התגוררה. עדיין עם פרווה, אך כבר בלי שרשרת וקולר היא הרגישה אבודה. היה לה גוש בגרון ולחץ בחזה.
"אנחנו נפגש שוב ?” היא אמרה את הבלתי יאמן, מפתיעה את עצמה.
"כן, אבוא לאסוף אותך מחר"
"טוב. אבל לפני תשע, כי בתשע כבר יש לי פגישה אחרת"
ההלצה גרמה לו לחייך, חיוך שבין רגע הפך אותה לאדם המאושר בעולם.

סיפור מקסים

פאני היל​(לא בעסק) • 4 בינו׳ 2008

אהבתי את ההתחלה האמצע והסוף
סיפור מקסים

פאני היל

Mooooon • 5 בינו׳ 2008

תודה פאני.

Whip​(שולט) • 6 בינו׳ 2008

אהבתי מאד.
כמה רוך היה ברקע, כמה מגננות שנפלו, כמה כמיהה למישהו שיצליח.
יפהפה.

תודה וויפ

Mooooon • 6 בינו׳ 2008

היי וויפ, תודה על התגובה, אני מאוד מעריך אותה.