פגישה ראשונה (חלק ראשון)

פגישה ראשונה (חלק ראשון)

לוקאס​(נשלט) • 10 בינו׳ 2008

זה היה אחד מאותם ימים של התחלת חורף. הים היה די אפור וגלי. זה היה יום מושלם לפגישה ראשונה. ישבתי למעלה על הצוק הגבוה בבית קפה קטן שנקרא בית חנקין. מקום קטן ויפה שהשקיף אל מפרץ בנימין הקסום. במקום הזה ביליתי את ילדותי עם אבטיח קר וכריך חביתה שסבתא שלי היתה מכינה לי. בית חנקין באותה התקופה היה מקום שנרקומנים שרצו בו ואף אחד מאיתנו לא העז להתקרב אליו. תמיד הפחידו אותנו בתור ילדים והזהירו אותנו שלא להיכנס אל בין כותליו. עם השנים נזכרו הרשויות בחשיבותו והמקום עבר תהליך שיקום והפך למקום יפיפה שבו אני מעביר את הבקרים של יום שישי. ככה עם כוס קפה ועיתון אני משקיף אל הים וחושב על חיי . היום מנהלת אותו איילה,גינגית גבוהה ורזה עם פנים חמוצות שתמיד נראה לי שהיא רק איזה מלצרית שם. ההבעה שלה משום מה חסרת תוכן ותמיד נראה שעוד רגע היא עומדת לבכות. בחורה מוזרה אני תמיד חושב לעצמי ולא מבין למה אנשים עושים דברים שהם לא באמת רוצים לעשות.

היא היתה צריכה להגיע בשעה עשר. אותה אחת שעד לא מזמן רשמה אותי בגבולות שלה בגלל היותי נשוי. בחורה בת גילי, רפלקסולוגית במקצועה שכל המי ומי הנחשקים ביותר היו מגיעים לחוש את מגע ידיה. מי היה מאמין שמספר שבועות אחר כך היא תתחנן אליי כדי שאפגוש אותה. אז עוד היה לה מאסטר שהיא פינטזה עליו ועשתה עימו סקס טלפוני. הוא לא כל כך נתן לה את היחס שהגיע לה אבל עדיין היה בו משהו שמשך אותה אליו. ככה זה כמו פרפר לאש או כמו זבוב לחרא תמיד אנחנו יודעים להימשך לדברים שרק עושים לנו רע. טבע אנושי מטומטם...
אין לי מושג מה קרה ולמה היא פתאום החליטה שהיא כן רוצה להתחנך על ידי אבל היה לי די ברור שהמכתב שהשארתי לה עשה את שלו. דרך אותו המכתב נתתי לה להבין מי אני באמת . פתחתי לה חלון לנפש שלי וכמו שפירצה קוראת לגנב ככה גם היא לא היתה יכולה שלא להיכנס אל תוכי...

חמש דקות לעשר הראה השעון כאשר דמות חטובה החלה לעלות במדרגות שהובילו לבית חנקין. היא היתה לבושה בבגדים צמודים שרק החמיאו לגיזרתה הנאה. מגפיים שחורים וגבוהים שהיו מעל מכנס רכיבה לבן והדוק השוו לה מראה של רוכבת סוסים מקצועית. ככה בדיוק ביקשתי ממנה להתלבש לפגישה איתי. אני עוד זוכר שהיא אמרה לי שאין לה מגפיים בסגנון שאני אוהב ושהיא תלך ותקנה במיוחד עבור הפגישה איתי. אהבתי את זה...
המשכתי לקרוא בעיתון למרות שהרגשתי אותה קרובה. הניחוח שלה היה כל כך מתוק וחזק עד כמעט ולא הרגשתי את ריח הים המלוח שלרוב היה שם. נקישות העקב התקרבו ואז פסקו ברגע אחד כאשר נעמדה מולי.

"שלום אדוני"

היה לה קול חלש וצעיר שלא התאים לגילה. המשכתי לקרוא בעיתון כאילו לא שמעתי כלום...

"שלום אדוני..."

הפעם זה היה חזק יותר. יכולתי להרגיש איך היא מסמיקה. איך היא חושבת שכל יושבי בית הקפה שמעו אותה.

"את יכולה לשבת" ,אמרתי בקול חסר עניין.

"תודה אדוני"

פניתי אל המלצרית וביקשתי ממנה כוס מים. זה בשבילה הסברתי.

"אני אקח עוד פרוסה מהעוגה הטעימה ההיא נראה לי.. מה את אומרת רוצה גם?" שאלתי אותה.

"לא אדוני, אני רוצה לשמור על הגיזרה שלי למענך שתתגאה שיש לך שפחה שנראית טוב"

"יופי אני שמח לשמוע" אמרתי. יכולתי לראות שוב את אותו המבט הכנוע שהיה לי כשדיברה איתי במסנגר. אותו המבט שהרשה לי לקחת אותה אל מקומות קסומים וחבויים שהיו בתוכה. מקומות של כאב והנאה שרק גרמו לה להרגיש בטוחה ומוגנת.

"נו מה את אומרת על המקום?"

"יפה מאד אדוני... בחרת באמת מקום יפה לפגישה ראשונה..."

"רגע את חושבת שהשקעתי במיוחד למענך?? אני תמיד יושב פה כל יום שישי. זה לא בגללך..."

"לא אדוני סליחה אדוני... כאילו לא התכוונתי לזה...."

"שקט ,שקטטט עכשיו ,זהו תסתמי קצת"

"כן אדוני... הכלבה שלך מבקשת סליחה..."

המשפט האחרון שאמרה נאמר בקול טיפה גבוה ושתי בחורות שישבו לידנו הסבו את מבטן אלינו כאילו שמעו את מה שנאמר. הסתכלתי עליהן וחייכתי . לא הורדתי את מבטי מהן עד אשר הן חזרו למצבן הטבעי. כנראה היה להן מוזר לשמוע בחורה כזו קוראת לעצמה כלבה.
עוגת השוקולד שלי הגיעה וגם כוס המים. המלצרית חייכה אלינו ושאלה אם נרצה עוד משהו. אמרתי לה שאם ארצה אומר לה. היא הפנתה את מבטה אליה ושאלה אותה אם תרצה עוד משהו חוץ מהמים. אמרתי לה שהיא לא תרצה. המלצרית ההמומה חייכה אליי חיוך מוזר ופנתה לעיסוקיה. עוד הספקתי לשמוע אותה מסננת מבין שיניה שאמא שלי עסקה במקצוע העתיק בעולם. חייכתי, ידעתי שגם היא היתה רוצה להיות במצב הזה...

לאט לאט השמיים החלו להתכסות בעננים. עננים אפורים וכהים שכאילו אומרים לנו שלאלוהים אין מצב רוח היום. העוגה שהזמנתי עשתה את דרכה אל השולחן בידיה של מלצרית אחרת, חמודה עם טוסיק קטן וחצוף. היא היתה חדשה פה ואיילה תמיד היתה בעקבותיה שמא תעשה איזה שטות שתרגיז את האורחים. היא הגישה לי את העוגה וחייכה חיוך רחב.

" הנה אדוני, העוגה שהזמנת " אמרה . השבתי לה בחיוך והודתי לה.

" את רואה? שמעת איך היא קראה לי? היא קראה לי אדוני. את רואה מה זה ,כשיש לך אז יש לך את זה." אמרתי. היא חייכה אליי חיוך מבוייש והסמיקה.

"כן אדוני" פלטה בלחש.

"למה את לוחשת? אני רוצה שתתחילי להרים את הקול שלך ! ברור??"

"ככןןן אדוני זה ברור לי ! "

"יופי כלבונת, אני שמח שאת מתחילה להפנים. לרגע התחלתי לחשוש שיש לך בעיה בהבנת הנשמע. עכשיו יש לי משימה עבורך. הגעת לפה בלי תחתונים נכון?

"כן אדוני, אני בלי תחתונים."

"יופי, עכשיו גשי אל המרפסת שפונה אל הים והשעני על המעקה. אני רוצה שתוציאי את הטוסיק שלך החוצה תבליטי אותו. תגרמי לכולם להסתכל. אני רוצה שכולם יראו את החריץ היפה שיש לך בין הלחיים. קדימה ,כלבה לכי,קדימה ! "

"אבל אדוני...אממ בבקשה זה קשה לי אני לא יכולה ... כולם יסתכלו עליי..."

"בדיוק ,כלבה, לכך התכוונתי, עכשיו לכי לשם לפני שאני קם והולך מפה ויותר לא תראי אותי."

"טוב אדוני, סליחה... אני אעשה זאת ... רק למענך..."

לאט לאט נקישות מגפי העקב שלה החלו לגרום לראשי הגברים להסב את ראשם. ראיתי כיצד הם מביטים ברגליה הארוכות שהיו עטופות במכנס לבן והדוק ובמגפי העקב. היא צעדה צעדים קלילים ואלגנטיים. כמו סוסה אצילית שצועדת לפני המאלף שלה. ישבנה המוצק נגלה לכל וכשהגיעה אל המעקה והתכופפה, היה ניתן לראות ישבן חלק ובתולי שרק גרם לבלוטות הרוק שלי לעבוד שעות נוספות.
היא החלה לשחק בשיערה שהחל להתנפנף בשעה שרוח חורפית וקרה החלה מנשבת על הצוק שהשקיף אל מפרץ בנימין. ידעתי כבר אז שהיא תהיה השפחה הבאה שלי...

השוקולד החם שנזל מהעוגה שלי עשה צורות משונות על גבי הצלחת הלבנה בה הוגשה. ראיתי כיצד היא מביטה בי לפעמים ומחפשת את אישורי כדי שתוכל לחזור אל השולחן. נגסתי בעוגה והתענגתי מהמראה והטעם שהחיים זימנו לי.

החלטתי לסמן לה לחזור. היא הסתובבה ואפשר היה לראות כמה קר היה לה שם במרפסת. הפטמות שלה הזדקרו ובלטו מבעד לחולצה הדקה שלבשה.
היא הגיעה לשולחן וביקשה את רשותי לשבת. הססתי מעט ואז הוריתי לה לשבת. כמעט סיימתי את העוגה שלי.
ביקשתי חשבון ואיילה הגיעה כעבור זמן קצר עם החשבון. ניכר היה עליה שהיא תשושה מעוד בוקר עמוס בסועדים. הוצאתי כמה שטרות מהארנק והנחתי אותם על השולחן. לפתע, היא פנתה אלי:

"אדוני, אוכל לשלם עבור הארוחה? "

"מה, מממ מה פתאום בשום אופן לא."

"אבל אדוני אני רוצה..."

"לא, עד כאן זה גבול שלי. אין לי צורך שישלמו עליי. עבדתי מספיק קשה בחיי כדי להגיע לזה. " אמרתי לה.

היא התיישבה בחזרה והרכינה את ראשה. המלצרית החדשה הגיעה לשולחן ואספה את השטרות. הודעתי לה שתשמור את העודף לעצמה. היא הודתה לי והסמיקה. ידעתי שיש בה משהו. כאילו היא ידעה מי אני. כאילו אני ידעתי מי היא. משהו מוזר היה באויר...

"זהו סיימתי כאן, את יכולה לבוא איתי לרכב וללוות אותי. אבל אני מודיע לך את הולכת שלושה צעדים אחריי. שלא יחשבו שאנחנו ביחד. ברור?"

"ברור אדוני " היא פלטה בלהט. כאילו שמחה כבר לצאת מבית הקפה. כאלו הרגישה יותר בטוחה איתי לבד מאשר עם עוד המון אנשים.
התחלתי לפסוע לעבר הרכב שחנה די רחוק מבית הקפה. יכולתי לשמוע את נקישות העקבים שלה פוסעים מאחורי. צעדים מדודים וקלים. צעדים שלעיתים מאיטים על מנת לעמוד בקצב מסויים. יכולתי לשמוע אותה נושמת. מתאמצת כדי לשמור על קצב נכון.
כשהגענו לרכב נעצרתי וחיכיתי לה. היא נעמדה מולי ידיה מאחורי גבה וראשה מורכן.

"זהו היה לי מאד נעים לפגוש בך כלבה. מקווה שגם לך. אני אודיע לך בהמשך אם את ממשיכה איתי הלאה."

"אבל אדוני מה זהו? כאילו אתה נפרד ממני פה?"

"כן, למה?"

"כי חשבתי בגלל שהגעתי מכל כך רחוק עם אוטובוסים ורכבות. חשבתי שיהיה לנו סשן ביחד... אם אדוני כמובן ירצה."

" זה מה שחשבת ? למה נראה לך שאת יכולה להגיע לרמה כזאת איתי ? "

"אני לא יודעת. אני פשוט מבינה את מה שאמרת לי פעם. אני מבינה שיש בך משהו שיותר גדול ממני . הצלחת לגרום לי להגיע לפה למרות כל הגבולות שהצבתי לעצמי. אני לא יודעת למה אבל ככה אני מרגישה. אני רוצה את המקום הזה לידך למרות היותך נשוי ולמרות היותך אדון לעוד שתי שפחות נוספות. אני רוצה את זה ולא יודעת למה.
אני יודעת שלעולם לא תהיה שלי אבל אני רוצה להיות שלך. אדוני..."

חייכתי לעצמי... ידעתי שהקטע הזה יבוא. הוא תמיד מגיע. מעולם לא הייתי גבר מושך במיוחד אבל בכל זאת אנשים ובעיקר נשים נטו ליפול ברשתי לא פעם. אמרו לי שיש לי כריזמה חזקה והיא זו שהביאה אותי לאן שהגעתי בחיי.
גם היא בהתחלה שיחקה אותה כמו כולן שמחפשות דוגמנים שרמנטיים וחושניים. אבל גם היא בסופו של דבר איבדה את כל המחסומים שלה כששמעה את קולי לראשונה.

"אדוני??? "

היא העירה אותי ממחשבותיי. לא ידעתי אם להסכים לבקשה. אך היא משכה אותי גם כן וידעתי שהיא בשלה לכך.

"כנסי לרכב ! " אמרתי.

"כן אדוני, לאן אנחנו נוסעים ?"

"לא חשוב עכשיו העיקר שתסתמי קצת שאוכל לחשוב מה אני יכול לעשות איתך." גערתי בה. היה נדמה לפתע שהשתחררה ממבוכתה ומתחילה להרגיש בנוח איתי.

הנעתי את הרכב כשלפתע ראיתי דמות מתקרבת בריצה.

"אדוני, אדוני.... שכחת משהו !! שמעתי אותה צועקת. זו היתה המלצרית החדשה של איילה.

פתחתי את החלון והיא התקרבה אליי.

"אדוני שכחת משהו....אממממ ... הנה זה פה. קח. "

"מה זה? זה לא שלי. "

"זה שלך אם תירצה " אמרה והחלה לחזור בריצה כשגבה מופנה אל עבר בית הקפה שעל הצוק.

ילדה מוזרה חשבתי לעצמי. מהרגע הראשון ידעתי שיש בה משהו. היא הביאה לי מעטפה קטנה שהחלטתי לא לפתוח אותה בשלב זה. לא ידעתי מה יש בפנים אבל יכולתי לנחש. המבט בעיניה הסגיר אותה...

סגרתי את החלון כי גשם קל החל לרדת. ראית את המצרית רצה במעלה המדרגות ושם בקצה ראיתי את איילה שצעקה לעברה משהו. יכולתי רק לדמיין מה היא אומרת לה.

הבטתי למושב שעל ידי וראיתי אותה. היא היתה די יפה. תמיד כשדיברנו היא המעיטה בערך עצמה. היה לה חיוך שובה לב שהמיס ברגע את כל הפוזה הקפואה שניסתה לשדר כל הזמן. היא ציפתה למשהו . לא הבינה מה הולך לקרות. היא לא העיזה לדבר מאחר ואסרתי עליה. דרוכה מתמיד היא ישבה שם וחשבה...
נסעתי לכיוון תחנת הרכבת. תיארתי לעצמי שהנה היא חושבת שאני מחזיר אותה לתחנה והפגישה הסתיימה אבל היא לא ידעה מה עתיד להתרחש מספר דקות אחר כך.
עברתי את התחנה והתחלתי להאט את הרכב. יכולתי לראות איך עיניה התאמצו שלא להזיל דמעה. ידעתי שהיא תתאכזב ולא רציתי לעשות לה את זה. ברגע אחד האצתי וכמעט והדבקתי אותה אל תוך השמשה הקידמית של הרכב. היא היתה מבולבלת ולא הבינה מה קורה ולמה פתאום האצתי.
הגעתי אל מגרש החנייה הריק של אולם האירועים ששכן לא רחוק מהתחנה. הוא היה שייך לחבר שלי והייתי בן בית במקום.
הרמתי אליו טלפון ושאלתי אותו אם יש מישהו במתחם. הוא אמר לי שרק הטבחית נמצאת היום כל כך מוקדם ושאת המפתח למחסן הגדול אוכל לקבל ממנה. טוב, אני מודה, זו לא היתה הפעם הראשונה שהבאתי מישהי לשם...

גשם כבד החל לרדת. שלחתי אותה אל המטבח על מנת לקבל את המפתח של המחסן. אמרתי לה שאם אולגה שם שתגיד שזה בשבילי. ככה אולגה בטוח לא תסרב לה. היא יצאה מהרכב בלי מטריה והחלה לנסות לרוץ לכיוון אותו הראתי לה. לאחר מספר דקות היא חזרה עם המפתח .סימנתי לה להגיע למחסן ואני התחלתי לנוע עם הרכב. ראיתי אותה הולכת בגשם, מנסה לצעוד במהירות אבל עם מגפי עקב זו לא משימה קלה כלל וכלל. ראיתי שהיא רטובה כולה והבגדים נצמדו אל גופה היפה. היא הגיעה לדלת המחסן רועדת מקור. לא הבנתי למה היא לא פותחת אותו ואז הבנתי שהכלבה די מאולפת והיא מחכה לאישור ממני. נסעתי במהירות הכי איטית שיכולתי. ראיתי את המבט המייחל בעיניה. ראיתי איך היא רוצה כבר להיכנס אל תוך המחסן החם אבל החלטתי לענות אותה קצת. התחלתי לנוע קצת ונעצרתי. שוב נע טיפה ועוצר, מרים טלפון לבדוק אם היו לי הודעות ושהכל בסדר בבית, ושוב נע טיפה ונעצר. לפתע היא הפנתה גבה אליי וראיתי אותה מתחילה להאבק עם המנעול. לבסוף היא פתחה את דלת המחסן ונכנסה פנימה.
הנעתי את הרכב ועצרתי בחריקת בלמים ליד דלת המחסן. יצאתי מהרכב ונכנסתי למחסן בזעם.

" תגידי לי כלבה מה את חושבת שאת בדיוק עושה ?? אני הרשיתי לך להיכנס? "

"לא אדוני, אני מבקשת סליחה פשוט לא הייתי מסוגלת כבר לעמוד שם. נשברתי. אני כולי רטובה וקר לי מאד וא..."

"שששש... תסתמי כבר את הפה !" הרעמתי עליה בקולי.

"מה זה מעניין את הזין שלי אם קר לך או לא. אני אמרתי לך לפתוח את המחסן??? תעני לי כלבה !!!! "

"לא אדוני פשוט..."

"תסתמי כבר, תסתמי, נמאס לי ממך "

"מספיק זיינת לי את המוח בתקופת האס אמ אס והטלפונים. אז, שתקתי לך על כל מיני דברים שאמרת אבל עכשיו אני לא אסבול את ההתנהגות הזאת, את מבינה????!! "

"כן אדוני אבל קר לי... תראה אני משקשקת מקור.... אני לא מרגישה את הגוף שלי...."

"לא נורא את תיכף תרגישי יותר מידי טוב את הגוף שלך..." עניתי לה בקול מתון ותקיף.

ניגשתי אל פינת המחסן וראיתי את מנורת החימום הענקית שהיו משתמשים בה לחימום האולם. הדלקתי אותה והרשיתי לכלבה הקטנה לזחול אל ליד המנורה.

"את זוחלת לשם את מבינה נכון? "

"כן אדוני אבל אני פשוט לובשת מכנס לבן והכל מלוכלך פה איך אני אחזור הביתה? "

"בשביל מה את טורחת לספר לי דברים שלא מעניינים אותי? בשביל מה? מה יוצא לך מזה אני לא מבין..קדימה תזחלי לשם ואם את כבר שם שימי את הקולר. אני מאד מקווה שהבאת אותו איתך."

"כן אדוני הבאתי אותו "

"אז קדימה כמו כלבת רחוב תזחלי לשם. "

את הקולר הזה ביקשתי ממנה לקנות אחרי שיום אחד כשעשינו סשן וירטואלי במסנגר וביקשתי ממנה לשים קולר והיא ענתה לי שאין לה. שלחתי אותה באותו הרגע לאיזו חנות חיות מחמד שהיתה בקרבת הבית שלה. הודעתי לה בדיוק איזה קולר אני רוצה שיהיה לה וכזה בדיוק היא הביאה. זה היה קולר רחב מעור עם ניטים ועוקצנים שיצאו ממנו. זה התאים יותר לרוטוויילר שלי מאשר לצוואר עדין ויפה כמו שלה אבל רציתי שתרגיש את הנוכחות שלי עליה ואין כמו קולר מהסוג הזה כדי לעשות את העבודה.

היא הגיעה אל מנורת החימום שהאירה באורה החם את המחסן ונעמדה על ארבע מתחתיה. יכולתי לראות את הקימורים היפים שלה. היה לה ישבן מוצק וחטוב מושלם לצורך ההצלפות שלי. קשת הגב שלה היתה קמורה מאד ויכולתי לראות את החזה שלה מנסה להתנגד לכח המשיכה אך ללא כל תוצאות.
אחחח כמה אהבתי לראות אותן בתנוחה הזאת.
היא ענדה את הקולר על צווארה והתחממה כשמיד פעם שמעתי את שיניה נוקשות.

"תחכי פה ואל תזוזי הבנת ?! "

"ברר... כן אדוני...."

יצאתי מהמחסן ונכנסתי לרכב. הגשם המשיך לרדת ויכולתי לראות עוד עובדים מתחילים להגיע ולהיכנס אל המטבח. אחד מהם אפילו הכיר אותי ושאל מה אני עושה פה. אמרתי לו שגיא הבעלים שלח אותי לפה כדי להשאיל ממנו מסור דיסק. צחקנו קצת ואז הוא הלך לדרכו. בינתיים חלטתי לחזור לרכב ולראות מה היה בפתק שהמלצרית הביאה לי. הוא נפל אל מתחת למושב ועד שמצאתי אותו עברו כמה דקות מעצבנות. כשפתחתי אותו ראיתי שמדובר במכתב ממנה. ניכר היה בכתב היד שהוא נכתב במהירות מכיוון שהיה מאד לא קריא :

" לא יודעת למה אני עושה את זה אבל פשוט לא יכולתי. ראיתי בדיוק מה עשית לה ואני יודעת בדיוק מה קרה במסעדה. שמעתי שקראת לה כלבה ומיד הבנתי איזו פגישה זו. זו תמיד היתה הפנטזיה שלי ופחדתי להגשים אותה אבל כשראיתי איך עשיתם זאת הבנתי שאני חייבת. ראיתי שגם כששלחת אותה למעקה המרפסת בקור ורציתי שכולם יסתכלו עליה, ידעתי שאתה עושה את זה כדי לגרום לה להרגיש בטוחה בעצמה. ראיתי איך חייכת . זה לא היה חיוך של רוע אלא חיוך של גאווה כמו מורה שגאה בתלמידה שלו. כל כך קינאתי בה. בבקשה אם תרצה תחזור אליי אני חייבת לשוחח איתך המס שלי הוא ....."

חייכתי לעצמי. החושים שלי לא הטעו אותי. ראיתי את המבט שלה וידעתי מראש מה היא. לקחתי את הנייד שלי וחייגתי אליה.

"הלו?"

" שלום... אני הבחור עם המכתב..."

"אההה... שלום... ווואוו אני לא מאמינה שהתקשרת. אני מצטערת שככה רצתי אחרי הרכב שלך פשוט לא רציתי לפספס אותך. (נטע , נו מה יהיה את עונה לטלפונים באמצע משמרת?") שניה איילה, זו אמא שלי אני חייבת לענות אני מבקשת סליחה. (טוב נו זריז אבל יש פה מלא לקוחות...) תקשיב אני פשוט פה באמצע ולא נעים לי מאיילה . היא אפילו ראתה איך רצתי למגרש חנייה אחרייך. נוכל לדבר אחר כך? "

"לא, אני מצטער. לא נוכל"

"אבל למה? כאילו עוד כמה דקות יש לי הפסקה ואז...."

"לא, אם את רוצה תגיעי עכשיו לגן האירועים שליד תחנת הרכבת ותפגשי אותי פה. "

"אבל אני באמצע משמרת... מה אני אעשה...? ..."

"לא יודע. תעשי מה שאת רוצה. זה המספר שלי וכשתגיעי לשער הגן תתקשרי אליי. אם לא אז לא. יום נעים לך נטע " אמרתי בחיוך ובקול מתוק ורך.

" אבל אני באמצע משמ..."

ניתקתי.

יצאתי מהרכב וניגשתי למחסן. לא ידעתי אם היא תעזוב הכל ותגיע אבל כבר הכנתי משהו לקראת תרחיש כזה...

ניתקתי את השיחה ונכנסתי אל המחסן. היא עדיין עמדה על שם על ארבע מתחת למנורת החימום . ניכר היה שמצבה השתפר ושכבר לא כל כך קר לה. הקולר ישב על צווארה בצורה מושלמת. עטף אותו וקיבע אותו. העור השחור והמבריק בשילוב עורה הלבן והיפה גרמו לי לזקפה. הרגשתי איך הוא גדל ומתקשה. מנסה לצאת מבעד למכנס. נעמדתי מאחוריה וראיתי שוב את ישבנה היפה שהיה מוגבה מעט. כאילו רצתה שאחזיק בו ואכנס בה מאחור. יכולתי לדמיין כיצד אני אוחז ביד אחת בקולר, מושך את ראשה אחורה כשאני מכניס לה אותו . יכולתי לשמוע את הגניחות שלה ואת אנקות העונג שהיו משתחררות ממנה.
היא לא העיזה לדבר. היא הרגישה אותי מאחוריה ולא העזה לסובב את ראשה. ניגשתי אל חולצתה והתחלתי להרים אותה. כפתור אחר כפתור פתחתי תוך כדי עזרה ממנה על מנת לשחרר את החולצה מעל כתפיה וראשה. חזייה שחורה שקטנה עליה בלפחות מידה אחת לפתה את שדיה והצמידה אותם אל גופה. נעמדתי מעליה כאשר רגליי לשני צדי גופה. התכופפתי ואחזתי בשדיה שהתמסרו לידי בקלות. יכולתי להרגיש כיצד היא נמתחת ומתקמרת תחתיי. התיישבתי עליה לא עם כל משקל גופי והרגשתי אותה נושמת במהירות כאילו הרגישה שהמשחק מתחיל. משכתי את הקולר כלפי מעלה עם יד אחת ועם היד השניה לפתתי את שיערה. היא השמיעה גניחה קטנה שרק גרמה לי למשוך יותר חזק למעלה. שמתי לב שהיא מתקשה לנשום ואז התקרבתי אל אוזנה ולחשתי לה:

" איך זה מרגיש זונה קטנה שלי, את נהנית? "

"ככןןןן אדוני ....אוחחחח כן ...אדוני....אוחחח..."

הפנתי את ראשה אליה ויכולתי לראות את פניה היפות . עיניה היו ממוקדות בעיניי כאילו מתחננות אליי שאפסיק אבל מצד שני אומרות לי לא להעיז להפסיק.
שחררתי אותה ונעמדתי מולה. שמתי את נעליי על גבי כפות ידיה ודרכתי בכל הכוח. היא פלטה אנקת כאב ומיד בלעה אותה אל עצמה. כאילו להראות לי שהיא מסוגלת לכאוב למעני, יהיה המחיר אשר יהיה. לפתתי שוב את שיערה והרמתי את ראשה למעלה. עם ידי השניה פתחתי את רוכסן המכנס והוצאתי אותו החוצה. הוא כבר היה קשה וזקוף ומוכן להיכנס אל תוך פיה שייחל אליו. היא פתחה את פיה כאילו לא יכלה לחכות יותר ואילו אני בתגובה נתתי לה סטירה מצלצלת !

"מה קרה זונה, אין לך סבלנות? חתיכת אפס קטנה שכמותך את תמצצי אותו רק כשאני אומר לך לעשות זאת. הבנת?

"כן... אדוני..."

"יופי. תתחילי ללקק אותו קודם תני לי להרגיש כמה את רוצה שאני אתקע לך אותו עמוק בגרון, קדימה ! "

היא החלה ללקק את איבר מיני במרץ. בהתחלה היא ליקקה את הכיפה ואחר כך החלה את כל כולו תוך שהיא נועצת בי מבט מייחל. לאט לאט התחלתי לדחוף אותו לכיוונה תוך כדי שאני מנסה להראות לה שעכשיו הזמן לקבל את כל כולו. היא מיד הבינה את הרמז והחלה למצוץ אותו כאילו היה סוכריה על מקל. היא עלתה וירדה ומידי פעם ניסתה להתרומם ולגעת בו בידה אבל מיד כשעשתה זאת סטרתי לה במרץ. רציתי שתמצוץ אותו בדיוק כמו שאני אוהב. הקולר הרחב קיבע אותה באותה התנוחה בשעה שחדרתי אל תוך פיה בכוח. ריר החל לנזול מצידי פיה ולעיתים היה נראה שהזין שלי גורם לה להפעיל את רפלקס ההקאה. היא אהבה את זה. יכולתי לראות את זה עליה. כמו כלבה טובה היא מצצה ולא התלוננה. המשכתי לדרוך בכל הכוח על כפות ידיה אבל היא המשיכה בשלה ומצצה אותו יותר חזק. כשהרגשתי שאני קרוב אמרתי לה להוציא אותו.

"די כלבה ! זהו אני לא מעוניין יותר. תגידי ככה את מוצצת? מה זה אמור להיות? זה פשוט מגעיל. כאילו בלי רגש ובלי כלום. ככה את מוצצת לאדון שלך? "

"סליחה אדוני מממ לא יודעת חשבתי שאני מוצצת טוב. תמיד אמרו לי את זה...."

"אוי באמת תסתמי כבר. מי כבר אמר לך כזה דבר? עוד אחד מה"מאסטרים" שלך? "

"כן אדוני אבל לא רק..."

"רואים מה הם שווים. מה, מה קרה? למה יש לך דמעות? זה בגלל מה שאמרתי כי אם ככה אז תתחילי להתרגל. "

"לא אדוני. אתה צודק אני באמת לא מוצצת טוב כנראה. פשוט הידיים שלי.. בבקשה זה כואב לי. אני כבר לא מרגישה את האצבעות שלי...."

"אוי סליחה באמת. לא התכוונתי. אולי את רוצה שאני אפסיק? אם ככה זה מאד קל . רק מילת ביטחון אחת והכל נגמר... לתמיד ! "

"לא לא רוצה לומר אותה. לא רוצה . בבקשה אני מבטיחה, אני אשתפר בפעם הבאה אני אמצוץ לך כמו שמעולם לא עשו זאת... רק רד מהן בבקשה..."

ירדתי מכפות ידיה שכבר היו בצבע משונה ולקחתי כסא. בינתיים שמעתי אותה בוכה אך עדיין לא מנסה לזוז. הדמעות זלגו אך עדיין היא נשארה לה על ארבע.
ניגשתי שוב מאחוריה והתחלתי להוריד את המכנס הצמוד שהיה על גופה. הורדתי אותו כמעט עד ברכיה ואז הכנסתי את ידי אל תוך מפשעתה. היא היתה רטובה כולה...
התחלתי לשחק באצבעותי והעברתי אותם על שפתיה. היא החלה לזוז בהתאם לתנועותיי וקולות הנאה החליפו את הבכי השקט. עליתי עם האצבע שלי למעלה ולמטה תוך שאני מתעכב על הדגדגן התפוח ולוחץ אותו. יכולתי לשמוע את נשימותיה מתגברות. היה נראה שהיא שכחה מהאצבעות שלה שעברו מעיכה על ידי.
לאט לאט האצבע התחילה לחדור אל תוכה תוך שאני מסובב ומוציא מכניס ומסובב, ראשה החל לנוע והגניחות התחזקו. בידי השניה התחלתי להצליף בישבנה תוך שאני ממשיך לחדור אליה.

"תתחילי לספור אפס שכמותך " לחשתי.

"אחד אדוני, תודה לך אדוני...המממהה"

"פלאאאקקק"

"שתיים אדוני, תודה לך אדוני! " קולה הלך והתחזק.

וכך המשכנו עד שצלצול הטלפון פילח את מציאות החדר...

ניגשתי אל הנייד שלי ועניתי.

" הלו? "

"זו אני אדוני. אני פה בחוץ בכניסה לגן."

"יופי תמתיני שם עד שאחליט לחזור אלייך. יש שם גיפ שחור נכון?"

" כן הגיפ שלך אדוני אני כבר מכירה... רצתי אליך אתה לא זוכר ? "

"או קיי אז תמתיני שם ."

" כן אדוני אני ממתינה "

פניתי אליה ושאלתי אותה אם היא יודעת עם מי דיברתי. היא אמרה לי שכן ואני חייכתי בנבזות.

"את רואה אם את לא יודעת למצוץ לאדון שלך, יש עוד הרבה בנות שיודעות ורוצות. הבנת את זה כלבה? אממ לא, אל תעני לי בכלל. אני יודע שאת לא מבינה כלום. בקושי להבין איך מוצצים קשה לך אז בכלל כזה משפט..."

"אדוני אני לא מטומטמת. אל תעשה אותי כזו אני מצטערת אבל זה כבר מוגזם..."

" סליחההההה????? " נדהמתי מיכולת הדיבור שלה לפתע.

"סליחה מה זה אמור היה להביע? את מביעה את דעתך או משהו כזה? ממתי יש לך זכות דיבור כשאת איתי?"

הקטע הזה פשוט חימם אותי. יצאתי החוצה אל הגיפ וראיתי את נטע מחכה ליד השער. קראתי לה להגיע אליי.

" תקשיבי טוב שפחה, זאת המשימה הראשונה שלך. את רואה את הדלת הזאת?"

"כן אדוני" פלטה כשעיניה החלו להתערפל. כנראה בגלל איך שקראתי לה.

" מעכשיו את לא זזה ממנה. את לא נותנת לאף אחד להיכנס. זה המפתח לפה. אני נועל עכשיו והמפתח אצלך.
את לא נכנסת פנימה אלא אם כן זה מצב חירום."

"או קיי אדוני אני מבינה. והיא שם בפנים?"

"כן,לכן את לא נכנסת לשם. היא לא קשורה או משהו אבל כדי להיות בטוח שחס וחלילה לא יקרה לה כלום את נשארת פה. אם יקרה לה משהו אני לא מקנא בך...."

"כן אדוני אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר."

נכנסתי אל הרכב ונסעתי אל המשרד. ידעתי ש"כלי העבודה" שלי נמצאים שם. זו היתה נסיעה מאד קצרה שמשום מה כי הייתי חם נראתה לי די ארוכה. נכנסתי למשרד בסערה ולקחתי את המזוודה השחורה שלי. הי לי שתיים כאלה. אחת בשביל כל מיני ניירות וחפצים אישיים שלי כשאני טס והשניה היתה עם כל ציוד הבדס"מ שלי. רק אני ידעתי להבדיל ביניהם כי היה להם קוד שונה. פעם אפילו הגעתי עד השדה ולא ידעתי שלקחתי את המזוודה הלא נכונה. זה היה די מביך כשניסיתי לפתוח אותה ליד המכס וראיתי שהקוד שונה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי ותירצתי את זה שכאילו שכחתי את הקוד ולכן אני לא יכול לפתוח. אם הייתי מגיע לשיקוף זה בכלל יכול היה להראות אחרת...
נאווה המזכירה שלי נראתה מופתעת כשפרצתי לתוך המשרד.

"מה אתה עושה פה ביום שישי? " שאלה.

"אין לי זמן לענות לך נאווה. היה משהו או קרה משהו שראוי שאני אדע? "

" לא מה פתאום אחרת הייתי מתקשרת אליך. "

" טוב יאללה אני זז... שבת שלום " אמרתי כשסגרתי את הדלת בחבטה.

נסעתי די מהר לגן האירועים. בכל פעם שהיה אדום ברמזור הייתי מדמיין מה אני הולך לעשות לה. חשבתי איך אני הולך להאדים את הישבן המושלם שלה.
כשהגעתי לגן והחניתי את הרכב ראיתי את נטע עומדת כמו חייל של בית המלוכה האנגלי. ראיתי את הצייתנות העיוורת שלה. ראיתי עד כמה היא רוצה בזה. תיארתי לעצמי שאיילה בוודאי פיטרה אותה ובכל זאת היא הסכימה להגיע.
מיד כשפסעתי לעברה ראיתי אותה מרכינה ראש. נעצרתי לידה ושאלתי אם הכל היה בסדר. היא ענתה שכן ואני פקדתי עליה להישאר ליד הדלת.

"בקרוב תתחילי לשמוע כל מיני קולות. בכל אופן את לא נכנסת אלא אם אני קורא לך, זה ברור? " אמרתי לה.

"כן אדוני..." פלטה בלחישה.

פתחתי את דלת המחסן וראיתי אותה עדיין קפואה באותה התנוחה. על ארבע כמו שכלבה אמיתית אמורה להיות.

" נו איך הברכיים שלך, כואבות קצת? "

"כן אדוני... אני יכולה לעמוד מעט כי אני מתחילה לאבד תחושה בהן."

"לא, את לא יכולה. תשארי ככה . זה מתאים לי מאד ככה כמו שאת."

הלכתי אל השולחן שהיה שם והנחתי עליו את המזוודה.

"רואה את המזוודה הזאת כלבה?"

"כן אדוני אני רואה. " אמרה בקול מתעניין.

פתחתי את המזוודה ובול וויפ ארוך מעור קנגורו נשלף החוצה. הוא היה די חדש וקניתי אותו מספר ימים קודם כשחזרתי מנסיעת עבודה לחו"ל. אחריו הוצאתי את הגאג עם הכדור השחור והמבריק. היו לו רצועות עור עבות במיוחד שהתאימו לקולרים מהסוג שאני אוהב. לקחתי את הבול וויפ והצלפתי בו באויר. שריקה צורמת חתכה את האויר. אחחח איך אני אוהב לשמוע את זה חשבתי לעצמי. ראיתי את המבט המבוהל שנתנה לי. ידעתי שמעולם לא הוצלפה בשוט מן הסוג הזה ושקול ההצלפה שלו הרתיע אותה.

"אדוני... בבקשה אני מתחילה בסך הכל חצי שנה בקטע ומעולם לא הצליפו בי עם כזה דבר.... בבקשה תרחם עליי אנ..."

קול הצלפה נשמע בשנית. היא נעה בחוסר שקט ויכולתי לראות כיצד הפחד מתחיל לשתק אותה. בזוית עיניה יכולתי לראות דמעות שעמדו לצאת החוצה. עיניה ברקו ולחייה הסמיקו.

"את רוצה לסתם את הפה שלך היום? מה יהיה איתך מה?... אף פעם לא תלמדי כנראה. טוב בשביל זה יש גאג."

לקחתי את הגאג והלבשתי אותו בכוחניות על פיה. הידקתי אותו צמוד צמוד ללחייה וראיתי שהיא מתחילה לנשום דרך האף. היא היתה ממש בהיסטריה והחלטתי לקשור אותה גם כן. פקדתי עליה לעמוד ולפשוט את בגדיה. היא החלה להוריד את המכנס הצמוד שגם ככה היה חצי מופשל ואת המגפיים . אמרתי לה לחזור ולנעול רק את המגפיים כי הם הקנו לה מראה זנותי ביותר. כשסיימה הורדתי אותה שוב על ארבע ולקחתי את הספרדר עם אזיקי העור הרחבים שהיו עליו והדקתי אותו על קרסוליה. רגליה היו עכשיו מפוסקות מעט וישבנה נגלה אליי במלוא הדרו. החזיה השחורה ירדה בקלות ממנה ושדיה נראו שמחים להשתחרר מהחזיה שמחצה אותם.
נעמדתי מאחוריה ויכולתי לראות כיצד היא רועדת ומחכה לראות מה יקרה. התחלתי להצליף עם השוט באויר וכל שריקה כזו גרמה לה להתכווץ בפחד.

"זה מה שקורה לכלבה זנותית כמוך שבקושי יודעת למצוץ ואז עוד פותחת את הפה שלה על האדון שעושה לה טובה ומחנך אותה..."

"אמממ אמממ ... אממממ "

" מה? מה קרה זונה את רוצה להגיד משהו? מצטער עכשיו מאוחר מידי."

היא המשיכה להמהם ומאחר שזה התחיל לעצבן אותי והייתי סקרן לדעת מה היא רוצה לומר החלטתי לשחרר את הגאג.

" מה, מה רצית לומר?"

" מממ אדוני בבקשה בוא תנסה אותי שוב אני מבטיחה למצוץ לך עד שלא תוכל יותר להחזיק את זה בפנים. "

"מממ את בטוחה?"

"כן אדוני,מבטיחה."

נעמדתי שוב מולה ודחפתי את הזין שלי עמוק אל תוך פיה. היא התחילה למצוץ אותו בצורה שונה. עלתה וירדה. ליקקה אותו ושאבה ואז שוב עלתה וירדה כמו מכונת חליבה אנושית. הזין שלי התחיל להתקשות ולהימתח. התחלתי להיאנח ושמטתי את צווארי אחורה. היא המשיכה לרדת ולעלות ולנסות לדחוף אותו יותר עמוק. לפעמים היתה מנסה להכניס אותו הכי עמוק שיכלה ואז נעצרה. לקחתי את הבול וויפ ובאקסטזה של רגע הצלפתי בה בכל הכוח על הישבן.

"אוחחחחחחח אמא..." היא זעקה כששלפה את הזין שלי החוצה.

" איייי בבקשה לא..."

הכנסתי את הזין שלי שוב עמוק אל תוך גרונה והתקרבתי מעט אליה דבר שגרם לה לא לזוז. היא גם לא יכלה להניע את ראשה אחורה כדי להוציא אותו החוצה ואני החלטתי להצליף שוב.

" חופפפיייישששש "...

פילח השוט את האויר כשנחת על גבי ישבנה שהחל להאדים ולהראות בדיוק היכן ספג.
דמעות עלו בעיניה והיא מצצה את הזין שלי תוך כדי שהיא משמיעה קולות שאיבה. ידעתי שחוץ מהזין שלי היא גם שואבת את הכאב פנימה.
הנחתי עוד שתי הצלפות על ישבנה והיא פשוט נכנסה לטירוף. עולה ויורדת כשפניה אדומים ובעיניה דמעות.

" עוד אחת!!" צרחתי... "תסבלי זונה תסבלי... חתיכת אפס מושתנת " אמרתי והצלפתי שוב. הכאב שיגע אותה. היא רצתה למות מכאב אבל מצד שני רצתה לספק את תאוותי עד הסוף.
הוצאתי אותו מפיה. הוא היה אדום וגדול. מתוח כולו וכל הורידים בלטו. נעמדתי שוב מאחורי והלבשתי לה את הגאג. היא הבינה מה הולך לקרות עכשיו.

הנפתי את השוט הכי גבוה שיכולתי והנחתי אותו בשיא הכוח על גבי ישבנה. היא זעקה מכאב אבל הגאג עשה עבודתו נאמנה ובקושי יכולתי לשמוע את הקול שבקע ממנה. פניה האדימו ודמעות החלו לזלוג.

"תתחילי לספור מטומטמת, יש לך עוד הרבה !! "

היא מילמלה משהו כשהנחתי עוד הצלפה צורבת על גבה. שכחתי שהיה לה גאג על הפה ויכולתי רק להסיק שהיא סופרת את ההצלפות.

" חחח שכחתי שאת חסומה ולא יכולה לספור. לא נורא זה בטוח לא ימנע ממני מלהגיע למאה נכון??? חחחח " צחקתי בקול. לא התכוונתי באמת להגיע למאה אלא לגרום לה פשוט מאד לפחד בטירוף.

כשהגעתי להצלפה ה28 החלטתי להפסיק. היא רעדה בכל גופה וסימני השוט היו כל כך ברורים על גבי ישבנה.
הנחתי את השוט בצד והתקרבתי אל פניה שהיו רטובות מהדמעות שהזילה. הוצאתי מהתיק שלה ממחטת נייר וניגבתי את פניה. היא עדיין כאבה מאד. ליטפתי את מצחה ושאלתי אותה אם עכשיו זה כבר ברור לה שהיא לא עונה לי. היא הנהנה להסכמה ואני הלכתי להתיישב בכסא. היא התנשמה בכבדות עדיין ומידי פעם משכה באפה.
כשסיימתי לענות לכמה הודעות אס אמ אס שנשלחו אליי החלטתי לקחת את הנר הכחול והעבה שהיה לי. הדלקתי אותו וחיכיתי מעט שהשעווה תתחיל להצטבר. כשזה לבסוף קרה נעמדתי לצידה והתחלתי לטפטף טיפות קטנות וצורמות של שעווה רותחת. היא נעה בחוסר שקט במיוחד כשאותן טיפות פגשו את העור הצרוב שהשאיר השוט.
הנחתי עליה רגל אחת והתחלתי לדרוך על גבה. כאילו מנסה להוריד אותה למטה תוך כדי שאני מטפטף לה שעווה על הגב והישבן. אז נזכרתי שאפשר לעשות משהו יותר טוב. לקחתי רצועה וחיברתי אותה לקולר. הנחתי שוב את רגלי ומשכתי את הרצועה למעלה. גופה כולו נמתח והתקבע בצורה שהיתה מאד לא נוחה לה. המשכתי ללחוץ בחוזקה על גבה וכשלא התנגדה מספיק קירבתי את הנר אל גופה על מנת שהשעווה תהיה יותר חמה.
היא התפתלה מכאבים ואני הרעמתי בצחוקי. נהניתי מכל רגע. לא מהכאב שגרמתי לה אלא מרמת כוח הסבל שהיה לה. היא באמת היתה מוכנה לכאוב כל כך למעני.
לבסוף כשכמעט כל גבה היה מכוסה בשעווה שהתקשתה, כיביתי את הנר.

המשך יבוא...

למה אין אייקון של פיהוק

IvoryDom • 10 בינו׳ 2008

אכן גם הודעה זאת שייכת לבלוג

אולי יפנימו דרי הכלוב כי פורום הוא מקום החלפת דעות

ולא כתיבה יוצרת שמקומה בבלוג


בכל מקרה זה כלכך ארוך שאפילו לא טרחתי לנסות לקרוא.

יש תקציר?

Mooooon • 10 בינו׳ 2008

לאייבורי:
למה כותבים כאן ולא בבלוג ?
כי ה- "יוצרים" (ואני נמנה עמם) רוצים קצת צומי, ובבלוג לא מקבלים מספיק. מהת'ה לא מבין כאן ??

ללוקאס:
האורך מרתיע. אני ממליץ לחלק לפרקים קצרים יותר.

Re: למה אין אייקון של פיהוק

Tuff​(שולט) • 10 בינו׳ 2008

אייבורי,

אני רואה שאתה יותר ויותר מרגיש שאתה מנהל הפורום הזה. אתה לא.

מזה שנים שמופיעים בפורום הזה סיפורים ושירים בהקשר של נושא הפורום. ואכן, זה שונה במעט ממה שקורה במקומות אחרים שאולי אתה רגיל לנהל. באתר זה יש אפילו פורום "יצירה מקורית".

המתכונת הנוכחית דווקא מתאימה לי, ואני לא חושב שאני היחיד.

ועוד משהו: אומנם גם אני לא קראתי עדיין את הסיפור, אבל אני חושב שהתגובה שלך, ("אייקון של פיהוק") לאחר שאתה מצהיר שלא קראת את הסיפור, לא מכובדת ולא מכבדת.

ובברכת הסתגלות קלה ומהירה,

Tuff

שיר כאב​(שולטת){סוליקר} • 10 בינו׳ 2008

פגישה ראשונה וככה?
פששששש - איפה מוצאים כזאת שפוטה חסרת עמוד שדרה?
הכי אהבתי את הגבול שלו (ניצול כספי)
ונראה לי שכדאי לעצור כאן, שלא אהיה ארוכה וטרחנית. על דעתו של המחבר זה לא עלה, כמובן.

Lakshmi​(נשלטת) • 10 בינו׳ 2008

שיאו אתה אחד החפרנים!!

האמת התעייפתי באמצע,הוא לא המספיק מעניין כדי להגיע לסוף^_^

ואני חושבת שמישהו כאן,קצת חרמן..

Re: למה אין אייקון של פיהוק

IvoryDom • 10 בינו׳ 2008

נהפוכו אני גולש פה בדיוק כמוך
ואביע את דעתי שאין מקום לכאלו מסמכים אנושיים מרתקים
אולי באמת בפורום יצירה מקורית.
אני בטוח שתסתגל אלי.
מעולם לא התיימרתי לכבד סיפורים משמימים וכותבי סיפורים כאלו.

Re: למה אין אייקון של פיהוק

Brave Dwarf • 10 בינו׳ 2008

זה זה מה זה זה? אם אין לך איזו שאלה אינפנטילית, לעוסה ומייגעת, אלא אך ורק חוויה/סיפור שחס ושלום עלולים להוביל לדיון מעניין (בדומה לזה שנערך מיד אחרי ההערה שלך, אייבורי, בפרסומה האחרון של לורי) אז לך תתקע את מה שיש לך להגיד בבלוג שלך? פה זה המקום לשאלות מרופטות בשידור חוזר. אלא ש, אייבורי, גם טלאיהן כה נשחקו מכבר עד שהפורום הזה התייבש ונמצא על סף קשקשת וקלישה. באמת היה חסר פה איזה "מביע דעה" יהיר כדי שיטאטא את אלו שעדיין מפרסמים אל הרקע.

אגב, אם "לא טרחת לקרוא" אז מנין לך עד כמה הסיפור אקטואלי לפורום (או משעמם)? אתה עושה Voodoo בשעות הפנאי? עניותו של המגיב עושה פה סטריפטיז ונוטפת את מיצי הרוע שלה על במתו של מישהו אחר.


לא צריך להתיימר לכבד את האחר. זה משהו שאו יש לך או אין. ולך - אין. קבל את תנחומיי.

Re: למה אין אייקון של פיהוק

לא קשורה • 11 בינו׳ 2008

גמד! אני קוראת אותך לסדר!
אם מעולם לא היה, אין גם על מה לנחם.



דווקא אהבתי את ההגיון של 'אם לא קראתי, זה לא צריך להיות שם'.
הומאז' לדקארט?

Re: למה אין אייקון של פיהוק

Brave Dwarf • 11 בינו׳ 2008

LOL חה חה חה.... מבריק!
(מחר כשלפתע אצחק בקול רם במקום ציבורי - את אשמה)