אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ד' ואחרון)

רצסיבי(נשלט)

לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008

אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ד' ואחרון)

לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008

למניעת ספקות כלשהם, אני מבקש להדגיש שני דברים:
א. הסיפור הזה, כפי שעולה מתוכנו, מטיל ביקורת על תופעת הפדופיליה ברשת, וממילא מוקיע את תופעת הפדופיליה בכללותה.
ב. אם מישהו חושש כי למרות הביקורת הוא יסבול או ייגעל מקריאת הטקסט, עדיף שידלג הלאה.

את הדרך לבית הספר בילה מנחם בפקק תנועה מתמשך ובהרהורים. נראה היה לו כאילו ישנה יד מכוונת, שם למעלה, המסייעת לו. אולי אלוהים אוהב פדופילים, גיחך לעצמו לרגע, ואז הרצין. הוא לא היה מסוגל לזהות את עצמו עם התואר הזה, למרות שמעשיו ומטרותיו לא הותירו מקום לספק שהוא כזה (הפך לכזה, מנחם חידד לעצמו, כאילו יש משמעות לדרך או למניע). אבל מעשים לחוד ותארים לחוד, את הראשונים קל יותר להדחיק מאשר את האחרונים.

מרוב שהדברים התקדמו מאליהם, מנחם שכח לתכנן מראש. הוא לא תאם עם טל היכן יחכה לה, וכך נאלץ לחכות לה מחוץ לאוטו ולחפש מקום בו יוכל לראותה יוצאת משער בית הספר אך לא יבלוט, אלא שאז התחיל לרדת גשם שוטף (החזאים האלה שוב פספסו בגדול), ומנחם יכול היה להסתתר מתחת למטריה רחבת השוליים שהביא עימו (תודה אלוהים, הוא לחש אל עבר תקרת המטריה).

כשטל הופיעה בשער, מנחם לא ידע אם לקרוא לה בקול (מעורר יותר מדי תשומת לב) או לפסוע בעקבותיה ולהדביק אותה (טל החלה ללכת בכיוון הפוך למקום בו הרכב חנה), אך למזלו היא סובבה את ראשה לכיוונו והבחינה בו, וכך הוא יכול היה להתקדם באיטיות לעבר הרכב, תוך שהוא מאפשר לה להגיע מעט אחריו (היא רצה, לה לא היתה מטריה), מבלי שהם ייראו יחד, אלא רק לרגע קצר בו החזיק מעליה את המטריה בשעה שנכנסה פנימה לרכב.

בזמן שנסעו אליו הביתה (גם אשתו וגם רונית טרחו להודיע, כמה ימים מראש, שבאותו יום הן לא יהיו בבית עד לשעות הערב - צירוף מקרים או עזרה מלמעלה?), מנחם וידא עם טל שהיא לא מתחרטת או חוששת מדי מהביקור בביתו (זה לא היה אקט אבירי מצידו, פשוט, ילדה מפוחדת לא תועיל לו), ולשמחתו היא לא ראתה בכך דבר יוצא דופן.

הדרך מהחניה אל הדירה שבקומה החמישית עברה חלק (אחד משני הדברים שמנחם חשש מהם יותר מכל בנוגע לפגישה הזו, היה להיתקל בשכן טורדני שיזרוק אחר כך מילה לאשתו). הם נכנסו פנימה ומנחם הציע לטל להחליף את בגדיה העליונים אשר נרטבו משבר הענן האימתני שירד בזמן שיצאה מבית הספר (יש לנו עוד כמה בגדים ישנים של רונית, שעוד לא זרקנו למרות שהם קטנים עליה. אחד מהם בטח יתאים לך, ובינתיים נייבש את שלך במייבש הכביסה). טל הסכימה, ומנחם פתח עבורה מגירה בחדרה של רונית, והותיר אותה לבדה בחדר.

הדבר האחר שמנחם חשש ממנו היה הצעד המכריע (לא סתם חיבוק או נשיקה מנחמת על ספסל בגן). לא היה לו מושג מתי ואיך הוא יבצע אותו, ואיזו צורה הוא ילבש. מנחם אפילו שקל לפורר כדור שינה לכוס המיץ שהתכוון להציע לטל, כדי להקל על המלאכה, אבל זה נראה לו קרימינאלי מדי, הרי הוא לא אנס (שיקר לעצמו, כאילו הוא אינו יודע שאין הבדל בין לזיין ילדה בת 11 וחצי לבין לזיין אישה שסיממת). ובכל זאת, מנחם טמן מספר כדורי שינה במגירת המטבח, רק למקרה הצורך.

טל יצאה מהחדר לבושה בחולצת-טי שהיתה גדולה עליה בכמה מידות, והגיעה עד מעט מעל ברכיה. מנחם גיחך למראה החולצה הענקית וטל צחקה לעומתו ואמרה, זה עוד כלום, לא מצאתי משהו תחתון שבכלל יכול להישאר עלי בלי ליפול (כמובן שלא, מנחם וידא מראש שלא יהיה כזה בהישג יד). מנחם לקח מידיה את הבגדים הרטובים ומיהר לשים אותם במייבש, לא היה נתון בידם זמן רב מדי.

במה שארע בדקות הבאות מנחם לא היה גאה.
הוא לא היה מספר על כך לאף אדם, גם אם היה מעונה.
בקור רוח מחושב הוא פילס את דרכו אל תוך טל, שלב אחר שלב, מילה אחר מילה, נגיעה אחר נגיעה. כשנרתעה הוא נסוג, רק כדי לאגף מזווית אחרת.
כשהתפלאה הוא הרגיע (זה בסדר, אין לך ממה לפחד).
כשהתמהמהה הוא דרבן (תגעי, הוא לא נושך).
כשהתביישה הוא אתגר (נו, נראה אותך, תינוקת).
כשהראתה סימני חרטה הוא הפיס את דעתה (עוד רגע אחד קטן, ואני גומר).

כשגמר, נפלטה מפיו אנחה בעוצמה שהוא לא זכר כמותה הרבה זמן. הסיבה לא היתה איכות הזיון (חפוז מדי, ומטבע הדברים בלי שיתוף פעולה מבת הזוג), אלא העובדה שסוף סוף הוא השלים את הכיבוש המיוחל, ולא רק את כיבושה של טל הוא חגג בכך, אלא את נצחונו על כל מי שלא האמין שיצא לו משהו מכל האינטרנט הזה (בעיקר - נצחונו על ספקותיו העצמיים).

מנחם ירד מעל טל, השעין אותה על גופו העירום, וליטף את ראשה (הוא היה חייב להקדיש לה תשומת לב אחרי החוויה הבתולית שעברה). הוא קרב את ראשו לראשה ולחש, זה יהיה הסוד הקטן שלנו, כן?

כלפי חוץ מנחם עטה ארשת רצינית, אך בתוך תוכו פנימה הוא צהל. זו היתה חתיכת ביצוע, החמיא לעצמו, והוא לא התכוון בכך רק לאקט הסיום (הזיון עצמו), אלא למערכה כולה. במידה מסוימת הרגיש מנחם כי הוכיח בכך את נצחונו על המין הנשי כולו, אלא שגם הוא נאלץ להודות שטל אינה יכולה להיחשב כמייצגת ראויה של נשות העולם.

כשירד מן האולימפוס, הבחין מנחם בשעון המתקתק. טל בהתה בחלל ונראה היה שהיא שכחה שעליה לחזור הביתה במהירות. נו טוב, בכל זאת אני המבוגר האחראי כאן, חשב מנחם לעצמו, הסיר את הקונדום מהזין המתכווץ שלו, והניח אותו בתוך שקית פלסטיק. את צריכה להישטף? שאל, והציץ לכיוון מפשעתה, מחפש אחר כתמי דם (מזל שהספה לא התלכלכה, הוקל לו).

ההתארגנות לקחה זמן. טל רצתה להתקלח, ולאחר שיצאה מהמקלחת התלוננה שבגדיה עוד לחים (מנחם הכניס אותם למייבש לסיבוב נוסף), וגם פקקי התנועה בדרך לביתה של טל נידמו איטיים מתמיד. מנחם נהיה חסר סבלנות (הוא שנא לאחר ושנא גם לגרום לאחרים לאחר), ואיטיותה של טל (שמצאה לעצמה זמן להפוך ל"מעופפת") עצבנה אותו. רק כשיצאה מהרכב הוא נזכר לשאול אותה, את בסדר? וטל משכה בכתפיה ומיהרה לעלות הביתה.

***

אחרי כמה ימים של נתק, היתה זו דווקא טל שפנתה אליו ראשונה.
- אתה כועס עלי? שאלה.
- מה פתאום, ממי, השיב.
- לא דברנו כבר כמה ימים מאז, נו, הפעם האחרונה שנפגשנו.
- אני יודע, ממי, פשוט הייתי עסוק נורא בעבודה. אז מה שלומך? איך בבית הספר?
- בסדר.
- מתגעגעת אלי?
- כן.
- אז למה שלא ניפגש שוב פעם?

והם נפגשו שוב. ושוב. ושוב.

הסיבה שמנחם לא יצר קשר עם טל בימים שלאחר המפגש שלהם בדירתו, לא היתה רק חששו מלהתעמת איתה (הוא לא ידע לאיזו תגובה לצפות ממנה). סיבה נוספת היתה העובדה ששיחותיו ומפגשיו עם טל לא היו היחידים שמנחם ציפה להם. במקביל לפגישות עם טל, הוא המשיך לנסות את מזלו גם עם ילדות אחרות, ועם חלקן הוא הצליח להתקדם לא רע (עם אחת גם קבע פגישה של פנים מול פנים). הוא לא מצא סיבה לשים את כל הביצים שלו באותו הסל.

***

מנחם מיהר הביתה. בתיקו היתה מתנה שקנה לטל לרגל שלושה חודשים מאז שכבו לראשונה. הם דברו מדי יום, התמידו במפגשיהם (לרוב במלונית שמנחם מצא, לא הרחק מהשכונה בה טל גרה), והזדיינו כל אימת שנפגשו. מבחינת מנחם זה היה רומן ככל רומן (שלא לומר, עוד רומן), עם אישה (שהיא במקרה, או שלא במקרה, גם ילדה) הנהנית מחברתו ומהמתנות ותשומת הלב שהרעיף עליה.

הפעם מנחם רצה לקנות לטל מתנה מיוחדת לרגל האירוע, אבל היה לו לחץ מטורף בעבודה, והוא נאלץ להסתפק (שוב) בגיחה מהירה לחנות בגדים (אפשר לחנות שם על המדרכה, ממש בפתח החנות) ובמתנה שבלונית (חצאית במידה אקסטרה-אקסטרה-סמול). זה לבת-הזקונים? שאלה המוכרת, ומנחם שתק וחשב לעצמו שלבנים כל כך קל יותר לקנות מתנה (פליי-סטיישן, למשל. מה קונים לילדה?!).

יום קודם לכן טל ומנחם קבעו שייצרו קשר היום בשעות אחר הצהריים דרך האינטרנט, ויתאמו היכן ייפגשו מאוחר יותר (טל כבר הודיעה לאימה שהיא יוצאת עם חברה לקניון). טל רצתה לצאת היום החוצה, היא אמרה שנמאס לה קצת מהחדר החשוך שהם בילו בו את רוב זמנם, ושלושה חודשים זו סיבה מספיק טובה כדי לעשות משהו אחר.

הבית היה ריק. מנחם ניגש למחשב וגילה שהוא כבוי. הוא ניסה להדליקו, אך המחשב סירב להתעורר לחיים. הוא בדק את החיבורים ווידא שזה לא רק המסך, אך המחשב נותר בשלו, דומם. בלית ברירה נכנס מנחם לחדרה של רונית, התיישב ליד המחשב והפעיל את המסנג'ר (היא התעקשה על מחשב משלה עוד לפני שנים, וכשחקרו מדוע, השיבה שהיא צריכה פרטיות).

המסנג'ר עלה אוטומאטית עם הסיסמה של רונית (אצל מנחם זה לא היה קורה, הוא הקפיד לוודא שהסיסמה לא תעלה מעצמה), והודעה שנשלחה בזמן שהמסנג'ר היה כבוי הבהבה על המסך. מתי תעני לי? אני אוהב אותך, זו היתה לשון ההודעה. מנחם לא עמד בפיתוי ונכנס להיסטוריית ההודעות של השניים. מהשיחות הקצרות שבתו ניהלה עם הגבר הזר (שמו היה דני, ואופן ההתבטאות שלו לא היה של נער), לא ניתן היה ללמוד הרבה. רובן הורכבו מניסיונות מצד דני לחדש קשר שהיה ביניהם בעבר ונותק, ומשתיקות או מסירובים אדיבים אך תקיפים מצד רונית.

דני שב והזכיר באותן שיחות מכתבים שכתב לרונית בעבר, אשר כנראה היו בעלי חשיבות (סנטימנטאלית או אחרת) עבורו, ורונית אישרה לו שהיא עדיין שומרת אותם, אך הכחישה שקראה בהם מאז שנפרדו. דני ניסה לשכנעה לעיין בהם שוב, או לפחות להשיב לו אותם (אם לך הם לא חשובים, אז לפחות שיהיו בידיים של מי שהם חשובים לו), אך גם בעניין זה רונית היתה נחרצת בסירובה.

מנחם שכח מפגישתו המיועדת. הוא כיבה את המחשב, נעל את דלת החדר, והחל לחפש אחר המכתבים. אחרי כחצי שעה של חיפושים אינטנסיביים, הוא מצא את מבוקשו מוסתר בתחתיתה של מגירה גבוהה, ויצא מהחדר כשבידיו שקית ובה אסופת מכתבים עבת כרס. מנחם ירד למכונית (הוא לא רצה שאשתו, ובטח שלא רונית, ידעו על המציאה), כיבה את הנייד, והחל לקרוא.

בשקית היו עשרות מכתבים, רובם המוחלט פרי עטו של דני, וחלקם הקטן מכתבים שרונית כתבה לדני אך מסיבה כלשהי נמנעה מלמסור לו אותם. מנחם קרא את המכתבים בנשימה אחת, עצורה, ולאחר שעתיים של קריאה רצופה הטיח את ערימת המכתבים על המושב האחורי, והשעין את ראשו על ההגה (מתוך הרגל הוא התיישב בכסא הנהג, למרות שמן הסתם נוח יותר היה לקרוא בכסא הסמוך). הוא התנשם בכבדות והרגיש שערפל סמיך מצמצם את שדה ראייתו.

ההתכתבות נמשכה למעלה משלוש שנים. הראשון שבמכתבים נכתב לפני חמש שנים (מנחם התקשה להתרכז, בת כמה רונית היתה אז? בת 13?), והקצב היה של בערך מכתב לחודש. חלקם כללו הצהרות אהבה וגעגוע, חלקם היו מכתבי זימה וחשק, והאחרונים כללו בעיקר הפצרות ותחנונים. מנחם מצא בהם לא מעט דברים שהוא לא ידע, ולא רצה לדעת, על בתו ועל מה שקרה איתה במשך שנים.

בשלב מסוים החל מנחם לחפש אחר רמזים לגילו של דני, עד שנתקל במכתב בו צוין שהפרש הגילאים בין דני לרונית הוא 15 שנים (זה היה בסגנון של - למרות ש-15 שנים מפרידות בינינו, אני מרגיש כאילו אין הבדל - רפליקה שמנחם נהג להשתמש בה בעצמו). זה אומר, חישב מנחם, שדני צעיר ממני ב-20 שנים, ושבזמן שהתחיל הקשר ביניהם הוא היה בן 28. החשבון הפשוט דיבר בעד עצמו.

גם לאחר שחזרה אליו צלילות הראייה, התקשה מנחם לתפקד. הוא לא ידע מה לעשות בכלל, ולא ידע מה לעשות עכשיו. לחזור הביתה? (אם אצליח לקום) להתנהג כאילו כלום לא קרה? (אני לא חושב שאני מסוגל) להתעמת עם רונית? לספר לאישה? לרוץ למשטרה? כצעד ראשון הרים מנחם את ראשו מעל ההגה, אך בחלוף רגע הוא השמיט אותו חזרה. אני לא רוצה לראות, אמר לעצמו (בקול). אני רוצה למות, אמר לעצמו (בדממה).

לאחר דקות ארוכות של התעשתות הדרגתית (לפתוח את העיניים / לנגב את הדמעות / להפסיק להכות באגרוף על הדלת / לנשום עמוק), הפעיל מנחם את הנייד. תשע שיחות שלא נענו, מהבית, והודעה אחת. המציאות חדרה אל המכונית. בזמן שעלה במעלית נזכר מנחם לפתע בטל, בחגיגת שלושת החודשים שהיתה אמורה להיות להם, ובפגישה שזה מכבר הוחמצה. הוא ידע שעליו לספק לטל הסברים, אבל לא עכשיו, זה לא הזמן לכך.

את שעות הערב והלילה העביר מנחם בשתיקה עצורה. הוא הכריז שהוא חולה, ובזאת סיפק תירוץ לכך שכל שעשה היה לבהות בטלוויזיה בדממה. כשרונית החלה להפגין נוכחות בסלון, מנחם (שלא היה מסוגל להביט לעברה) עבר לחדר השינה והצטנף מתחת לשמיכה. הוא נותר ער עד הבוקר, שוכב על גבו ומהרהר שוב ושוב בתוכן המכתבים, מזיל דמעה בהיחבא (לאשתו, כמוהו, היתה שינה קלה), ותר אחר הדרך הנכונה להילך בה.

בזמן שהמתין עד שאשתו תצא מהבית, נדמה היה למנחם כאילו כל דקה הפכה לשעה. הוא נותר שכוב במיטה (אני עדיין מרגיש לא טוב, נראה לי שאקח יום חופש), וזינק ממנה מייד עם הישמע צליל טריקת דלת הכניסה. הוא הרים את המזרון, שלף את השקית שהחביא מתחתיו, ונכנס בסערה לחדרה של רונית (הפעם לא הכריז על כניסתו לפני שפתח את הדלת). רונית עדיין לא התעוררה (ככה זה ברווח שבין התיכון לצבא, הבקרים גולשים לצהרים), אך זה לא מנע ממנחם להשליך עליה בזעם את השקית. המכתבים, שפגעו בראשה, נפוצו לכל עבר כשהיא התרוממה מהמיטה בבהלה. פיה נפתח לרווחה (כשהיא כועסת, יש לילדה הזו פה גדול), אך למראה תכולת השקית נתקעה בגרונה הגערה שהיתה בדרכה החוצה, ופיה נותר פעור.

זו היתה השיחה הקשה ביותר שמנחם קיים מימיו. הצעקות התחלפו בבכי, הבכי התחלף בכעס, הכעס התחלף בדממה רועמת, וחוזר חלילה. שניהם היו נסערים ונשאו על גבם מטען כבד, כל אחד כלפי עצמו וכלפי האחר גם יחד. מנחם התעקש לברר איך ילדה עושה לעצמה כזה דבר, איך ילדה שחינכו אותה כמו שצריך נותנת לעצמה להידרדר לידיים של סוטה, ומה בכלל היה חסר לה בחיים (מחזרים בטח שלא) שגרם לה ליפול ברשתו של מי שמבוגר ממנה בכל כך הרבה שנים.

רונית מצאה עצמה מתגוננת מפני ההאשמות שהטיח אביה בה ובגבר שפיתה אותה. היא הרגישה רגשי אשם על כך שנשאה סוד כה כבד-משקל בקרבה, אך לא היתה מוכנה להיות מושא לגערותיו (ואיפה אתה היית כל הזמן הזה? ומי בכלל פה הקורבן?). מבלי שרצתה בכך, היא נאלצה לגונן אף על דני (היא שנאה אתו על מה שעשה לה, אך לא סבלה ביקורת מצד מי שלא הכיר את הפרטים כולם), דבר שהעלה את חמתו של מנחם.

מנחם בלם את עצמו בכל כוחו מלסטור לה (הוא לא הרים על רונית יד מעולם). אנחנו הולכים למשטרה, את ואני, עכשיו. מנחם התקדם לעבר רונית וניסה לאחוז בידה. רונית התחמקה מאחיזתו וברחה לסלון. שלא תעז להלשין עליו, אני לא אדבר איתך לעולם. מנחם קרס על מיטתה של רונית. הוא הכיר את בתו וידע לאן הדברים עלולים להתגלגל (כשהיתה בת 12, היא פתחה בשביתה אילמת שנמשכה לא פחות משבוע). אוקי, לא נגיש תלונה, אבל לא בגלל שאני מרחם על החבר הזה שלך - הוא לא חבר שלי! התפרצה רונית לדבריו - אלא רק בגלל שזה יהיה עינוי גם בשבילך, ולך אני דואג. ושלא תגידי מילה על כל זה לאימא, היא לא תעמוד בזה.

***

את נקמתו השיג מנחם שלא באמצעות הרשויות. עוד באותו היום איתר מנחם את כתובתו של דני, ובלילה כבר ניצב בפתח דירתו. כשדני פתח את הדלת, המראה שנגלה לעיניו היה אגרופו של מנחם, המתקדם במהירות לעבר פניו. לאחר שספג את החבטה הראשונה, נמלט דני אל חדר השינה, אך מנחם הדביק אותו וזינק על גופו, מפיל את שניהם על מיטת השינה הזוגית.

מנחם הכה ללא אבחנה, פוגע באברי גוף מזדמנים, רובם של דני, חלקם שלו עצמו. דני גונן על עצמו מבלי לנסות לתקוף חזרה. לפתע הבחין מנחם בתמונה שהיתה תלויה מעל המיטה. רונית ודני נראו בה מחובקים על שפת הים, רונית נראתה בת 15 לכל היותר. מנחם תלש את התמונה מהקיר והחל לחבוט איתה בדני. מעוצמת המכות נשברו מסגרת התמונה והזכוכית שהגנה עליה. גופו של דני החל לדמם מהחתכים שנגרמו לו מהזכוכית השבורה.

כשמנחם קם מהמיטה היו הוא, דני והמיטה מכוסים בכתמי דם גדולים. דני נראה המום ומשותק מפחד, ומנחם ידע שסיים את מלאכתו. הוא קם מעל דני, ואז נזכר ששכח להציג את עצמו בפני הבחור. אני אבא של רונית, ואל תעיז ליצור איתה קשר יותר בחיים, אחרת אני באמת אחסל אותך. ראשו של דני היה קבור בתוך המזרון, גופו רעד והוא יבב. מנחם יצא מהדירה וסגר אחריו את הדלת.

***

חצי שנה חלפה מאז גילה מנחם את האמת על רונית. מאז אותו יום בו עימת אותה עם עברה, הם לא החליפו על כך מילה (הנמושה בטח לא סיפר לרונית על המכות שחטף ממני, אחרת היא לא היתה עוברת על זה בשתיקה), ושניהם גם לא מצאו לנכון לספר על כך לאשתו. האמת, באותה תקופה מנחם ורונית לא החליפו ביניהם הרבה מילים בכלל, אך מנחם לא לחץ עליה, הוא קיווה שהזמן יעשה את שלו.

במשך ששת החודשים שחלפו, מנחם לא נכנס לצ'ט, לא ניהל שיחה אינטרנטית מסוג כלשהו, ולא נפגש עם אף אחת ממכרות הרשת שלו, קטינה או בגירה. למסנג'ר הוא נכנס פעם אחת, רק כדי להודיע לטל שהם לא ייפגשו יותר לעולם. הוא חיכה שהיא תהיה אוף-ליין, השאיר לה הודעה קצרה, ומחק את התוכנה מהמחשב בעבודה (מאוחר בלילה מחק את התוכנה גם מהמחשב בבית). אני מצטער על ההברזה, אבל קרה לי אירוע לא סימפטי במשפחה ואני חושב שבנסיבות האלה הכי טוב שלא ניפגש או נדבר יותר. ללא הסבר, ללא תודה, ללא התנצלות. מנחם אף פעם לא היה טוב בפרידות.

את הפגישות, השיחות, הסייברים והתמונות, מנחם המיר באוננות מוגברת בשעת לילה מאוחרת, בגפו. קל זה לא היה לו, אך מאז אותה תגלית משפחתית יותר קשה היה לו לנהל מערכת יחסים מסוג כלשהו. לא עם אשתו, לא עם אישה אחרת, וודאי שלא עם קטינה. מנחם שקל להגביל את עצמו לבגירות בלבד (הרי חוץ מעצם מעשה הבגידה, חשב לעצמו, ברומן כזה אין שום פסול), אך הוא חשש שאם יתחיל להחליק שוב במדרון האינטרנט, סוף טוב לא יהיה לזה.

מנחם ישב בבית הקפה (אותו בית קפה בו היה אמור להיפגש לראשונה עם מכרת-רשת) ועישן. הוא היה מרוכז בעצמו ולא הקדיש תשומת לב לנעשה סביבו. הוא הרהר בבחורה ההיא (שאז ישבה בדיוק במקום בו הוא יושב היום), עליה הציץ משולחן צדדי. הוא חשב על הקורבן שהקריב בחצי השנה האחרונה כדי לעשות את המעשה הנכון. הוא ריחם על עצמו.

- סליחה, אבל אתה במקרה מנחם?
- מי רוצה לדעת?
- אני לא יודעת אם אתה זוכר אותי, אבל לפני כמה חודשים דברנו די הרבה באינטרנט, אפילו קבענו להיפגש, ואז נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה.
- כן זה אני, ואני זוכר, בטח, איך יכולתי לשכוח.
- איזה קטעים להיתקל בך כאן.

מולו עמדה ילדה מתולתלת, מחויכת, דקת גזרה וממושקפת, לבושה בג'ינס ובחולצה שהוטבע בה סמל בית ספר. הוא זיהה אותה מייד, זו היתה יפעת. בעבר (הרחוק, עבורו) הם דיברו והחליפו תמונות, היא היתה אחת מאלה שהיה לו ברור שבסופו של דבר הוא ילך לו איתן.

- אני יכולה לשבת?
- אני, אני לא חושב שכדאי.
- אוקי, רק רציתי לדעת למה הפסקת לדבר איתי.
- זה לא היה קשור אליך, רק אליי, זה לא משהו שאני יכול לפרט לגביו, אבל אל תיקחי את זה באופן אישי.
- אוקי, אז... ביי.
- ביי.

הוא הביט בילדה המתרחקת ממנו. הוקל לו למראה הקלות שבה היא קיבלה את תשובתו (לא חקרה מה היתה הסיבה, לא הפצירה בו שימשיכו היכן שהפסיקו), אך בה בעת הדבר הטריד את מנוחתו. זה כל מה שנשאר מימי תהילתי, חשב לעצמו, זיכרון חביב זמני אצל כמה ילדות (היום ממשי, מחר קלוש, מחרתיים ישכחו ממני לגמרי), ומעבר לכך כלום. הוא נרתע מהמחשבה שלמשך שארית חייו הוא ישב בבתי קפה ויהרהר בתקופת זוהר אפלה, שתלך ותדעך ולבסוף תיוותר רק בראשו.

כששב לעבודה, מנחם נכנס למחשב והעלה מחדש את תוכנת המסנג'ר. ביד רועדת הוא הוציא מהמגירה רשימת כתובות אינטרנט שמסיבה כלשהי הוא נמנע מלזרוק לפח בעת שערך את הניקיון היסודי, והקליד את הכתובת של יפעת. אתה צריך טיפול, הוא חזר ואמר לעצמו בשעה שהמתין לאישורה של יפעת, אתה חייב לטפל בזה, הוא זעק ללא קול כשהופיע האישור על המסך, אתה חולה וזקוק לתרופה, הוא לחש כשכפות ידיו הורמו לעבר המקלדת.

- היי יפעת, אצבעותיו כתבו מאליהן.
- היי מנחם, ענה המסך.
- יפעת, אני מצטער על מה שקרה, לא התנהגתי בסדר, אני חייב לך התנצלות.
- אה, שטויות, בקטנה.
- לא, זה לא בסדר, אני רוצה שניפגש ונדבר על זה כמו שצריך.
- אוקי.
- אז קבענו למחר אחרי הצהריים?
- קבענו.
- אני כבר אומר לך מחר איפה בדיוק.

מנחם סגר את המסנג'ר. המקלדת היתה לחה מהזיעה שהגירו אצבעותיו. היה לו חם, דביק והוא שמע את עצמו מתנשף בקול. לעזאזל עם הקפה הזה, למה אני חייב להשתין דווקא עכשיו. מנחם כשל לעבר חדר השירותים וסגר אחריו את דלת התא. הוא התיישב על ברכיו והקיא את נשמתו לתוך האסלה. אני לא יכול להמשיך ככה, מלמל לעצמו, אני לא יכול.

כשיצא מהתא ושטף את ידיו, הביט מנחם בעצמו במראה שמעל הכיור. אני אעשה מעשה ואסיים עם כל זה, הבטיח לאיש שניבט מולו, נחוש לרגע. הוא חזר לחדרו, התיישב על כיסאו, ולפתע נזכר שקבועה לו ישיבה למחר אחר הצהריים. איך שכחתי מהישיבה המטופשת הזו, גער בעצמו, אני חייב להזיז אותה ליום אחר.

התגובה האהובה בשרשור

כ'ץ(נשלט)	כ'ץ(נשלט) לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 כ'ץ(נשלט) • 13 בינו׳ 2008 למה זה הסוף?! העם דורש סוף טוב

אושה{אוש}	אושה{אוש} לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 אושה{אוש} • 13 בינו׳ 2008 סוף טוב? שיתאבד...

לא כאן יותר	לא כאן יותר לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 לא כאן יותר • 13 בינו׳ 2008 זה הסוף כיוון שזאת התמכרות ושום סוף טוב לא יכול לבוא בסיפור כזה. תודה על הסיפור הקשה.

דוקטרינה(שולט)	דוקטרינה(שולט) לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 ענק ! לפני 16 שנים • 13 בינו׳ 2008 דוקטרינה(שולט) • 13 בינו׳ 2008 אתה כותב נפלא, נהדר ומקסים. דוק. לפני שמכסחים לי את הצורה אז אני מוסיף שאני נגד פדופיליה בלה בלה בלה

SPENKY{שייכת}	SPENKY{שייכת} לפני 16 שנים • 14 בינו׳ 2008 לפני 16 שנים • 14 בינו׳ 2008 SPENKY{שייכת} • 14 בינו׳ 2008 מעולה רצסיבי תודה תודה בעיקר שמנעת את הסוף ככה אוכל להשלות את עצמי שהכל בכלל יהיה בסדר

morgause(מתחלפת){מ}	morgause(מתחלפת){מ} לפני 16 שנים • 14 בינו׳ 2008 לפני 16 שנים • 14 בינו׳ 2008 morgause(מתחלפת){מ} • 14 בינו׳ 2008 סביר להניח שלא יהיה בסדר, אפילו אם בסוף הוא ימות מאי ספיקת לב או משהו .

אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ד' ואחרון)

אבולוציה של פדופיל רשת (חלק ד' ואחרון)

ענק !