| Mooooon |
לפני 16 שנים •
23 בינו׳ 2008
חלק ז'
לאט, הוא פתח את עיניו וסקר את בסביבה. הוא היה בחדר גדול ולא מוכר, שנראה כמו סלון של דירה. החדר היה ריק כמעט לגמרה, ריצפת שיש חשופה, דלתות סגורות, תריסים מוגפים. הוא היה ערום. בטח קשרה אותו, חשב. בחשש, הוא ניסה להניע את אבריו. לא! הוא היה חופשי לגמרה. טעות פטאלית שלה. חופשי היא לא תוכל לעשות לו כלום. פעם אחת הפתעה, אבל עכשיו היה דרוך. היא עמדה בקצה הנגדי של החדר. מי זאת ? עיניו התמקדו והוא קפא. נטע ! שערו סמר. לא יתכן. אז דבר מותה הייתה תרמית ? לא יכול להיות, יותר מדי גורמים היו מעורבים. הוא ידע על מותה גם מבית חולים וגם מהשוטר, לא יתכן שכולם תיאמו גרסאות. היא הייתה חייבת למות, הוא דאג לכך בעצמו. כפילה ? שנשלחה על ידי מי ?
אבל אז ההגיון המעשי עשה סדר במחשבותיו. הכלבה או כפילה, למה ואיך, אין זה משנה כעת. היו לה תוכניות לגביו כאן בדירה, ולכן הוא חייב להסתלק. אין בעיה להסתלק, היא לא קשרה אותו, טיפשה. הוא ניגש לדלת, רגליו היחפות מחליקות על הרצפה. נעולה כמובן. בדק דלתות אחרות, נעולות גם כן. סביר להניח שהמפתחות אצל הכלבה. הוא פנה והתקרב אליה, שם לב כעת שיש לה שוט ביד, בו לא הבחין קודם באפלוליות החדר. לא היה זה שוט זנבות, אלא מוט דק מאוד של פלדה גמישה עם ידית מתכתית בקצה. שוט כזה יקרע את העור עם כל פגיעה. הוא בלם את התקדמותו לרגע, שוקל כיצד יתמודד עם השוט. סביר להניח שיחטוף רק מכה אחד ואז כבר יהיה מעליה. הוא יכול להיות עם זה. ואז נראה אם היא תוכל להיות עם מה שהוא יעשה לה. "את עוד תתחנני למות, כלבה" סינן, ספק אם כאיום או כעידוד עצמי. הטשטוש שאופף אותו כערפל התפזר בהדרגה הוא הרגיש ממוקד וכוח שוב זרם לשריריו. המחשבה על מה יעשה לה גרמה לו רגעית מושב העונג המוכר. אך זה עבר מיד, מחזיר אותו לבעיותיו המיידיות. הכלבה לא הייתה טיפשה אם הצליחה עד כאן, יש להיזהר ממנה. הוא בחן אותה שוב, בקפידה, מנסה ללמוד כל פרט, למצוא נקודות תורפה. היא לבשה חליפת עור שחורה צמודה, מהסוג שקישטו דפי שער של כל אתר בדס"מ. “מה היא חושבת שהיא עושה כאן, משחקת משחקי מין ?” אבל אז הוא קלט שבחירת הלבוש שלה הייתה לגמרה פונקציונלית. יהיה קשה לתפוס או לאחוז בה ככה, בחליפת העור הצמודה. באור העמום של החדר, היא נראתה כמו כתם שחור מטושטש. עוד הוכחה לבחירה פונקציונלית הוא קיבל כשבחן את נעליה. בניגוד לנעלי עקב המקובלים, היו לה נעלי ספורט, עם סוליית גומי עבה. הכלבה בהחלט חשבה על כל הפרטים. לא שזה יעזור לה, חשב. הרצפה תחת רגליו הייתה משום מה חלקה מאוד, הוא כמעט החליק ונפל. הוא הביט ברצפה. הוא עמד בשלולית קטנה של ... דם ?! לחרדתו הבחין כעת שכל המסלול הליכה מהדלת ועד מיקומו הנוכחי היה מוכתם בדמו. הוא חש קור של פחד. מאין הדם ? במאמץ כבש את תחילתה של היסטריה, כפה על עצמו התנהגות שקולה, ובחן את גופו. כעת ראה זאת – מספר רב של נקבים זעירים בעורו, מהסוג שמשאירה מחט. רובם היו על העורקים. ומכל נקב בצבצה טיפה אדומה. הוא היה מכוסה בטיפות, כמו עגלי זיעה. מדי פעם הטיפות נגעו, התחברו ויצרו זרם רגעי על גופו שנגמר ככתם אדום נוסף על הרצפה. "דקירת קטנות, הדם תקף יפסק", הרגיע את עצמו. הוא יכול להמתין כמה דקות. כמו קוראת את מחשבותיו היא אמרה: "הזרקתי לך הפארין, נוגד קרישת דם". קולה הקפיץ אותו, כאילו לא ציפה שהמתים ידברו. ואז פגעה בו משמעות דבריה - הוא ימשיך לדמם ! היא מנסה לגרום לו לדמם למוות ! ראשו הסתחרר במערבולת של פחד, שנא וטירוף. הוא צרח כמו חייה וזינק אליה. כנראה רק חיכתה לזה. היא זזה הצידה במהירות, ניידת ויציבה בנעליי הגומי. הוא פספס, מחליק ברגליו היחפות על דמו. שוט המתכת השמיע שריקה כמו כדור מרובה. הוא צרח, הפעם מכאב, וזינק אליה שוב. הפעם הצליח לאחוז בה, אך זה לא עזר לו הרבה. מסתבר שמרחה שמן על חליפת העור, היא הייתה חלקה כמו צלופח ופשוט החליקה מאחיזתו. בתמורה חטף עוד הצלפות מתכתיות, כל אחת משאירה חתך ארוך, עמוק ומדמם. מהנקבים הזעירים הדם כבר לא טפטף אלא זרם ממש. כשהחליק ונפל שוב, הבחין לזוועתו עד כמה גדולה הייתה השלולית. השוט הונף ונחת עליו שוב ושוב, הופך את עורו לעיסה מדממת. הוא לא הצליח להתרומם מהרצפה, שוכב בשלולית שיצר בעצמו. החדר הסתחרר סביבו. היא ניגשה לארונית היחידה שהייתה בחדר ושלפה חפץ. על אף הראייה המטושטשת היה לו ברור שזה דילדו, ענקי. היא קשרה אותו למותניה והתקרבה אליו. רק כשהייתה כבר קרובה קלטו עיניו את הפרט העיקרי - כל גוף הדילדו היה מצופה בזכוכית מרוסקת, כמו נייר ליטוש. "מרחתי אותו בדבק ואז טבלתי בזכוכית שטחנתי" אמרה, מרוצה מההישג העיצובי . "אני בטוחה שתהנה ממנו." הוא נסה לזחול ממנה. במכת רגל אחת היא שיטחה אותו על ביטנו ואז התיישבה עליו. בלי גינוני טקס נוספים היא דחפה לו את הדילדו בתחת וזיינה אותו בלי חיפזון. ובכל פעם שיצאה הדילדו מהחור, עפו מהתחת פיסות עור ורקמות, כמו שבבי עץ ממסורו של הנגר. הדם נבע מהחור כמו ממעיין. |
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 16 שנים •
23 בינו׳ 2008
זוועתון.
זה לא ממש בידיאסאם.
אני מתכוונת - זה לא היה ממש בהסכמה מצידנו לקרוא כזה דבר.. |
|
|
*מנגינה*{התווים שלו}
|
לפני 16 שנים •
23 בינו׳ 2008
אזהרת צבע אדום
וזה במיוחד לשולטים המתחילים שלא יודעים עדיין להבחין בין פנטזיה למציאות
או לכל הפוחדים מסשן אקסטרימי במיוחד. תיברחו מפה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! |
|
|
|
פאני היל(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
24 בינו׳ 2008
ואוווווווווווווווווווווווו
אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה , זוהי פנטזייה ולא חייבת להיות
בדסמית , עם שפיות זהירות וכדומה, זוהי פנטזייה שגורמת לדם לסעור, לחרמנות לגאות, לא כל פנטזייה אמורה להפוך למציאות וזה כל הכייף בפנטזיות, אפשר לפנטז על מה שרוצים. מקווה שיש המשך פאני היל |
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
27 בינו׳ 2008
תודה
ולא, זה לא נגמר, הנה ההמשך. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה
|
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
27 בינו׳ 2008
חלק ח'
אשכנזי הגיע לבית חולים כשהניתוח הארוך היה עוד בעיצומו. הוא עוד הספיק לתפוס שיחה
עם הפרמדיק שפינה את ה- "אמן". "מי שהיא התקשרה למוקד והודיע שיש אדם פצוע קשה, מדמם חזק. נתנה את הכתובת. הייתי בטוח שמדובר בריב משפחתי. לא תאמין מה ראיתי שם" אמר פרמדיק המזועזע. "דם בכל מקום. חשבתי ששחטו אותו עם סכין. אבל לא היה סכין, רק מין מוט ברזל. וגם, ווגגם", הפרמדיק גמגם ועצר לרגע, "היה לו מה שהוא תקוע בתחת, מה שהוא עם רצועות. אני חושב שהיה שם איזה קטע של סוטי מין או כת השטן." פרמדיק התחלחל. "אנשים השתגעו לגמרה. ואתה יודע עוד מה מוזר, זאת שהתקשרה מסרה את סוג הדם שלו, זאת אומרת ידע אותו מראש." אשכנזי המתין לסיום הניתוח. בסוף הופיע רופא מנתח זקן, חלוקו מוכתם בדם. הוא נראה מותש. אשכנזי הציג את עצמו. "מה מצבו ?" רופא נופף את בידו בתנועת ייאוש מבטלת, כאילו ניסה להיפתר מהשאלה. "עשינו לו שלושים תפרים בעור, הוא יהיה כולו ריצרצים כשנוציא אותם. אבל לגבי הרקטום - לא יכול להבטיח כלום. נגרם נזק חמור לרקמות, ספק אם יהיה ריפוי מלא. נשאר שם לא מעט זכוכית. הוצאנו מה שיכולנו אבל קשה למצוא את כל הפיסות.” ובנימה אחרת, כמו מוסיף הערת אגב, אמר: "לא נראה לי שיוכל לחרבן דרך החור הזה" "מתי לדעתך יהיה ניתן לדבר איתו ?" "לך תדע. אולי שבוע - שבועיים, אולי שנה או אולי לעולם לא. עשו לו את זה בלי הרדמה, נכון ?", הרופא עיווה את פניו. "אולי יישאר במצב קטטוני". ---------------- בשריון אבירים ייצוגי הלבוש על בגדי משי מפוארים רכב האמן על סוסו בשערי ארמונו של שליט טרנסילווניה. עניינים מדיניים חשובים עמדו על הפרק, ולכן נשלח לדיונים נציג רם דרג כמותו. איתו רכבו עשרים אביריו הנאמנים. וולד צפש ללא ספק יתרשם ממחוות הכבוד שהפגנת כוח בצידה. אכן, עם הגעתו דרש וקיבל פגישה מיידית עם השליט המקומי. וולד צפש קיבל את פניו באולם הראשי, שפונה מכל הנוכחיים, למעט שני משרתיו האישיים. לאחר ברכות רשמיות, הוצא לו לשבת על כיסה עץ מגולף, מעשה ידי אומן, שיופיו נפגם רק על ידי חור עגול במרכז המושב. המשרתים עמדו משני צדיו. לפתע שלפו המשרתים רצועות עור עם אבזמים, ולפני שהספיק להבין מה מטרתם, קשרו את ידיו ורגליו על הכיסא. זה הידוע בכינוייו כ "דרקולה" דחף בגבו והאמן התהפך יחד עם הכיסא ונפל על פניו. דרקולה שלף חרב סעיף ארוכה, והתחיל, לעט ובהדרגה, להשחיל אותה דרך החור במושב הכיסא. האמן צרח. אחות נרתע, מבוהלת. היא יצא במהירות מהחדר ופנתה לאחראית המשמרת. "חייבים להגדיל לו את מינון המורפיום, הוא כל הזמן צורח, בלתי אפשרי לעבוד ככה." אחות ראשית עיינה בתיק. "הוא מקבל את המינון המקסימלי". "אז תני לו יותר ממקסימלי ומצדי שיתפגר! נמאס לי ממנו, אני נשבעת שאם יצרח שוב, אני אהרוג אותו בעצמי!" האחות פנתה והלכה משם בכעס. אשכנזי ביקר בבית החולים שוב אחרי שבוע, אך לא היה עם מי לדבר. הוא ביקר אחרי שבוע נוסף, והצליח לקבל כמה תשובות, תוך כדי סינון מלמולים של אדם שללא ספק עבר על דעתו, לפחות באופן זמני. האמן כינה את התוקפת כ "נטע". כשאשכנזי שלף את תמונתה, צרח בבהלה. אשכנזי עשה תרגיל ושלף, לכורה לצורך ווידוי, תמונה נוספת, הפעם של אחותה. אמן צרח שוב. ללא ספק לא הבדיל בין האחיות. הרבה מעבר לזה אשכנזי לא השיג. ניסיונות לדובב את האמן על מהלך האירועים הביאו לסירוגין לצרחות, מלל לא מובן ונסיגה למצב קטטוני. אך מדוחות רפואיים ומבחינת זירת האירוע הייתה לאשכנזי תמונת מצב ברורה למדי. גם לגבי זהות התוקף. נשאר רק עוד פרט אחד לברר. הוא חזר למשרדו ונכנס לבסיס נתונים של משרד הפנים. זה לא הסתדר. אשכנזי עיין בלוח טיסות של קונטיננטל. הוא בהה כלא מאמין. שערו סמר. הוא ישב זמן ארוך בלי יכולת לזז, מנסה לעכל. ואז, בידיים רועדות, הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג. |
|
|
electro-z
|
לפני 16 שנים •
27 בינו׳ 2008
סחתיין על המחווה הספרותית בהזיה
|
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
30 בינו׳ 2008
חלק ט'
השהייה בבית החולים הייתה סוג של סיוט, שבמהלך הזמן שינה את אופיו אך עדיין נשאר בגדר סיוט. בהתחלה, כשהתעורר, היה נתון בכאב עז מתמיד, עורו המצולק בער לאורכם של עשרות חתכים שנתפרו. על מצב עכוזו הוא העדיף לא לחשוב, כי כל מחשבה כזאת גרמה לו בחילה מיידית קשה. צינור פלסטיק חיבר בינו לבין שקית שהייתה מלאה בצואה נוזלית. עם הזמן התעמם הכאב, או שאולי התרגל אליו, ובהדרגה התברר לו שבכך לא תמו צרותיו. האחיות שנאו אותו. הוא לא ידע עד כמה נחשפו לסיפור, אך היה ברור שהוא לא הוצג בו כמי שיש לפתח אליו רגשות חיבה. הוא ניחש את זווית הראיה שלהן, על פי נתונים שהיו לדעתו ברשותן. פרמדיק סיפר לאחיות שהוא נפגע על ידי אישה. פגיעה כזאת, על ידי אישה, משמעותה אחת – נקמה. ואם נקמה - סימן שהוא פגע בה קודם. כך שבעיני האחיות הוא היה שורש הבעיה. נשים הזדהו עם נשים.
הן התעלמו מגניחותיו, מבקשות עזרה למניהן, לא סדרו לו את המיטה, לא הביאו אוכל בזמן, לא ניקו אותו. לפעמים הביאו מגש שבעליל הכיל שאריות של מי שהוא אחר. הוא נאלץ ללמוד לעמוד ולדדה לכוון חדר האוכל והמקלחות הרבה יותר מוקדם ממה שמצבו אפשר לו הלכה למעשה. בהדרגה למד להסתדר בלי שירותיהן של האחיות. ככל שעבר הזמן והחלים, השתדל להתרחק מהן, גורר את רגליו במסדרונות המחלקה עם שקית החרא לצדו. הרופאים דברו על הצורך בניתוח נוסף על מנת לנסות להוציא עוד פיסות זכוכית שעדיין נותרו בעכוזו. בהדרגה השתפר מצבו עד כדי כך שאפילו עזר אומץ לחשוב על העתיד, שלא נראה מזהיר כלל. על מה שקרה לא העז לחשוב. אך השהייה בבית החולים נקטע בבת אחת. יום אחד, כששכב במיטה וקרא ספר שהביאו לו מבקריו, הרגיש פתאום קור. הוא הרים מבטו וקפא. נטע עמדה לפניו. הוא ניסה להעלם, להפוך לבלתי נראה. היא הסתכלה בו ואז אמרה "עוד לא גמרנו". ואז הסתובבה והלכה. אמן שכב קפוא עוד כדקה ואז התמלא בפרץ של פעילות קדחתנית. הוא החליף בגדים, יצא במהירות מבית החולים, עלה על מונית וביקש שיסיע אותו לביתו. מתעלם לחלוטין ממראה הבית אותו לא ראה זה כבר חודשים, הוא גרף לתוך תיק את תוכן הכספת שהכילה דרכון, כרטיס אשראי וכסף. המונית שהמתינה בחוץ לקחה אותו ישר לשדה התעופה. הוא הלך, בקצב מהיר ביותר שאפשרה לו שקית חרא הקשורה למותניו, אל דלפק הכרטוס הידני. היה לו קצת קשה להסביר שלא איכפת לו מה הוא יעד הטיסה, ושהוא לא צריך כרטיס הלוך ושוב, ושדבר היחיד שבאמת מעניין אותו זה לעזוב את המקום מהר ככל האפשר. אחרי כמה דקות הוא החזיק בכרטיס טיסה ללונדון ועמד בביקורת דרכונים. מה שהוא לא היה בסדר. “אדוני יועיל להתלוות אלי" אמן דידה אחרי שוטר והוכנס לחדר צדדי. שוטר בחן את הדרכון ואת הכרטיס הטיסה. “אינך ראשי לעזוב את גבולות הארץ. הוצאה לך צו עיכוב יציאה מהארץ" “מה זאת אומרת עיכוב יציאה ? אני חייב לצאת !", אמן כמעט בכה. לשוטר בקורת גבולות זה לא ממש הזיז. “תוכל להגיש בקשת ביטול במשטרה או באמצעות בית המשפט. אם כי זה בטח ייקח זמן, כי הצו חדש לגמרה, רק מלפני יומיים" “מה זאת אמרת מלפני יומיים ? הצו לא מאז ש... “ אמן בלם את עצמו, כי כמעט אמר "הרגתי את נטע". “עיכוב היציאה הזה חדש ?” שוטר הסתכל המסך שמולו. “אני רואה שהיה עיכב יציאה קודם, שפג תוקפו. החדש, כפי שאמרתי הוא משלשום". "אבל למה ? רודפים אחרי ! אני הקורבן פה !” בנסיעתו חזרה הביתה הייתה לו מן סוג של הרגשה כמו של הובלה לגרדום. הוא לא שקל לחזור לבית החולים, המחשבה שהיא שוב תופיע שם לא אפשרה זאת. אחרי לילה ללא שינה כשהוא נעול בממ"ד, הוא פתח את הבוקר עם סדרת טלפונים לבעלי מקצוע. התקנה של מצלמה בחדר מדרגות, שידרוג של פלדלת, סורגים על החלונות, אזעקה עם חיבור למוקד, דלתות עם סורגים בין החדרים, הסבה של ממ"ד לחדר שינה. אך הייתה לו הרגשה שכל אלו היו לחינם. הוא ישב בבית בלי לעשות כלום. הוא הזמין מזון בטלפון, שילם בכרטיס והכניס פנימה אחרי שווידא במצלמה שהחדר מדרגות ריק מאדם. טלוויזיה וסרטים לא עניינו אותו עוד, את המחשב פשוט פחד להדליק, כאילו יכלה להגיע אליו דרכו. לקרא ספרים לא היה לו חשק. הוא צפה דרך החלון המסורג אל הרחוב וחיכה שהיא תגיע. |
|
|
|
פאני היל(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
30 בינו׳ 2008
המתח משגע........... את ההמשך בהקדם............
סיפור מדהים , מחכה להמשך
פאני היל |
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
31 בינו׳ 2008
חלק י'
הרבה תהפוכות עברו על אשכנזי מאז אותו יום בו ביקר את האמן בבית חולים בפעם האחרונה. למחרת הוא כמעט חווה התמוטטות עצבים, אחרי שמסלול החקירה הוביל אותו לאן שהוביל. אך העצבים שלו החזיקו מעמד, והוא נאלץ להתמודד עם צורך דחוף בעדכון השקפת עולמו, בהתאם לעדויות כפי שניצבו בפניו. והייתה גם השאלה המעשית – מה הוא אמור לעושות עכשיו, לעזאזל ? הוא קרא שוב את כל החומר שהיה על נטע ירושלמי, מגלה בה כעת עניין בעל גוון מיתולוגי ולאו דווקא מקצועי. לפני יומיים חידש את צו עיכוב יציאה של האמן, בעצמו לא בטוח אם מותר לו להתערב בנעשה והאם זה נחוץ. אבל חוץ מזה לא היה לו הרבה מה לעשות. זה כאילו שהתיק הועבר לטיפול במחלקה אחרת.
הטלפון צלצל. “אשכנזי, גש אלי לעדכון לגבי תיק נטע" “הנה זה מתחיל" חשב אשכנזי, “הבוס לא מרוצה" הוא נכנס למשרד מפקדו. “לקחת צד בפרשה הזאת ?”, הטיח בו הבוס בקצר רוח אופייני. “לא" שיקר אשכנזי. “אז מדוע אינך עוצר את ענת ירושלמי ?” “אין עילה למעצר, הבוס" “מה זאת אומרת אין ?! אמן (גם הבוס כבר כינה אותו ככה) זיהה אותה" “הוא זיהה אותה כ- נטע.” “נטע – מתה. הבוס גיחך בהשמיעו חרוז. אחות שלה היא היחידה שהייה לה מניע חזק דיו. היא בעלת מראה דומה וזה מה שהמותקף זיהה" “ענת ירושלמי עזבה את גבולות הארץ וחזרה לקנדה" “אז תגיש בקשת הסגרה" “באיזה עילה ? היא הייתה במטוס בזמן ביצוע התקיפה" “אה ?!” עכשיו הגיעה תורו של הבוס לבהות כלא מאמין. “אתה בטוח ??” “כן, אני בטוח. בדקתי גם עם בקורת גבולות, וגם עם חברת תעופה. יותר מזה, קבלתי רשימת נוסעים ודברתי עם מי שישב לידה במטוס. אין לי כל ספק, ענת ירושלמי הייתה בטיסה הזאת.” הבוס שתק דקות ארוכות, לא מרוצה בעליל מהמידע שהרס לו את התאור הפשוט והעקבי של תמונת המצב. בסוף שאל, הפעם בחסר בטחון - “אז מה המסקנות שלך, אשכנזי ?” אשכנזי הניד את ראשו בשלילה ושיקר בפעם השניה - “אין לי מסקנות, בוס" “מה בעצם אתה אומר לי ? שהיא לא מתה ? שהיא קמה לתהייה ???” “ראיתי אותה בחדר קירור, כמה שעות אחרי שנקבע מותה. למחרת היא נקברה.” “אם כך צריך לפתוח את הקבר" אשכנזי שתק לרגע ואז גיחך. “אני מתאר לעצמי את ניסוח הבקשה לשופט" אמר. “כבודו, אנו חושדים כי המנוחה ברחה מהקבר ופתחה במסע נקם. אנו מבקשים לבדוק אם היא עדיין שם, ולהחזיר אותה במידת הצורך.” “אשכנזי, אין לי מצב רוח לבדיחות. אז מה אתה כן מציע ?” “לנסוע לצפת ולחפש מקובל עם המלצות." את הבוס זה לא ממש הצחיק. גם לא את אשכנזי עצמו. בחדר השתרר שקט ארוך ומעיק. |
|
|