עולם ושמו שאול (סיפור בהמשכים)

Re: מצפה באיפוק מופגן

whipper​(שולט) • 7 בפבר׳ 2008

[quote="תשוקתי אליך"]לדעת מה זה
"Abyssus abyssum invocat"
וכל השאר.
ואיך זה מתחבר לסיפור.

תשוקתי אליך -
בלטינית - תהום (או חטא) קורא לתהום.
כמעט כמו באנגלית.
abyssus כמו abyss באנגלית או תהום.
invocat כמו invites באנגלית.
ו- גם אני עוד לא הבנתי איך מתחבר.

נו, באמת

Mooooon • 7 בפבר׳ 2008

Pacta satan sunt servanda
מה שאומר בעברית צחה -
pacts with satan must be respected
היא עשתה שם, בב"ח, איזו עסקה קטנה.
אגב, עכשיו שמתי לב שכתבתי "חת" ולא "חטא", בור שכמותי.

הלטינית שלי חלודה קצת

Mooooon • 7 בפבר׳ 2008

invocate הפירוש יכול להיות קורא או מזמין. בהקשר הספציפי של המשפט
הכוונה היא שחטא אחד גורר (מזמין) חטא אחר.

חלק 14

Mooooon • 7 בפבר׳ 2008

עשו ניסוי פשוט. קחו מקדחה חשמלית ומקדח (ארוך). חברו את המקדחה לחשמל באמצעות חוט מאריך וצאו איתה אל רחבת ביתכם. הרכיבו את המקדח (ארוך), הפנו את המקדחה כלפי מטה ותתחילו לקדוח. עכשיו בוא נבחן מה תמצאו.
בשכבת עשר הסנטימטרים הראשונים כנראה יהיה זה אספלט עליו אתם עומדים. מיד תחתיו, לעומק של כחמישים סנטימטרים הבאים יהיה חצץ ופסולת בניין המשמשים כמצע עליו מונח האספלט. בשכבה זו קיים סיכוי סביר למצוא גם שרידי אחד הפועלים התאילנדים שבנו את שכונתכם. תתעלמו מהשרידים ותמשיכו לקדוח. כאשר ירד המקדח לעומק של מספר מטרים נתקל בפריטים ארכאולוגים הכוללים שברים של כדי חרס וכן עצמות אבותינו. את העצמות ארזו בשקית ניילון אטומה ושלחו למכון המיפוי הגנטי, כדי להוכיח שאלו הן עצמות יהודים ובכך לתת משנה תוקף לאחיזתנו בארץ. תמשיכו לקדוח. בעומק של עשרות עד מאות מטרים, תלוי במיקומכם בארץ, תגיעו לאקויפר, ואולי יהיו בו מים. אל תשתו אותם, אלו מים מזוהמים. כשירד המקדח לעומק של קילומטר או שניים, יש סיכוי שתמצאו נפט. גם אתו אל תשתו. תמשיכו לקדוח. זו תהייה עבודה קשה, כי רוב הסלע בעומק הוא גרניט. אך בעומק של כשלושים קילומטרים יוקל עליכם, כי אתם תחדרו את קרום כדור הארץ ותגיעו למגמה, שהיא סלע מותך. החום יהיה כשמונה מאות מעלות צלסיוס.

קדיחה דרך מגמה הוא תהליך משעמם ואין טעם לפרט אותו כאן, מה גם שהוא מעולם לא נוסה. פשוט תמשיכו לקדוח. אבל, באופן מפתיע, בעומק של כארבע מאות קילומטרים אתם תתקלו במה שהוא קשה. מה שהוא קשה מאוד. אני מאוד ממליץ להחליף את המקדח לאחד חזק במיוחד. נניח שהחלפתם. תצטרכו להתמודד עם שכבה של כמאה קילומטרים של טיטאניום, ואחר כך - מאה קילומטרים של יהלום. כן, שכבה של מאה קילומטרים של יהלום טהור ! קחו כמה שאתם רוצים.

וזהו, פה נגמר הניסוי. כי בעומק הכולל של שש מאות שישים ושש קילומטרים בדיוק נגמרות כל השכבות הרכות והקשות, גרניט, מגמה, יהלומים כל שאר הירקות. החל מעומק שש מאות שישים ושש קילומטרים ישנו חלל פנימי עצום. ובחלל זה, עמוק מתחת לרגלינו, שוכן השאול. ומכוון שהגיבורים הראשיים כבר ירדו לשם, לשם יעבור גם המשך הסיפור.

חלק 15

Mooooon • 8 בפבר׳ 2008

נטע הייתה בטיול. אוב קבע את המסלול והוביל אותה כבר כמה ימים, במטרה להגיע לדיס. היה לה זמן פנוי והיא רצתה לעשות עמו מה שהוא מועיל. טיול נראה רעיון טוב, ועם אוב זה היה גם רעיון ישים. היא נכחה לדעת במהרה שבלעדיו לא היה לה סיכוי. בגיהנום לא היו דרכים וגם לא היו חנויות שמכרו מפות. פני השטח הסלעים ברובם, עם אדמה ובוץ פה ושם, היו אומנם ניתנים להליכה במאמץ סביר, אך לעתים קרובות הם נתקלו במכשול לא עביר מבחינתה. הפעם זה היה נקיק צר וארוך. קירות הסלע אנכיים, גובם כעשרים מטר, לא היו ניתנים לטיפוס. גם אם הייתה מסוגלת לרדת אל הנקיק ולעלות בצד השני, לא הייתה מעזה, כי הנקיק היה מלא בנשמות חסרות פנים שהילכו לאיטם, כולם באותו כוון. היא אפילו לא שאלה את אוב מי הם ומה חטאם. אוב הרים אותה בזרועתיו, פרס את כנפיו ועף. תוך שניות הם היו בצד השני. מה הייתה עושה בלעדיו ? לה לא היו כנפיים, עדיין לא. אם כי שני בלוטות, גודלם כאגרוף, צצו וצמחו להם בחלק העליון של גבה. אוב אמר שיעברו אלף ימים עד שתוכל לעוף.

בגיהנום אין הרבה האטרקציות שבאמת ששווה לראות, אלה אם כן אתה נהנה לראות סבל. אוב סיפר לה פעם, באחד השיחות הרבות שערכו, על המגדלים הלוהטים של דיס, ועל איך בעבר עף לראותם. במעוף לקח לו יום להגיע אליהם. “יום" עצמו היה מושג ערטילאי בגיהנום, כי לא היה בו מחזור יום ולילה. האור האפור, שבקע ממקור בלתי ידוע ולא גרם לצל, צבע את פני השטח בגוון אפור-שחור נצחי, עם תוספת להבות אדומות פה ושם. אבל נטע הלכה לישון מדי פעם. ובכל פעם שתעוררה משנתה, מבחינתה התעוררה ליום חדש. כך ספרה ימים בהתחלה. אחר כך הפסיקה, כי לא ממש ראתה סיבה להמשיך.
היא שאלה את אוב האם ניתן להגיע לדיס בהליכה והאם יסכים לקחת אותה, ולהפתעתה הוא הסכים. אוב, הבן לוויה המושלם שהגיהנום מינה לה כמדריך ומראה דרך.

הכנות לטיול בגיהנום מסתכמות בבחירת יעד ובין לוויה. לא היה צורך באוכל. מה זה בכלל אוכל ? לא היה בגיהנום מה שהוא כזה, ונטע גם מעולם לא הרגישה רעב. אוב הסביר לה שהיא לא מרגישה רעב כי אין לה קיבה, ונטע ביקשה שלא יכנס עוד לפרטים. גם לא היה צורך בבגדים. גופה כבר התכסה בפרווה שחורה, עובייה כשני סנטימטר, המשווה לה מראה חתולי משהוא, או לפחות כך קיוותה. היא לא יכלה לבדוק, כי גם מראות לא היו בגיהנום. בהעדר מחזור יום ולילה איבדה את חוש הזמן. בהעדר מראות איבדה את חוש הטיפוח. הגיהנום הוביל את הנשמות במסלול שהכתיב בעצמו.

ביום הרבעי לטיול, זאת אומרת כשהתעוררה משנתה בפעם הרבעית מאז שיצאו לדרך, אוב הצביע על נקודה אדומה-כתומה הרחק בחשכה הנצחית ואמר שזו דיס. למחרת, ככל שהתקרבו, הנקודה הפכה לכתם שהלך וגדל, עד שביום השישי יכלה להבחין בפרטים. היא ראתה מגדל הזוהר בכתום עם שלולית אור אדום סביבו. לרגע הייתה מאוכזבת – דיס כולה זה רק מגדל אחד ? היא ציפתה לראות עיר שלמה. אך כשהתקרבו עמדה על טעותה. היו מגדלים רבים ומבנים גדולים אחרים והייתה גם חומה עם שערים. כל אלו זהרו בלהט אדום, אך ממרחק הרב אורם נראה קלוש, ולכן לא הבחינה בהם קודם. ביום השמיני היא עמדה על פסגה של רכס גרניט משונן והביטה, מוקסמת, אל עיר טירות, המוקפת חומה עם צריחים, ובעלת טמפרטורה ממוצעת של כשמונה מאות מעלות צלסיוס. החומה זהרה באור אדום כהה. מגדלים זהרו באדם בהיר בעיקר. מגדל ענק, בערך במרכז, זהר בלהט צהוב מלובן. מהארובות נפלט עשן צבעוני שהאיר את שמי הלילה כמו זוהר צפוני. הלהט היה מורגש היטב גם ממרחק רב בו עמדו. באוויר הייתה המיה של מליוני צרחות מרוחקות.

לגיהנום היה ריח שתמיד הזכיר לנטע את אזור התעשייה של מפרץ חיפה. עם הזמן התרגלה לריח ושכחה את קיומו. אך כעת, הריח והמראה התחברו ויצרו דימוי.
“בתי זיקוק !”
אוב חייך בעצב. “כן, בתי זיקוק לנשמות חסרות תקנה"
הם ישבו עוד זמן רב על הרכס המשונן נהנים מהמראה וממפים את מרכיביו. אוב ידע מה תפקידם של חלק מהמגדלים, נטע תרמה את ההסברים על תפקידם של האחרים, מדמיונה הפורה. היה גם מה לראות מחוץ לחומות. טור צועדים הופיע מהעיקול שבמעבר בין רכסי הגרניט. הטור לווה על ידי שדים ענקיים שהתנסו מעל הצועדים, דוחפים ואף גוררים את חלקם. בהתקרבותם של הצועדים אל השערים פרצה מהומה והם נסו לכל עבר. השדים הענקים נעו במהירות בל תאמן, לוכדים את הנסים וגוררים אותם חזרה לעבר השערים. בסופו של דבר כל הטור נדחף פנימה בשער ונעלם. מספר שדים יצאו מהשער, גופם המוצק לוהט באדום, אשר כהה בהדרגה ככל שהתקררו.

חלק 16

Mooooon • 10 בפבר׳ 2008

נטע החליטה להתקרב כמה שאפשר כדי להציץ דרך השערים. אוב התנגד, בטענה שמסוכן להתקרב יותר ממה שהם היו כעת. אך נטע הכירה את אופיו וידע מה עליה לעשות במקרים כאלו.
“טוב, אז אלך לבד. אתה יכול להישאר במרחק בטוח, יא שפן מכונף"
אוב שאל מה זה שפן. לא היו שפנים בגיהנום.
נטע ירדה בזהירות מהרכס וסגרה את המרחק בינה לבין החומות. אוב הלך אחריה, כמובן, ומחה על הסכנה, אך ללא הועיל. נטע התקרבה, עד שנאלצה לבלום כי החום בקרבת החומות היה בלתי נסבל. היא המשיכה לצעוד לאורך החומה, שומרת מרחק ממנה בגלל החום. בסוף עמדה מול השער והציצה פנימה. בפנים ראתה להבות של כבשן אש. אוב ביקש להתרחק, חוזר על בקשתו באופן כמעט טורדני.

"אתם, מה מעשיכם כאן ?” שד ענקי הופיע מולם פתאום מאין. הוא נראה מוצק כאילו היה עשוי מאבן. בידו החזיק קלשון מתכתי מבהיק.
נטע בהתה, לא יודעת מה להגיד. גם אוב שתק.
השד בחן אותם. “אתה, מכונף, תסתלק מכאן. את, בואי איתי"
ליבה של נטע צנח. אוב מיקם את עצמו בחזית, בינה ובין השד.
"היא איתי. היא לא אמורה להגיע לדיס"
“אולי לא אמורה, אבל הגיעה. תסתלק. את, בואי הנה" השד הרים את הקלשון.
אוב היה מטר ותשעים, השד – לפחות שלושה מטרים. ללא ספק היה מסוגל לפלח את אוב בהנפת קלשון אחת. לברוח נראה כאופציה לא מעשית, היא כבר ראתה באיזו מהירות השד מסוגו מסוגל לרוץ.

טור נוסף של צועדים הופיע והשד סובב את ראשו לראותם וצעק מה שהוא לעבר הקולגות שליוו את הטור. אוב פנה במהירות לעבר נטע, אחז בה וזינק כלפי מעלה. היא מעולם לא שיערה שהוא מסוגל לנסוק בכזאת מהירות. במספר משקי כנפיים הוא כבר היה גבוהה מעל הקרקע. השד סובב את ראשו חזרה ולרגע לא קלט לאן הם נעלמו, כי חיפש אותם בורחים בריצה. אך הוא התעשת תוך שניות וכבר שאג לעברם. “אתה, רד למטה מיד, או שאגרור גם אותך לדיס. יש לי פינה חמה מיוחדת למכונפים כמוך". אוב נופף בכנפיו במהירות מטורפת, מנסה לתפוס גובה ולהתרחק. תוך עשר שניות הם היו כבר בגובה. לפתע סגר אוב את כנפיו, מה שגרם להם מיידית לצנוח מטה כמו אבן. בשניה הבא היא שמע שריקה וראתה את הקלשון חולף לידם כמו ברק. התמרון האוירונווטי הציל אותם, הקלשון פספס ופגוע בגבעת גרניט הסמוכה, מפיק צרור של ניצוצות. אוב הספיק לפתוח כנפיים לפני שהם התרסקו, הם פגעו בקרקע אך לא בעוצמה רבה. השד רץ לעברם. אוב אחז בנטע וזינק שוב. שניות אחר-כך היא שמע שריקה, אוב תמרן, אך מה שהוא פגע בכנפו – השד זרק עליהם אבנים. אוב התעלם מהפגיע והמשיך לנסוק מעלה. אבנים עפו סביבם, עוד כמה מהם פגעו בכנפיו, אך אוב שתק והמשיך לנסוק. השד כבר היה רק נקודה קטנה למטה והאבנים עדיין התעופפו סביבם. בסוף היו במרחק בטוח. אוב עף לעבר הרכס עליו ישבו קודם ונחת בכבדות.

“אתה פצוע, נפגעת מהאבנים !”
“לא, זה בסדר, הם פגעו בעיקר בנוצות"
נטע ראתה שהאבנים פגעו לא רק הנוצות. היא רצתה להיעלם, לקבור את עצמה, אם למושג זה הייתה איזו שהיא משמעות עבור מי שנמצא ממילא כשש מאות קילומטרים מתחת לאדמה. היא השפילה את עיניה, חשה אשמה כה כבדה שלא היה אפילו טעם להתנצל. אבל היא הייתה חייבת.
“תודה, אוב"
הם ישבו עוד זמן מה, מעכלים את האירוע. היה זה דווקא אוב ששבר את השתיקה.
“זה היה קרוב"
“אוב, אני כל כך מצטערת. סיכנתי את שנינו בגלל קלות הדעת שלי. לא הקשבתי, נהגתי כטיפשה"
“למדת לקח ?”
“אני חושבת שכן. אני מקווה שכן.” היא ניסתה לחייך. “מעולם לא חשבתי שאצטרך ללמוד עוד לקחים לאחר המוות. השדים לא ירדפו אחרינו עד לכאן ? "
“לא, הם אף פעם לא מתרחקים מדיס, במרחק כזה כבר קר להם מדי"

והוו

*מנגינה*{התווים שלו} • 10 בפבר׳ 2008

אכן זהו עולם שאול ( במשמעות של פועל ולא שם)
לא הייתי רוצה להמצא שם ולא לחשוב שזה קיים אבל כניסה לשם לצרכי התנתקות אין יפה מימנה.

חלק 17 (אחרון)

Mooooon • 11 בפבר׳ 2008

למרות האירוע הם המשיכו את הטיול, מקיפים את דיס מסביב במרחק בטוח, נהנים מהמראה ודנים בפרטיו. השיחות נדדו לכל כוון אפשרי, אם כי נטע התעניינה בעיקר באטרקציות תיירותיות נוספות שהיה לגיהנום להציעה (כשכבר יהיו לה כנפיים) וממה צריך להיזהר. בתמורה סיפרה לאוב על שפנים. אוב, בהייתו יציר שאול, לא יכל לעלות על פני הארץ.

עברו ימים והם עדיין לא התכוונו לחזור. אך יום אחד נטע ראתה תנועה על רקע שמיים אפורים כהים. היא הביטה בנקודה שהתקרבה וגדלה עד שהתממשה לנשר קירח גדול במיוחד הנע לקראתם.
“אוף!", אמרה נטע. “אוף, נודניק”
הנשר נחת לידה. על צווארו היה תלוי תיק בד.
“שלום נטע" אמר נשר.
“שלום אמן" אמרה נטע בידידות, מנסה להסתיר את חוסר שביעות רצון מנוכחותו.
“חדשות טובות, קבלת משימה על הארץ. הפירוט כאן בתיק" נשר/אמן שלף במקורו מחברת עם כריכת עור. פרצוף עוף מכוער בעל מקור מעוקל התנדנד על צוואר ארוך כנחש בחשיבות עצמית ושביעות הרצון של מביא הבשורה.
“יש! בוא נראה" רגע הרוגז בגלל הופעתו של האמן כבר נשכח.
“אפשר להציץ ? " שאל האמן בנימוס.
“כן, למה לא"
במחברת הופיעה, בכתב שממנו עלה עשן קל, הוראה "לגייס לכוחות השאול את פקד משטרה שמו יוסף אשכנזי, כדי שישמש כנציגו הנסתר ומוציא דברו של השאול עלי אדמות"
נטע, מאושרת מההזדמנות לפעילות אמיתית, הייתה גם מוטרדת באותה מידה.
“אני לא מכירה אותו, איך אוכל לשכנע אדם זר לחתום עסקה עם הגיהנום ?”
“אהה, אני מכיר אותו" קרקר האמן בשביעות רצון. "ילך לך בקלי קלות. והוא מכיר אותך היטב ! ”
“תודה, אמן, אנחנו מתחילים לחזור”, היא הביטה לראות את הסכמתו של אוב.
“אני אעוף לפניכם, לבדוק שאין מכשולים. ואחזור לדווח כל פעם, אוקי ?”
נטע הגניבה מבט נואש אל אוב.
אוב אמר "תודה אמן, אבל באמת אין צורך. אני מכיר את הדרך"
“טוב, אז פשוט אחזור יחד אתכם" אמן לא ויתר.
“חשוב מאוד שתחזור במהירות ותודיע שמצאת אותנו ומסרת את ההודעה"
אמן היה לא מרוצה בעליל, אבל לא יכל למצוא פגם בהוראות שקיבל. הוא נפרד בשלום ועף החזרה. אוב חייך אל נטע "קשה לך איתו"
“תראה, אני מחבבת אותו, אבל הוא די מעיק. הוא כל הזמן מקרקר סביבי"
“אני מניח שזה בגלל שהוא חש הכרת תודה"
“אני יודעת. אבל אני זקוקה לקצת יותר פרטיות, ולא תמיד מעונינת בנוכחותו הידידותית. אחת הסיבות לצאת לטיול הייתה כדי לנוח ממנו קצת."
אוב הניד בראשו להסכמה. “עשית הרבה מאוד למענו. בלעדיך היה מגיע ישירות לדיס"
“אני רק נתתי לו הזדמנות. הוא זה שהציל את עצמו"
“טוב ויפה. בואי נזוז. בדרך מהירה אך איטית ?”
“לא ידעתי שיש שני דרכים. מהירה כמובן”
“אקח אותה במעוף"
“את כל הדרך ? זה נורא קשה, אתה לא נורמלי ! אני לא יכולה להסכים”
“זה לא כל כך קשה בשבילי. בואי, תעמדי כאן. תכרכי את רגליך סביב מותני. כן ככה. ידיים מסביב לצוואר. יופי. ובדרך תסבירי לי מה זה נורמלי, כי אני לא מכיר את המילה"
אוב כרך את ידיו הגדולות סביבה וזינק אל על.

עד אז עפה נטע עם אוב רק כדי להתגבר על מכשול מזדמן, ובעתות חירום. לכן לא הייתה לה הזדמנות של ממש להינות מהחוויה. עכשיו הייתה לה ההזדמנות, ובגדול. היא סובבה את ראשה והביטה מטה, אל עבר המגדלים הלוהטים המתרחקים, אגמים השחורים, לבה רותחת, רכסי הגרניט ופרצי האש שהיוו את התפאורה הקבועה של הגיהנום. משק כנפיו הגדולות של אוב יצרו זרמי אוויר שליטפו את גופה. וככה, תלויה תחתיו, כרוכה סביב מותניו וצווארו, היא הרגישה פתאום את ההרגשה ההיא. את ההרגשה שתמיד חיפשה, שכמעט נגע בה, אך היא תמיד חמקה ממנה ברגע האחרון. בכל הפגישות בחדרים החשוכים המוארים באור נרות מרצד, עם אלו שקשרו אותה, הצליפו בה, ליטפו אותה, התעללו בה וניחמו אותה לסירוגין. היא חפשה את ההרגשה במשך כל חייה הבוגרות. היא קלטה שבעצם תמיד ניסתה לצור לעצמה את הגיהנום, בזעיר אנפין עלי אדמות, וכעט היה לא מה שבאמת תמיד חפשה. היא הידקה את אחיזתה באוב, נצמדת אל גופו. ואז דחפה את עצמה קדימה לאורך גופו, מביא פניה מול פניו, ונתנה לו חיוך אושר זוהר ממרחק של סנטימטר אחד בלבד. אוב חייך חזרה.

סוף

WHIPPER

דובדבן • 11 בפבר׳ 2008

קראתי באיפוק מופגן...

מחכה להמשך של ראובן.

כתוב נפלא

פאני היל​(לא בעסק) • 12 בפבר׳ 2008

מחכה לסיפורים נוספים

פאני היל