החטיפה (מקרה אמיתי)

החטיפה (מקרה אמיתי)

מיתוסית​(שולטת) • 12 בפבר׳ 2008

לקחו לי יומיים לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו. גם בגלל שהצטרכתי זמן לעכל דברים מאותה חוויה וגם בגלל שהייתי צריכה קצת פרטיות וזמן לעצמי לעבד את החוויה ולהיזכר בפרטים. אני יכולה לומר שבניגוד לבדרך כלל, הפעם אני עשויה לחטוא מעט לאמת מאחר וזו הייתה חוויה מאוד לא קונוונציונלית משום אספקט, משום שנכנס לזון מסוים שבו פרטים התערבבו לי ואף התנדפו.
הרגשות שלי מאוד מעורבים לגבי הסיפור הזה, ולאחר שתסיימו אותו- תבינו למה.
מובא בחלקים, כמו שאני כותבת את זה. ייבוא ישיר מהבלוג.


מבוא

את ק' לא ראיתי כבר שבוע עקב המילואים שלו. הגעגועים רק גברו עם הזמן, בצמוד לתסכול. הוא בחר לא לגמור עד נפגש וכבתוך כך, החליט שגם לי אסור לגמור. היה לי קשה מאוד ולאחר שלוש ימים נשברתי, עם רשותו אוננתי ולאחר מכן פיציתי אותו בדמות כתיבה של סיפור על מה שפנטזתי בזמן שאוננתי. קל להבין ששנינו היינו במצב של חרמנות יתר כשהיינו עתידים להיפגש ביום ראשון ובמצב של רגשות וגעגועים חזקים ביותר. במשך כל אותו שבוע דיברנו על מה נעשה כשנפגש ואיך נתחבק ונתנשק ונעשה אהבה, ופתאום לאט לאט הפנטזיות המשותפות החלו לכלול אקטים חזקים יותר, אלימים יותר, אגרסיביים יותר. לאט לאט התבשלה לנו תוכנית של משחק תפקידים שבו נגשים פנטזיה משותפת לשנינו: חטיפה המלווה באונס. החטיפה הייתה רעיון שלי, הוא כבר מזמן מפנטז על אונס. ניסינו לחשוב על תסריט אמין מספיק. במוצאי שבת, שלחתי לו הודעה נרגשת על רעיון שבו אני אהיה נערה דתייה שתופסת טרמפים והוא ייקח אותי טרמפ, ומשם שכבר יהיה יצירתי. עוד סיפרתי לו במהלך שיחות ליליות ארוכות שיש לי מן אקט כזה בפנטזיה שהוא כבר בן שנים שהייתי מאוד רוצה להגשים: אקט שבו הגבר שעומד לכבוש אותי בכוח, חותך לי את הגרביונים או את התחתונים וחודר אליי ככה. הוא ביקש שאלבש בגדים שלא אכפת לי מהם ואהב את הרעיון שלי. לא רציתי שיספר לי מה יקרה אחר כך, אבל כן דאגתי שנקבע מילת ביטחון. בהתחלה היא הייתה "אדום", אבל לאחר מכן פחדתי במחשבות ארוכות באותו יום שאני אשכח את המילה מהפאניקה או מלחץ, החלטתי שהמילה תהיה פשוט השם שלו.

יום ראשון

הלב שלי דפק ממש חזק באותו יום בכל פעם שחשבתי עליו ועל מה שיהיה כשניסיתי לדמיין את זה. בלילה שלפני לא הצלחתי להירדם כמו שצריך בגלל ההתרגשות והציפייה לראותו וכמובן הפחד אם הכול ידפוק כמו שצריך. למרבה הצער, ביום שישי קיבלתי מחזור וביום ראשון כבר הייתי אמורה להיות לקראת הסוף. התלבטתי איתו האם כדאי לחכות לביצוע התוכנית ביום שני או שללכת על זה למרות הכול, כי זה הרגיש לי לא נוח. הוא אמר שאני אעשה רק מה שאני מרגישה איתו בנוח. התלבטתי אם זה נכון לבצע תוכנית שכזאת לאחר זמן רב כל כך שלא נפגשנו, כי הנחתי שזה יעצים את הכול.
החלטתי ללכת על זה.

הוא הגיע לביתו בצפון הרחוק בשעת הצהריים, בזמן שאני כבר הייתי בעבודה. לפני שנסעתי לעבודה, לבשתי תחתונים לבנים עם ציורים של עכברונים (משהו ילדותי להחריד) שהיו חדשים לגמרי ופשוט שנאתי אותם. מעליהם גרבתי גרביונים בצבע גוף שלבשתי רק פעם אחת ולא היה אכפת לי להרוס בשביל המטרה שמקדשת את האמצעים. מגפיים שקל להוריד עם רוכסן, חצאית ארוכה, גופיה שלא אכפת לי שתיהרס בלי חזייה מתחת וסווצ'ר מצויר. קצת בושם, לא שכחתי לדאוג להיות חלקה איפה שצריך וקלעתי צמה מאחורי הראש. בדרך לעבודה, הודעתי על שינוי מילת הביטחון ועל שהוא יכול לעשות מה שבא לו עם כל מה שיש לי מתחת לחצאית ולסווצ'ר.
"מה עם החזייה?", הוא שאל. יודע היטב שחזייה עולה בימינו לא מעט כסף.
"אין חזייה", אמרתי ישר ולעניין. הוא כמובן התרגש עוד יותר...
בעבודה ביקשתי להשתחרר חצי שעה מוקדם יותר. התכנון היה שאגיע לצומת מרכזי ומשם אתפוס טרמפ, תוך תיאום פחות או יותר מתי אני שם כדי שהוא יוכל לתזמן את עצמו.

אולם, איך אומרים? יש אחד שקוראים לו מרפי, והוא בנזונה. במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית שלו, האוטו שלו התחיל לעשות לו בעיות ולכן הוא לא יכל להגיע בכלל לאזור שבו אני נמצאת שהיה ממוקם כארבעים דקות נסיעה. בעוד הוא מזמין ניידת שירות, אני הייתי מתוסכלת לחלוטין והחלטתי להצפין עם אוטובוס לכיוון תחנה מרכזית באזור שלו ושנשנה מעט את התוכניות. הגעתי לתחנה המרכזית והסתבר לי אז שתיקנו לו את המצבר, אבל זה היה משהו מאוד זמני וקליל, משהו שמצריך טיפול מעמיק יותר במוסך ולכן הוא יכול לנסוע רק עד לקיבוץ שלו ולא לתחנה המרכזית. בשעה שמונה וחצי בערב כבר לא היו אוטובוסים לאותו אזור ולכן לקחתי מונית ספיישל ועצרתי בצומת שבו הוא נמצא. במהלך כל הזמן הזה לא ידענו בדיוק מה קורה איתנו וכבר חשבנו לוותר על הכל. הוא שלח לי סמס לחכות במקום מסוים ואמר לי בדיוק לומר לאן לבקש את הטרמפ.
עוד לא ידעתי כמה הכל היה מתוכנן ומדוקדק מבחינתו.
לא מצאתי את המקום שאליו הייתי צריכה להגיע מאחר וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שם. הוא התקשר אליי ונתן לי הוראות מדויקות תוך כדי שהלכתי, כך שהבנתי שהוא משקיף עליי ולא הצלחתי להבין איפה הוא עומד, כי נראה היה שהצומת ריק.

הטרמפ

עמדתי ככה בשולי הכביש הריק, חשוך בחוץ, כבר תשע בלילה ואין כמעט מכוניות. מכונית אחת עם ערבי עצרה לי והוא סימן לי אם אני רוצה להמשיך למעלה. סימנתי עם הראש שלא והוא נסע. היה קר מאוד ואני לא לבשתי מעיל. שכחתי שבצפון הרחוק קר כל כך. תהיתי איפה הוא, אם הוא ממשיך להסתכל עליי, למה הוא מחכה...
לאחר מספר דקות שנראו לי ארוכות ומפחידות (בכל זאת לא מקום הכי סימפטי ובמיוחד בשעה זו של הלילה), ראיתי את המכונית שלו מתקרבת. לקחתי נשימה עמוקה, הושטתי את ידי בתנוחה המפורסמת של לקיחת טרמפ והלב שלי דפק בטירוף. לא ממש ידעתי למה לצפות, לא היה לי מושג לאן הוא ייקח אותי והכי פחדתי שכשנפגש לא נוכל להתאפק ונתנהג כמו שני אנשים שמכירים אחד את השני ונתנפל אחד על השני. כמה ימים לפני זה, אמרתי לו שכמעט כל הסשנים של המיילדום שהיו לי הרגישו לי יותר כמו משחק וכמו משהו קינקי בגלל שלא הרגשתי שליטה של ממש, ושהשליטה המנטאלית חשובה לי מאוד. הוא האט ועצר לידי. אני ניסיתי לעטות על פניי הבעה רצינית וקיוויתי שהוא לא יחייך או יצחק או משהו, כי אז גם אני אצחק וזה לא יהיה רציני.
"לאן את צריכה?", הוא שאל בפרצוף רציני.
הפנים שלו היה חשוכות ואני אמרתי את שם העיר שאני רוצה להגיע אליה.
"כנסי, אני מגיע לשם", הוא אמר.
"לאן אתה נוסע?", שאלתי.
הוא אמר את שם הקיבוץ שלו.
"זה קרוב לשם?", שאלתי. באמת לא היה לי מושג.
"כן, בואי".
פתחתי את הדלת, התיישבתי וזרקתי את שני התיקים שלי בין הרגליים שלי על רצפת המכונית. תיק אחד עם בגדים ומסרק ומברשת שיניים ותיק נוסף עם הציוד הבדסמי שלי שהוא ביקש.
הוא התחיל לנסוע. אני ראיתי שהוא לובש את המדים שלו. חשבתי לעצמי שהוא כזה יפה ובא לי לא יודעת מה לעשות לו. החשש שלי והגעגועים גרמו לגופי להיות קפוא. הבטתי כל הזמן קדימה ולא הישרתי אליו מבט, גם לא כשהוא פנה אליי. צנועה וחסודה כמו שנערה דתייה צריכה להיות.
"איך קוראים לך?", הוא שאל פתאום.
"למה?", שאלתי בחשדנות.
"סתם, מעניין אותי לדעת"
אמרתי את שמי האמיתי.
"שם יפה יש לך"
"תודה"
לאחר מספר רגעים שאלתי: "ואתה?"
היה נראה לי שהוא חושב על זה מספר רגעים, כי הוא אמר פתאום :"גל". הוא המציא שם.
"ובת כמה את אם יורשה לי לשאול?"
הייתי קצת המומה. "אני... מה זה משנה לך בכלל לדעת?"
"תראי, אני חוזר עכשיו ממילואים אחרי שלא הייתי שבועיים בבית, שנינו נוסעים נסיעה ארוכה אז חשבתי שיהיה נחמד להעביר את הזמן בשיחה נחמדה במקום שנשב ונשתוק. אז את רוצה לספר לי?"
"אתה מבוגר ממני בהרבה"
"כמה אני נראה לך?"
"אני יודעת.. 27?"
הוא צחק. "אני לא עד כדי כך מבוגר. אני בן 25. אז בת כמה את, ילדה'לה?"
"17 עוד מעט"
"ומאיפה את באה?"
שוב שתקתי, חושדת קצת. החלטתי לשקר. "חיפה"
"רחוק", הוא אמר, ואני המשכתי לשתוק.
"אז מה, יש לך חבר?"
"למה? אתה מנסה להתחיל איתי?"
"לא, מה פתאום. אני סתם נחמד. אז יש או אין??"
"מה פתאום"
"היה?"
"לא"
"אה, שומרת נגיעה?"
"ברור!!!"
"לא חשבת אף פעם מה זה שגבר נוגע בך? את לא חרמנית?"
"אה.. תקשיב, הנושא הזה לא מוצא חן בעיניי, בוא נעבור נושא"
"למה?"
"כי זה לא צנוע לדבר על זה", אמרתי בביישנות ובמבוכה.
"צנוע, לא צנוע. את לא מדברת על זה עם חברות שלך?"
"מה פתאום! כולנו שומרות את עצמנו לחתונה. כולנו שומרות נגיעה. אף אחת לא מדברת על דברים כאלה, זה לא יפה"
הוא צחק. "אז את בטח מאוננת הרבה"
אני שתקתי ובהיתי בכביש החשוך שנכנסנו אליו.
"את בטח חרמנית", הוא ניסה לדובב אותי. הפעם בצורה תקיפה יותר.
"היי!", שמתי לב שעברנו את הפנייה לעיר שאליה הוא היה צריך לקחת אותי. "למה לא פנית לשם? הרי עברנו את X"
הוא המשיך לנסוע. "אה, לא שמתי לב, אני לא רגיל לעצור פה. אל תדאגי, אני תיכף אעשה פרסה ואני אוריד אותך שם"
הוא המשיך לנסוע, פעם בהרבה זמן חולפת מכונית.
"נו, למה אתה לא עושה פרסה?", התחלתי לדבר בקצת יותר פאניקה. כבר חשבתי לומר לו לעצור לי בצד הכביש וזהו, אבל ידעתי שבכביש רחוק מהמקום שאותו אני צריכה (לכאורה) וחשוך, זה אפילו יותר גרוע.
"אין לי איפה", הוא אמר בשאננות.
ממש נכנסתי לתפקיד שלי. התחלתי להילחץ קצת כיאה לסיטואציה.
הגענו לצומת קטן. "טוב, תעצור לי פה בבקשה וזהו. אני כבר אסתדר מפה"
"אוקיי", הוא אמר.
הוא עצר בצד הכביש הריק, בצד. סמוך לחורשה אפלה. פתאום הוא הסיר את חגורת הבטיחות שלו והפנה את גופו אליי.
"אז מה? לא ענית לי אם את חרמנית..."
"אני.. לא... אני רוצה ללכת...".
פתחתי את חגורת הבטיחות שלי ועמדתי להרים את התיקים שלי כדי לצאת. הוא תפס את שתי ידיי חזק והרים אותן מעל לראשי.
"את לא הולכת מכאן", הקול שלו השתנה פתאום, נהיה רציני יותר, קשוח.
"אני... תן לי ללכת".
אחת הידיים שלו התחילה ללטף את הירך שלי מעל לחצאית.
"את לא רוצה שגבר יגע בך?", הוא התקרב אליי יותר. "שאני אעשה לך נעים?"
"לא... תשחרר אותי, אני רק רוצה ללכת הביתה"
"את לא הולכת", הוא אמר שוב.
ניסיתי ללכת, הוא עצר אותי. נאבקנו באוטו, היה איזה חשש קל אי שם בתודעה שמכונית תעבור שם באזור ותראה אותנו מתגוששים במכונית. הוא הפליק לי חזק על הירך, משך לי בשערות. ניסיתי להיאבק בו באמת, רציתי לברוח וכבר לא רציתי לקחת איתי את התיקים, רק לרוץ לכביש הראשי.הוא הניח את ידו מסביב לראשי ומשך אותי לכיוון ההגה, ניסיתי לחמוק ממנו, לנשוך לו את היד, אבל לא הצלחתי. בכל פעם שהצלחתי איכשהו להשתחרר ממנו, ניסיתי לפתוח את דלת המכונית ולצאת החוצה, אבל הוא משך אותי שוב חזק, זה הרגיש כמו כריש שמנסה למשוך את הקורבן שלו לתוך הים ולהטביע אותו. הוא החזיק לי חזק את הידיים וניסה לנשק אותי. הזזתי את הראש שלי והוא ניסה לתפוס לי את הלסת ולסובב אותה חזק אליו. הזזתי את הראש לצד השני וניסיתי להתחמק בכל מחיר. הוא תפס לי את הראש חזק ונישק אותי חזק על הפה, בלי לשון. ניסיתי שוב לברוח ואפילו לבעוט בו, אבל לא הצלחתי. הוא התקרב אליי,לראשי ופתאום עשה משהו בלתי צפוי בעליל: הוא התחיל להסניף את השיער שלי. הסנפות חזקות, ארוכות. בסיטואציה הזאת זה הרגיש כמו משהו סוטה לחלוטין.

הוא ניסה לנשק אותי שוב. הפעם הוא הצליח לתת לי נשיקה קצת יותר ארוכה וברגע שהוא הרחיק מעט את הראש שלו ממני, ירקתי על פניו.
טראח! הוא העיף לי סטירה. לא חזקה במיוחד, אבל היממה אותי. אני אמרתי לו בשיחה המקדימה שזה גבול אצלי. התלבטתי אם לעצור את זה או לזרום. הרגשתי שזו הייתה סטירה ספונטנית ושהוא לא באמת התכוון וחוצמזה שהייתה לי הרגשה שזה לא סשן רגיל ושפה אני אמורה לדחוק יותר את הגבולות שלי קדימה, שפה אין הזדמנות או מרחב לפינוקים.
החלטתי שאם הוא ימשיך לסטור לי, אז אני אעצור.
עוד ספאנק אחד חזק על הירך כתגובה. "שלא תעיזי לזוז, אחרת אני לא מקנא בך", הוא אמר ובאמת נשמע מאיים.
צביטה בפטמה ועוד אחת חזקה במיוחד על הזרוע. עוד לפני שהספקתי לשים לב, הוא נטה למושב האחורי, כלא את שני פרקי ידיי למן רצועות כאלה שהיו כרוכות סביב כל יד והידק אותן, אבל ממש. הוא חזר למושב שלו, הידיים שלי היו מתוחות לאחור כשהמרפקים שלי היו נעולים לאחור ובקושי הרגשתי את הדם זורם לי לפרקי הידיים. הוא התכופף לאנשהו, הכל קרה כל כך מהר ופתאום הוא קשר מסביב לעיניי מן בד לבן שהתברר לי אחר כך כפלאנלית.
לא יכולתי לברוח. הרגשתי באמת חסרת אונים.
הוא הרים לי קצת את החצאית וניסה לגעת לי בירכיים הפנימיות. הזזתי אותן הצדה ולא נתתי לו לגעת בי. הוא נתן לי ספאנק אדיר על הירך הפנימית, מה שגרם לי אוטומטית לצרוח. הוא פישק את רגליי בכוח וליטף את הירך הפנימית.
ואז הוא התחיל לנסוע.
במהלך המאבק, חצי סווטצ'ר הוסר מידי, והגופייה עלתה טיפה למעלה. לכן לא היה לי מושג עם החזה השמאלי שלי בכלל בחוץ. לא היה נראה שאכפת לו.
כל הנסיעה הוא שתק, מידי פעם דיבר אליי, בעיקר הזהיר אותי שאני לא אצרח וממילא הכבישים ריקים ואף אחד לא ישמע אותי וגם לא ישים לב כי הכל חשוך.

הנסיעה נראתה לי נסיעה של נצח. ניסיתי לדבר על לבו.
"תשחרר אותי, עוד לא עשית כלום, אני לא אספר לאף אחד"
"אבל אני אעשה", שמעתי את החיוך בקול שלו.
"אני אלך למשטרה, ראיתי את הפנים שלך והם ימצאו אותך מהר ואתה תשב בכלא הרבה זמן!"
"אני לא דואג, את לא הראשונה שתפסתי, בואי נגיד את זה ככה. היו הרבה לפנייך... מקסימום אפשר לטפל בך עם הסכין שלי".
הלב שלי נפל לתחתונים.
"עוד מעט כבר יש לי נמק בידיים, אין לי תחושה בכלל בידיים"
"לא נורא, אבם אולי יותר מאוחר אם תהיי ילדה טובה, כשנגיע אני אשחרר קצת את הרצועות".
ניסיתי למצוא טקטיקה חדשה.
"אני בתולה ואני עדיין קטנה, אל תעשה לי את זה", אמרתי בקול תחנונים.
"נו, זה יותר טוב. כבר אמרתי לך קודם לכן שאני שונא דתיים. מה יותר טוב מלדפוק דתייה חרמנית?", הוא הזכיר לי את השיחה של הסמול טוק בהתחלה, לפני השאלות החודרניות על כמה שהוא שונא דתיים ולמה אני מאמינה בכלל באלוהים ובתנ"ך.
"אני במחזור", ניסיתי משהו אחרון.
הוא רק צחק. "איך אומרים אצלנו? 'טרקטור טוב חורש טוב בכל מקום'"
"מה זה אומר?"
"זה אומר, בקצרה, שזה לא באמת משנה לי".
אחרי עליות, סיבובים, עצירות, לבסוף הוא עצר איפושהו.

אביה המואביה​(נשלטת){Danton} • 12 בפבר׳ 2008

גרררררר!
מדהים, מגרה וסוחף.
הכתיבה שלך ממש מכניסה אותי אל תוך הסיטואציה, ממש כאילו אני שם עכשיו.
מחכה בקוצר רוח להמשך...

נמשכת{משויכת} • 12 בפבר׳ 2008

בהחלט מסכימה עם דברייך

morgause​(מתחלפת){מ} • 12 בפבר׳ 2008

אוי מסכנה...

מה זה פה?

silence​(נשלטת) • 13 בפבר׳ 2008

זהו?
הלו...!!!

מיתוסית​(שולטת) • 13 בפבר׳ 2008

תודה על המחמאות

החלק השני מיד מגיע, אני אעמול על השלישי וכנראה האחרון מחר, כשיהיה לי יותר כוח...

מיתוסית​(שולטת) • 13 בפבר׳ 2008

סדרת חינוך ואילוף

הוא חנה ויצא מהאוטו. פתח את הדלת שלידי, שחרר את הרצועות שהיו קשורות אי שם מאחורה, אולם אני עדיין הייתי קשורה בפרקי ידיי. הוא משך אותי איתם החוצה ואז קשר אותי לידית הדלת. נשארתי שם מספר דקות, עד שהגיע שוב, התיר את הרצועות והפיל אותי על הרצפה. עדיין לא ראיתי כלום, אבל מידי פעם התחלתי פתאום להרגיש מן סינוור לא נעים לכיוון העיניים, למרות המטפחת, כאילו הוא כיוון לי פנס חזק לפנים. הוא דרך עליי עם הנעל הצבאית הכבדה שלו, ואז אמר לי לקום. לא הצלחתי להתרומם עם העיוורון והידיים הקשורות.
"מעכשיו את הולכת להיות הכלבה שלי ואני אהיה האדון שלך. אם את רוצה לומר משהו או לבקש- את חייבת לפנות אליי בתור 'אדוני', ברור?"
"כן"
"כן, מה?", הוא העיף לי איזו כאפה לשכמות.
"כן... אדוני". היה לי קשה לומר את זה, לא יודעת למה.
"לעזור לך לקום?"
"כן, אדוני".
הוא משך אותי מתחת לבתי השחי שלי עד שנעמדתי. הוא הסיר את הסווצ'ר שלי ושם אותו אלוהים יודע איפה. היה לי קר מאוד עם הגופייה והחצאית הדקה. לא היה לי מושג איפה אני. שמעתי התעסקות עם משהו ואז פתאום חתיכת מסקנטייפ הודבקה על פי בחוזקה והוצמדה.
"את נושמת?"
הנהנתי בראשי.
הוא התחיל למשוך אותי עם הרצועות הקשורות מסביב לידיים. חוסר אונים מטורף. לא יודעת איפה אני, כמה זמן עבר. לא רואה כלום כבר בטח חצי שעה, הידיים קשורות, הפה שלי חסום.
ניסיתי לנחש היכן אני. הרחתי ריח של עצים, אדמה לחה וריח של חרא של פרות. תהיתי אם אני ברפת. הרגשתי שאני הולכת על אדמה, החושים שלי התחדדו ושמעתי את קולות העלים המתנפצים מתחת למגפיי דרך הדממה שעטפה אותנו. הגענו למקום כלשהו שבו הייתי צריכה ללכת ממש לאט ולהיזהר. רעדתי כמו מטורפת. הוא ביקש ממני לרדת מדרגה ואז אמר שאני צריכה לעלות מדרגה. פחדתי ליפול, אבל ידעתי שהוא יתפוס אותי אם זה יקרה. הגענו למקום שבו הייתה פחות רוח פרצים, אולם עדיין היה קר מאוד. חשבתי שאולי זה סוג של סככה או משהו.
הוא גרר אותי עד למקום מסוים ואז פקד עליי לכרוע על ברכיי. הושטתי את ידיי על פי פקודה, הוא התיר את הרצועות ואזק את ידיי באזיקי עור. קולר הונח סביב צווארי והשרשרת נקשרה כנראה למקום כלשהו מולי, כי כשניסיתי לזוז קצת לא הצלחתי והרגשתי שמשהו עוצר בעדי.
הוא עמד מאחוריי ופתאום הרגשתי סכין קרה על תחתית גבי. רעד קל עבר בי שם, ואז הוא פשוט חתך חתך קטן בתחתית הגופייה ושמעתי קול קריעה של הבד. הוא הפשיט אותי מקרעי גופייתי, ואז הורה לי לקום. הוא תפס לי בשדיים, בחן אותם, שקל אותם בידיו. אחר כך העביר את ידו על ישבני וחפן אותו.
"איזו כוסית תפסתי לי", ומיד הוא אמר: "אני רואה שמאכילים אותך טוב...".
אני המשכתי לרעוד, הפעם ביתר שאת.
משהו עבר לי על הכתף. משהו דק וקר. הוא עבר על הצוואר שלי וירד לשד הימני.
"את יודעת מה זה?", שאל אותי תוך כדי.
הנדתי ראשי לשלילה, אבל כשאותו עצם הגיע לחזי, כבר תיארתי לעצמי מה זה יכול להיות.
"זאת סכין ציידים", הוא אמר בקול רגוע ושליו, נתן לי להבין את מלוא המשמעויות של האמירה הזו. לא היה צורך לומר מילה נוספת בעניין. הוא הסיר ממני את הסכין.

"אם אני אוריד את המסקנטייפ מהפה שלך, את מבטיחה לא לצעוק?"
הנהנתי בראשי.
"את בטוחה?"
הנהנתי שוב.
הוא תלש אותו בחוזקה מהפנים שלי. צרחתי. זה כאב. המשכתי לרעוד מקור.
"הרשתי לך לרעוד?"
"זה מקור, זה לא נשלט"
צביטה חזקה בפטמה. זה היה נוראי.
"שיתחיל להיות נשלט", הוא פקד. לא יכולתי להתווכח.
"את ממשיכה לרעוד"
"אני לא יכולה להפסיק", אמרתי ומיד הוספתי: "אדוני".
"אמרתי לך להפסיק, זה מרגיז אותי. אם את עושה משהו שאת לא אמורה לעשות, את חייבת לומר מיד: 'אני מצטערת, אדוני', ברור?"
"כן, אדוני"
"אני מחכה"
"אני מצטערת, אדוני", וניסיתי בכל כוחי למנוע משיניי לנקוש.

הוא כופף לי את הנפש, כבר הפסקתי להתנגד. בכל פעם שלא אמרתי "אדוני", וזה באמת לא היה בכוונה, או שהתנגדתי קצת, הוא פשוט לפת לי בחוזקה את השד או את הזרוע וצבט חזק באופן שהכאיב לי יותר מידי- או שהוא פשוט סטר לי על שד או על הירך.
"על ארבע".
ירדתי על ארבעותיי. הוא סובב אותי ופקד עליי ללכת אחריו, כמו כלבה.
"את כלבה, את כלבה כמו כל הנשים ואני אראה לך כמה שאת כלבה", הוא אמר.
צעדתי עד שהוא אמר: "מספיק".
המתנתי להוראות.
"תתכופפי".
התכופפתי עם הראש קדימה. הוא אחז בשערותיי ודחף את ראשי למגף הצבאי שלו. ריח של עור משופשף וישן עלה באפי. תהיתי מה הוא ירצה עכשיו.
"נראה לי שהמגפיים שלי צריכות צחצוח אחרי המילואים", הוא אמר לפתע.
תהיתי אם הוא רוצה שאעשה מה שחשבתי שהוא רוצה, החלטתי לשתוק ולהמתין להוראות ברורות יותר.
"תלקקי, כלבה".
אם הייתי יכולה, הייתי בוהה לו במגף. לא יכולתי. הוא דחף לי את הראש למגף שלו ומרח לי את הפנים על המגף. "אני מחכה".
היה כנראה מרחק של מספר סנטימטרים בין הפנים שלי למגף שלו לאחר שהוא הרחיק לי מעט את הראש. מעולם לא הסכמתי ללקק מגפיים. הייתה פעם אחת התבקשתי, ניסיתי לק אחד ומייד אמרתי שלא נוח לי עם זה באופן די קיצוני, שזה משפיל מידי וביקשתי יפה ללקק במקום זה כף רגל. האדון ההוא הסכים.
הפעם הרגשתי שאין לי מקום לבקש. שזה יהיה מוגזם לומר מילת ביטחון על זה.
'נסי לפחות', אמרתי לעצמי.
שלחתי לשון הססנית ונתתי ליקוק קצר. האור סינוור אותי, תיארתי לעצמי שהוא מכוון את האור כדי לראות טוב יותר את מה שאני עושה.
"זה לא מספיק, אני רוצה שהיא תבריק".
כוסאמא שלו, חשבתי. לא יכולתי אפילו לקלל אותו בלב כמו שצריך, הייתי יותר מידי בתוך זה. עוד ליקוק הססני. הוא המשיך לדחוק בי. עוד אחד ואז הוא הושיט לי את המגף השני. גם אותו התבקשתי ללקק מספר פעמים. היה למגף טעם של אבק וזה הגעיל אותי נורא.
כשעשיתי את זה, הרגשתי את הסדק הראשון בחומות ההגנה שלי. מתחת לפלאנלית זלגו לי כמה דמעות זעירות שהוא לא יכל להבחין בהן. הן היו שקטות ונספגו מהר בבד שעטף את עיניי.
או שהוא היה מרוצה, או שהוא ויתר לי, כי הוא פשוט גרר אותי שוב על ארבע מרחק מה. הרגליים שלי הפסיקו להשתרך על המחצלת והתחלתי להרגיש אדמה קרה מתחת לברכיי. הוא משך את השרשרת למעלה והורה לי לעמוד.
לא הצלחתי להתרומם עם כל הקשירות האלה.
"את יכולה לבקש ממני לעזור לך. את יודעת איך".
היה בי עדיין קול חלוש של יצר מרדני. לא יכולתי לקרוא לו "אדוני", לא רציתי לתת לו לגמרי את התענוג בידיעה שהוא יכול לעשות בי הכול.
ניסיתי לקום לבד, איכשהו עברתי למצב כריעה ומשם לעמידה תוך כמעט נפילה. התייצבתי.

רודפת מרדף לא ידוע • 13 בפבר׳ 2008

משחקי תפקידים בדסמים כאלה מקסימים בעיני.

עוד יותר מקסים בעיני שהוא היה ונילי ואתם עומדים להתחתן והכי מקסים בעיני איך ששניכם נכנסתם לתפקידים.

כתוב מקסים, נשמע ששניכם נהניתם וגם אני נהניתי לקרוא אתכם.

כחולית, את כותבת מדהים ועוד יותר נכנסת לתפקיד מדהים.

מחכה בקוצר רוח לפרק 3.

והוו

*מנגינה*{התווים שלו} • 14 בפבר׳ 2008

[כחולית
תודה על החויה
אני מרותקת זה מדהים
את כותבת נפלא ומשחק התפקידים הזה מעורר מאוד

אביה המואביה​(נשלטת){Danton} • 14 בפבר׳ 2008

וואו, זה רק נעשה טוב יותר ויותר..
מחכה בקוצר רוח להמשך.