בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

החטיפה (מקרה אמיתי)

מיתוסית​(שולטת)
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008
מיתוסית​(שולטת) • 14 בפבר׳ 2008
הוא המשיך לגרור אותי, עד שהוא הפיל אותי שוב לרצפה. הייתי מרוחה כבר לגמרי, סוג של סמרטוט. הוא עמד בין הרגליים שלי ושוב דרך עליי: על הבטן, על הראש, על הצוואר. מעך אותי כמו איזה סוג של חרק.
"את כנראה עדיין לא מבינה מה אני בשבילך".
שתקתי.
"אז תגידי לי", הוא הרים את קולו ואמר באכזריות תוך שהוא מטעים כל מילה: "איפה האלוהים שלך, אה? איפה הוא?".
הוא צעק את זה. זה דקר לי קצת בלב.
"איפה אלוהים שאת כל כך מאמינה בו ושומרת את כל המצוות שלו? איפה הוא עכשיו כשאת צריכה אותו?"
המשכתי לשתוק.
הוא התקרב אליי קרוב לפרצוף, הרגשתי את הנשימה החמה שלו על הפנים שלי.
"אין יותר אלוהים בשבילך. את יודעת מי אלוהים פה? אני! את כנראה לא מבינה שאני זה שמחליט מה קורה פה, אני שולט עלייך, אני שולט על החיים שלך, אני מחליט מה קורה איתך עכשיו ואחר כך... רק אני! אני רוצה לשמוע אותך אומרת שאני האלוהים שלך", הוא הכריז.
בלעתי רוק. אני לא יודעת איך להגדיר את עצמי. אני לא אתיאיסטית ולא מאמינה. אני לא יודעת אם הוא קיים ומה הוא בכלל, אבל כן יש בי שורשים יהודיים וכן יש בי את המסורת ואת הכבוד לאותו אחד שהדת שלי מאמינה בו ומציבה אותו בראשה. לא כבוד שנשלט על ידי, אבל הוא קיים. משחק או לא משחק, לא רק בתור הדמות שלי שהתחברתי אליה כל כך לא יכולתי לומר את זה, לא יכולתי פשוט לומר את זה בכלל, גם לא בסשן רגיל. זה היה נראה לי זלזול רציני בו, בשבב האמונה שיש לי. סוג של כפירה.
"אני מחכה שתגידי לי", הוא צבט לי את הפטמה הימנית וסחט לי אותה, תוך שהוא סוחט ממני צרחה חדה.
"אני לא יכולה", אמרתי בקול מיילל.
הפעם נפלה כבר חומה. התחלתי לבכות. לא יכולתי לתת לו את מה שהוא ביקש. זה היה יותר מידי.
"אמרתי לך ואת תעשי את זה", הוא אמר לי בקול נוקשה וצבט לי חזק גם את הזרוע. זה כאב בכאב חד. הבכי כבר התפרץ ממני בלי שליטה. הרגשתי קטנה נורא, חלשה נורא, חסרת אונים, שוכבת ככה על האדמה הזאת והוא איפושהו מעליי...
בראשי ניקרה המחשבה שאני בוכה והוא לא מפסיק. הפעם הוא ידע ושם לב שאני בוכה, ובכל זאת הוא בחר להמשיך. כל האדונים שהייתי איתם, אם הגעתי למצב שבכיתי בסשן- הם מיד הפסיקו.

שעות לאחר מכן, הבנתי שלא הייתה סיבה שיפסיק. הוא היה אמור להפסיק רק אם הייתי אומרת מילת ביטחון. ובכל זאת, הרבה זמן הציק לי שאולי הוא התעלם מסימני מצוקה שהתחילו להגיע בזה אחר זה. מצד שני, אני טעיתי שלא אמרתי לו שכשאני בוכה, זה אומר שאני כבר נשברת. שאני כבר לא נהנית. שמשהו רע קורה פה. זו הייתה אחת המסקנות מיני רבות שהפקנו לאחר מכן, בשיחה ארוכה ומעמיקה.

המשכתי לשתוק והחלטתי לעמוד על שלי, לא משנה כמה זה יעלה לי.
"למה אתה עושה לי את זה?", בכיתי.
"אם אתה כל כך רוצה, למה אתה פשוט לא... פשוט לא...", לא יכולתי לומר את המילה המפורשת, באופן הזוי.
"פשוט לא מה?"
"לא חודר אליי וזהו, בשביל מה כל זה?...", המשכתי ליילל.
"ככה זה הרבה יותר מעניין...", הוא אמר בטון ממזרי, משך אותי חזק למעלה וגרר אותי מספר צעדים.

"עלי", הוא אמר לי ועליתי על מעין מדרגה קטנה. הוא התיר את השרשרת מהקולר שלי וקשר יד אחת שלי למשהו, ואז מתח אותי ואת ידי השנייה כמה שיכל לצד השני וקשר גם אותה בצורה הדוקה, כנראה עם חבל. הידיים שלי היו פשוקות ורחבות כמה שרק היה אפשר למתוח אותן ולא יכולתי לזוז יותר מסנטימטר- אחרת זה היה כאב קורע.
"זה מפריע לי", הוא אמר והפשיט אותי מהחצאית שלי. נותרתי לבושה בגרביון, תחתונים ומגפיים בלבד.
גם את הרגל הימנית שלי הוא קשר לאנשהו ומתח ואז את הרגל השנייה. עמדתי פרושת איברים, מתוחה כאילו הייתי על איזה גלגל בתקופת האינקוויזיציה הספרדית.
"לא כדאי לך לזוז", הוא אמר בזמן שהוא התרחק ממני מעט.
"קודם כל, איש לא ישמע אותך כאן צורחת, גם אם תצרחי, כי אנחנו במקום מבודד. שנית, לא כדאי לך להשתולל כי את צמודה כרגע לגדר ממתכת ולא כדאי שתחתכי לעצמך בטעות את הפנים היפות שלך...".
פתאום הרגשתי אותו מאחוריי. הדמעות הספיקו להתייבש מעט. עדיין הייתי בסטרס. רציתי מנטאלי, וקיבלתי חתיכת מנטאלי. סשן שלם שבו לא היו כמעט כאבים, אלא בעיקר שליטה והשפלות. השפלות אמיתיות.
הוא עמד מאחוריי והתחכך בי קצת. פתאום הרגשתי את הסכין שלו מאחוריי ובאבחה אחת חתך את הגרביון שלי מהגומי ועד המפשעה וקרע אותו. הוא נפל למטה. הוא תפס לי את התחתונים וקרע גם אותם. הפעם הרוח חדרה לכל נקב בגופי וליטפה אותו במכת קור.
"מה זה?", הוא שאל במן טון של גועל.
הרגשתי בושה עצומה. הוא רואה את התחבושת שלי, היא בטח מגואלת בדם.
אף גבר אף פעם, מעולם, לא ראה אותי מחליפה טמפון או תחבושת או בכלל במצב כזה. ק' היה הראשון שבכלל העזתי לשכב איתו ממש באמצע מחזור ועוד להתקלח איתו כשאני במחזור.
הוא תלש אותה מהתחתונים שלי והעביר אותה על הגב שלי, בצד הדביק שלה.
זה השפיל אותי עמוקות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. נגעלתי מעצמי והייתי בטוחה שגם הוא נגעל.
הוא בטח שם את זה איפושהו, ואז הוא התחיל לגעת לי בבטן ולמחוץ אותה והוא ירד לכוס שלי וחפן אותו בחוזקה, מעך אותו ולש אותו. הוא התחיל ללטף לי בעדינות את הדגדגן.
הוא גיחך. "מישהי פה רטובה".
רציתי למות מבושה. חשבתי בהתחלה שהוא משקר, שזה לא יכול להיות. לא הרגשתי בכלל מגורה, לא חשבתי על זה. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי וידעתי שהוא צודק כשהרגשתי את האצבע שלו מחליקה על הכוס שלי. הוא קירב את האצבע לאף אלי ונתן לי להריח.
"תריחי, תרגישי כמה את רטובה".
למרבה ההקלה, היה לזה ריח של כוס ולא ריח של מחזור, כנראה שבאמת הייתי בסוף, הרגשתי סוג מסוים וקל ביותר של הקלה. הוא מרח את זה על הלחי שלי.
ספאנק אחד ובודד, חזק וכואב על הישבן שלי, הרעיד אותו לאלף עזאזל.
פתאום צליפת שוט זנבות חדה על התחת. צעקתי. הוא לא הרפה. עוד הצלפה ועוד אחת. חלק מהזנבות פגעו לי בגב.
בלי הכנה. בלי להתחיל קודם בהצלפות איטיות או חלשות או לחמם את המקום בספאנקים.
לא היו הפעם ליטופים ולא לחישות.
הייתי שק אגרוף. כרית להצלפות שוט.
זה כאב, פאקינג כאב ובתוספת לכל החלק המנטאלי ולהשפלות, הרגשתי שהנה, הולך להתמוטט לי קיר נוסף. כאב לי, לא יכולתי לחמוק או לחשוב על דברים אחרים, לא יכולתי להיטמע בכאב כי זה לא היה כאב נעים. היה לי קר, הייתי מושפלת, הרגשתי רע וניסיתי להיות חזקה, לשרוד, להמשיך את הסשן הזה, לנסות לעמוד בכאב, להחזיק...
אבל הוא המשיך להכאיב וזה דחק אותי עוד קצת ועוד קצת לקצה...
צרחתי מכאבים ובכיתי, אני כבר לא זוכרת מה אמרתי לו. נדמה לי שצעקתי לו שוב: "למה אתה עושה לי את זה?" אולי אפילו צעקתי לו: "תפסיק!".

אבל הוא לא הפסיק.

הרגשתי במצוקה נוראית, שאני כבר לא עומדת בזה יותר. הייתי יותר מידי בפנים, הוא היה יותר מידי בפנים, הגבולות בין המשחק ומציאות היטשטשו בצורה שלא ניתן בכלל לקלוט, היינו באזור אחר לגמרי ואני הרגשתי שאני נשברת. מה זה נשברת? מתפוצצת ומתנפצת לרסיסים. נכנסתי לסרט רע במיוחד, משהו שלא חוויתי מעולם, לא בעוצמה מחרידה כזאת. חוסר אונים טוטאלי. סופת ברקים ורעמים, טורנדו שסוחף אותך עד שאתה אובד בתוכו.
בסוף צעקתי לו בשארית כוחותיי מבעד למסך הדמעות: "ק', תפסיק כבר...".

הוא הפסיק מיד, שמט את השוט והתיר את הקשירות שלי בשניות. עד היום אין לי מושג איך הוא הצליח לעשות את זה כל כך מהר. הוא הוריד מיד את כיסוי העיניים שלי ואני פשוט נפלתי לתוך הזרועות שלו. הוא חיבק אותי חזק והצמיד אותי אל החזה שלו ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות, רק רציתי לטבוע פתאום בחמימות שלו, לשאוב ממנו שוב ביטחון, להרגיש את האדם שבו ולא את המפלצת, לכאורה, שהתמודדתי מולה.
"יפיפייה שלי", הוא לחש לי ונישק אותי שוב ושוב על השיער והמצח והלחיים.
הוא אימץ אותי חזק אליו ולבסוף אמר לי את מה שהכי הצטרכתי לשמוע אפילו בלי לדעת: "אני אוהב אותך...".
לא הצלחתי לדבר. לא יכולתי. לא רציתי.
הוא המשיך לומר לי מילים רכות בדרך העדינה והאוהבת שהכרתי. שינוי מטורף, כאילו שני אנשים שונים נתגלו לי.
"את רוצה ללכת?"
הנהנתי. הוא ניסה להדוף אותי מעט, כדי שיוכל להלביש אותי, אבל אני רק נצמדתי אליו עוד קצת, עד שיכולתי להתרחק ממנו קצת בעצמי. הוא הלביש אותי בחצאית, פשט מעליו את מעיל הפליז שלו והלביש אותי, מעל אזיקי העור. הוא הוריד את המגפיים שלי, הסיר את הגרביונים.
"את יכולה ללכת?"
הנדתי בראשי לשלילה.
הוא תפס אותי במותניים, הטיל אותי על הכתפיים שלו והתחיל ללכת. פתאום ראיתי, לראשונה, את המקום שהיינו בו. מחסן ישן בנוי מקורות עץ, נטוש. גדר תיל מתכת שאליו נקשרתי. פתח של דלת פתוח לרווחה. מחצלת על האדמה. סטיקלייטים תחובים בכל מיני מקומות, פנס גדול שמאיר חזק, קרעי בגדים זרוקים על האדמה, חבלים כרוכים סביב הגדר. צילום מהיר של כל הפרטים האלה בעיניי שעד עתה יכולתי רק לחוש בהם.
המרחק מהמחסן הזה היה מרחק של מטרים לא רבים מהמכונית. הוא הניח אותי בעדינות על האדמה, פתח את דלת המכונית והושיב אותי על המושב. שם הוא נעל את מגפיי.
"הכול בסדר?"
"לא", הצלחתי לומר.
הוא ליטף את שיערותיי. "אני הולך להביא את הדברים. אני עוד מעט חוזר". הוא טרק אחריי את הדלת. ישבתי שם בכיסא, נשענתי לאחור וכל מיני פלשים מהסשן הזה קפצו לי לראש ובמיוחד אותה תחושה נוראית ומבעיתה שגרמה לי לצרוח את מילת הביטחון שלי. הרגשתי הקלה על כך שלא הלכתי על מילת הביטחון הראשונית, ידעתי שהיה יכול להיות לי קשה לומר אותה. מיליוני מחשבות רצו לי בראש. התחוור לי לראשונה שהרגשתי כל כך בתוך זה עד שאם הוא היה שוכב איתי, יכול להיות שהייתי נכנסת לחרדות של ממש, אולי אפילו מרגישה פלישה לגופי.

הוא הגיע, הכניס את הדברים למושב האחורי והתיישב לידי.
"את בסדר עכשיו?"
"לא ממש".
לא יכולתי לדבר יותר משלוש מילים.
הגענו לדירה שלו. מסתבר שהיא לא רחוקה יותר מידי מהמחסן. הוא יצא החוצה, פתח לי את הדלת ושאל אם אני רוצה שירים אותי לדירה. הנהנתי בראשי. הוא הרים אותי, הוריד אותי בכניסה לבית ופתח לי את הדלת.
"אל תדאגי", הוא אמר. "אני כבר בא, אני אחבק ואלטף אותך ואכין לך תה חם".
עמדתי שם, כמו אשת לוט כשהפכה לנציב מלח.
"אני רוצה להתקלח", הצלחתי לומר. רציתי להישטף ורציתי מים חמים, היה לי קר נורא.
הוא מיד נכנס למקלחת, פתח עבורי את המים החמים וכיוון אותם לטמפרטורה נעימה. התחלתי להתפשט באיטיות והוא עזר לי. "את רוצה שאקלח אותך?"
"כן"
"אני כבר בא".
הוא הלך להביא את הדברים ואני דווקא הרגשתי הקלה שאני יכולה להיכנס למקלחת לבד ולזכות בכמה רגעים של שקט ושל לבד.
נכנסתי למקלחת, האדים אפפו אותי ופשוט עמדתי מתחת למים החמים ששטפו אותי. הוא נכנס לחדר לאחר דקות ספורות. הוא היה לבוש בבוקסר. הבטתי עליו וברגע שהוא הוריד אותם, הרגשתי מן תחושה מוזרה של חלחלה, כאילו לא ציפיתי לראות את איבר המין שלו לפתע, היה בו משהו מרתיע.
הוא קילח אותי כמו שאב מקלח את התינוקת שלו ואני חיבקתי אותו ארוכות מתחת למקלחת. הוא היה מבין ושקט ולא חקר. התנהג בדיוק כמו שהיה צריך. ביציאה משם, הוא ניגב אותי ואז הלכנו למיטה. שכבנו שם מכורבלים והוא המשיך ללטף אותי כל הזמן ולנשק אותי נשיקות עדינות על השפתיים. נרתעתי אפילו מלהתנשק איתו צרפתית, שלא לדבר על מעבר לזה, והוא כאילו הרגיש את זה...

רק אחרי זמן מה הרשתי לו להכין לי תה ולעזוב אותי. הוא הביא לי אותו למיטה ואפילו הציע להשקות אותי, אבל העדפתי לשתות לבד. חזרתי לכירבול איתו ולאט לאט התחלנו לדבר על זה. הרגשתי צורך לדבר על דברים, לנתח אותם, לשאול אותו הרבה שאלות שהטרידו אותי.
ניסינו לנתח למה הייתה לי תגובה חריפה כזאת. הוא כל הזמן אמר כמה שהוא מצטער, שהוא לא יודע מה קרה לו. הוא התעוור, נכנס יותר מידי לתפקיד, נהנה לראות אותי ככה: קשורה, מושפלת, כנועה, סובלת. התחרמן מזה. חשב שגם אני בפנים. האשים את עצמו. אמרתי לו שהוא לא ידע מה עובר לי בראש. שפחדתי מהשינוי הקיצוני הזה בו, שלא ציפיתי שזה יהיה כזה אמין, כזה אמיתי ומציאותי, שעד עכשיו כל גבר שלימדתי אותו לסשן אותי- לא התנהג ככה אלא היה יותר הססן, חסר ביטחון, לפעמים גם עדיין חסר סמכותיות. אצלו הכול זרם טבעי כאילו הוא נולד לתוך התפקיד הזה. הוא ידע מה לומר ואיך, במה לגעת, מה לנצל. זה היה הסשן הרציני הראשון שלנו. שנינו הלכנו רחוק מידי, שנינו לקחנו את זה ברצינות מידי. בין משפט אחד לשני, כשהתחלתי לאט לא להתאושש ואחרי הרבה שתיקות ובהיות בנקודות בחלל, אמרתי לו בשקט פתאום שאני מקווה שההתנהגות שלי לא תמשיך להישאר ככה, שאני לא אמשיך להתנהג כאילו באמת... ולא המשכתי את המשפט. שנינו הבנו טוב מאוד למה אני מתכוונת.
אחרי כיסוי של כל מה שהיה חשוב לי לשאול, עברתי נושא בחדות והתחלתי לאט לאט להשתחרר ולהירגע. יזמתי נשיקה צרפתית וזה היה לי ממש מוזר בהתחלה, אבל עשיתי את זה. ראינו סרט ב-DVD ואחריו התנשקנו והתמזמזנו קצת. הרגשתי שאני לא יכולה לרדת לו. המחשבה על סקס עדיין קצת הרתיעה, אבל פחות. הרגשתי שאני רוצה אבל לא רוצה והוא לא לחץ ולא כיוון ונתן לי ליזום. בסופו של דבר, החלטתי שזה חשוב כדי להחזיר לנו את אותה אינטימיות וקירבה מחדש. פחדתי שאם אני אמשוך את זה, אולי אחר כך זה יתקשה הרבה יותר להגיע. התחלנו וזה כאב לי. חשבתי שאולי זה בגלל שהנרתיק שלי עדיין רגיש מהמחזור והפסקנו, הלכנו לישון מחובקים. למחרת בבוקר, הרגשתי קצת יותר טוב ועדיין עם אותן מחשבות מפחידות, מציקות, תחושת כללית רעה. ניסינו שוב לעשות סקס וכאב לי והחלטתי לדחות למחרת. לא רציתי להיכנע לזה.
בסופו של דבר עשינו את זה בערב, והפעם זה היה הרבה יותר מוצלח, מאז אני מרגישה יותר טוב ומודה למי-שלא-יהיה, אם הוא שומר עליי, או סתם למזל שלי, שאם כבר לנסות דבר כזה שהסתבר כסוג של משחק באש למרות שלא התכוונו להגיע כל כך רחוק, ולמרות שתודה לאל מעולם לא הותקפתי מינית, לפחות זה נעשה עם גבר שאוהב אותי באמת ואכפת לו ממני באמת והוא ידע לשלוט בעצמו ובסיטואציה כשהיה צריך ולתמוך בי כשצריך ולהיות שם בשבילי ולעשות הכול כדי שיהיה לי קל לחזור למציאות, היישר לתוך ידיים מחבקות ועוטפות.
בחרתי לכתוב גם את ההמשך הזה, משתי סיבות: הן בגלל שאולי יש אנשים שיתהו מה קרה לי אחר כך, והאם אני כבר בסדר (בכל זאת משהו שהתחיל להיראות לי קצת כמו תסמונת פוסט-טראומטית) וגם כדי להזהיר אולי אנשים אחרים שרוצים להתנסות בזה, שאף פעם אי אפשר לדעת לאן נכנסים, גם אם אתם שני אנשים בריאים נפשית, ללא עבר של התקפה מינית ואוהבים אחד את השני ובוטחים אחד בשני לגמרי, שלא לדבר על מה קורה אם אחד הגורמים האלה לא מתקיים, ושגם אם מתכננים הכול כמו שצריך, דברים יכולים לחכות לכם בסיבוב.
נ.ב- אני מקווה שאני לא יותר מידי מסבירה ומפרטת כמו אמא פולניה, אבל זה מן צורך כזה שהתעורר אצלי.
אביה המואביה​(נשלטת){Danton}
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008
תודה רבה לך כחולית!
הכתיבה שלך מאד סוחפת, באמת.
תודה על המידע שנתת מעבר לסשן עצמו, זה מאד חשוב.
אני מקווה שאת כבר מאגישה יותר טוב עכשיו icon_smile.gif
דוקטרינה​(שולט)
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008

כחולית - נסחפת לחלוטין !

דוקטרינה​(שולט) • 14 בפבר׳ 2008
אני באמצע יום עבודה, יש לי מלא אנשים לידי - ואז מגיע הסיפור הזה. הזיקפה שיש לי בתוך המכנסיים יכולה לגרום לקרע של הרוכסן.

כחולית - את חייבת לשים אזהרה, תמרור, הכוונה - זה מגרה ברמות מטורפות.

את כותבת נהדר !!!!!

תודה.

דוק.
רודפת מרדף לא ידוע
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008
רודפת מרדף לא ידוע • 14 בפבר׳ 2008
כחולית, אני רוצה להצטרף לכל המחמאות על הכתיבה הסוחפת שלך.

אני לא מתחברת לפטזיות אונס עם זר במכונית, אבל התאורים שלך היו סוחפים. אני התחברתי לתאור של הארוס, שרוצה לעשות הכל שארוסתו והוא יהנו ומוכן להכנס בשבילה לכל תפקיד.

כתבת שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא פנטזיה של אונס עם זר.
הסיפור השני הוא הסיפור האמיתי מה הרגשת והצפיה שלך שהוא יפסיק כשאת בוכה.

אני חושבת שהיית צריכה להשתמש במילת הבטחון. אמרת שלא רצית להשתמש במילת הבטחון. התפקיד של מילת הבטחון הוא להוציא אותך מהבדסמ. מילת הבטחון היתה השם האמיתי שלו.
אני חושבת שהמילה מצוינת למשחק תפקידים כי היא אומרת שאת כבר לא במשחק. הוא הפסיק מיד כששמע את השם שלו כי הבין שיצאת ממשחק התפקידים.

עם ההכרות הוא יבין אותך יותר.
אני קראתי בסיפור על גבר ונילי, שרצה לשחק את המשחק הבדסמי, שארוסתו בקשה.
אני מקווה שיצאת מהטראומה.

מה הסיבה שלא רצית להשתמש במילת הבטחון?
האם קיווית שהוא יבין אותך וידע, בלי שתגידי, כי זאת הפנטזיה משולט שיהיה קורא מחשבות?
את לא יכולה לצפות שתמיד הוא יבין אותך יותר מעצמך.
מילת הבטחון היא כדי להגן על כולנו בתוך הבדסמ.
בלקחים שאת מפיקה תחשבי אם לא מסוכן לך למלכד לעצמך את מילת הבטחון.

תודה על הסיפור והכתיבה ומזל טוב לאירוסין עם ק.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008
מיתוסית​(שולטת) • 14 בפבר׳ 2008
מדובר בסיפור אחד, שאת טוענת שמורכב משני חלקים. ובכן זה בדיוק ההבדל בין משחק תפקידים שהכל הוא בסופו של דבר "בכאילו", לבין משהו אמיתי. כמו נניח שבמובן מסויים, אם הוא היה "אונס" אותי, הייתי מצפה שלא יחדור אליי כשאני יבשה (זה בטח כאבי תופת).

לגבי הערות נוספות שלך, אבהיר שני דברים: ראשית אבהיר שהוא לא עשה את זה רק בשבילי, לא סתם הוא נכנס ככה לתפקיד: הוא פינטז על זה בעצמו הרבה לפני שהוא הכיר אותי, גם אם לא ככה (עם אלמנטים בדסמיים).

לגבי מילת הביטחון והציפיות שלי שיבין אותי כאשני בוכה וכו'.. לא ציפיתי שהוא באמת יפסיק כשיראה שאני במצוקה(בעצם אולי כן) ובוכה, זה כאילו סשן שונה מסשנים רגילים שבהם השולט כן אמור להיות קשוב ורגיש וכו'- הוא היה אמור להיות אכזר, אגוצנטרי. זה היה דבילי לגמרי אם הוא היה שואל אותי באמצע: "מתוקה, הכל בסדר?", כי זה היה דופק הכל.
מצד שני, אולי הוא היה צריך לקחת בחשבון שאני אחטוף בלק אאוט ואשכח לומר את מילת הביטחון (הפחד הראשוני שלי), אבל הסיבה שלא אמרתי מילת ביטחון, זה לא בגלל שזה ממולכד- אלא בגלל שרציתי גם בשבילי לחכות עם זה עד שזה יהיה באמת מקרה חירום ובלתי נסבל. לא רציתי שזה יהיה משחק והמטרה בעיניי של מילת ביטחון היא להחזיק כמה שאפשר ולא להגיד אותה בכל פעם שקצת לא נעים. אחרי הכל,ה מטרה היא לא לעשות רק מה שבא לי וטוב לי, אלא בעיקר (ובמיוחד בסשן מהסוג הזה) מה שהוא רוצה. אני עצמי רציתי לראות כמה רחוק אוכל להגיע, כמה אוכל לספוג...
וכמובן גם לא רציתי לאכזב אותו.
עובדה שבסופו של דבר כשזה היה בלתי נסבל- לא חשבתי אפילו אם לומר או לא, זה פשוט יצא...
אני לא יודעת איך יש אנשים שמעיזים לעשות סשן כזה בלי מילת ביטחון.

אני בטוחה שעם הסשנים אנחנו נלמד להכיר אחד את השני ואת תגובותיו של האחר טוב יותר, יכול להיות שזה אל היה מתאים לפעם ראשונה... אבל זה היה וזה קירב אותנו מאוד ואני באמת כבר בסדר גמור icon_smile.gif למזלי, הייתה לי תמיכה חזקה מאוד ומכילה שלא נתנה לי לשקוע.

תודה על הדאגה ועל הברכות icon_smile.gif
עטלפית על{לאסי}
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008

וואו

עטלפית על{לאסי} • 14 בפבר׳ 2008
אי אוהבת אותך וגם את הכתיבה.
מחרמן בטירוף.

איזה כיף לראות שאת ככה מאושרת. תענוג...
calipso​(נשלטת)
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008

נהדר

calipso​(נשלטת) • 14 בפבר׳ 2008
סיפור מדהים ומגרה - כתיבה נפלאה .
שרמומית
לפני 16 שנים • 14 בפבר׳ 2008

Re: כחולית - נסחפת לחלוטין !

שרמומית • 14 בפבר׳ 2008
דוקטרינה כתב/ה:
אני באמצע יום עבודה, יש לי מלא אנשים לידי - ואז מגיע הסיפור הזה. הזיקפה שיש לי בתוך המכנסיים יכולה לגרום לקרע של הרוכסן.

כחולית - את חייבת לשים אזהרה, תמרור, הכוונה - זה מגרה ברמות מטורפות.

את כותבת נהדר !!!!!

תודה.

דוק.


כחולית, דוק צודק...
זה באמת מגרה (:
ושוב, את כותבת מדהים
*מנגינה*{התווים שלו}
לפני 16 שנים • 16 בפבר׳ 2008

מדהים

*מנגינה*{התווים שלו} • 16 בפבר׳ 2008
קראתי את סוף המקרה
החיבוק העיטוף והדאגה שלו להחזיר אותך לשפיות מדהימה וכל כך במקום
סיפור מדהים ועוד לחשוב שהכל אמיתי
עשית לי חשק להתנסות כחולית.
תודה