סדנת בדס"מ לילדים

חינוך מיני אלטרנטיבי

Bent • 25 במרץ 2008

קראתי את השרשור, אהבתי את הכנות, הכוונה והרעיון, ובמיוחד הדאגה לילדים.

ההגשה של הרעיון הייתה קשה והכותרת פרובקטיבית, אני מצר על דלות החשיבה ועל התשובות המלגלגות, אין להן מקום לטעמי.

לענייינו,

חינוך ילדים זה עניין לא פשוט, הבנות שלי צעירות ואני חווה איתם הרבה שמלמד אותי בעיקר על עצמי, זמנן עוד לא הגיע לחינוך שכזה, ובמיוחד עכשיו כשאני חי לבד (אחרי פרידה בחודשים האחרונים מאמם), יש הרבה אחר לעבור וללמוד ביחד. אבל הייתי אומר שהחינוך אינו לבדס"ם,ספציפית, אילא חינוך כללי למיניות האדם.

החטא הגדול של החינוך המיני לטעמי הוא אי העשייה / הסבר.

אם היינו עוסקים בילדים שפרקם המיני הגיע, אני חושב שיש עניין ברור ללמד אותם את האלטרניטיבות הקיימות לפני והרבה לפני שמדברים על בדס"ם, אני לא רואה טעם בחינוך לבדס"ם, כמו שאיני רואה טעם לחינוך הומוסקסואלי.

אני חושב שיש טעם לחינוך פתוח, המציג עובדות ואת אלטרנטיבות ללא שיפוט, הילדים יגדלו ויבחרו את המקום שלהם בחיים.

אילו הרעיון היה מוצג ל"קבוצת תמיכה לחינוך מיני אלטרנטיבי לילדים" או משהו מגוחך אחר בתוארו אני די בטוח שהוא היה מתקבל טוב יותר, אני אישית אשמח לדיאלוג בנושא.

BENT

מקבי​(מתחלף) • 25 במרץ 2008

אתם חבורה של סוטים מטומטמים - וזו דעתי האולטימטיבית והבלתי-ניתנת לערעור.

"אבא, למה אתה מרביץ לאמא?"

"כי היא הייתה כלבה רעה."

"אז אני גם יכול להרביץ לאחותי?"

"לא."

"למה?"

"מה למה?! תגיד לי, גם אתה רוצה מכות?!"

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 25 במרץ 2008

בדיוק

למה באלימות?

Queencie​(שולטת) • 25 במרץ 2008

בדס"מ לא מסתכם במכות בלבד, אפילו לא בשילוב עם חדירות אנאליות.
ביחסי זוגיות בדס"מיים יש רבדי תקשורת רבים שאינם אופייניים לתקשורת בזוגות וניליים.
גם ללא שום סדנא, שאני לא רואה בה שום צורך או יתרון, ילדים שגדלים בבית שההורים בו חיים בזוגיות בדס"מית נחשפים לרבדים אלה, קולטים ומפנימים אותה.
למעשה יש סיכוי סביר שהתקשורת הזו של הוריהם תיתפס בעיניהם כנורמה המקובלת.
השאלה המהותית היא של ההורים – עד כמה לאפשר לזוגיות שלהם לבוא לידי ביטוי בנוכחות הילדים, מה לחשוף ומה להסתיר. אין הכוונה למיניות וליחסי המין, או לרבדים הפיזיים של התקשורת הבדס"מית אלא דווקא לזו הרגשית והמנטאלית ולעיתים לסממנים חיצוניים שמתלווים להם.
כדוגמה:
האם יושבת על ספת הסלון, נעולה במגפי ירך שחורים בעלי עקב סטילטו, האב יושב על השטיח לצד הספה ומלטף את המגף/הירך כשהם צופים בטלוויזיה. האב מגיש לאם כוס יין מצית לה סיגריה, הוא שכח להביא את המאפרה אז היא מורה לו להושיט את ידו ומאפרת לתוכה (או לפיו?)...
או, האם קוראת ספר כשהאב מורח לק על ציפורניה....
וגם דברים פשוטים ויומיומיים יותר:
האב הוא זה שמבשל ואופה לכל המשפחה.
האב הוא זה שעורך את הקניות מסדר ומנקה. ועוד ועוד...

לא משנה איזה תרחיש נכלל בחיי היומיום של המשפחה הזו, הילדים יקבלו את הריטואל הזה כמובן מאליו ונכון, כל עוד שני בני הזוג ישדרו שזה כך.
מה שכן, חשוב לדעתי שהילדים יבינו שהריטואל הזה אינו היחיד בחברה שסביבם, שיש בתים שיחסי הכוחות בהם שוויוניים יותר או הפוכים לאלה שבביתם.

nerissa​(אחרת) • 25 במרץ 2008

זהו. כרסמתי את כל הציפורניים בידיים - אני עוברת לרגליים!

ואני עדיין אתאפק לא להגיבבבבב


רק לך, קווינסי. וואלה הפתעת אותי. לא ידעתי שאת שובינסטית!

תמימות לא קדושה • 25 במרץ 2008

אני מסכימה עם קווינסי שילדים יכולים לקבל בטבעיות את כל יחסי הכוחות שיראו בבית ולא ירגישו שהם רואים יחסי כוחות.

בסביבה שלי יש כמעט באחוזים שווים בתים שהאבא עושה הכל בבית ובתים הפוכים שהאמא עושה הכל. אני לא רואה שיוויון. תמיד יש מישהו יותר חזק.


חשבתי על אותו תיאור עם שינוי קטן.



תיאור עם שינוי.
האם יושבת על ספת הסלון נעולה במגפיים.
האב יושב על כסא פוף קטן ולא על השטיח ונשען בגבו על הספה.
הוא מביט בטלוויזיה ובמגפיים, אבל לא נוגע במגף לפני הילדים.
הוא מביא לה כוס יין ושכח מאפרה.
היא מבקשת את המאפרה ומשאירה את הכל כשהילדים לא יהיו.

בתאור הראשון כשהילדים יגדלו הם יבינו מה ראו.
בתאור השני יקח להם הרבה זמן עד שיבינו. אולי הם לא יבינו לעולם.

Queencie​(שולטת) • 25 במרץ 2008

לגמרי שוביניסטית!
ראית כמה זכויות יש לו ?!?
כמעט כל הזכויות שמורות...

אגב, את בטוחה שאלה הרגליים שלך שאת מכרסמת להן ת'ציפורניים??
פשוט מנסה לדמיין את הוירטואוזיות

nerissa​(אחרת) • 25 במרץ 2008

זה מה זה @שוט.. חוצמזה שבניגוד לכל מיני נשים כאלה שאני מכירה, לא מרשה שאף אחד יכניס את אצבעות הרגליים שלי לפה שלו/שלה! בררררררררררר כמו חשופית שהלכה לאיבוד
רק אני לעצמי!

אילוזיה חביבה

slu • 25 במרץ 2008

אם תקיימי סדנה שכזו, תגיעי לכלא.
כשם שלא מקיימים סדנאות טנטרה או קאמה סוטרה לילדים כך גם סדנאת בדס"מ.
מן הראוי שילדים ככלל יגלו קודם את המין עצמו (ואיני שוללת חלילה הדרכה בסיסית נאותה),
אם המשיכה לכיוון זה או אחר קיימת, הם ימצאו.
אשר להתייחסות אל בדס"מ כאל דרך חיים, זה כבר מצב פתולוגי אחר, ודיון בפני עצמו.
s

אחר • 25 במרץ 2008

זה שאפשר להסתיר כולנו יודעים. גם אפשר לא להתנשק ליד ילדים. ולא להתחבק. וכשהם יגדלו, אולי הם יבינו מה היה שם. זה גם נשמע כאילו נקודת המוצא שלך היא שאם מדובר בבדסמ אז צריך לחפש את הדרך להסתיר את זה.
אבל האם יש באמת הצדקה לנקודת המוצא הזו?

הדוגמה של קוינסי היא בדיוק סוג של דבר שזוגות אחדים לא ירצו להסתיר. אבל הם גם ירצו לאפשר לילדים שלהם להבין מה קורה שם.

למה נקודת המוצא שלך היא שצריך להסתיר את זה?
באמת יקרה אסון אם הילדים ידעו מתישהו שיש כזה דבר בדסמ?

אני מאמין בדיוק בהפך. ומחקרים גם תומכים בעמדה הזו. והיא שדווקא ההסתרה אינה בריאה לילדים.
אני אומר - באו ננסה לחשוב איך אפשר לחשוף את הילדים לנושאים האלו בצורה בריאה, ולא לחשוב איך בכל זאת אפשר להתאמץ ולהסתיר את זה מהם.

לפעמים גם נדמה לי שדווקא אלו שמבקשים להסתיר את העולם הזה מן הילדים באופן קיצוני - הם האנוכיים. הם עדיין סובלים מרגשות אשמה ביחס לדרך החיים שבחרו, וכדי שלא להתמודד עם הצד החברתי של הבחירה שלהם, הם ממציאים אידיאולוגיה חינוכית של הסתרה. כאילו אמרו בליבם "אני לא מסוגל להתמודד עם חשיפה של הנטיה שלי, ולכן החשיפה שלה בפני הילדים שלי היא בוודאי מסוכנת מאוד".