venus in our blood(שולטת)
|
לפני 16 שנים •
12 באפר׳ 2008
מסע
פעם..היו הגדרות. היה מה שהבנתי או חשתי כנכון או לא נכון. אח`כ למדתי לחבב את מה שלא חוויתי כ``שלי ``, עד שהבנתי שכל זה פיקציה. אשליה. אין `שלי `. אין `נכון ` ו`לא נכון ` מלבד המחשבות שלנו על המציאות. אי אפשר לאחוז במשהו כמו רגש , תפיסה, הבנה או מחשבה, מבלי שיקרו אחד משני הדברים : או שהיא תתחלף ותשתנה עם הזמן לטובת משהו אחר, או שנצטרך למצוא צידוקים להמשך האחיזה בה, כי ללא המחשבות שלנו על דבר מסוים, הוא מתקיים, אבל באופן אחר.
כשהבנתי את זה, הבנתי למעשה שאין אמיתות. אין שומדבר מלבד המציאות והמחשבות שלנו עליה. תפוז לא נעשה מתוק יותר, חמוץ יותר, כתום יותר, או אחר במציאות. הוא הופך למתוק בתפיסתנו כשאנו חווים אותו ככזה. הוא יהיה חמצמץ אם נחשוב עליו ככזה. במציאות, הדברים מתקיימים ברמה הכי פשוטה, הכי בסיסית. לתפוז אין צורך להצטדק על היותו מתוק- חמצמץ- כתום, הוא פשוט מה שהוא.. התחושות, המחשבות, ה`דיעות ` שאנו מחזיקים לגבי תפיסה כזו או אחרת , איננה משנה את מהותו, אלא את תחושותינו שלנו לגביו. וזה לבדו מעורר בנו מערכת כוללת של תפיסות, תחושות ומחשבות. אנחנו יכולים `לאהוב ` או `לא לאהוב ` משהו, אבל אלו התחושות שאנו מייחסים לדבר עצמו. מהותי כשפחה לא השתנתה בעקבות תחושה כזו או אחרת, כי אם בהכרה שהדברים הם כפי שהם. היה לי קל יותר לראות את מהותי המתהווה דרך עיניו , אבל המהות נותרה אותה מהות. ופחדתי, כל כך פחדתי מרגע הגילוי. כל הזמן חשתי שיש שם משהו שטרם הצלחתי להבין. טרם נגעתי בו בהווייתי. חוסר ניסיוני והסקרנות המנחה אותי היו שם כל הזמן,לצד החשש הגדול. ומה אם אגלה שמתחת לכל הקליפות שלי אין בעצם כלום? ומה אם אגלה שאני בעצם אפס ? בדיוק כפי שאמר ? וכשהגעתי לשם , וראיתי את הדברים כהווייתם, ההכרה-כביכול ב``להיות אפס `` הפכה מפחד עצום לחופש הגדול ביותר שזכיתי לו אי פעם. כל נורות האזהרה שהיו בי הבהבו ושאגו. הוא כיבה את כולן. שוב לא נותר דבר שינחה אותי. הוא היה עיניי, כי הפכתי לסוג של עיוורת. סוג של חוצנית בעולם שאינו מוכר לי עוד, אינו מובן לי כלל ועיקר. רגע המוות הוא תמיד גם רגע הלידה. והחופש האינסופי המצוי בהכרה הזו, פשוט שבה את כל כולי. לחלוטין. היכולת ללמד אדם אחר, להעניק לו כלים, להיות מנטור, מנטור אמיתי, להוביל, לא להיות מושיע ומציל, אלא מדריך, להראות עם פנס, ללמד את התלמיד להשתמש בפנס, היא יכולת ברוכה.מתנה. אנחנו באים לעולם הזה מצויידים בX כלים. זו הבחירה שלנו באם להרחיב ולממש את האפשרות, היכולת ולגלות את המגוון המצוי בעולם. ואין כאן כישלונות או ניצחונות. יש כאן שיעורים. כל הזמן שיעורים. לפעמים..זה מעייף כל כך. כאשר מניחים את כל ההתנגדויות, כאשר מרפים מ ה כ ל, יששם איזושהיא דלת שנפתחת. היא לא ידועה. ותמיד יש סיכון. אבל אף פעם אי אפשר באמת לאבד. אנחנו שוכחים שאנחנו נמצאים על הכוכב הזה לזמן מושאל, ששומדבר כאן אינו `שלנו`. החל מחפצים שאנו קשורים אליהם, מירדפים אינסופיים, וכלה בבני אדם.. הבלעדיות- רכושנות- קינאה היא רגש מעוות ומסרס בסופו של דבר, היות ואין שומדבר שהוא בבעלותנו- בחזקתנו. ואת זה אנו נוטים לשכוח. אנחנו חלקיקים של משהו נפלא, אותו משהו גדול ומלא אהבה שברא אותנו, מתוך אהבה עצומה, בלתי נתפסת, שנתן לנו את כל מה שקיים כאן, אבל-לזמן מושאל. כל הגבולות הקיימים, ההפרדות, הם מלאכותיים בעיניי. ואולי זה יישמע קצת הזוי, אבל אני לא לגמרי מאמינה בגבולות בין מדינות- ארצות וכ`ו. בני אדם יוצרים הפרדות כמו לאומים, דתות וכ`ו כדי ליצור לעצמם שייכות, ואני חושבת שהשייכות היחידה שקיימת , אם בכלל, היא השייכות לבריאה. זה המסע היחיד שקיים. שאי פעם התקיים, ביקום הזה או בכל יקום אחר, מאז ולעולם. כל הפרדה- גבול , בצורה מלאכותית- מדינית- אנושית- רגשית- מנטאלית נראית לי כמעין היאחזות במשהו שלא באמת קיים. ואין לנו צורך בו. אולי אלו מחשבות מופרכות. אינני יודעת. מצד שני, בכל צד של הגלובוס, בני אדם הם בני אדם הם בני אדם... |
|
|
Josephin(לא בעסק)
|
לפני 16 שנים •
14 באפר׳ 2008
את פשוט מדהימה אותי כל פעם מחדש בכתיבה שלך ובתובנות שיש בך , אכן כל אחד והאמת שלו ,כל אחד רואה, חווה את הדברים בצורה שונה נותן לה פרושים שמתאימים לו ואך ורק לו .
מצאת לך מוביל מדהים למסע שבחרת , דרך צלחה יקירה ,את במקום הנכון  }{
|
|
|
llulu(נשלטת)
|
לפני 16 שנים •
18 באפר׳ 2008
אנחנו שוכחים שאנחנו נמצאים על הכוכב הזה לזמן מושאל, ששומדבר
we live at the same time....not the same time
|
|
|