| Mooooon |
לפני 16 שנים •
17 באפר׳ 2008
עיני הטורף
עיניים צהובות עגולות הביטו בה בלי למצמץ. הם ריתקו אותה, הקפיאו, חדרו לנשמתה. היא נבלע לתוכן. בהתחלה עוד ראתה את הסביבה, ראתה אותו ואת פניו. אך ככל שחדר המבט, כך הצטמצם מרחב הראיה, עד שהפך למנהרה, שבקצה שלה היו רק עיני טורף הצהובות. היא התאמצה לא למצמץ. בעיני רוחה ראתה כיצד באותה עשירית השנייה של מצמוץ תתהפך המציאות הסטטית והטורף יהיה מעליה, נועץ את שיניו בגרונה. היא דמיינה את השיניים חודרים את עורה, את העורקים, את קנה הנשימה. הוא ימחץ את גרונה, ובה בעת העיניים ימשיכו לרתק אותה, נוטלים ממנה את כוח ההתנגדות. לתדהמתה קלטה שכבר לא איכפת לה. היא קלטה שהמנהרה המחברת בניהם כבר העמיקה והגיעה למקומות החבויים ביותר בנשמתה, מרוקנת אותה מכל המרכיבים הנקראים "אישיות".
אז ככה צד הטורף, חשבה. כל המהירות והעוצמה הזאת, הוא לא זקוק להם באמת. הטורף צד את הנשמה, אותה בלבד. הוא צד אותה במבט עיניו. |
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
17 באפר׳ 2008
|
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
18 באפר׳ 2008
nerissa כתב/ה: בדיוק!
בדיוק ??? 
|
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
18 באפר׳ 2008
חלק שני ואחרון
אור נדלק בעיניים הצהובות. הוא נדלק בפתאומיות, כמו שנדלקת מנורה. בהתחלה היה האור חלש, לא יותר מהדגשה של צבע הצהוב הבוהק ממילא. אך עוצמתו גברה בהדרגה, העיניים זהרו יותר ויותר, משווים לעצמם מראה של שמשות. היא התקשתה לשאת את הבוהק, מרגישה את לחצו על עיניה.
תנועה בתוך האור. האור התערבל, הסתחרר, יוצר הוריקני זוטא בגוונים של צהוב-כתום. היא קלטה את זה כעת – לא אור אלא להבות. להבות נעו בעיני הטורף, קרבים אליה יותר ויותר, חומם הופך לבלתי נסבל. ואז הלהבות התפוצצו. הן זינקו אליה, אוחזים בה אחיזה פיסית ממשית מכאיבה. הן לווו בשאגה האיומה שהייתה צריחתה שלה. מוחה נסוג, האורות התעממו וברגע אחרון היא ראתה דמות של עצמה הנשרפת בלהבות. ואז הכל החשיך. מתוך האינסטינקט, הנמר המשיך להחזיק עוד זמן רב, למרות שטרף פסק לפרכס כבר מזמן. בסוף שמט את הגוף חסר חיים וסובב את ראשו בחשדנות, לוודא שאין מתחרים שיסכנו את ארוחתו. הוא רחרח סביב החורים ששיניו ניקבו בצוואר, והחל ללק את הדם שעדיין ניגר מהם. |
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 16 שנים •
18 באפר׳ 2008
Re: חלק שני ואחרון IO moon כתב/ה: אור נדלק בעיניים הצהובות. הוא נדלק בפתאומיות, כמו שנדלקת מנורה. בהתחלה היה האור חלש, לא יותר מהדגשה של צבע הצהוב הבוהק ממילא. אך עוצמתו גברה בהדרגה, העיניים זהרו יותר ויותר, משווים לעצמם מראה של שמשות. היא התקשתה לשאת את הבוהק, מרגישה את לחצו על עיניה.
תנועה בתוך האור. האור התערבל, הסתחרר, יוצר הוריקני זוטא בגוונים של צהוב-כתום. היא קלטה את זה כעת – לא אור אלא להבות. להבות נעו בעיני הטורף, קרבים אליה יותר ויותר, חומם הופך לבלתי נסבל. ואז הלהבות התפוצצו. הן זינקו אליה, אוחזים בה אחיזה פיסית ממשית מכאיבה. הן לווו בשאגה האיומה שהייתה צריחתה שלה. מוחה נסוג, האורות התעממו וברגע אחרון היא ראתה דמות של עצמה הנשרפת בלהבות. ואז הכל החשיך. מתוך האינסטינקט, הנמר המשיך להחזיק עוד זמן רב, למרות שטרף פסק לפרכס כבר מזמן. בסוף שמט את הגוף חסר חיים וסובב את ראשו בחשדנות, לוודא שאין מתחרים שיסכנו את ארוחתו. הוא רחרח סביב החורים ששיניו ניקבו בצוואר, והחל ללק את הדם שעדיין ניגר מהם. בדיוקקק!! 
|
|
|
| RIS |
לפני 16 שנים •
19 באפר׳ 2008
יפה.
הייתי מעדיף מספרי עריכה אקטיביים יותר (כי המסר מאבד מאיכותו וחדותו ככל שמאריכים בפרישתו), אבל בסה"כ המטאפורה עוברת בדיוק כמו שצריך. (הסוף, כמובן, פוגם באפקטיביות של המטאפורה אבל אפשר שזו כבר עשתה את שלה). אפיון יפה ודו-רבדי של הטורף מנקודת מבט של הנטרפת. טקסט טוב. (מה שמגיע - מגיע). |
|
|
| Mooooon |
לפני 16 שנים •
19 באפר׳ 2008
תודה
|
|
|