סיפור קטן לסוף השבוע

סיפור קטן לסוף השבוע

הפולניה​(אחרת) • 30 בינו׳ 2004

מוקדש במיוחד לשיקי החמוד והנבון ולכל שאר המלכות והעבדים

יום בחייו של מר כהן המסכן
מר כהן המסכן קם ברבע לשש בבוקר וכיבה את השעון המעורר. הוא תמיד התעורר לפני השעון והיה מכוון אותו רק ליתר בטחון, כדי שאם חלילה יום אחד הוא לא יתעורר בזמן, השעון יעיר אותו. זה לא קרה אף פעם, אבל אי אפשר לדעת, תמיד כדאי שיהיה לך גיבוי. מר כהן אהב לקום מוקדם, להיות הראשון שרואה את זריחת השמש, להנות מחצי שעה שקטה לעצמו עם הקפה והעוגה במטבח הנקי והמסודר שלו.
אחר כך הוא הכין כריכים לילדים וקפה ועוגה לאישה, והעלה לה את המגש, מסודר ונקי עם מפית ופרח, כמו בכל בוקר. הוא העיר את הילדים בנשיקות והם קמו והתלבשו בעצמם – הם היו ילדים טובים ונחמדים מאוד - שתו את השוקו ואכלו את הטוסט שאבא הכין, נישקו אותו והלכו לבית הספר, מרחמים קצת על אבא שצריך לקום ראשון לעשות הכל בעצמו בעוד אימא מבלה בחדר השינה שלה על כוס קפה, נהנית מהשידורים החוזרים של הטלנובלה החביבה עליה.
אחרי שסידר את המטבח עלה מר כהן לחדר השינה של אשתו לקבל ממנה הוראות לפני צאתו לעבודה. היא הייתה שרועה על שלושת הכריות שלה, מפורקדת לכל רוחב המיטה הכפולה שלה. מר כהן לעומת זאת ישן על מיטת נוער צרה וקשה בחדר נפרד. היא לא התבוננה בו כלל כשחילקה לו פקודות - איזה בגדים להכין לה למשך היום, מה לקנות בשוק, ואיזה חשבונות לשלם היום.
הוא רשם הכל בקפידה מיותרת לחלוטין - היה לו זיכרון מצוין, בעיקר כשזה נגע להוראותיה של אשתו. מאחר והיה אדם זריז ויעיל מאוד נשארו לו עוד חמש דקות לפני מועד היציאה מהבית, ואשתו הרשתה לו לנצל את הזמן הפנוי כדי לעסות את כפות רגליה - משימה שהוא ביצע בעונג רב, רושם תוך כדי כך לעצמו לחדש את הצבע על ציפורני רגליה המושלמות של אשתו.
הוא הגיע לבנק בו עבד בדיוק בזמן. הניח את תיקו במקום המיועד והחל לעבוד. הוא היה אחראי על מחלקת הלקוחות וכל היום היה עליו להתעסק עם לקוחות נרגנים מצד אחד, ועם מנהלי הבנק הנרגנים לא פחות מהצד השני. את רוב ימי עבודתו הקדיש מר כהן לישור הדורים ולבירור אי הבנות מצערות בין הבנק ללקוחותיו. הוא חייך בנועם, דיבר ברכות, הציע פשרות, ליטף אגואים פגועים וניסה להשרות אוירת נועם ואמון בין הציבור שרצה אשראי בזול, ובין הבנק שרצה לתת כסף רק למי שהיה לו די כסף משלו, וסירב להעניק את כסף למי שבאמת היה זקוק לו.
הוא היה טוב מאוד בעבודתו, ונורית - מזכירתו הנאמנה, לא הפסיקה להתפעל משלוות רוחו ומחביבותו האינסופית. "אני לא מבינה איך הוא לא מתפוצץ מכל הנודניקים האלו בבנק." סיפרה לבעלה מידי ערב, "מר כהן המסכן הוא אדם כל כך נחמד. הקליינטים עושים לו את המוות, וציגלר המנהל כל הזמן יורד עליו, כאילו שהוא אשם אישית במצב הכלכלי המחורבן, והוא נשאר רגוע, ועוד יש לו סבלנות לחייך אלי. היום הוא ראה שכואב לי הגרון והתנדב להכין לי תה עם דבש." סיפרה לבעלה שהקשיב לה ברבע אוזן - היה כדור רגל בטלויזיה – ודיבר אליה רק כשנגמרה לו הבירה קרה.
אחרי העבודה עשה מר כהן את כל הסידורים שדרשה ממנו אשתו לעשות ושילם חשבונות טלפון, חשמל וארנונה. אשתו לא האמינה בהוראות קבע והוא עמד בתור ושילם הכל במזומן בבנק הדואר, ואחר כך, כפי שתכנן כבר כמה ימים מראש, סר בחשאי לחדר מסוים במלון דיסקרטי מסוים. שם נחפז להתפשט מבגדיו, התקלח בחיפזון ועטה על עצמו חוטיני מעור, קולר עור עם ניטים ורתמת עור תואמת שהתהדקה על גבו וחזהו, מותירה את פטמותיו הורודות חשופות. גופו היה לבן ורך, בלי שום סימני שיזוף וחלק לגמרי משערות.
הוא כרע על ארבע לפני הדלת והמתין, מחייך. אבר המין שלו – קטן, אבל שובב, כך הוא אהב לחשוב עליו – הזדקף בעליצות, נדחף בקוצר רוח כנגד רצועת העור ההדוקה על מותניו השמנמנות. אם רק הייתה נורית המסורה רואה אותו כך הרהר וצחקק, ומר ציגלר ? מה הוא היה חושב על הופעתו ? הוא החל לצחוק חרש לנפשו כשהדלת נפתחה והמלכה נכנסה, מתקתקת על הרצפה בעקבים חדים, מצליפה בשוט החדש שלה, קודם באויר ומיד כשראתה את החיוך שלו, על עכוזו החשוף. היא האדימה היטב את ישבנו בטרם הרשתה לו להתנצל על שהעז לצחוק בזמן ההמתנה להוד מעלתה ואז, אחרי שדחפה את עקב נעלה המלכותי לתוך פי הטבעת הרוטט מרוב הכרת תודה של מר כהן, הואילה ברוב חסדה המלכותי לסלוח לו, והרשתה לו ללקק את נעליה החדשות – נעלי עקב איטלקיות מעור עגל משובח.
הוא עשה עבודה כל כך טובה והיה כל כך אסיר תודה ועניו ושפל רוח, עד שהיא הסכימה ברוב טובה המלכותי לחלוץ נעל אחת ולהניח לו ללקק את אצבעות רגלה הימנית בעודה בוחנת את איכות השוט החדש על גבו. אחר כך התחשק לה לשבת על פניו, אבל לא היה לה היכן להניח את השוט שלה, ומר כהן התחנן שהיא תתקע את ידיתו של השוט הנפלא בעכוזו העלוב ואסיר התודה, דבר שהיא עשתה אחרי היסוס קל - בכל זאת שוט חדש.
לפי הוראתה הוא שכב פרקדן על המיטה והיא הואילה להניח את ישבנה המלכותי על פרצופו והרשתה לו ללקק את פי הטבעת העסיסי שלה. בזמן שלשונו התענגה על טעמו של חור התחת הטעים והנהדר ביותר בעולם, היא החדירה למקדש תענוגותיה הקיסרי דילדו שחור ענקי שגודלו היה בערך פי שלוש מזה של הזין הממוצע של מר כהן.
וכך שכב לו מר כהן על גבו וליקק במסירות את חור התחת המלכותי של מלכתו בזמן שהיא עינגה את עצמה במרץ עם הדילדו שלה, וכל אותו הזמן הייתה ידית השוט שבעכוזו חודרת לתוכו יותר ויותר עמוק, מכאיבה לו בצורה מופלאה.
הוא הקשיב בשמחה לקולות ההנאה שבקעו מפיה וניסה לאזור די אומץ בליבו ולבקש מהמלכה שתניח גם לו לאחוז בקצה אותו דילדו שחור נהדר כדי לחסוך ממנה את המאמץ להניע אותו וגם לבקש שאולי, אולי אחרי שהכל יסתיים והוד מעלתה תרווה די עונג, אולי יוכל עבדה הנקלה ללקק את הדילדו השחור הרווי בטעם מקדשה האלוהי ?
לקח לו כמה דקות לנסח את שאלתו, אבל הוא חש בר מזל היום ולבסוף העז להציע להוד מעלתה את הצעתו המחוצפת. למרבה אושרו המלכה הסכימה מיד, ובעוד הוא מניע בזהירות את מכשיר התענוגות המלכותי שלה, אחזה בציפורניה האדומות את פטמותיו וצבטה אותן בכל כוחה. התענוג היה כה עז עד שמר כהן כמעט ואיבד את הכרתו מרוב אושר. הוא העריץ את ציפורני מלכתו וידע שהסימנים שחרטה בבשרו ישארו שם עוד כמה ימים. דבר ששימח אותו מאוד.
המלכה גמרה בגניחות רמות ומר כהן התמלא גאווה אין קץ על התענוג שעזר לגרום לה וכשהכניסה את הדילדו הנוטף לפיו לא היה קץ לאושרו. אכן, היה זה יום ממוזל במיוחד.
בעוד הוא מלקק במסירות את הדילדו השחור שלפה המלכה בעדינות רבה את ידית השוט שלה מישבנו אסיר התודה של מר כהן והניחה לו לנקות אותו בפיו ובלשונו.
"תוריד את החוטיני. אני רוצה לבדוק אם לא לכלכת אותו בזרע שלך." פקדה עליו, ובעוד הוא מתיר את החוטיני מגופו היא החזירה את המכשירים שלה, הנקיים כדבעי, לתיקה הקטן התואם את נעליה. היא הייתה מלכה אלגנטית והקפידה מאוד בלבושה - מר כהן לא היה מסוגל להעריץ מלכה חסרת חוש אופנה. החוטיני היה יבש ונקי לשביעות רצונה של המלכה שטפחה על ראשו, שבחה אותו רכות והורתה לו לגמור כשהוא שוכב על הרצפה תחתוני התחרה העדינים שלה חוסמים את פיו, ועקבי נעליה רומסים את ירכיו ועכוזו.
אחרי שגם מר כהן גמר הוא הודה לה ברשמיות רבה על מאמציה – לא משנה מה עשו באותו יום הם תמיד שמרו בקפידה על נימוסים טובים – הטמין את תחתוניה בכיס חולצתו מעל לליבו והבטיח להשיב אותם נקיים בפעם הבאה.
היא טפחה קלילות על לחיו והלכה והוא התקלח, בוחן את הסימנים שהשאירה עליו, מתענג לחוד על כל שריטה וכתם שנותרו על עורו הלבן – בגלל שהמלכה סלדה מסימני שיזוף מר כהן לא היה בים או בברכה כבר למעלה מחמש שנים.
אחר כך הוא חזר ברגל הביתה. הולך לאט, חש תוך כדי ההליכה את הכאב המתוק שהותירה מלכתו בפי הטבעת הפצוע שלו, בישבנו ובגבו המוצלפים, וחייך לעצמו ברוב אושר. בבית המתינו לו אשתו והילדים. היא רטנה ורצתה שיגיש מיד ארוחת ערב והילדים היו זקוקים לעזרה בשיעורים. הכיור היה מלא כלים והרצפה טעונה שטיפה. מר כהן התרוצץ אנא ואנה, מנקה, שוטף, מכין, עוזר, עונה לטלפונים, מסיע את הבן לחוג ואת הבת לחברים, ועוד מצא לו די זמן, לפני שפרש למיטה, לצבוע את ציפורני רגליה של אשתו, שכל כך נהנתה מהאוכל שהכין עד שבאופן נדיר ומיוחד הודתה למר כהן על הארוחה, דבר שמילא אותו אושר רב.
"ראית איך אבא חייך כשאימא הודתה לו על האוכל ? איזה מסכן ! היא מתבטלת כל היום מול הטלויזיה והוא עובד כמו חמור מהבוקר עד הלילה, ועוד מרגיש שהיא עושה לו טובה כשהיא מודה לו על המאמצים שלו. אני בחיים לא אהיה כזו." אמרה ביתו של מר כהן לאחיה הקטן. "אני אפנק את בעלי ואכין לו אוכל, ובטח שלא אעיז לבקש ממנו לצבוע לי את הציפורניים."
"את צודקת במאה אחוז." אמר בנו של מר כהן לאחותו הגדולה. הוא תמיד אמר לה שהיא צודקת, גם כי היא הייתה גדולה יותר, וגם כי אביו אמר לו שהנשים תמיד צודקות, אבל בליבו חשב שאבא שלו נראה די מבסוט לשבת לרגלי אימו ולטרוח על צביעת ציפורניה, וגם היא, בדרכה הנרגנת, נראתה די מרוצה.
הם איחלו לילה טוב זה לזה ולהוריהם והלכו לישון. מר כהן התפשט בחדרו הקטן, בדק שוב בהנאה את גופו החבול – בעיקר מצאו חן בעיניו הסימנים המרובעים הקטנים שהותירו עקבי הנעלים החדשות של המלכה על עור ירכיו - לבש פיז'מה ונרדם במיטתו הקשה והצרה, מחייך לעצמו חיוך מאושר. היום היה יום מוצלח במיוחד, שרק לא יהיה יותר גרוע, הייתה מחשבתו האחרונה לפני שנרדם.

אלון-סאב​(נשלט) • 30 בינו׳ 2004

סיפור מעניין שגרם לי לחשוב על כמה וכמה דברים.
הפולניה, את כתבת את הסיפור ?
ואם כן, תרשי לי לתת לך ביקורת בונה עליו ו/או להעלות נושא לדיון ו/או לכתוב כמה ממחשבותיי עליו, אפילו שהן לא הכי חיוביות שבעולם ...?

ובבקשה קבלי את הערכתי על השקעת הזמן והמאמץ בכתיבת הסיפור.

kamor​(נשלט) • 31 בינו׳ 2004

סיפור מדהים !!! אחד הסיפורים הטובים שפורסמו כאן אי פעם .

בהחלט מעורר מחשבות רבות......

אלון אני דווקא אשמח אם תשתף במחשבותיך .

.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 31 בינו׳ 2004

אכן סיפור שנון.

אהבתי את הקריצה הצינית המלווה אותו לכל אורך שורותיו.
כתוב הייטב לא חוסך בפרטים ובתחושות.


ישר כוח פולנייה


רחפנית-הדומית המרחפת.

אלון-סאב​(נשלט) • 31 בינו׳ 2004

ובכן... בהתחלה לא ידעתי איך "לאכול" את הסיפור שלך, הפולניה, אבל הרחפנית קלעה בול למטרה עם מילה אחת: ציניות. דגש הוא, שהיא קראה את הסיפור מנקודת מבט משועשעת בעוד שאני קראתי אותו כמו כל דבר שאני קורא - בשיא הרצינות - ומסיבה מאוד פשוטהד: היא ככל הנראה מכירה אותך, או מבינה גדולה הרבה יותר ממני בציניות, אני לא...

"ציני" - הגדרת מילון "רב מילים" מאת יעקב שויקה: "1. שאינו מאמין או שמבטא אי-אמון בכנותם ובאצילותם של מניעי ההתנהגות האנושית; מפוכח וחסר אשליות לגבי בני אדם ומניעיהם; לעגני, סרקסטי. 2. שמזלזל מתוך אנוכיות באופן בוטה בערכי המוסר ובכללי ההגינות המקובלים. "ציניות": עמדה או יחס המבוססים על האמונה שבני האדם פועלים מתוך אנוכיות בלבד; התנהגות צינית; לגלוג. סרקזם.

זה היה הרושם שהסיפור העביר לי. ציני מאוד, ללא קריצה. וההבדלים אכן גדולים מאוד בין הציפייה שלי מסיפור רגיל בקטע לבין הסיפור שלך, הפולניה. וזה מה שגרם לי לחשוב.

מר כוהן המסכן. מסכן בעיניי משפחתו, אך ממש לא בעיניי עצמו. מסכן אולי בעיניי וואנילים שלא מבינים את המציאות בה הוא חיי, אך לא בעיניי האנשים בקהילה ובהחלט לא בעיניי כל מי שחיי את המציאות הזו, קרי הנשואים. ביקורת מוסוות על ערכים כפולים מחד, ומציאות כואבת מאידך. ביקורת כתובה באותיות קידוש לבנה על הבדלי המציאות הכואבת לפנטזיות. מדובר בסיפור שאמור בעיקרון לעורר את הראש שבין הרגליים אך, לפחות במקרה שלי, עורר את הראש שעל הכתפיים לחשוב ואולי ללמוד להעריך כתיבה צינית.

אך מהי באמת מטרת הסיפור? זה מה שעניין אותי יותר.
אם אין מטרה, מובן ומקובל. לפעמים כותבים כי צריכים לכתוב ואם בציניות עסקינן... שיהיה בכיף. אם המטרה היתה לגרות, המטרה פוספסה בגדול, אך אני דיי בטוח שלא זו היתה המטרה... נכון? אם המטרה היתה להעלות חיוך... אז כדאי מאוד שמישהו יכתוב את זה בדרך זו או אחרת לכל אילו שלא מבינים גדולים בציניות (כמוני למשל). ואם הכותבת משתמשת בסיפור כראי לאיך שהיא מבינה את הקטע של מלכה/עבד והיא תתעניין לשמוע הסבר כלשהו על ההבדלים בין תפיסתה והבנתה, לפי מה שנקרא בסיפור להלן, לבין מה שמתרחש בפועל בפנים אצל מלכות ועבדים... אשמח להסביר.


תודה שכתבת.

תודה לכל הקוראים והמגיבים

הפולניה​(אחרת) • 31 בינו׳ 2004

הסיפור אכן נכתב מתוך הלך נפש ציני ואפילו ממורמר משהו. לא הייתה כוונה לחרמן אלא לעורר מחשבה על שליטה, ועל הצורך של גברים בשליטה נשית והדרך בה הם מספקים צורך זה.
אני מודה לכל מי שטרח להגיב ושמחה על כל קורא שנהנה ממה שכתבתי.
תודה ושבת שלום
הפולניה