שקעים לכל קמריך

האמת שהסיפורים הם סתם ... העיקר אצלי זה לחנך

הפולניה​(אחרת) • 25 באפר׳ 2008

את כולם לשים קונדום.

וזה בצחוק, אבל רק למחצה...

Re: האמת שהסיפורים הם סתם ... העיקר אצלי זה לחנך

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 25 באפר׳ 2008

טוב מאוד- על המחצה. שמעתם, חבריקוס? הנה יש פה מישהי מאוד גזעית, שאומרת את מה שאני אומרת. אז תקשיבו לה!

SPENKY{שייכת} • 26 באפר׳ 2008

צחוק צחוק
אבל מה עם ההמשך?

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 26 באפר׳ 2008

ותעשי טובה- שדימה לא יהפוך לעבד שלו בסוף...

:-) :-)

shuki boy​(נשלט) • 26 באפר׳ 2008

תודהתודהתודה!
זה היה משמח.

(היו שם לא מעט נושאים חינוכיים, לא רק קונדום)

תודה רבה לכל המגיבים והמשבחים

הפולניה​(אחרת) • 26 באפר׳ 2008

וכמה נפלא ונבון ששמתם לב לנושאים החינוכים שניסיתי לדחוף מהצד בלי שתרגישו.
האמת שהסיפור הזה נכתב בהשראתו של ג'וני ירושלים, נשא איידס שיש לו אתר העוסק בנושא החיים עם איידס.
כל הסיפורים שלי שעוסקים בנושא חיים עם איידס מתפרסמים ראשית דבר אצלו. בגלל שהסיפור הזה מערב גם שליטה (די רכה האמת) וגם איידס, (הם הרי נפגשו בקבוצת תמיכה לנשאים), היססתי קצת לשלוח אותו לג'וני אבל הוא קיבל אותו ברצון ואמר לי שזה בסדר ואם הוא מרוצה גם אני מרוצה.

SPENKY{שייכת} • 26 באפר׳ 2008

כן, אבל מתי ההמשך?

והנה ההמשך

הפולניה​(אחרת) • 26 באפר׳ 2008

8. שני טיפשים
לא הפרתי את ההסכם שעשיתי עם דימה ולא סיפרתי לאיש בקבוצה שאנחנו גרים יחד, אבל הם בכל זאת ידעו. אף אחד לא דיבר על זה, לא במילים, אבל העיניים דיברו. ראיתי איך הם מסתכלים, בעיקר איציק שנדלק על דימה עוד מזמן, ואכל את הלב כל פעם שראה איך אני מתיישב לידו, ואפילו נוגע בו פה ושם. לא משהו מוגזם, רק לטיפה על הברך, או נגיעה בכתף, דברים קטנים שמצטברים למשהו משמעותי אם אתה טורח לשים לב, ואיציק טרח.
בערך חודש אחרי שהתחלנו לגור יחד שכחתי את עצמי בלהט הויכוח שהתעורר בפגישה בנושא אלכוהול. עלתה השאלה אם מותר או אסור לנשאים להשתכר, ומה עם סמים קלים, ומתי סמים קלים מתחילים להיות כבדים, ולמה בעצם אסור? כי זה מתנגש עם התרופות או כי עלולים לאבד שליטה ולשכוח קונדום?
איציק אמר שלא כל אחד לוקח תרופות ולכן מי שלא לוקח ואוהב לשתות שייהנה כל זמן שאפשר, וחוץ מזה כשאתה שיכור אתה לא יכול לזיין, אז מה הבעיה?
"דבר בשם עצמך." צחקתי ושמתי יד על ירכו של דימה - נשבע שלא תכננתי את זה, פשוט נסחפתי בלהט הויכוח ושכחתי את עצמי -
הנימוק שלו פשוט הצחיק אותי כי דימה, כשהוא שותה, דווקא נעשה חרמן ויצירתי יותר.
"אלכוהול משפיע אחרת על כל אחד." אמר דימה ונעץ בי מבט כועס שגרם לי לאסוף את ידי ולהצטנף בכיסאי במבוכה, "אבל כמעט תמיד גורם לאיבוד שליטה, ועדיף לא להגזים בשום דבר אף פעם." הוסיף בקפדנות.
אחר כך הלכנו לפיצריה ודקה אחרי שדימה הלך לשירותים איציק קם גם כן ונגרר אחריו. זה היה כל כך שקוף ובולט שפשוט נאלמתי דום.
ברור שכולם שמו לב ועמית שהוא נשמה טובה אפילו ליטף לי קצת את הגב ומזג לי עוד מיץ שנתקע לי בגרון.
הם חזרו יחד, כמעט יד ביד, אמרתי אחר כך לדימה שכעס ואמר לי לא להיות אידיוט.
נעלבתי מאוד וגם נמלאתי פחד. לא הבנתי מה קורה לי, למה אני מרגיש כל כך רע בגלל שטות כזו?
"מה אתה היית אומר אם הייתי עושה דבר כזה?" שאלתי את דימה.
"מה, הולך לשירותים בפיצריה? הייתי אומר לך לרחוץ ידיים אחר כך." התבדח דימה בקלות דעת שפגעה בי מאוד.
"למה אתה מתעקש לא להבין?"
"כי אין מה להבין. אתה מתנהג כמו ילדה מתבגרת. הלכתי לשירותים ובדרך חזרה דיברתי קצת עם איציק, אז מה? הוא מכר ותיק שלי והוא חבר בקבוצה. למה אתה עושה מזה סיפור?"
לא ידעתי בעצמי, אבל הייתי חייב להגיב, לא יכולתי לא לעשות סיפור.
"הזדיינת איתו?"
"מה, בשירותים של הפיצריה? השתגעת? איך שני שמנים כמונו יכולים להידחף לתא הקטן הזה?"
"דימיטרי מיכאלוב!" צעקתי, "מספיק עם הבדיחות האלו. אתה יודע למה אני מתכוון."
"האמת שלא, אולי תסביר לי?"
"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר, אבל אם אנחנו כבר מדברים אז אולי תסביר לי למה אסור לי לגעת בך כשאנחנו בפגישה? אתה חושב שהם לא יודעים שאנחנו יחד? הם לא טיפשים."
"הם חבורת הומואיות חטטניות." רטן דימה.
"מה קרה בינך לבין איציק?" חזרתי להכאיב לעצמי.
"כמעט כלום."
"כמעט?" צעקתי.
"די כבר ילד, אל תציק."
"אל תגיד לי לא להציק, אם יבוא לי להציק אני אציק."
"אתה פשוט מקנא."
"אז מה, ולמה אתה לא מקנא?"
"אני כן."
"מה, בגללי?"
"בטח. אתה חושב שאני לא רואה איך אתה מסתובב כל הזמן סביב עמית היפה?"
"אבל... אבל... דימה, עמית חבר של מנדי, הם גרים יחד והוא מאוהב בו מעל הראש, אל תגיד לי שאתה לא יודע את זה?"
"נו, אז מה? ובכל זאת אתה מסתובב סביבו כל הזמן."
"זה ממש לא נכון." מחיתי בזעם. נחרד מהמחשבה שדימה חושב שאני מסוגל להתנהג בנבזות כזו.
"אל תשקר." אחז דימה בזרועי, סובב אותה מאחורי גבי והדביק אותי למיטה, פני לחוצים אל הכרית וגופו הכבד מועך אותי אל המזרן. "אתה חושב שאני עיוור? ראיתי שהוא נתן לך פתק בפגישה הקודמת. זה ששתקתי לא אומר שלא שמתי לב."
"אז למה שתקת?"
"כי יש לך זכות לעשות מה שאתה רוצה, בדיוק כמו שלי יש."
"דימה." פרפרתי מתחת לגופו, "אתה לא מבין."
"אני מבין, תאמין לי שאני מבין."
"דימיטרי די!" צעקתי והוא הניח לי סוף סוף. ההודאה שלו שהוא קינא הידיעה שהוא שם לב והיה לו אכפת חירמנה אותי להפליא אבל הייתי חייב לברר קודם את העסק הזה עד הסוף.
"אין שום דבר ביני לבין עמית או כל אחד אחר." אמרתי בתוקף. "מהרגע שנפגשנו אני רק אתך."
הוא משך בכתפיו, "לא אכפת לי, תזדיין עם מי שאתה רוצה, זה לא עסקי."
"לא אכפת לך?" צרחתי ובבת אחת כל הדם עלה לי לראש. סטרתי לו בכל כוחי, מדהים את שנינו, ומיד אחר כך פרצתי בבכי.
במקום לכעוס הוא צחק. "קודם אתה מרביץ לי ואחר כך בוכה? איזה בן אדם? מה עובר עליך יוני?"
"לקחתי ממנו מרשם לעוגה!" צעקתי, "זה הכול, סך הכול מרשם לעוגה." רצתי למטבח ושלפתי את המרשם ממחברת המרשמים שלי, "הנה, תראה, העוגה של עמית. תכננתי לאפות אותה ביום שישי הזה לכבוד זה שאנחנו יחד חודש שלם. איך אתה יכול לחשוב שאני .... שאני.... איך אתה יכול להגיד שזה לא עסקך?" צעקתי עליו כמו אישה היסטרית, לא מאמין שזה אני, השקט והמאופק כל כך שמשפיל את עצמי בהתקף קנאה כזה. פעם ראשונה בחיי שעשיתי למישהו סקנדל. להפתעתי נוכחתי לדעת שאיבוד שליטה יכול להיות עסק מהנה ומשחרר מאוד ובמקום להשתלט על עצמי צעקתי עוד יותר חזק.
"מה זאת אומרת לא אכפת לך!" רקעתי ברגלי, "אני רוצה שיהיה לך אכפת מה אני עושה ועם מי."
"אבל עשינו הסכם. אתה זוכר שהתחלנו לגור ביחד ואמרתי לך ש..."
"לא מעניין אותי. לא זוכר שום הסכמים. אני שייך לך ואני רוצה שאתה תהיה שייך לי ושתקנא ותכעס ותגיד את זה."
"הנה אמרתי ויצאתי דביל."
"יצאת דביל כי חיכית שבוע שלם להגיד לי שראית שעמית נתן לי פתק, לא כי אתה מקנא."
דימה נאנח מעומק לבבו, "לא ידעתי שזה יהיה ככה." אמר, "בכלל לא חשבתי שתתנהג ככה, היית כל כך שקט ונחמד בהתחלה, מה קרה לך?"
"לא קרה לי כלום. תמיד הייתי כזה."
"מה, קנאי והיסטרי?"
"אני לא היסטרי." נעלבתי, "אני שקט והגיוני."
"הגיוני? אתה? אל תצחיק אותי, אתה קנאי ולחוץ."
"רק מאז שאני אתך, הכול בגללך."
דימה נד בראשו בתוכחה ומשך אותי אליו, "לא יפה לדבר ככה, אתה יודע מה קורה לילדים רעים שמתנהגים לא יפה?"
"לא, תראה לי מה קורה להם." הנחתי לו להשכיב אותי על ברכיו ולפשוט מעלי את תחתוני.
הוא סטר על ישבני מראה לי מה קורה למי שמתנהג לא יפה וצחק כשגמרתי על ברכיו מעוצמת הריגוש.
"מה אני אעשה אתך יונתן?" שאל באנחה.
"לא אכפת לי, כל זמן שיהיה לך אכפת ממני תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי, גלשתי על ברכי לפניו ומילאתי את פי בזין שלו.
אחר כך שנינו היינו רגועים יותר והוא הודה שהיה משהו קטן ולא משמעותי בינו לבין איציק, והוא הפסיק את זה מיד כי חשב שזה לא רעיון טוב מפני שהם באותה קבוצת תמיכה, וגם ככה נוצרה שם ביצה מלאת תככים כעסים וקנאות שרק הזיקה לכולם.
"אז למה איתי הסכמת?"
"כי... לא יודע. אני לא כל כך חכם כמו שנדמה לך יוני."
"איזה מזל." צחקתי וכיסיתי את פניו בנשיקות, "אני אוהב אותך דימיטרי מיכאלוב, אני יודע שזה לא לפי ההסכם שלנו ולא אכפת לי, אני אוהב אותך."
"אם ככה אתה טיפש גדול עוד יותר ממני." אמר דימה וליטף אותי בעדינות, מביט בי בדאגה.
"למה אני טיפש?"
"כי אני ... כי אתה לא מכיר אותי בכלל, ואני ואתה... זה לא מתאים."
"לי זה מתאים וגם לך טוב, אני רואה שטוב לך."
"כן." הודה דימה באי רצון, "אבל זה כי אני טיפש."
"אז שנינו טיפשים." צחקתי, "לא פלא שטוב לנו יחד."
דימה נכנע וצחק גם כן, אמר לי שאני ילד משונה ושצריך ללכת לישון עכשיו כי מחר הולכים לעבודה. כיבה את האור, הניח את רגלו על רגלי ואת ידו על מותני, ופקד עלי להירדם, מה שעשיתי מיד ובשמחה רבה.
גם בימים שבאו אחר כך, כשהתחלתי להבין למה הוא היה מודאג ולמה שנינו טיפשים עדיין די היה במגע גופו בגופי, ובהוראה שלו שאירדם כדי לשלוח אותי מחייך אל זרועותיה המנחמות של השינה.

7. מאיפה הדג משתין
אחרי שהתאוששתי מהאהבה הראשונה שלי לשגיא - המ. כ. הסטרייט - ניסיתי לפגוש גברים ופה ושם היה גם סקס, אבל כנראה שאף אחד מהם לא היה מהסוג הנכון. זה פשוט לא היה זה. במקום למצוא אהבה מצאתי איידס.
ידעתי בדיוק מתי זה קרה ועם מי, הבן זונה השקרן הזה אמר לי שהוא קיבל רק אתמול תשובה שלילית ושהוא סומך עלי ואני, שיכור וחרמן, ורוצה כל כך רוצה שהפעם זה יהיה הגבר הנכון, אמרתי בסדר, אני סומך עליך.
למחרת הוא נעלם ולא שמעתי ממנו יותר, אפילו לא הצטערתי, לא באמת, אחרי שהבטתי בו בבוקר כשכבר לא הייתי שיכור היה לי ברור שטעיתי ושמחתי שהוא הגיע לאותה מסקנה.
הבטחתי לעצמי שיותר אני לא מזדיין שיכור ואמנם קיימתי את ההבטחה, אם כי כתוצאה מכך חייתי כנזיר במשך זמן רב מידי.
לא היה לי קשה להיות לבד, אני רגיל לזה. מטבעי אני אדם מסוגר מאוד, אולי נולדתי כזה או שאולי האופי שלי נובע מהצורה בה גדלתי - ילד בודד שחי רק עם אימא, כמעט בלי משפחה מורחבת ובלי חברים – מעולם לא ידעתי איך באמת צריך להתנהג עם אנשים אחרים. כיסיתי על זה בהתנהגות עוקצנית ומתנשאת, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שמאחורי מסכת הקיפוד הסוציומט שאני עוטה עלי כלפי חוץ מסתתר בן אדם ביישן ובודד.
זו הסיבה שבהתחלה חשבתי שזו אשמתי, שאני עשיתי משהו לא טוב ובגלל זה דימה השתנה פתאום. אחרי כמה שבועות של אושר שבהם עשינו המון סקס ונהנינו מאוד אחד מחברת השני הוא חזר פתאום זועף מהעבודה, הסתגר בעצמו, שתק, שתה וודקה ובירות במקום לאכול איתי ארוחת ערב וסרב לסקס.
חשבתי שאולי היה לו יום לא טוב בעבודה, אולי הוא מרגיש רע או משהו וזה יעבור, אבל גם למחרת וגם ביום השלישי הוא המשיך להיות מסוגר ושתקן ואני החזרתי לו באותה מטבע.
שקעתי בקדרות, שואל את עצמי אם לא טעיתי ואולי באמת ירדתי קצת מהפסים בגלל הווירוס?
אולי הוא רוצה לעזוב? אולי אני צריך להעלות את הנושא קודם? אף פעם לא גרתי עם מישהו חוץ מאשר עם אימא. איך אפשר לדעת מה להגיד ומתי לשתוק?
לא ידעתי מה לעשות, ההתרחקות שלו הכאיבה לי נורא והשאירה אותי מבולבל וחסר אונים.
אחרי שלושה ימים של בהייה בגבו הרחב שהופנה אלי בעקשנות נשברתי ושאלתי מה קורה ואם הוא כועס עלי.
"לא יוני, מה פתאום כועס? יש לי קצת בעיות בעבודה." אמר דימה בפיזור נפש, "אל תיקח ללב, זה יעבור."
אבל זה לא עבר ולמחרת צלצלתי לאינה - המזכירה שלו.
ניסיתי להעמיד פנים שאני מתקשר סתם ככה, מתוך חביבות ורצון לברר מה שלומה, ושאלתי איך היא מרגישה בעבודה החדשה.
"אצלי הכול בסדר יוני." אמרה, "העבודה מתאימה לי מאוד ודימה נותן לי יד חופשית לנהל הכול לפי הראש שלי."
"יופי, יופי." ניסיתי לחייך.
"אני מאוד מודה לך שסידרת לי את העבודה הזו." המשיכה אינה, "טוב לי פה מאוד, אבל יוני, אם אכפת לך מהחבר שלך... הוא חבר שלך, נכון?"
"כן, הוא ואני... אנחנו חברים."
"אז אם ככה כדאי שתעשה משהו בקשר לשותף שלו, האלכס הזה משגע אותו ואת העובדים. הוא ניסה להציק גם לי, אבל אני... אותי לא עשו באצבע, נפנפתי אותו כמו טיל. לא מכירה אותו ולא רוצה להכיר, הבעיה שהוא היה שותף של דימה המון שנים והוא מכיר את שם את כולם. דימה משתגע מזה שהוא מסתובב לו כל הזמן בין הרגלים ולא יודע איך להיפטר ממנו, חבל כי הוא הבוס הכי נחמד שהיה לי ואני מסתדרת איתו ממש טוב."
"גם אני מסתדר איתו ממש טוב."
"ואיך אתה מסתדר עם אלכס?"
"לא מכיר אותו."
"לא הפסדת כלום." חיוותה אינה את דעתה, "לדעתי הוא מצטער שהוא עזב והוא מנסה לחזור. אני לא מבינה למה דימה לא מראה לו מאין הדג משתין ומעיף אותו לעזאזל."
"כי הם גם חברים וזה... זה מסובך... אני שמח שסיפרת לי. תודה אינה, תהיי לי בריאה."

אחרי שהבנתי מה הבעיה הבטתי סביבי ונוכחתי לדעת שלאחרונה הזנחתי את עצמי ואת הבית. זו הייתה טעות, דימה, למרות שכמו רוב הגברים לא התעניין בניהול הבית, היה רגיש לאווירה סביבו והבלגן שלא טרחתי לסדר בטח הוסיף לעצבנותו.
הבנתי שאם אני רוצה להחזיר את המצב לקדמותו ולפזר את העננה שהקדירה את חיי אני צריך ללכת לקראתו, להפסיק להתנהג כמו ילד מפונק ורגזן ולהתחיל להילחם עליו.
מיהרתי להתקלח ולהתגלח, החלפתי את כלי המיטה, סידרתי מהר את הבית ואחר כך נכנסתי למטבח והכנתי מרק ירקות.
כשהוא נכנס הביתה הוא מצא בית מסודר ונעים ואותי מחייך אליו ובוחש מרק ריחני.
אמרתי שלום, נתתי לו חיבוק ושאלתי אם הוא רעב.
הוא נהם משהו ושאל אם יש מה לשתות.
"יש מרק."
"לא בא לי מרק, אני רוצה משהו לשתות."
"דימה בבקשה... שב רגע, אנחנו צריכים לדבר."
"לא עכשיו, אני עייף."
התיישבתי והבטתי בו. "אני רואה, שמתי לב שכבר כמה ימים אתה במצב רוח רע, עצוב לי לראות אותך ככה, אתה לא יכול לספר לי מה קרה?"
דימה התיישב מולי. "זה מסובך ואתה תתרגז, אמרתי לך שזה לא ילך, אולי עדיף שאני אעזוב יוני?"
"לא, אל תלך, אני... אל תלך."
"אבל רע לך איתי."
"בלעדיך רע יותר. בבקשה דימה, תסביר לי מה קרה, למה פתאום... זה בגלל אלכס?"
הבעת האשמה שעלתה על פניו אמרה הכול.
"אתה והוא... אתה רוצה לחזור אליו?"
"לא, בטח שלא." נבהל דימה, "בשום פנים ואופן לא, אבל אני מכיר אותו כל כך הרבה שנים יונתן. הוא בצרות ואני ... הוא היה חבר שלי הרבה שנים, אני לא יכול סתם להתעלם ממנו, תבין אותי."
"מה קרה לו? מה הבעיה שלו?"
דימה חייך במרירות. "הוא נשוי לאישה, זה לא מספיק?"
"הוא מצטער על זה? הוא רוצה שתחזרו?"
"אני חושב שכן, אבל זה לא ילך. אני סולח לו ואני מוכן לעזור לו אם צריך, אבל הלב שלי כבר עם מישהו אחר."
"מי, אני?" שאלתי באי אמון.
"מה אתה חושב?" חייך דימה.
"סוף סוף רואים חיוך." אמרתי בשמחה, "אז מה הבעיה של אלכס?" הרשיתי לעצמי לגלות נדיבות.
"יש לו הרבה בעיות שאני לא יכול לפתור, אבל בבעיה אחת אני כן יכול לטפל, הוא הלך לעבוד אצל מישהו ולא טוב לו שם. הוא רגיל להיות עצמאי ושם זו חברה גדולה, זה לא מתאים לו."
"הוא רוצה לחזור לעבוד אתך? ומה יהיה עם אינה?"
"לאינה אין תחליף. אני לא מבין למה לא שכרתי מזכירה כבר מזמן, אבל אני לא יכול לעשות הכול במוסך, אני טוב בעבודה בשטח, תן לי מברג ומנוע מקולקל ואני מסודר. אלכס טוב יותר בקשר עם לקוחות, ובכל הקטע המעצבן הזה של יבוא חלפים והתעסקות עם המכס ועם החברות בחו"ל. הוא מדבר אנגלית וגרמנית ויש לו משפחה בברלין ודרכון גרמני. אם אני רוצה להתפתח לכיוון של יבוא אופנועים וחלקי חילוף אני צריך אותו, אחרת אני תמיד אשאר מוסכניק תפרן."
"וחוץ מזה אתה גם מתגעגע אליו, לזין שלו." הטחתי במרירות ומיד התביישתי בעצמי. "סליחה דימה, לא התכוונתי." השפלתי מבט, מקווה שהוא לא מבחין שעיני מלאות דמעות.
הוא נאנח. "כן התכוונת. לא חשוב. אני מבין, אבל אתה טועה. עוד לפני שעשיתי את הבדיקה אני והוא... זה נגמר בעצם, אבל נשארנו חברים ועכשיו, כשהוא במצב כזה... אני רוצה לעזור לו ואני מתגעגע אליו, אני צריך אותו שוב בחיים שלי, אבל אני פוחד שתעזוב אותי בגלל זה."
"אתה דימה? אתה פוחד?" נדהמתי, כמעט צחקתי. עצם הרעיון שדימה פוחד ממשהו שאני אעשה היה בלתי מתקבל על הדעת.
"יונתן." אחז דימה בכפי, משלב את אצבעותיו באצבעותיי, לוחץ עליה בכוח, "אני סתם בן אדם. אני לא מבין למה אתה חושב שאני משהו מיוחד. אני לא מבין מה מצאת בי, אתה צעיר ויפה ויש לך מקצוע טוב, ואני... אני כמעט בן חמישים ועשיר אני כבר בחיים לא אהיה, אני לא יודע מה אתה מחפש אצלי."
הוא באמת לא הבין ואני לא ידעתי איך להסביר. קשה היה לי לבטא במילים איזה הרגשה טובה הוא נתן לי בעצם נוכחותו. רק לראות אותו יושב לצידי, ישן איתי, נוגע בי, אוכל איתי... לא הייתי צריך יותר. בשבילי האושר היה לטפל בו - לעשות לו עיסוי בכתפיים אחרי שהוא חוזר עייף מהעבודה, להביא לו למיטה קפה עם העוגה שהוא אוהב, לדאוג לבגדים ולארוחות שלו, לעשות בשבילו כל מיני סידורים קטנים שיקלו על חייו - זה גרם לי סיפוק עצום.
וחוץ מזה היה הסקס ... הרעיון שאהיה אי פעם עם מישהו אחר מלבדו היה בלתי מתקבל על הדעת. רק הוא ידע איך לגעת בי בצורה המיוחדת הזו שעירבה רוך וקושי, תקיפות ועדינות, כאב ועונג, הוא לא ידע עד כמה הוא היחיד והמיוחד בשבילי, לא הבין באמת ואני מעולם לא גיליתי לו, לא ידעתי איך מסבירים דבר כזה והעדפתי לשתוק.
"נו, יונתן. תענה." זירז אותי דימה ולחץ עוד קצת על כף ידי, הכאב עורר אותי, הוא הסתכל בעיני וידע מיד מה אני מרגיש, היה לו חוש לזה, מה משנה הגיל שלו והמקצוע שלו אם הוא מצליח לנחש אותי בלי שום מאמץ ועושה תמיד מה שאני צריך ורוצה?
"תענה לי." חזר ודרש לוחץ את ברכי בין ברכיו.
"אני אוהב לשמוע אותך אומר את השם שלי, זה מחרמן אותי, אני חושב שזה המבטא שלך, מה דעתך?" רכנתי מעבר לטבלת השולחן ונישקתי את שפתיו, "בוא למיטה דימה, בבקשה."
דימה חייך חיוך איטי וחולמני ועיניו התערפלו מעט, "מה רע בשולחן הזה?" שאל וקם. דקה אחר כך נשענתי במרפקי על השולחן, ישבני הערום מופנה אליו, מכנסי שמוטים על קרסולי והוא מאחורי, אברו מגשש בין עגבותיי.
רק הרבה אחר כך, כששכבנו במיטה ערומים, לחים מהמקלחת, עייפים ומסופקים, עלתה במוחי שאלה אחת קטנה – איך זה שהיו בתיקו קונדומים וקרם? – אבל הייתי מנומנם, ומשקל גופו החמים שהעיק על גופי היה נעים ומנחם כל כך... נרדמתי לפני שהספקתי לברר למה הוא הולך לעבודה עם קונדומים.

שיר כאב​(שולטת){סוליקר} • 26 באפר׳ 2008

קונדומים לעבודה - רעיון טוב..
נהדר

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 26 באפר׳ 2008

הפולניה לשלטון

רק מה? יונתן, זה לא השם הקבוע של הגיבור שלך? זה מכוון?