צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בערב יום השואה תשס"ח

RIS
RIS
לפני 16 שנים • 30 באפר׳ 2008

בערב יום השואה תשס"ח

RIS • 30 באפר׳ 2008
.

בערב יום השואה תשס"ח אני חושב לא על העם שהוכחד, לא על מיליון הילדים, לא על ההרס, הרצח, האובדן והזוועה.
בערב יום השואה הזה אני חושב לא על הביזה, ההשפלה, על רכבות המוות, מחנות המוות ומצעדי המוות.
בערב יום השואה אני חושב לא על ערימות הנעליים, הסבון, שיני הזהב והקרמטוריום.
בערב יום השואה, היום, אין לי צורך לחשוב על כל אלה. ממילא הם כבר טבועים בדם, חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה של כל אחד מאיתנו.

לא.
בערב יום השואה הזה אני חושב על אלו ששרדו. אלו שנותרו. אלו שהמאכלת לא הספיקה לאכול ובכל זאת מתו. ובכל זאת הם חיים.
בערב יום השואה הזה אני חושב על הפנים הזקנות והחיוורות, על השנים שלא מחו את המספר הכחול שעל הזרוע. אני חושב ורואה, אבל לא אותם אלא את הילדים שהיו. את האנשים הצעירים שהיו. עם התקוות והחלומות שטוו והעתיד שהבטיח הבטחות שווא להיות שלהם ועם החיוך והאור בעיניים שהיה לפני שפרצה האש.
ואני יודע שבתוך ליבם הם מתים.
לפעמים אפשר למות מיד. ולפעמים זה לוקח שישים שנה. אבל מי שנקבר פעם בחיים, מי שנורה, נחנק ונשרף, מי שקברו את כל משפחתם בלי לדעת אם הם עצמם יראו את אור הבוקר – מי שמת וחזר לחיים יחיה תמיד בין העולמות, כנוסע מתמיד על סירתו של כירון חי ולא חי. מת ולא מת.
אין בא ואין הולך.

בערב יום השואה הזה אני מחבק לא אתכם אלא את הילדים והילדות שהייתם, אז, כשהשמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט.

.
ginger
לפני 16 שנים • 30 באפר׳ 2008
ginger • 30 באפר׳ 2008
כן...

*
אני אחבק את מה שקיים, וחי לא חי, היום, עד היום, ועדיין....

אהיה,
ללוות,
עד הסוף, ולאחריו.


ג'ינג'ר.
בת הים המכושף
לפני 16 שנים • 30 באפר׳ 2008
בת הים המכושף • 30 באפר׳ 2008
אני מביטה בהם ורואה את כובד השנים. כמעט 70 שנים עברו והם מביטים זקנים בעיניים כבויות.

אני עוצמת עיניים ורואה את הילדים שאתה רואה אבל לא יכולה לחבק.

הגרון נחנק מצער ובושה על מה שאנחנו מעבירים אותם כעת.

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות, לבכות איתם
מה לעשות?
רוצים לבכות
והדמעות אינן יורדות,
הדמעות אינן זולגות.

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.
Brave Dwarf
לפני 16 שנים • 1 במאי 2008
Brave Dwarf • 1 במאי 2008
בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה אני חוזר ונפגש, כל שנה, עם איש מוכר. האיש הוא בן-גילי בדיוק ותווי פניו דומים להפליא לשלי. אני מכנה אותו "הכפיל" שלי. ראיתי אותו לראשונה בילדותי. באולם ההתעמלות של "הפועל" בקיבוץ גבעת-חיים. הוצגה בו תערוכת צילומים שהגיעו "משם", מאירופה השרופה. התמונות היו גדולות. בגודל אמיתי של קומת ילד. וכמו שאומרים היום: אחד לאחד. בגווני שחור-לבן והרבה מאד אפור. כך נראו בעיני הילד הדהומות שלי.
[...]
כמה נבונה הייתה סקרנותו הבלתי נשלטת: להציץ אל תוך עדשת המצלמה ובכך להינצל ולהתנתק מחייו. להמריא מעל העשן שאפף את אירופה הנשרפת. לטוס מעל הים התיכון ולנחות אל בין הפרדסים מדיפי הניחוח של עמק-חפר. עד כדי כך היה מבטו נבון, שאני מתלבט לפעמים ביני לבין עצמי ותוהה, האם לא הערים עליי אז? האם לא היה חכם ממני? כי מי משנינו באמת רכש לו אז כפיל?"

מאת אלישע פורת, "הכפיל".

למרות שאם היו שואלים אותי מהו ה"לא מקום" לדברים מסוג זה ובכלל, הרי שהייתי אומר ואף מוכיח ומצביע על נקודה שבין "מי..." לבין "..." אבל כן, במקום בו, ריס, בחרת אתה.
חתולההה
לפני 16 שנים • 1 במאי 2008

אבא

חתולההה • 1 במאי 2008
היה לי אבא נהדר ואוהב עם נשמה גדולה
אני זוכרת שהיו ימים ששאלתי ורציתי לדעת יותר
והוא פשוט לא יכול היה לספר ולבטא את כל הזוועה
שהייתה שם-מתחיל לבכות ושוב לזכור-אף פעם לא חפרתי
והתעקשתי-נתתי לו את המרחב שבחר לעצמו
לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי הוא היה מעדיף למות
מאשר לחיות ולמות כל יום מחדש כשהזיכרונות
עולים שוב ושוב-הוא הרס את עצמו וזה מה שגמר אותו
השתיה-במהלך השנים הפך לאלכוהליסט -אין לי מושג עם
השתיה עזרה לו לשכוח או לזכור עוד יותר-זה מה שהיה לו
לא יכולתי לקחת גם את זה ממנו.מאמא לא ניפרדתי כמו שרציתי
הייתי בת 19 כשאמא ניפטרה ולא נתנו לי לזהות את הגופה
לא רצו שאכנס להלם-אח של אמא בא לזהות את גופתה
אבל אתה אבא לא היה אף אחד מלבדי להיות שם איתך
אחרי חצי שנה ניפטר אבי-ליוותי אותך עד לקבר
זיהתי את גופתך-עיניך היו פתוחות וחיוך היה על פניך
בערב ראש השנה לפניי 20 שנה קברתי אותך
היו ימים שאמרתי לעצמי למה לא לקחתם אותי יחד איתכם
אין לי מושג למה נישארתי -אתם פשוט חסרים לי
הייתם הורים נהדרים ותומכים
הייתי הנסיכה שלכם -העיניים שלכם
אויר לנשימה שלכם-האור בבית
אחרי חצי שנה שאמא ניפטרה
נמצאה חלקת קבר פנויה בידיוק לידה
ושם אבי ניקבר צמוד אליה -היא חיכתה לו
גם במותם נישארו יחד.
אני אוהבת אותך אמא וגם אותך אבא
אני לא כועסת-אני מתגעגעת
יש לכם פה נכד נהדר שלא זכיתם לראות
אני יודעת שהייתם נותנים לו הכל ואוהבים אותו עד אין סוף
אבל הגורל רצה אחרת.
הייתם הורים נהדרים
אוהבת אותכם מאוד
תנוחו על משכבם בשלום.
תלתולה.
lori{ע_מ}
לפני 16 שנים • 1 במאי 2008
lori{ע_מ} • 1 במאי 2008
אני לא אשכח אף פעם את סבא של אותה ילדה שלמדה איתה בכיתה א' ב' וג'
שכל שנה היה מגיע ביום השואה לכיתה והיה מקבל חיבוקים מכולם
הוא היה סבא של כולם
וכל פעם אותו סיפור על איך הגרמנים ירו לו ברגל ובגלל זה הוא צולע
או ניפצו לו בקבוק על הפנים ובגלל זה האף שבור
פעם אחת הוא גם ניגב דמעות תוך כדי סיפור
כל הכיתה ניגבה אחריו.
ביום השואה אני נזכרת בו ותוהה אם הוא עדיין בינינו.
להבה חשופה
לפני 16 שנים • 1 במאי 2008

לזכור ולא לשכוח.!!

להבה חשופה • 1 במאי 2008
יום הזכרון לשואה ולגבורה.

אני, להבה חשופה, בת לאם ילידת גרמניה, ונכדה למי שהיה ראש הקהילה היהודית באחת הערים בגרמניה.

אימי וסבתי ז"ל, הגיעו לארץ דקה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בזכות סבי ז"ל שארגן והשיג להן סרטיפיקטים, ולעוד אלפי יהודים שברחו וניצלו בזכותו. סבי, נשאר בגרמניה, במטרה להציל עוד ועוד יהודים ובסוף הגיע לארץ.

מלחמת העולם השניה, 6 מליון יהודים מתו, נשרפו, הוצאו להורג. עד היום, יש שמכחישים את השואה {לא מדברת על הערבים והפרו ערבים}. אלא על אנשים "נאורים" אחרים.

אימי היתה מאלו, שהביאה לנו את המדינה על "מגש הכסף". פייטרית אמיתית. אנו מכנים אותה "הפנתרה". כיום בגיל 85 , אימי. פעילה בעמותות שמטרתם רווחת אנשים ניצולי שואה ובכלל.

רוב בני משפחתה, ניספו במלחמת העולם השניה, למעט כמה בני דודים, שברחו והפכו לפרטיזנים. ובסוף, בדרך לא דרך הגיעו לארץ ובנו אותה. מי בקיבוץ מי במושב ומי בעריי הארץ. אימי, מעולם לא דיברה עימנו על קורותייה, בזמן הבריחה מגרמניה. מבחינתה היא "צברית". מנקוד מבטינו, "פנתרה אמיתית." !!

כל מה שקרה למשפחתה, שמעתי מהדודים שישבו וסיפרו לי, שעות ע"ג שעות. יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום קשה לאימי מאוד. זהו יום, שאחיי ואני יודעים שאמא בתענית דיבור.

כבת ונכדה למשפחה ששרדה, את השואה הארורה, וחלקה הגדול נספה בשואה, נדרתי נדר לעצמי. עד יום מותי, אזכיר ואדבר על השואה והגבורה, של אותם יהודים שאינם פה עימנו.

לזכור ולא לשכוח.!! זו צוואת אלו שנספו בשואה ואלו ששרדו אותה.

בארץ נותרו מעט מאוד אנשים, ששרדו ויכלו להמשיך בחיים. הם כבר מעל גיל הזהב וזמנם קצוב. לפי סקר אחרון שנערך, נותרו בערך 350.000 יהודים ניצולים. שחיים בארץ וברחבי העולם. תוך פחות מ- 10 שנים גם הם ילכו לעולם שכולו טוב .

ואז מה? מורשת השואה תעלם? .

למעט המוסד יד ושם. אין לנו דרך אלא להתמיד ולהזכיר, את מלחמת העולם השניה. השואה, ורצח עוד אנשים כמו, הצוענים ועוד מיעוטים. שלא "התאימו" לקרטריון הידוע בשם "הגזע הארי".

למען, לא יקום דור "שלא ידע את יוסף". כדי שהשואה והכחדת העם היהודי לא תעלה אפילו בתאוריה ..

לכן הביטוי, לזכור ולא לשכוח, צריך להיות שגור בפי כל אחת\ד שחי בארץ. זו צוואתם.!! של המתים והחיים.!!

למען, 6 מליון יהודים שנספו בשואה הארורה. למען אלו שאומרים שלא היתה שואה !!

כבת לאם ילידת גרמניה, אני להבה חשופה, לא אשכח זאת לעולם.

"לזכור ולא לשכוח" !!


להבה חשופה.
Lakshmi​(נשלטת)
לפני 16 שנים • 8 במאי 2008
Lakshmi​(נשלטת) • 8 במאי 2008
וזה נראה מקום ראוי לרשום את כל הדברים האלו בו?