לפני לא הרבה זמן

TV_Eye(שולט)

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

היופי של נוסטלגיה

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

]ככה היא נוסטלגיה, לעולם מה שהיה יראה יותר טוב. "דור הולך ופוחת " אמרו חכמנו אבל בכל דור אנחנו רואים התפתחות, הכיצד?

ככה זה המוח שלנו מדחיק את הרע שהיה ומציף אותנו בטוח שחוינו. אני זוכר בעולם ההוא הרבה סדר אבל היה גם הרבה מכוער. העובדה שאת הכוח על הקהילה החזיקו בקנאות איזה 5 אנשים, שהם החליטו מי "ראוי" או לא להיות חלק מהקהילה. כל אחד שלא הסכים עם דעת הרוב היה מנודה, ואני אפילו לא מדבר על הצימצום והדוחק שהיה בקהילה, היו אז כמה ? 20 איש במקרה הטוב?

אבל זה היופי של הנוסטלגיה תמיד אפשר להתרפק אליה, ולהיזכר ב good old days

IvoryDom

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

Re: היופי של נוסטלגיה

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

TV_Eye כתב/ה:

קלעת בול בפוני.

אבל מוסיף, פעם לא היו שירשורי פעם היה פה נהדר לפני שנולדתי.

מקופלת(נשלטת){Blue eyed }

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

מסכימה מאוד עם זאלופון.

כשהגעת לכאן לפני 5 שנים, איפה את היית?
איך ראית את העולם? איך ראית את העולם הזה?
הרוב המוחלט של דברים שאת מכירה בהם חצי עשור,
את תתייחסי אליהם באופן אחר.
היה משהו נחמד בהתחלה, כשהכל התפתח כי התפתחנו עם הקהילה.
כמו בקשר זוגי, הפרפרים, ההתנסויות, העולמות החדשים.
מי שנמצא בקשר 5 שנים, על פי רוב ירגיש אחרת כלפי הדבר או לפחות ממקום שונה.
כמו שירגיש אחרת כלפי כל דבר בחיים, כמעט.
ואת יודעת, לורינק/ה.. אני מאחלת לך שתרגישי אחרת.
שלא כל הזמן תתייחסי לדברים באותו האופן.
שתבחני מה מתאים לך בחיים ומה לא.

אני זוכרת שאני הבנתי שלדבר הכואב הזה יש שם
ושליחסי הכוחות האלו יש תורה שלמה. ובכלל קהילה.
היום אני בת רבע מאה כמעט (פאק).
מכירה אנשים מהתחום עוד כשהייתי קטינה
ואז, למזלי הטוב, הם לא הסכימו להפגש איתי עד שאהיה בת 18.

כן, דברים השתנו גם פה.
אחד הדברים היפים הם שכבר לא כולם היו עם כולם, גדלנו :-)
וכן, יש כאן דברים מכוערים ויש כאן אנשים מכוערים
אבל לא הייתי מוותרת על ההתפקחות הזו.
אם תשבי עם עצמך, אני בטוחה שבסופו של דבר לא תצטערי על השינוי שחל.
גם אני מתגעגעת לימים שבהם הרגשתי שיש עלי עומס כשהייתי בתיכון.
גם הנסיעות ללימודים, גם שיעורים, גם לבלות עם חברים וגם לטפח את עצמי. עבודה קשה.
ומה אני אומר היום? וזה עוד בלי שיש לנו ילדים.
את מבינה מה ניסיתי לומר..

אפרופו נוסטלגיה.
זוכרת את הפרסומת של "מעדן חלב, מעדן חלב, מעדן חלב בעונג רב.. אווו אוווווו אוווואווו"

כתבתי הרבה אבל מה שבעצם היה בא לי כשקראתי,
זה סתם לתת לך חיבוק. כזה בלי מילים.

אלעד(שולט)

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

ואני זוכר את הימים ההם

לפני 16 שנים • 4 במאי 2008

אני זוכר את הימים ההם :

* הימים ההם של פעם שכל המקום שהיה צריך כדי לארגן ערב קהילה היה
ספסל אחורי בחיפושית מודל 78 וזה הספיק למפגש רב משתתפים...

* שכשאמרו שמגיעים למסיבה החברה מהצפון, זה היה סאב 1 על אופנוע.

* כששתי מלכות ובנות זוגם נפגשו לקפה בארומה זה היה נחשב לפלי פרטי
(והיו כותבים על זה פוסט עם 10 עמודי תגובות)

* שכדי שיהיו טרולים שווים ומעניינים היינו צריכים להמציא אותם בעצמנו

* שהדבר הכי קרוב לצט, היה אדון, שפחה, חוט ברזל ושני גביעי אשל.

* שבמקום שוטים השתמשנו בצינורות השקיה שגנבנו מערוגות של העירייה
(וידויי - יש כאלה שעושים את זה גם היום)

* שהיינו צריכים לעשות את זה ממש בשקט כדי לא להעיר את ההורים
(תודה לאל על מחסומי פה וגאגים למיניהם)

* שלקח לך 15 דקות לפתוח את התמונה של הסאבית ששלחו לך במייל כי יש לך מודם 56K

* שדנג'ן היה רק חצי שם של משחק פופלרי של גיקים

* שהקהילה מנתה 3 שפחות, 7 דומים , 9 מלכות ו - 1357 עבדים

* שגם אז היו שרשורי אכלו לי שתו לי.

אתם מוזמנים לתרום עוד חוויות משלכם ...

בת הים המכושף

לפני 16 שנים • 9 במאי 2008

הימים ההם

לפני 16 שנים • 9 במאי 2008

לא הייתי בימים ההם אבל הם נשמעים אחרת. קהילה קטנה תמיד תזכר בדברים הטובים שבה.

הרגשתי געגוע כמו שאני מרגישה געגוע לזמנים של ישראל לפני שנולדתי. הרגשתי געגוע לתמימות.

Josephin(לא בעסק)

לפני 16 שנים • 9 במאי 2008

אכן היו זמנים ,לורי החזרת אותי שנים אחורה עוד לפני שבכלל חשבו לפתוח אתר בשם כלוב

ונכון שגם אז היו טרולים ותרבות הדיון הייתה לוקה בחסר אבל לא כמו היום ,לא היו התבטאויות כפי שיש כיום .
בזמנים הישנים יכולנו לספור את הטרולים ביד אחת כיום אחרי 10 מאבדים את הספירה , יש טוב בכך שעולם BDSM זכה לחשיפה הביא איתו אנשים איכותים אבל גם פחות איכותים , נו, אומרים שאין טוב ללא פחות טוב .

רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)

לפני 16 שנים • 9 במאי 2008

זאלופון כתב/ה:

הקהילה גדלה ואנחנו גדלנו.
פעם היינו צעירים ונאיביים וחסרי ניסיון ולא יודעים כלום. כשאתה כזה, הכל חדש ונוצץ. כל דיון לימד אותנו משהו חדש. כל אדם שהכרנו פתח צוהר, והיו מעט אנשים אז כל אחד היה מיוחד. כל חוויה היתה ראשונית. היום אנחנו שונים, מפוכחים, מנוסים, יודעים, ציניים. זה לדעתי ההבדל הגדול, אנחנו ולא הסביבה. אי אפשר לשחזר את הפעירות שהיתה לנו פעם, שגרמה לנו להתלהב מדברים שהיום נראים לנו טריוויאליים, אולי אפילו קצת מפגרים.
גם אי אפשר להשוות את הקהילה הקטנה, שבה מכירים כמעט כל אחד, והכל מסתורי, וירטואלי-טקסטואלי שכזה, לקהילה הגדולה של היום, שבנויה סביב אורגיות פומביות במועדונים ואין בה שום תמימות או סודות לגלות. ככה זה, מתבגרים.

זאלו,
כרגיל אהבתי את תשובתך,
אך אתה צודק ולא צודק-אכן פעם היינו "צעירים ותמימים" והכל היה נראה לנו חדשני,
אפילו קצת אפל ומסתורי ,אהבנו להיות "אנשי הצללים" ואני אישית דווקא אהבתי את "השושואיסטיות"
שבה התנהלו הדברים ולא את המוחצנות שיש לזה היום,
מסיבה אחת פשוטה-פעם ידענו, (ואני לא קוראת גם היום, לחובבי
הבדסמ קהילה, כי זה רחוק מכך) לכבד את האחר על כל החסרונות והיתרונות,
לא שמנו למטרת לעג וקלס את השקפותיו/ויזואליותו/שקריו וכד'.
הבטנו יותר בסלחנות, אם היה לנו מה לומר לו על התנהלותו לא עשינו מזה
סקילה פומבית.
פעם, היינו הרבה יותר דיסקרטים, כיבדנו את רצון האדם לא להיחשף,
אתה אומר כי היינו צעירים? לא.
הרבה יותר מצומצמים? אולי.
הרבה יותר אייכותיים?בוודאי.

הבדסמ במדינה הפך למין טרנד שמשך אליו מעבר לאנשים אשר באמת
אוהבים זאת, משך אליו הרב חולי נפש אשר מחפשים כר להוצאת
החולי שלהם, הרבה אנשים אלימים אשר תחת איצטלה בדסמית
פוגעים פיזית באחרים,
הרבה אנשים דחויים חברתית שמצאו כאן בית להמצאת חיים חדשים עבורם,
ודרך שקריהם פוגעים באחרים.

ועל זה אני אומרת חבל, אבל כמו המדינה, שפעם היתה צעירה יפה תמימה
ישרה אוהבת ולא מסוכנת למחייה, כך היינו אנחנו-תמימים, צעירים (בין אם בגיל
או במחשבה), ישרים ואוהבי זולת.
וכמו המדינה התבגרנו, רק חבל שאצל חלק מאיתנו עם ההתבגרות הכיעור הפנימי
פרץ החוצה.