| רוברט |
לפני 20 שנים •
3 בפבר׳ 2004
THE BALLAD OF LUCY JORDAN
אני אוהב לכתוב. אני פשוט נהנה מזה.
זה סוג של שחרור. האצבעות מתקתקות, הלב זורם דרכן, המוח מתנקה ולרגע, רק לרגע אחד, אני מאבד את עצמי. אני אוהב לכתוב על כאב, זה פשוט משחרר אותי. זה סוג של חופש ממנו. האצבעות מתקתקות, הלב שואג, המוח מחשב ולרגע, רק לרגע אחד, הכאבים שבי נראים בברור כשחקן שיצא והשקיף מהצד על ההצגה. אני אוהב לכתוב לך שעזבת, אני פשוט נהנה מזה. אני מעלה רקע מוזיקלי שמתאים לי באותו הרגע, נועל את דלת המשרד ומבקש את המזכירה לא להעביר לי שיחות. או אם אני נמצא בביתי, אני נועל דלת, מכבה נייד, מנתק טלפון, וכנ"ל, מעלה מוזיקה מתאימה ויושב לכתוב. "בגיל 37, היא הבינה, שלעולם לא תחצה את פריז במכונית ספורט כשהרוח החמה בשערה..." פוקעת צרידותה של מריאן פייטפול ואני מחייך עכשיו וחושב שאת, כבר עכשיו, בעודך בת 27 לעולם לא תזכי לחוש זאת. נכון, כל החיים לפנייך, אבל החיים הם רק פסיעה קטנה ואת, רק לאחר שתפספסי את כל שהם יציעו לך, תביני שפספסת... |
|
|
QriS(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
3 בפבר׳ 2004
אם אתה אוהב לכתוב תמשיך לכתוב. זה יפה.
ובסוף הרגשתי שאתה אומנם חזק ונתת לה ללכת אבל אתה חמוץ. הרגשתי את הכאב שעליו אתה אוהב לכתוב. |
|
|
זיקית
|
לפני 20 שנים •
4 בפבר׳ 2004
קיורי..
מה לעשות..יש רגעים בחיים שבהם אתה מריר ונקמני, וזה לגיטימי לגמרי כי הטיפש/ה לא יודע/ת מה הוא/היא מפסיד/ה.
או שהם כן יודעים, אבל מוצאים תירוצים לחוסר היכולת שלהם להתחייב או באמת לאהוב. כולנו היינו שם בנקודה זו או אחרת, אפילו אם בפעם האחרונה זה היה בגיל 16 עם החברה הראשונה או משהו כזה. המרירות והכעס בסופו של דבר עוברים (לאלה מאיתנו שאינם אובססיביים רצחניים שאוספים שערות של האישה שהם אוהבים ומכינים ממנה בובה קטנה וישנים איתה..) ואנחנו נשארים חזקים יותר, ואז מכירים מישהו חדש. 
|
|
|