לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קטע מרומן שכתבתי וחשבתי שיעניין אתכם

הפולניה​(אחרת)
לפני 20 שנים • 7 בפבר׳ 2004

קטע מרומן שכתבתי וחשבתי שיעניין אתכם

הפולניה​(אחרת) • 7 בפבר׳ 2004
באותו סוף שבוע נסענו יחד לתל אביב. חשבתי שאחרי שננוח קצת בדירה נצא לאיזה מועדון, או סרט, או משהו, אבל זה לא קרה, לא בפעם הראשונה וגם לא אחר כך. משום מה מעולם לא הצלחנו להתנתק מהדירה של סבתא אנה ולצאת החוצה.
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. סבתא גרה ברחוב אנג'ל - רחוב צדדי קטן שהסתעף משדרות רוטשילד - בבלוק דירות ישן ומטופח. עלינו במדרגות רחבות ואפלוליות עד לדלת הכהה שעדיין היה כתוב עליה אנה ושמואל בורג. עמדתי עם המפתח בידי, מהסס משום מה. כבר שנים שלא הייתי כאן, לפחות מאז שמלאו לי עשר שנים. סבא וסבתא העדיפו לבוא לבקר אצלנו בקיבוץ במקום להביא ילד שובב ונמרץ שישתולל אצלם בדירה המצוחצחת שלהם. בינתים אדי תפס פיקוד, לקח את המפתח, פתח את המנעול הסרבני ונכנס ואני בעקבותיו.
זה היה כאילו נפלנו לעולם אחר, בחוץ פעמה העיר - חמה ולחה, בוהקת באור אחר צהרים מסנוור, אבל בפנים הרגשנו אירופה. אור קלוש הסתנן דרך תריסי עץ מוגפים, מאיר רהיטי עץ כבדים ומגושמים מדיפי ריח נפטלין. אדי צנח על הכורסא הכבדה של סבא שעמדה בסלון, ונעץ בי מבט "עמוד !" פקד עלי, "אל תזוז ! תן לי להסתכל עליך."
הנחתי את הצ'ימידאן שלי לצד זה שלו ועמדתי בצייתנות, מביט איך הוא פושט את החולצה והגופיה ופותח את מכנסיו.
"תפתח את המכנסיים." הורה לי, "ותוריד אותם למטה, וגם את התחתונים. ועכשיו בוא אלי."
קרסולי היו מסובכים וקשורים בבגדים. פסעתי לעברו במין גרירת רגלים משפילה, חש כאסיר. הלכתי לאט, מביט בעיניו, עד שהגעתי אליו הזין שלי כבר עמד בדום מתוח. זה היה כל כך מגרה ומסעיר. הוא פשט את רגליו קדימה ופקד עלי להוריד לו את הנעלים ולא לגעת בו עד שירשה לי. הריגוש של עמידה על הברכים לפניו, חולץ את נעליו המטונפות, חש את אברו גדל במחבוא תחתוניו, מתלבט כחיה כלואה מול פני המושפלים, היה עצום. נאבקתי עם השרוכים מתאפק לא להתנפל עליו.
עד שנפטרתי מהנעלים הצבאיות הארורות שלו כמעט שגמרתי על עצמי. הוא הניח לי למשוך מעליו את המכנסים והתחתונים ולפני שהספקתי לגעת בזין שלו עצר אותי והסתובב, מפנה אלי את ישבנו השרירי. "אם תלקק אותי ממש טוב, אולי ארשה לך לזין אותי." הבטיח.
רועד מאושר כבשתי את פני בין פלחי עכוזו, בתמורה הוא הניח לי, אחרי ששמתי קונדום, להכנס לתוכו. זו הייתה הפעם הראשונה שזיינתי גבר, וידעתי מאז שמעולם לא ארצה יותר לעשות את זה עם אישה.
ככה אהבנו לעשות את זה - קודם הוא היה משפיל אותי וגורם לי להראות מגוחך - ואז היה מעניק לי את העונג הזה, הנדיר והמיוחד כל כך של התחת היפה וההדוק שלו.
בדרך כלל הוא היה מעלי. לא התלוננתי אף פעם למרות שהיה לו זין ענק ורק אחרי כחודש של כאב ומאמצים הצלחתי לקלוט את כולו בתוכי. אדי היה מאוד עדין איתי, לא התלונן על המגושמות שלי ולימד אותי בסבלנות מה לעשות. העדינות הפיזית שלו התנגשה בצורה מבלבלת בדיבור הקשוח שלו. הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי אפילו פעם אחת, ומעולם לא התנצל כשהיה מסתלק לאיזה מקום. היה עלי לקבל אותו כמו שהוא או לותר עליו בכלל.
היו לנו שלושה חודשים של אושר ביחד. אושר בערבון מוגבל מאוד, אושר גנוב וחבוי שלא הייתי מודע לו כלל. רק אחרי שהכל נגמר ואדי נעלם הבנתי כמה מאושר הייתי. במקום להבין כמה טוב לי רק קיטרתי והתלוננתי לפני אדי כמה קשה לי להעמיד פנים כל הזמן וכמה אני רוצה לישון איתו כל לילה. הוא הקשיב לי בשקט ונתן לי לפרוק את התסכול שלי בדיבורים בלי להגיב, עד שיום אחד הדודה רוחיק הודיעה לי שזהו, הדירה של סבתא נמכרה על תכולתה, ומהשבוע הבא לא אוכל לבוא לשם יותר.
סיפרתי לו את זה כששכבנו במיטה הגדולה והרכה של סבתא, שותים בירה. שוב התפרצתי כדרכי בתלונות שהנה, כעת לא יהיה לנו לאן ללכת, ולמה אדי לא מרשה לי לבוא אליו הביתה. ואז אדי הדהים אותי כשהשליך את הפחית הריקה ארצה ותקע לי אגרוף בפרצוף.
"סתום כבר !" צעק. "פשוט סתום כבר את הפה !" ובלי להביט בי קפץ מהמיטה, לבש את בגדיו ופנה לצאת. ברגע האחרון תפסתי אותו, ידו כבר הייתה על הידית, ועצרתי אותו מלצאת החוצה.
"אל תלך בבקשה," התחננתי, הייתי קצת שתוי והעין כאבה לי מהמכה שלו. התחלתי לבכות, אדי מלמל דבר מה באמהרית ואז הוסיף קללה ברוסית. החבר המיתולוגי שלו – דימה, לימד אותו רוסית. כל פעם שהוא היה מספר לי על אותו חבר ילדות רוסי נתקפתי קנאה איומה, למרות שאדי שב וחזר שדימה היה בעצם מאוהב באחותו, והם לא התראו מאז מלאו לו חמש עשרה.
אדי לקח אותי למטבח והניח פחית בירה קרה עטופה במגבת על עיני החבולה. "אני נורא מצטער," אמר, "תשכב לך קצת במיטה. אני אחזור בעוד כמה שעות. יש לי סידורים. אנחנו נחשוב על משהו, אל תדאג, ובבקשה, מספיק לילל."
"אני שונא את הסידורים שלך," המשכתי לילל, "אתה תמיד חוזר עם ריח של אחרים ועם יותר מידי כסף בכיס. למה אני לא יכול לתת לך כסף ?" זה היה ויכוח ישן נושן ולאדי נמאס כבר ממנו. הורי שלחו לי מחו"ל המון כסף ותמיד היה לי יותר מידי, אבל אדי סירב לקחת ממני פרוטה.
"אתה רוצה עוד אגרוף ?" שאל בזעם ומעך בכוח את כתפי. מחר יהיה לי סימן כחול, שיצהיב לאיטו, מושך מבטי פליאה אילמים מצד שותפי לאוהל. ההתעלסויות שלנו היו לפעמים אלימות וכל גופי היה מכוסה סימנים שחורים כחולים סגולים וצהובים. אולי גם אדי סבל מאותה בעיה, אבל עורו היה כהה מכדי שאפשר יהיה להבחין בכך.
"אני מעדיף שתכה אותי מאשר שתלטף אחרים." עניתי לו, מרשה לעצמי רק הפעם את המותרות של דיבור בכנות על רגשותי.
אדי נאנח "אם אתה כל כך אומלל בגללי אולי עדיף שנפרד." אמר בעדינות לא צפויה, "אני רק מכאיב לך. תראה איך אתה נראה." ידו חלפה על גופי הערום, מרפרפת על סימני המכות, ופניו היו רכים מעצב ומרחמים. זו הייתה שיא ההשפלה. העדפתי שיתן לי לזחול בעקבותיו בכל הדירה בזחילת שש על שש מאשר שירחם עלי, ואמרתי לו את זה, רועד כולי מזעם ומהשפלה.
"אז תכה אותי בחזרה," אמר אדי בעייפות, "בבקשה," הוא פרש את ידיו, מפקיר את פניו האהובים למכות.
הנחתי את הפחית והסתערתי עליו בנשיקות. "אתה יודע שאני לא יכול אדי. אל תדבר שטויות."
בסופו של דבר החליט אדי לקחת אותי איתו, "מי יודע מתי נוכל לבוא עוד פעם לתל אביב," אמר, מביט בעצב על הדירה שהתחבבה על שנינו. הדברים שעשינו שם היו נפלאים, מטורפים ופרטיים בתכלית. הדירה הישנה של סבתא - דירה שכמו צנחה לכאן מוינה של המאה התשע עשרה - הייתה לנו כמין גן עדן פרטי קטן וסודי. כל הריהוט אמר מכובדות וכבדות בורגנית של התקופה שלפני המלחמה הגדולה, אבל הדברים שעשינו שם …. אף בורגני ראוי לשמו לא העלה אף פעם בדעתו לחלל בצורה כזו את הרהיטים הממורקים והכהים הללו. עשינו אהבה על כל אחת ואחת מהכורסאות המרופדות בקטיפה צהבהבה, ועל השולחן העגול שעמד באמצע הסלון, וגם על שולחן האוכל הגדול והמחוטב לא פסחנו.
"לא הייתי רוצה לגור בבית עם רהיטים כאלה," העיר אדי, "אבל נהניתי מאוד מהדירה הזו. מזל שהנברשת לא יכולה לדבר אחרת … " הסתכלנו זה על זה וצחקנו. זה היה אחד הדברים שאהבתי אצל אדי, יכולנו לריב בחמת זעם על איזו שטות, ואחר כך הוא היה נרגע ואומר איזה חוכמה טפשית ושוב היינו צוחקים.
"עשית איתי כאן הכל חוץ מדבר אחד," אמרתי בעוד אני מארגן את הבגדים שלי. החלטנו לישון אצל החבר של אדי ומשם לחזור בבוקר לבסיס, ולכן לקחנו אתנו את הציוד שלנו. אדי סגר את הצ'ימידן, הוא תמיד היה יותר זריז ממני באריזה ובארגון החפצים שלו.
"אני יודע למה אתה מתכון, אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך." הדהים אותי בדקות אבחנתו. הוא באמת הכיר אותי טוב. "זה רק לטובתך ילד. אתה יותר מידי תלוי בי. אני לא סובל את זה. למה אתה לא מתנגד ? למה אתה כזה כנוע ? אתה מתנהג ממש כמו איזה בחורה סתומה שחושבת עם הכוס ולא עם המוח !" הוא שוב כעס עלי "אתה חושב שנוכל להיות ככה עוד הרבה זמן ? בעוד חצי שנה אני משתחרר. חשבת על זה ?"
ישבתי על המיטה והבטתי בו באומללות, חושב כמה הוא יפה כשהוא כועס. לא הפסקתי לחשוב על מה שיקרה אחרי השחרור של אדי, פשוט לא העזתי לדבר על זה. "תארתי לעצמי שנשכיר דירה באיזה מקום," גמגמתי, "אולי בחיפה, אני רוצה ללמוד בטכניון ואתה … אה … לא יודע, תעשה מה שתרצה. אולי ניסע לטיול במזרח הרחוק או בהודו ?" פלטתי בטפשות ומיד נזכרתי באחותו - תמר. היא עמדה להתגייס אחרי שאדי ישתחרר. כשאני אהיה חופשי לבחור בין לימודים או טיול הוא יהיה תקוע עם שלושה ילדים קטנים שיחייבו אותו להיות גם אבא וגם אימא.
אדי נד בראשו במיאוס, "אי אפשר לדבר אתך בהגיון," רטן בזעף. "העולם מלא גברים ילד. אני הראשון שלך. אחרי השחרור אני ואתה זה היסטוריה, ברור ?"
הנדתי בראשי לאות לא, "אני לא מסכים. אם תרצה להפטר ממני תצטרך להרוג אותי." אמרתי והגשתי לו את האם 16 שלי. כמו שידעתי זה עצבן אותו עוד יותר.
"אתה חושב שאתה חי בתוך איזה טלנובלה של מזדיינים בתחת דגני ?" שאל בזעם, "למה כשאני אומר לך לעשות משהו אתה תמיד מסכים, ורק כאן אתה מתעקש כמו חמור ? לעזאזל אתך ! אתה מוכן לפתוח לי את השרוכים של הנעלים עם השיניים, ולנשק לי את התחת, אבל כשאני רוצה את טובתך אתה מתעקש. ידעתי שזו הייתה טעות להתעסק אתך מהרגע הראשון שראיתי את העיניים הסגולות האלו."
אדי תמיד טען שיש לי עינים סגולות כמו לאליזבת טיילור, דבר שהרגיז אותי כל פעם מחדש. במקום להרביץ לו, כמו שהייתי צריך לעשות, פרצתי שוב בבכי.
אדי פתח את חגורת מכנסיו וסינן קללה אמהרית מסתורית. "בוא הנה, אני כבר אתך לך סיבה לבכות." רטן בזעם ומשך אותי אליו, משכיב אותי על ברכיו, פני למטה, כאילו הייתי ילד סרבן.
בפעם הראשונה שעשה את זה נאלצתי להתקלח שבוע שלם רק בלילה מפני שישבני היה מכוסה כולו פסים אדומים. אחר כך הוא הקפיד להיות עדין יותר ולא פשט מעלי את תחתוני, כך שלא נשארו עלי סימנים.
גם הפעם הכאבים מצליפות החגורה גרמו לי מיד לזקפה. אדי לכד את אברי בין ברכיו, זרק את החגורה ושיקע את לשונו בתחת הדואב שלי. "מוכן לקבל את המנטליות שלי ?" שאל, ושוב היה חיוך בקולו. זו הייתה בדיחה פרטית שהתחילה בויכוח על הבדלי מנטליות בין עולים מאתיופיה לישראלים ותיקים, יישבנו את הויכוח בזיון ומאז קראנו אחד לזין של השני - המנטליות. מין קוד דיבור פרטי שהתפתח לאט והיה משותף רק לי ולו.
כרעתי על המיטה, מסלק מעלי בחיפזון את המכנסים והתחתונים, ברכי כפופות, ישבני פונה אל על ופני כבושות בכרית. הוא חדר לתוכי לאט ובזהירות, דרוך לעצור אם רק אשמיע גניחת כאב אחת קטנה. מעולם לא הצלחתי להסביר לו את העונג שמצאתי בכאב הפיזי שגרם לי. במקום זה כבשתי את גניחותי בתוך הפוך העתיק של סבתא שריחו, ריח נפטלין מעופש, היה מרעיד אותי מאז בתחושת געגועים נוקבת.
"טוב," אמר אדי בקול מעשי אחרי שגמרנו ואני הפסקתי לרעוד בזרועותיו והצלחתי לעמוד על רגלי, קצת מתנדנד, אבל זקוף. "בוא נתקלח ונסתלק, אני אתגעגע למקלחת הנהדרת הזו."
הוא אהב את המקלחת המחופה אריחי טורקיז מצוירים, וביחוד אהב להתקלח בשניים, מנצל את הסבון כחומר סיכה. פעם, כשהרגזתי אותו באיזה התקף קנאה פרוע, הוא השתמש במשחת שינים במקום בסבון, ונבהל כשהתחלתי לצרוח בגלל התערובת הבלתי אפשרית של עונג צורב וכאב מענג שחשתי. אדי לא הבין שאני מעדיף לסבול כאבים חזקים פי כמה אם רק ידבר אלי אחר כך בעדינות. כל פעם שחש אשמה בגלל שהכאיב לי הייתי מרויח עוד כמה שעות של רוך ומתיקות, מה פלא שנהניתי מהעונשים שהיה מטיל עלי ? הפעם הוא התעקש שאחזיר לו מידה כנגד מידה ורק אז הוא הצליח לסלוח לעצמו. מעולם לא אשכח את ההנאה שחשתי בגלל יבבת הכאב וההפתעה שגרמה לו הצריבה של משחת השיניים - שנינו נזכור בגעגועים את המקלחת של סבתא. אדי ניגב את גבי במגבת ונישק את עורפי בדיוק בנקודה שגרמה לי להצטמרר מעונג, "אה … עמיתוש, רק שתדע … אני מאוד אוהב אותך." הפטיר באדישות. "נו, די, תרגע. הרי ידעת את זה עוד מההתחלה. אוף, טמבל אחד … נו, בוא כבר…"
הוא לקח אותי לדירה ישנה ומבולגנת ברחוב פלורנטין והציג לפני את בעל הבית – בחור יפה תואר ומתולתל בשם מיקי. אם הייתי יודע כמה מעט זמן נותר לנו יחד הייתי מקדיש פחות תשומת לב לחבורה המרתקת שפגשתי שם ונצמד אליו יותר, אבל מיקי, על עיניו הכחולות בהירות, מבטאו האמריקאי הנחמד, וחוש ההומור שלו, הקסים אותי. כאן, בדירה הישנה של מיקי, הכרתי בפעם הראשונה את הקהילה. ראיתי בפעם הראשונה בחיי נשים מתנשקות עם נשים, קראתי לראשונה בחיי את הזמן הורוד והבנתי שמצאתי את המקום שלי בעולם.
ממיקי שמעתי על ניו יורק, על מועדוני המין שלה, והבנתי איזה בור ותמים הייתי עד עכשיו. לכאן ברחתי לחפש נחמה אחרי שאדי נעלם לי, ומכאן נסעתי לחו"ל, מלווה בעצות הטובות של מיקי ומריו, ובנשיקות של רונה. אבל בפעם הראשונה אדי עוד היה איתי, הציג לי את ויקטור השנוא שהתגלה כאדם חביב בגילו של אבא שלי, בעל מבטא בריטי, שפם אפור וחיוך נעים. הוא סיפר לי שאדי הוא מודל מבוקש לציור ולצילום וכך הוא מרויח כסף לתמוך במשפחתו, וצחק כשספרתי לו כמה קנאתי בשיחה ששמעתי אותו מנהל עם אדי.
היה נהדר, נהניתי להפליא, שתיתי יותר מהרגיל אצלי והצלחתי אפילו לעכל את הנשיקות ההדדיות שכולם החליפו עם כולם - תחליף מקובל ללחיצת יד. אחרי המסיבה מיקי הציע לנו מיטה בחדר הפנוי ופרש לישון עם גבר צעיר ושתקן שדיבר באיזו שפה סלאבית לא מובנת, אבל היה לו תחת נהדר, אמר וקרץ לי.
שנים אחר כך, באיזה סדנה למודעות עצמית, התבקשתי להזכר בחויה נפלאה מעברי, ומיד נזכרתי בלילה ההוא. ישנו ערומים, צמודים זה לזה, נושמים אחד את השני. "מכורבלים יחד כמו שני חתלתולים קטנים." אמר אדי למחרת בבוקר כשהתגלח.
ישבתי על האסלה, שתיתי קפה והבטתי בו, והייתי בטוח שככה יראו כל הבקרים שלי, אני ואדי יחד, שותים קפה, מחייכים זה אל זה אחרי לילה של שינה רגועה אחד בזרועות השני.
נו טוב, הייתי רק בן עשרים אז, ותמים כמו כפית.
יצאנו יחד אל בוקר חמים של סוף הקיץ. אדי הבטיח לי שביציאה הבאה יקח אותי לנהריה לפגוש את אחותו. "אולי היא תמצא חן בעיניך ונחתן אתכם," אמר, קצת בצחוק וקצת ברצינות "יהיה נחמד אם תהיה הגיס שלי." לא הסכמתי עם הרעיון הזה אבל שתקתי בדיפלומטיות. אדי קרא את הבעת פני המסתייגת וצחק.
באוטובוס המטרטר דרומה הוא שלף תמונות של אחותו והילדים, והניח לי לגעת בידיו כשבחנו יחד את התמונות. ישבנו בספסל האחרון, האוטובוס היה מלא חיילים מנומנמים, איש לא שם לב אלינו. אחותו הייתה יפה מאוד, דומה לו בצורה מדהימה.
"אם לא הייתי הומו," אמרתי לו "הייתי שמח לחזר אחריה." הוא צחק והשעין את ראשו על כתפי, "תעיר אותי כשנגיע," אמר ונרדם. אדי יכול היה להרדם בכל מצב. ישבתי ער, חש את נשימתו החמימה של אדי על צוארי, והרגשתי מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול.
creamy
לפני 20 שנים • 8 בפבר׳ 2004
creamy • 8 בפבר׳ 2004
יא פולניה, icon_lol.gif
את כותבת נהדר !!
הסיפור כתוב ברגישות וברוך.
אהבתי.
תודה.