כמה כאב יש בעולם שלנו...

כמה כאב יש בעולם שלנו...

מיתוסית​(שולטת) • 5 ביוני 2008

כמה כאב יש בעולם הזה?
למה אנשים רוצים שיכאב להם?
ואני לא מדברת על פיזית.
פיזית אני מבינה, מבינה בגוף שלי.
אני לא מבינה למה אנשים משליכים את עצמם לרגלי אנשים שמתעללים בהם.
למה אנשים רוצים שיכאב להם בלב, בנשמה.
למה אנשים רוצים לבכות, רוצים למות...
וממשיכים.
למה אנשים חושבים שלא מגיעה להם אהבה בריאה וטובה?
למה אנשים חושבים שלא מגיע להם שיהיו מאושרים?
למה אנשים חושבים שאושרם של אחרים חייב לבוא על חשבון אושרם האישי?
למה אנשים נותנים לאחרים לדרוס אותם, לבגוד בהם, להכאיב להם, להתנהג אליהם כעל תת אדם חסר זכויות ורצונות וזה לגיטימי לגמרי בעיניהם, זה אפילו נראה להם טוב ומובן??

בחיי, אני לא מבינה את זה.
תמיד תפסתי בדסמ כמשהו טוב ומהנה ואפילו כזה שיכול לעשות אותך מאושר.
אבל עם הזמן אני רואה שיש פה הרבה אנשים שהם פשוט חולים, שהבדסמ בשבילם הוא רק דרך להוציא את המאווים החולניים שלהם, בין אם בצד הנשלט, המושפל, זה שמתעללים בו ובין אם הצד השולט, המתעלל, הפוגע, האלים.
ובכל זאת, כולנו מוקיעים רק את המתעללים ולא את אלה שמחפשים שיתעללו בהם, שיתעללו באמת ולא בכאילו. באמת ולא במשחק.
אנשים שלא אכפת להם מעצמם, אנשים שהם מזוכיסטים בנפש. שהם לא בורחים מסכנה- הם מחפשים אותה, וככל שתהיה גדולה יותר ומאיימת יותר, הם ימשכו אליה. אנשים שתפיסת עולמם ועצמיותם מעוותת.

אני מקווה שהם מיעוט.
ואני מקווה שמתישהו מישהו שחשוב לו מספיק מהם, יפנה אותם לטיפול.
התירוץ של "ההסכמה" הוא גרוע בהרבה מ"חוסר הסכמה" של אישה מוכה, ולו בגלל איצטלת ה"בדסמ", בדסמ לכאורה.
אני מקווה שהאנשים האלה שמצאו להם כאן מקום טוב ולגיטימי לכאורה לפגוע בעצמם, לא ישארו כאן.

אני קוראת פה אנשים שלפעמים נראה לי שיש להם בעיות נפשיות של ממש, אולי אפילו כאלה שגובלות בהפרעות אישיות וזה כואב לי. כי בחוץ, הם יפגעו בעצמם גם, אבל פה יש הרבה נבלות שרק מחפשים קורבנות כאלה, ולפעמים הם יכולים לפגוע אפילו בלי להבין במה הם מתעסקים, כי הקורבנות האלה הם גם סוג של מלכודת שמעוניינת בהלקאה עצמית באמצעות "שליח".
השולט שהם מחפשים, לדעתי, הוא שולט שהוא רק כלי בדיוק כמו שהסכין שחותכת את הבשר או הוורידים אצלהם היא רק כלי לפגוע בעצמם.

פעם הייתי כמוך, מתקנת עולם

ליידי מדונה • 5 ביוני 2008

כשנכנסתי לבדסמ הייתי כמוך, מתקנת עולם.

הרגעתי את עצמי שאני לא יכולה לשפוט על פי כתיבה. המחשבה שאי אפשר לשפוט על פי כתיבה הוכחה כנכונה. למשל פלג, שבחרה להציג רק חלק מהבדסמ שלה אבל הבדסמ שלה היה יפה ואוהב. אחרי ההרגעה לעצמי יכולתי לקרוא ולהסביר לעצמי שאני לא רואה את כל התמונה.

המצב הסתבך כשפגשתי אנשים לכוס קפה. רוב אלה שפגשתי היו בסדר אבל היה אחד שפגשתי בגלל שבשיחה היו דברים איומים.

אני לא רוצה לפרט אבל היה ניצול כספי, רמיסת הערך העצמי והשפלות בפני המשפחה שלו עד לניתוק היחסים עם המשפחה, שרואה בו מטורף.

דיברתי עם השולטת שלו, שאישרה את הסיפורים וצחקה עליו שהוא מטורף, שרוצה רק השפלות ואסור להראות לו יחס. השולטת היתה בזוגיות עם גבר אחר. היא סיפרה לי הכל כשולטת לשולטת.

רק התחלתי בבדסמ וחשבתי על עצמי שלעולם לא אוכל לראות עוול או אדם שצריך עזרה ואשתוק. קבעתי פגישה עם מחזר פסיכיאטר. שאלתי איך עוזרים נפשית לגבר הזה. הוא כעס שקבעתי פגישה כדי לעזור לאדם אחר ואמר שאי אפשר לטפל באדם שלא רוצה טיפול. הוא הציע לי לעסוק בעניינים שלי ולא לנסות לתקן את העולם.

אחרי לילות חסרי שינה הצלחתי לשכנע את עצמי שאני לא רואה את כל התמונה.
שאולי טוב לגבר הזה והוא רוצה לתת את כל הכסף והרכוש שלו ואולי הוא לא יכול לבנות זוגיות והוא רוצה שהשולטת שלו תהיה בזוגיות עם גבר אחר ותגיד לו שאף אישה ברמה לא תקח יצור עלוב כמוהו.

כמה כאב יש בעולם שלנו.

Uranus • 5 ביוני 2008

ואני קורא את הפוסט הזה וכול מה שעולה לי לראש זה:

LEAVE BRITNEY ALONE

מיתוסית​(שולטת) • 5 ביוני 2008

לפעמים אדם חושב שטוב לו, אבל זה לא באמת טוב לו. הוא פשוט לא מכיר משהו אחר או לא חושב שמגיע לו משהו אחר.
האם אנחנו באמת צריכים לעמוד מהצד ולשתוק?
האם עלינו לפטור את עצמנו בתירוץ "אנחנו לא רואים את כל התמונה"?
אולי במקרה אחד או שניים זה כך, במקרים אחרים זה לא.
אני קוראת פה וקראתי כמה בלוגים שמזעזעים אותי כל פעם מחדש. הזלזול. ההתעללות. נראה כמעט כמו שנאה עצמית או שנאה לאחר.
זה מפחיד אותי, מפחיד שמשתמשים בבדסמ כקרש קפיצה לניצול והתעללות משני הצדדים.

זאלופון​(שולט) • 5 ביוני 2008

אם את לא ממש מכירה את הבנאדם, אין יותר מדי שאת יכולה לעשות. אם תפני באופן פרטי, סביר שהוא יתפוס זאת כהתערבות לא רצויה בחייו, ויוסיף להחזיק באמונות שלו או באלו שמאכיל אותו מי שמנצל אותו, ולא יקשיב לזרה הזו שבאה פתאום ואומרת לו שהוא טועה. אם תגיבי בכללי, מיד יקפצו עלייך שלל אבירים ויגידו "את לא רואה את כל התמונה", "זה הבדסמ שלהם", "צדקנית מתחסדת" וכיוצא באלה, ושום דבר לא יצא מזה.

מה שכן אפשר לעשות הוא לספק מידע (שבד"כ לא יקראו אותו או יתעלמו ממנו), לסייע למי שקרוב אלייך ועשוי להקשיב לך, ולהכיר בכך שחלק מהסיפורים הלכאורה-מזעזעים הללו הם בסך הכל חלק מתחרות "למי יש אקסטרים יותר גדול" שמשתוללת כאן בכלוב ואין מה להתרגש מהם.

and leave britney alone! I mean it! Leave her alone RIGHT NOW!!!

מיתוסית​(שולטת) • 5 ביוני 2008

בדיוק חשבתי על זה: למה פתאום יש טרנד של לכתוב כמה שיותר מזעזע (ולחוות?) וכמה שיותר קיצוני? כאילו שאם אתה עושה בדסמ שפוי, בטוח ובהסכמה, "רגיל כזה", זה בנאלי. זה לא בדסמ אמיתי. זה רק קינקי.

ובכן, אני לא מדברת על קיצוניות במעשים, אלא במה שמשתמע מחלקם. סשן יכול להיות הכי בנאלי מבחינת הציוד ומה שקורה שם, אבל היחס בין השולט לנשלט ומה שקורה מתחת לפני השטח, יהיה התעללות אמיתית.
יש דברים שאתה קורא בין השורות.
ואם זו לא "כל התמונה", האם אין סיבה כלשהי שבעטיה הכותב/ת בחרו להראות רק צד אחד של מה שקרה, את הצד הרע, האכזר, המנצל והמתעלל?!

ואני לא חושבת שאני צריכה לעמוד בצד ולשתוק.
הייתי נוהגת אותו דבר אם הייתי שומעת את השכן שלי מרביץ לשכנה שלי או כמה ילדים מתעללים בחתול ברחוב.
מי שהיה חולף על פני האירוע בחשיבה של "אני לא יודע הכל" או "זה לא ענייני", נותן מבחינתי תעודת עניות לגביו ולגבי המוסריות שלו ושל החברה.

ליידי מדונה • 5 ביוני 2008

אבל כתיבה היא הזכות לפנטז.

בכתיבה אנחנו לא יכולים לדעת הכל.
לפעמים הריגוש הוא בכתיבת חלק מהסיפור כי המציאות היא יותר בנאלית ממה שמספרים לך. במציאות יש יחס תומך ואהבה ובפנטזיה היא או הוא שולטים אכזריים ואקסטרימיים.
הזכות לפנטזיה היא הזכות שלהם. את לא יכולה לבקש ממישהו לא לפנטז אקסטרים. זו אינה הזכות שלך.

אני שאלתי על מקרה שבמציאות את נפגשת עם אדם שלפי הקריטריונים שלך לוקחים ממנו את כל כספו ורכושו ומשכנעים אותו שהוא עלוב נפש שאין אישה ש"שווה משהו" שתרצה אותו.

מה תעשי אם תפגשי במציאות מישהו מהסצינה שאת יודעת שהוא זקוק לעזרה?

אנימה • 5 ביוני 2008

אבל הוא משוכנע שזה בסדר? כל עוד הוא חושב שזה כך, את לא יכולה לעשות כלום.
המחזר שלך צדק- כל עוד הוא לא ירצה בעזרה, שום דבר לא יקרה.
פשוט להשלים עם העובדה שיש אנשים שנידונים לחיות כך.

מייקל ג'קסון​(לא בעסק) • 5 ביוני 2008

בחייאת כחולית דיי עם הצביעות והמשחק של הבחורה הטובה!

שכתבתי פה בפורום לפני שנה שרשור העוסק בסאביות מנוצלות את לא טרחת להגיב .אופס
אני לא מהקליקה שלך .
דבר שני שאני הייתי שרוי בדיכאון זוכרת בתקופה של דומדומינה הייתי מרוסק וזה לא עיניין אותך בכלל.

אין זה משנה אם הרגזתי אותך אז כי לא שופטים אדם שהוא בדיכאון קשה.
כל הצביעות שלך היא מעבר לכל דימיון .

לגבי עצמי אני לא אתערב באף בעיה של מישהו בעבר ניסית לעזור לכמה סאביות וזה רק גרם
להן לכעוס עלי שאני מסכך אותן עם אדוניהן.

שאני הייתי בדיכאון הרוב באתר לא רק התעלמו אלא רמסו ליגלגו צחקו אז איך אומרים בעיות של אחרים לא מענינות אותי כלל.
אז לי יהיה אכפת מאחרים?
אני אדאג רק למקורבים אלי ולעצמי.
אנשים רוצים להתאבד מצידי שיעשו זאת .מי שלא רוצה לעזור לעצמו אי אפשר לעזור לו.

ליידי מדונה • 5 ביוני 2008

קשה.
הוא הגיע אלי כמו טובע שבשארית כוחותיו ניסה למצוא שולטת משל עצמו. השולטת הקודמת רצתה להעביר אותו לשולטת אחרת כי הוא נמאס עליה. הוא התחנן שאקח אותו ואהיה השולטת שלו. הוא אמר שיסכים לכל תנאי. הוא היה מוכן לשבת בפינה ורק להביט עלי מידי פעם.

הבעיה בסיפורים האלה היא הביצה והתרנגולת.
כדי לשלוט עליו הוא היה צריך השפלות ולהרגיש כמו אפס. ככל שהיא השפילה אותו יותר, הוא ראה בה שולטת ראויה יותר. השיא היו השפלות בפני המשפחה שלו, שאחריהן הם החליטו שהוא מטורף וניתקו איתו קשר. לא ידעתי אם אפשר להוציא אותו מהמצב הזה בלי עזרה מקצועית ואם הוא יהיה יותר מאושר אם יצליחו לשנות אותו.

הסכמתי שאני לא מסוגלת לעזור לו. איחלתי לו שימצא שולטת שתדע לעשות את עצמה אכזרית אבל תרחם עליו. הוא ענה ששולטת ברמה גבוהה תדע שהוא תת אדם, שלא ראוי לרחמים, ואם אכיר אותו אפסיק לרחם עליו. הוא אמר שאני מרחמת עליו כי אני לא מכירה אותו.

הרגשתי שראיתי אדם טובע ולא יכולתי לעזור. .