הפולניה(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
7 בפבר׳ 2004
דום סוציו - חלק ג'
"עכשיו אתה מאמין שהם שלך ?" שאלה מירב ברוך.
לא יכולתי לדבר. נחנקתי מדמעות שהציפו את עיני החלו נושרות על הדף המבריק. היא שלחה יד עדינה למחות אותן מפני. "שי ?" שמעתי את קולה, מלטף אותי בעדנה, "שאלתי אם התמונה הזו עונה על השאלה שלך ?" לא יכולתי לדבר, רק הנדתי בראשי לאות הן, כובש את הדחף לכרוע שוב על ברכי לפניה ולבקש את סליחתה. שוב חזר אלי הזיכרון המציק של עצמי הצעיר והטיפש, מקבל את הבשורה על הריונה, ובמקום לפרוץ בריקוד שמחה או לפחות לחייך באושר, עשיתי פרצוף חמוץ ושאלתי אם ההריון הזה הוא ממני. מתנהג כאילו נסיכתי היא סתם אישה ולא נסיכת הלוטוס שלי, היחידה והמיוחדת בכל רחבי הגלקסיה, וכאילו לא קבענו עוד בפגישה הראשונה שאנחנו הולכים על יחסים מונוגמים, מפני שכל דבר אחר היה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. עדיף שלא תשאלו למה העזתי להעלות על דל שפתי את השאלה המעליבה, המטופשת וסרת הטעם הזו, אבל אני הרי מכיר אתכם, אתם כן שואלים, אז הנה התשובה – אחרי שלוש שנים של אושר וסיפוק, שנים בהן היא מלכה על עולמי, ואני שירתתי אותה בנאמנות, נכשלתי, נפלתי, פשעתי וחטאתי לה, ובקיצור, כאחרון הגברים הונילים הלכתי ובגדתי במלכת לבבי עם איזה אחת שכבר שכחתי מי היא. רצה המקרה ודווקא ביום בו רציתי להתוודות לפניה כדי למרק את מצפוני ולהתחנן שתעניש אותי כראוי לי, היא באה וספרה לי על הריונה, ואני כמו איזה ... לא יודע איזה תואר מגיע להתנהגות הבזויה שלי, אין די מילים בשפה לתאר את שפלותי. התנהגתי כאדם נקלה וחסר ערך, ניסיתי להשפיל אותה לדרגתי, וכמובן שלא הצלחתי. ברגע שהמילים האיומות הללו יצאו מפי היא מחקה אותי מעולמה. לא ענתה, לא נדהמה, לא התווכחה, סתם הזיזה אותי מעל דרכה בתנועת יד מלאת חן ונעלמה מחיי לנצח, משאירה חור שחור וקר בחזי במקום הלב החם והפועם שהיה בו קודם. הבטתי בה במבט אומלל וביקשתי את רשותה לנסות להסביר ולהתנצל. היא חייכה את חיוכה הטוב והחכם. "אני יודעת שהיית עם אחרת, ובגלל רגשות האשמה שלך הגבת ככה." אמרה בנחת. "נכון ?" הנדתי ראש לאות הן. חש אומלל וכאוב, איך יכולתי לשכוח כמה האהבה כואבת ? "רק תגידי לי מה לעשות נסיכה, אני אעשה הכל. אני ... אני אשתה את מי הירקון אם רק תגידי." "שי יקירי," היא צחקקה חרש, "האם אתה מציע לי את מותך ביסורים מהמים הרעילים האלו בתור פיצוי על בוגדנותך ?" "כן נסיכה. אם זה מה שלבך חפץ כך יהיה." "לא שי. זה לא הולך להיות קל כל כך. חיפשתי אותך כדי להביא לילדים שלנו אבא חי ולא קבר." "הילדים שלנו." המילים האלו היו באזני כמנגינה מתוקה. "אחרי כל מה שעשיתי את רוצה אותי חזרה מירב ?" הבטתי בה בפליאה "את יודעת מה הייתי כל השנים הללו ?" "כן. הבלש האופנוען סיפר לי הכל. אני מודה שהכיוון שפנית אליו אחרי שעזבת אותי מאוד הפתיע אותי." "לא עזבתי, זו את ש... אני גורשתי. בצדק, אני מודה, אבל לא הייתי עוזב מרצוני." החלפנו מבטים ולרגע, רק לרגע קט, היינו סתם עוד גבר ואישה המביטים זה בזה מעל תהום פעורה ועמוקה של אי הבנה בין המינים. התהום הייתה צרה, אבל מאוד מאוד חשוכה עמוקה ומפחידה. מיד התחלנו, כל אחד מהצד שלו, לבנות מעליה גשר. "למה נתת לאופנוען סטירה ?" "הוא רצה שאת התשלום האחרון שלו אשלם לא בכסף אלא ב... איך להגיד ? בחסדי, שהיו לדעתו שווים יותר מכסף." "את מתכוונת .... " כמעט נחנקתי מכעס. "הוא רצה ... הבן אלף הזה ! המאנייק הוונילי המזדיין הזה ! אני ארצח אותו ואשרוף את האופנוע העלוב שלו !" "שי, די עם זה." הניחה מירב יד מרסנת על ידי. "אתה לא מבין מה אני אומרת ? אני צריכה אותך חי ומחוץ לכלא. יש לנו שני ילדים שרוצים אבא אמיתי. כשהם היו בני שלוש הם התחילו לשאול איפה אבא, ואני סיפרתי להם שאתה בחו"ל והבטחתי שתבוא לארץ כשהם יהיו בני עשר. חשבתי שעד אז ... " היא הסבה את פניה ממני ושתקה, מהדקת את כפות ידיה לאגרופים קטנים ומקסימים, כדרכה תמיד בשעת מבוכה. איך יכולתי להיות רחוק ממנה זמן כה רב ? איפה היה הראש שלי ? למה בזבזתי את זמני בהתחזות לדום סוציו בשעה שהיא .... "עד אז מה ?" "חשבתי שעד אז יהיה לי ... קיוויתי למצוא גבר אחר ש ... " זה כאב. אוי, כמה שזה כאב, ולא הייתה לי זכות להגיד כלום. רק לשתוק ולקוות שהיא תראה את הכאב בעיניים שלי. והיא ראתה, היא תמיד הרגישה את הכאב שלי וידעה מתי הגיע הזמן להפיג אותו ולחבוש את הפצע. "שי." אמרה, מלטפת את פרק ידי בקצות אצבעותיה. הזין שלי החל שוב לטפטף. עוד מעט ייווצר כתם בקדמת מכנסי והיא ... לא חשוב הזין שלך, שום דבר לא חשוב כעת סוציו. תתרכז בה, רק היא חשובה. "שי, עד שהם היו בני שלוש בכלל לא יכולתי לחשוב על קשר עם אחר, הייתי כל כך עסוקה איתם, כל כך פגועה, החלטתי לוותר בכלל על גברים ואז ... הם התחילו ללכת לגן והם רצו אבא אז ניסיתי ... היא נאנחה ואצבעותיה התהדקו על זרועי. מזוית עיני ראיתי איך הרטיבות שפשתה בתחתוני מתחילה ליצור כתם כהה בקדמת הג'ינס. "ניסיתי ואפילו ... ופה ושם ..." היא נשכה את שפתה התחתונה המלאה, נוגסת בה בעדינות בשיניים לבנות, גורמת לאלף ואחד זכרונות ענוגים לפרוח ממוחי ולרפרף בכנפיהם על ליבי. "זה לא חשוב נסיכה. אין לי זכות לדעת מה ... מי ... " המילים כמו סרבו לצאת מפי, אבל היא, כמו תמיד, הבינה הכל. "אין מה לדעת שי. אף אחד אחר לא יכול לתפוס את המקום שלך, אני ... אני לבד מאז שהלכת ואתה ?" מה כבר יכולתי להגיד ? "את זוכרת את השיר הזה ? 'אם לא את אז אף אחת, יותר טוב כלום מסתם אחת' ? זה המצב אצלי מאז שאנחנו לא יחד. היא לכסנה אלי מבט משתאה. "אבל אתה דום סוציומאט המפורסם !" "כן. מפורסם בזה שהוא לא מתעסק עם נשים, וגם עם גברים ... בואי נגיד את זה ככה, כשאתה בעסקי שליטה אתה מזיין הרבה את המוח, מתעסק המון עם חבלים וכל מיני מכשירים, ותכלס' בשטח ... נו, טוב ... " מבטינו הצטלבו ושנינו צחקנו יחד. זה היה אחד הדברים שהכי התגעגעתי אליהם, היכולת לצחוק מאותם דברים, להבין באותו הרגע ממש את המגוחך שבמצב ולהתענג יחד על הבדיחה. אחר כך הלכנו לדירה שלי והיא סיפרה לי על הילדים שלנו, כמה הם מקסימים, וניבאה בחיוך שברגע שאפגוש את הקטנה היא תהפוך לשליטה האמיתית של ליבי (מה שבאמת קרה), ועל הילד, הבן שלי, כמה נהדר הוא. ראיתי איך היא עולה על גדותיה מרוב גאווה ואהבה אליו. למענו היא מוכנה להוריד את הירח מהשמים הצהירה, ועיניה נצצו בהתרגשות שעוררה בי קצת קנאה. החלטנו לקחת עוד היום את חפצי ולנסוע צפונה למקום מגוריה. היה ברור בלי הרבה דיבורים שאנחנו חוזרים לחיות יחד, ואני שמחתי להתנדב לנטוש הכל ולעבור לגור אצלה. כשהגענו לדירה שלי קיבל את פנינו מחזה שהעלה סומק של מבוכה על פני. דום דר ונתי ישבו חבוקים על הספה, ואילו על הרצפה, ערום לגמרי חוץ מהקולר שהענקתי לו, כרע ברך יויו - אחד מעבדי החביבים ביותר, ודמעות בעיניו. איך שכחתי שקבעתי איתו פגישה לשעה אחת עשרה ? פגישה שכמובן נשכחה ממני לגמרי. כבר שנים עברו מאז התנצלתי בפני עבד, אני מתגאה באמינות ובמקצועיות שלי ולשכוח פגישה זו פדיחה איומה לדום. התביישתי נורא בעצמי והעובדה שמירב הייתה שם ויויו המתוק היפה והרגיש עמד לפניה ערום עם זקפה נהדרת, רק הרעה את המצב. "גבירת הלוטוס." השתחווה יויו אפיים ארצה לפני מירב, מתעלם ממני, "איזו הפתעה נהדרת ! איזה כבוד ! אני נפעם מיופייך המלכותי גבירתי !" מירב התיישבה בנחת על הכורסא בעוד יויו ונתי מתחרים ביניהם על הכבוד לחלוץ את נעליה, להביא לה מיץ ולשרת אותה בכל הכבוד הראוי. "מאיפה אתה מכיר את גבירת הלוטוס ?" חקר אותי דום דר בחשדנות, ונדהם כשנאלצתי להודות שהיא היתה בת זוגי לפני שהפכתי לדום סוציומאט. אפילו אני, שעולם הפאדום היה רחוק ממני מאוד, שמעתי את שמעה של גבירת הלוטוס הענוגה מהצפון, שמגע קל של ידה הפך נשים לשפחות חרופות. מי היה מאמין שהמלכה המפורסמת היא מירב שלי ? הבטתי בה אילם מתמהון והיא חייכה אלי קלות, משועשעת מפליאתי. "מעולם לא שאלת את עצמך דום סוציומאט מה עשיתי במשך כל אותן שנים בהן נעדרת מחיי ?" "אבל חשבתי ש... את אמרת שלא היה אף אחד ש..." "אמרתי שלא היה אף גבר שי, לא הזכרתי נשים יקירי ואתה לא שאלת." היא חייכה שוב בחן, "ועכשיו, אולי כדאי שנפתור את הבעיה שלך. אני מבינה שהפרת את הבטחתך לעבד שלך ולא הגעת בזמן למפגש." "אה ... אה ... כן." גמגמתי בצורה מאוד לא משכנעת. "סליחה יויו, קרו כל מיני דברים לא צפויים הבוקר, היו לי כל מיני סיבוכים לא מתוכננים." "הכל באשמתי יויו." מיהרה מירב לקחת ברוב חן את האשמה על כתפיה המלכותיות. "האם אוכל לפצות אותך ?" "כן מלכתי." השתחווה יויו אפיים והחיוך על פניו, כשהעביר את עיניו ממני אל מירב, אמר הכל. המשך יבוא |
|
|
QriS(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
8 בפבר׳ 2004
"ושוב איתכם ושוב איתכם
ושלום עליכם ועלינו על כולנו ושוב איתכם ושוב איתכם אנחנו שלכם וכל השירים שלנו" 
מקסים ומשמח! בוקר טוב פולניה ! |
|
|
|
הפולניה(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
9 בפבר׳ 2004
סוף טוב אצלי תמיד יש סוף טוב. לא יכולה בלי זה.
|
|
|