ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

השמן ואני - סיפור בהמשכים

הפולניה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 10 ביולי 2008

השמן ואני - סיפור בהמשכים

הפולניה​(אחרת) • 10 ביולי 2008
זה לא ממש סיפור שליטה, אבל זה מה יש ואה... זה ארוך.

השמן ואני

1. עושים את זה
פגשתי את השמן כמה ימים לפני שמלאו לי שש עשרה. זה היה ביום הראשון ללימודים ואני הייתי נרגש ומתוח כמו שמרגישים כולם ביום הראשון בבית הספר התיכון. ביסודי ובחטיבת הביניים הייתי מלך הכיתה. התלמיד הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה, הספורטאי הכי טוב, חביב המורים ונערץ על כול התלמידים, אבל עכשיו אני מגיע למקום חדש גדול יותר, מקום שבו יהיו הרבה מלכי כיתה שיגיעו מכל רחבי העיר ואני מודה שהייתי לחוץ קצת מהמעמד.

לא באתי לבד כמובן, היו איתי כל החברים שלי מבית הספר, הגענו יחד ונעמדנו בחבורה צפופה באמצע מגרש הספורט, בוחנים את הסביבה הזרה ואת היריבים שהגיעו מבתי ספר אחרים.
אחרי כמה דקות התחלתי להירגע, ברור היה שאנחנו הקבוצה הכי גדולה ומגובשת, שהבנות שלנו הכי יפות ולבושות הכי טוב, ומה שחשוב יותר, אף אחד שם לא היה גבוה ויפה כמוני.
בלטתי משכמי ומעלה ממש כשאול המלך בשעתו, ולא סתם אני מזכיר אותו, גם שמי שאול, שאול אוליאל, אם כי כולם מכנים אותי אולי, חוץ מבני משפחתי שקוראים לי שאולי.
כולם עמדו שם בקבוצות, עוטפים את עצמם בחברים הישנים, גונבים עוד כמה דקות ביטחון איתם לפני שיפרידו אותנו לכיתות מעורבבות, מה שקראו אז, בתקופה ההיא, תחילת שנות השבעים, אינטגרציה.
אף אחד לא הסתובב לבד במקום הזר והמפחיד הזה חוץ מאחד – השמן!
הוא בלט עוד יותר ממני כי היה גבוה יותר ממני (רק בסוף התיכון השגתי אותו), בחור רחב, שמן ובהיר, עם פדחת מכוסה שלף קוצני בלונדיני, כמעט לבן, עורף עבה של פר, פנים עגולים ואדומים, כתפיים רחבות וכרס מוצקה.
שמן קלאסי.
"תראה את השמן הזה." לחש לי יורם, החבר הכי טוב שלי שהגיע אלינו בכיתה ב' כיורי והפך חיש קל ליורם. "הוא בטח רוסי."
"לא היה מזיק לו להוריד כמה קילו." פסקה דפנה, החברה שלי, "ומה זה הבגדים הזוועתיים האלו?" הוסיפה בעוקצנות, נשמעת בדיוק כמו אימא שלה הכלבה שלא היה לה נאה שהבת שלה תצא עם מרוקאי גם אם הוא התלמיד הכי טוב בכיתה, וסך הכול ילד טוב וחיובי שלא מוכן לחלל את תומתה של הבת הקדושה שלה למרות שהיא מתחננת לפניו לעשות את זה.
השמן נראה אדיש למבטים שנשלחו לעברו מכל עבר, הסתובב לו בנחת כה וכה, תרמיל חאקי גדול ומרופט תלוי על כתפו הרחבה, בגדיו המשונים - מעין אימונית כחולה מרופטת - תלויים עליו בחוסר חן, נועץ בכולם מבטים מעיניים צרות, שקועות בפרצופו הרחב, תימהוני כזה.

הפעמון צלצל בקול צורם (בתקופה ההיא פעמונים צלצלו בלי בושה ולא ניסו להתחזות למוזיקה כמו שמקובל היום) והרמקול שעמד על הפודיום חרק וצפצף כשהמנהל התחיל לברך אותנו לכבוד היום הראשון ללימודים, מורות נמרצות האיצו בנו לשבת על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון הקטן שהקיף את מגרש הספורט ואז, ממש במקרה, הוא עבר לידינו. המבטים שלנו נפגשו לרגע, ובאותו רגע קצר הבחנתי שלעיניו יש צבע כחול עמוק של ג'ינס חדש, שבניגוד לשערו הבהיר מאוד ריסיו כהים מעט יותר ושהוא יודע את הסוד שלי.
לפני שהספקתי לשאול את עצמי איך הוא יודע דבר כזה רק אחרי מבט חטוף אחד בפני המנהל הצליח להשתלט על המיקרופון הסורר, אמר בוקר טוב וביקש שכולם ישבו תיכף ומיד.
התיישבנו והשמן נעלם לאי שם וחזר רק אחרי שכולנו כבר ידענו לאיזה כיתה אנחנו שייכים ולהבין שפיזרו את החבורה הישנה שלנו על פני כל הכיתות ושאנחנו לבד עכשיו.
בקושי הספקתי להתאושש מההלם של הפרידה מדפנה ומיורם שלמדו לצידי כל כך הרבה שנים כשהשמן הופיע, סגנית המנהל, נרגשת ועצבנית, פוסעת במהירות לצידו - שני צעדים שלה לעומת כל אחד שלו - ועמד מכונס בעצמו בעוד היא מתלחשת עם המורה לתנ"ך שהנהן בקוצר רוח ושאל מי מוכן לעזור לארתור, העולה החדש שלנו - והוסיף חיוך חביב לכאורה - בצעדיו הראשונים בלימודים.
כולם נעשו פתאום נורא עסוקים והסתכלו כה וכה, מתאמצים לא לפגוש את מבטו של זילי, המורה לתנ"ך. אני מודה שגם אני עשיתי אותו דבר, אבל זה לא עזר לי, הייתי גבוה מידי וישבתי קרוב מידי אליו, וחוץ מזה לא ישב לידי אף אחד כי אחרי שלקחו לי את יורם שלמד בכיתה מרוחקת עם דפנה ופיזרו את רוב החברים האחרים שלי בכל רחבי בית הספר הזעפתי פנים אל כל מי שניסה להתיישב לידי.
"אתה, הבחור הנחמד שיודע לצטט כל כך יפה מישעיהו." התביית עלי זילי, "הואל בטובך לקחת את התלמיד החדש תחת חסותך." ושוב החלפנו מבט, אני והשמן בעל עיני הג'ינס שעמדו בקלות כזו על הסוד הכמוס שלי, ומיד אחר כך זעזע כובד משקלו את השולחן שלנו שהיה מחובר לכיסאות, כמו שהיה מקובל בתקופה ההיא. "אני סומכת עליך שאול שתדע לעזור לארתור ותצליח לשלב אותו גם מבחינה חברתית, לא רק בלימודים." אמרה ציפי, סגנית המנהלת, וחייכה אלי בתקווה.
חייכתי חזרה ואמרתי שבטח, אין בעיות, והיא ברחה החוצה, משאירה אותי עם השמן שרבץ לצידי כמו גוש אבן כבד, ידיו הגדולות והעבות מונחות על טבלת השולחן ופניו אטומות כמו פני ספינקס.
הוא ישב ככה כל השיעור, מביט בזילי שהקריא לנו את נאומי התוכחה של ירמיהו הנביא, נראה כאילו הוא ישן בעיניים פקוחות, מתעלם ממני שהתעלם באותה מידה ממנו.
ברגע שהפעמון צלצל דהרתי החוצה לחפש את דפנה ויורם, לא שם לב שהשמן נגרר אחרי כמו צל.
"למה הוא הולך אחריך?" דרשה דפנה לדעת, לוטשת בו מבט עוין. "אני אמור ל... זאת אומרת ... " ניסיתי להסביר.
"איך קוראים לך?" שאל אותו יורם שמאז ומתמיד היה נער טוב לב וחברותי.
"ארתור." אמר השמן ופצח מיד בסדרת שאלות ברוסית מהירה שיורם, נבוך קצת, ענה עליה ברוסית איטית עם מבטא ישראלי. "היו צריכים להדביק אותו אליך, לא אלי." התמרמרתי, "הוא לא מדבר עברית ואני לא יודע רוסית, אין לי מושג מה לעשות איתו." "אני כן מדבר קצת עברית." פנה אלי ארתור, "אבל את המורה אני לא מבין בכלל."
"לא חשוב, הוא לא אומר שום דבר חשוב." צחקקה דפנה, "וגם ליורם הדביקו עולה חדשה." הוסיפה, "הנה, הבחורה הג'ינג'ית הזו עם הצמה והמגפיים."
הג'ינג'ית עם המגפיים שנולדה כאנה והחליפה את שמה אחרי שבוע לענת נפטרה מהמגפיים ומהצמה האדמונית שלה לטובת נעלי התעמלות ותספורת מודרנית יותר, שברה חיש קל את ליבו של יורם שהתאהב בה עד למעלה מראשו, ואחר כך פנתה לשבור לבבות נחשבים יותר של תלמידי י"ב שהמשיכו לערוג אליה גם אחרי שהפכו לחיליים.
לאכזבתו של יורם ענת נעשתה ישראלית במהירות האור וגם שאר העולים החדשים שהציפו אותנו בשנים הללו הצליחו להשתלב, מי יותר ומי פחות, כולם חוץ מהשמן שלי שנשאר לשבת לצידי, שקט, כבד ולא משתלב, שתקן גדול, לבוש רע ומעצבן להפליא.
בשיעורי הספרות, התנ"ך, ההסטוריה, האזרחות וההתעמלות הוא היה חסר תקנה - לא הכין שיעורים, לא פתח ספר, רק הקשיב באדישות מנומסת, אבל מעולם לא פצה את פיו לדבר. לפחות הוא הגיע תמיד בזמן לשיעור ולא אחר מעולם, וגם לא פטפט ולא הפריע, חוץ מאשר בשיעורי ההתעמלות. אחרי שני שיעורים שבהם ניסה בועז, המורה הנערץ שלנו להזיז אותו, או לפחות לשכנע אותו ללבוש בגדי התעמלות הוא פשוט הפסיק להגיע, ובצורה מאוד לא אופיינית להנהלת בית הספר המעורב והאכפתי שלנו אף אחד לא ניסה לשכנע אותו להפגין נוכחות בשיעורי ההתעמלות. החליטו כפי הנראה שיש דברים שעדיף להניח להם ודי.
למרבה הפלא דווקא בשיעורי המתמטיקה וההנדסה הוא הצטיין. הלך ברצון ללוח לפתור תרגילים, וגרם הנאה ונחת למקס, המורה הנאצי שלנו לכל המקצועות הריאליים (שהיו שנואים עלי ביותר ומיותרים לדעתי, אם כי שמרתי גם את זה בסוד).
בעוד שאני נאבקתי לשמור על ציונים סבירים הוא הוציא בקלות מאיות למרות שגם אצל מקס הוא לא הכין שיעורים ולא ניהל מחברות מסודרות. למזלו למקס זה לא הזיז, אבל את המורים האחרים זה עצבן ואחרי סוכות איבדה תמרה, המורה לספרות, את סבלנותה ודרשה שאני אזמין אלי את ארתור הביתה ואפקח עליו בזמן שהוא מכין שיעורי בית.
"אין לי זמן." מחיתי, "אני עסוק בנוער העובד ואני מתאמן בכדור סל, כמה עוד דברים אני יכול לעשות? אני צריך גם לישון וללמוד לפעמים."
תמרה נזפה בי על אנוכיותי ופסקה שארתור יבוא אלי אחרי הלימודים לפחות פעמיים בשבוע ויכין איתי שיעורי בית.

עוד באותו יום הוא צץ אצלי, אמר שלום עבה ובוטח לאימא המופתעת והתנחל בחדר שלי.
"יפה אצלך." אמר בעברית טובה עד להפתיע, "יש פרטיות וגם נקי. מה אתה עושה?"
"שיעורים במתמטיקה." הוא הציץ והעווה את פניו במורת רוח. "אין לך ראש לזה." הודיע לי.
"אני יודע." אמרתי, עצבני, שואל את עצמי מתי הוא ילך כבר.
"אני אפתור לך את התרגילים." גרר ארתור כסא והתיישב לצידי, "ואתה תעשה לי את השיעורים באיך קוראים לו? זה שלומדים עכשיו אצל הזאתי."
"עגנון?"
"כן, ההוא." משך אליו ארתור את המחברת שלי והחל לפתור את התרגילים במהירות.
"לא רוצה, תעזוב אותי, תעשה את השיעורים שלך לבד. אני אמור לעזור לך לא לעשות אותם בעצמי."
"אני אשלם לך." אמר ארתור והביט בעיני, מצליח איכשהו לגרום לי לחוש ערום מתחת לבגדי.
"לא צריך את הכסף שלך." נהמתי, "יותר טוב שתלך לקנות בו בגדים נורמאליים."
"הבגדים שלי בסדר גמור." סירב ארתור להתרגש מהעלבון שהטחתי בו, "וחוץ מזה אין לי כסף."
"אז איך תשלם לי?" קמתי, עצבני כאילו נפלתי לקן נמלים.
הוא חייך, "ככה." אמר ומשך בתנועה זריזה אחת את מכנסי ההתעמלות שלי מעלי, מוריד יחד אתם גם את תחתוני.
לא צעקתי, לא יכולתי לצעוק כי השתנקתי מרוב תדהמה, והוא, מתעלם מהזעזוע שלי, אחז ביד בוטחת באשכי, רכן קדימה, הכניס את הזין שלי לפיו והעניק לי את המציצה הטובה ביותר בחיי, ואני יודע שהיא הייתה הכי טובה כי למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנה, (ורק אלוהים יודע כמה מציצות קיבלתי באותם שלושים שנה מגברים ומנשים וגם מכמה שבאמצע) עדיין לא קיבלתי מאף אחד מציצה טובה יותר, ואני לא סתם מדבר, בדקתי ביסודיות ובקפידה את הנושא והגעתי למסקנה שאף אחד לא יודע למצוץ טוב כמו ארתור.
מילה שלי, אין עליו בקטע הזה.
מאז המציצה הראשונה ההיא שאחריה ישבתי והכנתי לו את השיעורים רק כדי לקבל עוד אחת השתנו הרבה דברים בחיי כולנו. המדינה השתנתה, העולם השתנה, אני השתניתי, וכמובן שאף אחד מהחברים שאתם התחלתי את בית הספר לא נשאר אותו דבר, אפילו ארתור השתנה מעט, וכיום הוא נראה לי בסדר גמור, גבר גדול ורחב מהממוצע, אבל בסדר גמור, מרשים סמכותי אפילו נאה למדי כשהוא טורח להתלבש כמו בן אדם, רק דבר אחד לא השתנה, עדיין הוא היחיד שמצליח לגרום לי לגמור לו בפה בלי בעיות.

אחרי שגמרתי לו בפה (מי חשב אז בכלל על קונדומים? למי היה אומץ לקנות אותם בכלל?) הוא משך עלי חזרה את המכנסים והתחתונים ופנה שוב לשולחן שלי, גמר את השיעורים שלי במתמטיקה במהירות ואחר כך, בלי לבקש רשות, עשה לי שיעורים בהנדסה, משרטט את המשולשים המעצבנים האלו ביד בוטחת בעוד אני מכין לו בחופזה את השיעורים בתנ"ך ובספרות.
בינתיים אימא נכנסה לחדר עם מגש עמוס מיץ ועוגיות, אמרה שהיא חייבת ללכת לעבודה, חייכה חיוך פזור נפש אל שנינו והסתלקה.
"איפה אבא שלך?" חקר ארתור אחרי שאימא הלכה.
"אין לי אבא, הוא מת במלחמה." אמרתי קצרות - אני שונא לדבר עליו ומתעב את הבעות הרחמים שעולות על פני אנשים כשמתברר שאני יתום מלחמה.
"גם לי אין אבא." גילה לי ארתור, "הסתלק אחרי שסבא מת. נשארו לי רק סבתא ואימא."
הנהנתי בשתיקה כי לא ידעתי מה אני אמור להגיד ונתתי לו את המחברות שלו. "הנה השיעורים שלך." קמתי והתחלתי למשוך מעלי את המכנסים, מוכן לעוד סיבוב.
"לא ככה." אמר השמן והדף אותי לעבר המיטה שלי, "עכשיו נעשה משהו חדש." התיישב לצידי, מסיר מעלי את בגדי, כולל החולצה, מעביר את ידיו ואחר כך את לשונו על חזי ובטני, מתעכב על פטמותיי.
התחלתי להתנשם ולרעוד, תוהה למה אני לא מרגיש ככה כשדפנה מלטפת אותי. "אני רוצה ש..." אחזתי את ראשו הגדול והעגלגל בכפותי, נהנה מתחושת שערו הקצוץ על עורי, הודף אותו לעבר הזין הזקוף שלי.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה למרות שהייתי מעדיף למות מאשר לבטא את זה במילים (טוב, ככה זה אז, בשנות השבעים, העולם היה תמים יותר לפני שהמציאו את האינטרנט ואת האיידס).
הוא גיחך. "רק רגע, יש לך קרם?"
"מה?" התפלאתי, (שנות השבעים, זוכרים?) "למה?"
ארתור מצא שפופרת קרם גוף שהשאירה אצלי דפנה - היא תמיד השאירה אצלי חפצים משלה - ולתימהוני פשט את מכנסיו, חושף רגלים שריריות ואיתנות וזין עבה ולא נימול שנח לו בתמימות על מצע של תלתלים בהירים.
לפני שהספקתי להתאושש מהמחזה (זה היה הזין הלא חתוך הראשון שלי) סחט כמות נכבדת של קרם מהשפופרת לכפו והתחיל לשפשף את הזין שלו שהזדקר, שמח ואדמוני, בתוך ידו. השמן רכן אלי והתחיל למצוץ לי את הזין, יד אחת שלו מענגת אותו וידו השנייה מתעסקת באשכי.
עצמתי את עיני בהנאה והופתעתי לחוש את ברכו מפשקת את רגלי ואת ידו מגששת לעבר ישבני.
"רק רגע." ניסיתי למחות, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אצבע עבה ובוטחת, משומנת יפה בקרם הגוף הריחני של דפנה גיששה בפי הטבעת הבתולי שלי. השילוב של אצבעו של השמן בתחת שלי והפה שלו על הזין שלי היו פשוט יותר מידי בשבילי. גמרתי שוב בצעקת עונג וניסיתי להדוף אותו מעלי, אבל לך תדחוף מעליך משקל כזה.
הוא קילל ברוסית קללה שאז הייתה חידוש (מאז שמעתי אותה כבר לא פעם ולפעמים אני משתמש בה בעצמי) ונשכב לצידי, גדול, מוצק, חם ושעיר, דוב רוסי שהבהיר לי בלי יותר מידי מילים שהוא עדיין לא בא על סיפוקו והוא מתכוון לעשות את זה בתחת שלי. "לא רוצה." מחיתי, "לך מפה."
"עוד לא." אמר בשלווה והניח יד עבה וחזקה על חזי, "די, שקט." פקד עלי, "תפסיק לזוז, חכה, יהיה לך טוב."
"לא רוצה." מחיתי, לשווא. הוא נשכב עלי, מועך אותי, והציץ מבודח בפני, "אתה יפה." אמר ונישק את קצה אפי, "טיפש, אבל יפה."
"אני לא טיפש." נאבקתי בו בכל כוחי, מתפתל מתחת לגופו, "זוז ממני כבר יא שמן."
זה הצחיק אותו. "בסדר." אמר וירד מעלי תוך שהוא הופך אותי על צידי ונצמד אלי בתנוחת כפיות. הרגשתי את הזין שלו מתחכך בתחת שלי ואז הוא הניח יד על פי, התנשם באוזני וחדר לתוכי בתנועה אחת חלקה ובוטחת.
זה כאב מין כאב צורב ונעים כזה שגרם לזין שלי להזדקף שוב – נו, טוב, הייתי אז רק בן חמש עשרה, מאז עברו באמת הרבה שנים – "תנשום עמוק." הורה לי, "תירגע." והוסיף עוד כמה מילים ברוסית שלא הבנתי, אבל נשמעו רכות ומרגיעות.
הוא התאפק כמה דקות ולא זז, משפשף בעדינות את הזין שלי, מכרסם קלות את כתפי וצווארי, נותן לי זמן להתרגל לנוכחות שלו בתוכי ואז הפך אותי על בטני, נשכב עלי והתחיל לנוע בתוכי, בתחילה בזהירות ואחר כך חזק ומהר יותר ויותר, מכאיב לי במין כאב מוזר, גורם לי לחוש כאילו הוא הופך אותי כמו בגד, חושף את כל הפנים שלי לעולם החיצוני.
הוא סיים מהר, בלי להמתין לי, מועך אותי אליו בכוח, ואז הניח לי וקם, משאיר אותי שוכב ערום, פתוח, פרוץ ומזועזע.
לבש במהירות את בגדיו, לקח את מחברותיו, דחף אותן לתיק החאקי המגושם שלו, רכן ונישק אותי בכוח מחדיר את לשונו לפי והלך.

2. הצהרת אהבה
בספר המחזור של השכבה שלנו אני מופיע בהמון תמונות ובכמה מהן רואים את השמן משתרך בעקבותיי כמין צל מגושם, לבוש בבגדים הרפויים וחסרי החן שלו, שערו מכוסח באכזריות ופניו אטומות מרגש. אני לעומת זאת נראה נפלא בכל מצב – גבוה, זקוף, מחייך, יפה בלורית ותואר - והכיתובים מתחת לתמונות מלאים בשבחיי. אני קפטן נבחרת הכדור סל, תלמיד מצטיין, ראש מועצת התלמידים והחבר של עינב - היפה של השכבה שלנו.
השמן זוכה להתייחסות מעטה בספר המחזור, יש תמונה אחת בלבד שהוא מצולם בה לבד ומצוין שם בקצרה שארתור הוא מייסד חוג השחמט של בית הספר, דוגמא מוצלחת לקליטת עלייה ומי שידוע כצל של אולי, מלך הכיתה שלנו.
גם דפנה ויורם - המכונים הזוג המושלם - מופיעים שם כמובן, נראים יפים, צעירים עד כאב לב ומאוהבים מאוד. עורכי הספר נהגו בהתחשבות לא אופיינית ולא ציינו שדפנה הייתה פעם החברה שלי ושיורם העדיף אותה על פני, מצד שני אולי מי שכתב את הכתוביות המתחכמות הללו פשוט שכח את השערורייה העתיקה ההיא שהתרחשה בחופש פסח של כיתה י'.
עד אז אני והשמן פיתחנו לנו שגרה שהוא היה מגוון לפעמים בלי להודיע לי מראש כמובן.
"כדי שלא יהיה לנו משעמם." אמר, נהנה בצורה מרגיזה מהזעזוע וההפתעה שלי כשהיה עושה שוב משהו לא צפוי שהדהים ולפעמים הפחיד אותי.
בדרך כלל הוא נהג לבוא אלי בימי שני וחמישי כשאימא הייתה בתורנות בבית החולים - היא אחות - ולמרות שבגיל הזה חשבנו בעיקר על סקס הייתי מספיק אחראי ומצפוני כדי לאלץ אותו ללמוד מעט לפני שהוא היה מאבד את סבלנותו מטיל אותי על המיטה ומושך מעלי את הבגדים
עם הזמן העברית שלו השתפרה והוא הצליח להתמודד עם רוב המטלות שהטילו עלינו המורים, אבל לא נעשה דברן גדול יותר וגם לא שינה בכלום את מנהגיו.
הוא המשיך ללבוש בגדים של זקנים רוסיים, נמנע בקפדנות מכל לבוש שהיה בו שמץ של אופנתיות, המשיך להיות גדול ושמן, ושתקן מופלג, ולזלזל בלימודי ספרות, תנ"ך ושאר הנגזרות שלהם.
וזה לא שהיה טיפש או אטום, הוא קרא הרבה ספרים, בטח שיותר ממני - טוב היה לו יותר זמן - אבל קרא רק ברוסית, התיידד רק עם חבורה של עולים רוסים כמוהו שהתעקשו לא לנסות להשתלב בישראל והתאמצו לשמור על הרוסיות שלהם מכל משמר.
כיום זה מקובל והתרגלנו, אבל אז זה היה נחשב לפשע ולכפיות טובה.
בניגוד אלי שעשה הכול כמו שמקובל והתאמץ מאוד להתנהג כפי שציפו ממנו השמן הלך לו בדרכו שלו בלי לנסות להתחבב על איש, מתנהל בחיים כמו טנק גדול ואדיש. אי אפשר היה לריב איתו, או להתווכח איתו ואפילו הניסיון להעליב אותו לא ממש צלח.
אחרי שכל מה שעשיתי ואמרתי לא עבד עברתי לתחנונים. "אבל לא אכפת לך מה חושבים עליך?" הייתי מתחנן לפניו, "אתה לא רוצה להיראות טוב יותר? שיחבבו אותך יותר? למה אתה לא מנסה להשתלב?"
הוא היה מושך כתף לבנה מנומשת קלות - הוא מעולם לא הלך לים ושנא שמש - ואומר שלא לא אכפת לו איך הוא נראה, הוא לא מתכוון ללכת לקנות ג'ינס אופנתי גם אם אני אבוא איתו, ואפילו אם אשלם עבורו.
"אבל למה לא?"
"כי זה לוחץ לי ולא נוח, ואני לא רוצה להיראות כמו אמריקאי." פסק וזה היה זה. בשביל השמן להגיד להיות אמריקאי היה כמו להגיד להיות טיפש, מכוער, חסר מוח ורודף בצע. לדתיים היה את השטן ולשמן היה את האמריקאים, ואי אפשר היה להזיז אותו מדעתו.
בניגוד אלי הוא התרחק מכל פעילות בית ספרית, לעג לרעיון שמישהו ירצה לעשות בבית ספר משהו שלא כולל לימודים בלבד, ובעקרון נמנע ככל האפשר מבילוי שכלל יותר מידי אנשים. לטענתו הישראלים היו רעשניים מידי, אהבו יותר מידי צפיפות, רעש ומהומה - דברים שהוא תיעב בכל ליבו וגינה אותם כלא תרבותיים ובזבוז זמן מוחלט - ובעיקר הרגיזו אותו ריקודי העם שנראו לו אידיוטיים ומזויפים, ושירה בציבור שאותה כינה טקס פאגני מתועב.
בחופשת חנוכה עשיתי טעות וניסיתי לשים בפניו אולטימאטום, הודעתי לו, נרגז מדעותיו המוזרות וההתעקשות שלו להיות שונה מכולם, שאם הוא לא בא עם כל הכיתה לעודד את קבוצת המחול של בית הספר שלנו באיזה תחרות ריקודים ששמה פרח מזיכרוני (אני לא הצטרפתי לרקדנים בטענה שאין לי זמן, אבל בליבי ידעתי שהסיבה היא שכולם יודעים שרקדנים הם הומואים ולא יכולתי להרשות את זה לעצמי) אני מנתק איתו את היחסים.
"איזה יחסים?" שאל בבוז.
"נו... ה... נו, הפגישות שלנו, החברות שלנו."
"שום חברות." הסתגר בתוך עצמו, נבלע בתוך גופו הכבד, "אנחנו מזדיינים יחד ועוזרים זה לזה בלימודים. זה לא חברות."
נשארתי בלי מילים. "זה כן!" צעקתי וזרקתי את ספר המתמטיקה השנוא על הרצפה.
הוא התכופף, הרים אותו, ניער קצת, שם בתיק שלו - הוא המשיך להשתמש בתרמיל הצבאי המגעיל לאורך כל שלוש שנותיו בתיכון מתעלם מתחנוני שיפטר ממנו כבר – אמר לי שמה שיש לי עם דפנה זו חברות, אבל אנחנו סתם שני בחורים שמזדיינים, והלך.
מספר חודשים אחרי אותה מריבה לא דיברנו ולא נפגשנו יותר. ראיתי אותו כל יום כמובן, הוא המשיך לשבת לידי, אבל הפסיק לבוא אלי הביתה והתעלם ממני לחלוטין.
בתקופה ההיא הוא הצליח לשכנע את מקס ללחוץ על הנהלת בית הספר להקים חוג שחמט והיה הרוח החיה בחוג הזה שרוב חבריו היו כמובן רוסים והשפה השלטת בו הייתה רוסית.
הברוגז שלנו נפסק אחרי שיורם הגיע אלי יום אחד בחופשת פסח, סירב לשתות קולה או להתכבד בעוגה כמו שנהג תמיד, ואפילו לשבת לא הסכים אלא נעמד מולי זקוף מאוד וקצת חיוור, ואמר לי ישר בפנים שהוא ודפנה מאוהבים זה בזה - ואני שחשבתי שהוא עדיין חושב על ענת הג'ינג'ית ובגלל זה הוא עצוב לאחרונה – יורם הודיע לי חגיגית שהוא לא מסוגל להמשיך יותר לרמות אותי, הוא היה חייב לספר לי ואם אני רוצה שארביץ לו, אבל ככה זה ודי.
"אבל... אבל.... אבל אנחנו חברים." גמגמתי, המום. הם היו חברים שלי עוד מבית הספר היסודי, תמיד היינו יחד, מה פתאום הם נעשו זוג? הרי אני ודפנה הזוג של השכבה ואנחנו תמיד הולכים יחד לכל מקום אז איך זה.... שקעתי במחשבות, מנסה להבין מה אני חש.
"נו, תגיד משהו." התעצבן יורם.
"איפה דפנה?"
"בבית, מחכה לי."
"למה היא לא באה? מה היא חשבה, שאני אכה אותה? אם היא לא אוהבת אותי יותר אז לא, מה אכפת לי? תעשו מה שאתם רוצים, למי אכפת, יאללה, לך מפה." דחפתי אותו לעבר הדלת.
"אולי, בבקשה תפסיק. אל תתרגז. אנחנו רוצים שתישאר חבר שלנו, שנינו אוהבים אותך מאוד, אבל מאז שהתחלנו ללמוד בתיכון דפנה הרגישה ש..."
"למי אכפת מה הזונה הזו הרגישה? יאללה, לך מפה, בוגד אחד!" הדפתי אותו החוצה, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך שלושה ימים.
אימא לא ידעה את נפשה מדאגה ובסוף סיפרתי לה בכמה מילים קצרות שדפנה עזבה אותי ונעשתה חברה של יורם, וביקשתי שתניח לי.
היא יצאה מהחדר ושעה אחר כך נכנס פנימה השמן, תרמיל החאקי שלו תלוי על כתפו ופניו חסרות מבע ואדישות כרגיל.
"לך מפה." צעקתי וזרקתי עליו את הכרית שלי.
הוא תפס אותה ביד אחת, זרק אותה עלי חזרה והתיישב לידי.
"אימא שלך דואגת בגללך." סיפר לי.
"מה זה עניינך, זאת היא שקראה לך?"
"היא דואגת." הסביר השמן והושיט יד לגעת בפני, עצמתי את עיני כשידו עברה מלחיי לכתפי ואחר כך למטה מזה, מחליקה על בטני ולתוך תחתוני.
רציתי להדוף אותו, להגיד שאני לא עושה יותר דברים כאלו, שיפסיק עם זה כי אני לא רוצה, אבל הזין שלי שהזדקף בין אצבעותיו דיבר בשמי.
רציתי ועוד איך, וגם הוא רצה. הוא נשכב עלי, ערום, חם וכבד, מועך אותי תחתיו, אחז בפני בכפותיו הגדולות ונישק את פי בחזקה שוב ושוב.
"התגעגעת אלי?" שאלתי, מופתע ממתקפת הנשיקות הזו. הוא לא נהג לנשק לי בדרך כלל, לא עלה בדעתי שאנחנו אמורים בכלל להתנשק. עד אז הייתי בטוח שנשיקות הם מסוג הדברים שעושים רק עם בנות.
השמן הניח את ראשו הגזוז על כתפי, מחכך לחי זיפית על עורי, נאנח והניד את ראשו לאות הן.
"נשארת יפה וטיפש." מלמל לתוך שקע כתפי, ואחר כך הפך אותי על בטני, משך מעלי את תחתוני ופתח את מגרת שידת הלילה שלי כדי להוציא ממנה את הקרם שחיכה לו זמן רב כל כך.
יותר לא דיברנו, רק שנים אחר כך הבנתי שהאנחה הקטנה הזו ומנוד הראש החטוף שהתלווה לה היו הצהרת אהבה.

מאז ועד שסיימנו את בית הספר התיכון התמיד השמן לבוא אלי פעמיים בשבוע, להיעזר בי בלימודי התנ"ך והספרות, ולעזור לי במתמטיקה והנדסה. היינו לומדים עד שאימא הייתה נוסעת לעבודה ואז ממהרים להתפשט ולהסתער זה על זה. במשך כל אותה תקופה לא דיברנו מעולם על רגשותינו, כמעט שלא ליטפנו זה את זה, וגם נשיקות היו דבר נדיר שקרה רק אחרי פרידה ממושכת בגלל חופשות הסמסטר. בחופשות הללו אני הייתי עסוק בפעילות של הנוער העובד והלומד והוא עבד במסעדה רוסית אחת, בהתחלה כשוטף כלים ואחר כך כעוזר טבח.
חוץ מאשר בביתי לא נפגשנו אף פעם מחוץ לבית הספר. השמן השתדל להתחמק מכל פעילות בית ספרית שלא כללה לימודים ונמנע אפילו מטיולים שנתיים בטענה שאימו וסבתו זקוקות לו בבית.
דיברנו על דברים אישיים לעיתים רחוקות מאוד, אולי בגלל זה הפעמים הנדירות שבהן כן דיברנו נשמרו היטב בזיכרוני. הוא שאל אותי פעם, אחרי שראה אותי עושה סיבוב גדול כדי לא לפגוש את דפנה ויורם שפסעו יד ביד, אם אני כועס יותר בגללה או יותר בגללו.
לא עניתי לו כי היה ברור שהוא לא ציפה לתשובה, רק שנים אחר כך, כששוב נעשיתי ידיד של יורם, הבנתי שכעסתי בעיקר עליו ושרחשתי לו מעין אהבת נעורים לא מודעת. רק אז הבנתי למה נפגעתי עד כדי כך שהתאבלתי במיטה במשך שלושה ימים בגלל הבגידה שלו. כעסתי בעיקר עליו לא על דפנה כי היה לי ברור אפילו אז שאני מאכזב אותה ולא נותן לה מה שהיא זקוקה לו. בלי להבין באמת למה ידעתי איכשהו שהיא צריכה מישהו שהוא לא אני, מישהו שידע ליהנות מחמודותיה, אבל למה זה היה צריך להיות דווקא יורם שלי?

בחופש הגדול הכרתי נערה אחרת - את עינב היפה שהגיעה לגור בשכונה שלנו באותו קיץ - וכשחזרנו ללימודים בכיתה י"א כבר היינו זוג.
"יש לי חברה חדשה." הודעתי לשמן שהנהן בפיזור נפש והמשיך למצוץ את הזין שלי, מחזיק תוך כדי כך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.
"ראיתי אותה." אמר אחרי שחדר לתוכי, "היא יפה, אבל יש לה שם משונה."
"עינב זה שם יפה." הגנתי על חברתי החדשה.
"שיהיה." מלמל השמן והתיישב פתאום על המיטה, "בוא, שב עלי." משך אותי אליו.
"זה יכאב." מחיתי.
הוא גיחך. "כן, קצת. אתה אוהב את זה ככה."
הוא צדק, אהבתי את זה ככה, ולכן הנחתי לו להושיב אותי על הזין שלו, להכאיב לי קצת, ולהשאיר אותי אחר כך מזועזע וחסר מילים, שוכב חסר אונים ומעולף למחצה מעונג.
הוא לעומת זאת התאושש במהירות, קם, זרק עלי שמיכת פיקה והחל להתלבש.
"לא אכפת לך שיש לי חברה?" ניסיתי לסדוק את שלוותו.
"לא, מה פתאום? זה טוב. מתאים לך ללכת עם בחורה לידך, רק תיזהר לא להכניס אותה להריון."
"אל תדבר שטויות, אנחנו לא עושים את זה, היא רוצה להתחתן בתולה."
השמן גיחך. "בתולה? איזה רעיונות משונים יש לנשים, קשה להאמין. אם היא תשנה את דעתה תיזהר ותשים גומי. אתה יודע איך עושים את זה?"
"לא." הודיתי, מסמיק. בשנות השבעים קונדומים לא היו חזיון נפרץ בין תלמידי תיכון.
"בפעם הבאה אני אביא כמה ואלמד אותך." הבטיח וקיים.
התענגתי מאוד על שיעורי הקונדומים שלו. יכול להיות שאם הייתי יודע שבקרוב מאוד לא יעז אף אדם בר דעת לזיין בלי להגן על עצמו בגומי הייתי נהנה פחות, אבל העתיד היה עדיין רחוק ולוט בערפל, מה שהטריד אותי אז היה מאין הוא יודע את כל הדברים האלו.
שאלתי אותו ונעניתי במשיכת כתף אדישה. "יודע."
"אבל מי לימד אותך?"
"החיים לימדו אותי." ענה השמן בקוצר רוח, "הם גם לימדו אותי איך לסתום את הפה לבחורים יפים וטיפשים." הסתובב במהופך אלי ודחף את הזין שלו לפי. אולי הייתי נעלב מהתשובה שלו, אבל ברגע שהוא לקח את הזין שלי לפיו כל המחשבות פרחו מראשי. יפה וטיפש מצצתי את הזין שלו בעונג רב וסתמתי את הפה. את התשובות לשאלות שלי קיבלתי רק שנים אחר כך, אחרי שנעשיתי פחות יפה והרבה יותר חכם.

3. עולמות מתנגשים
עוד כשהייתי ילד ידעתי שלכל אדם יש חיים סודיים משלו ושאף אחד הוא לא באמת כמו שהוא נראה.
כשהמורה לספרות הקריאה את מילותיו של שייכספיר "כל העולם במה." הנהנתי בהסכמה, כן, נכון, כולנו קצת שחקנים וכל אחד עוטה מסכה שמסתירה תחתיה סודות שהוא שומר לעצמו.
היה לי נוח לחיות בצורה כזו, מצד אחד חיי הפומביים הגלויים לכל ומצד שני הסודות הפרטיים שלי שאני שומר לעצמי. עד לאותו יום שבו נפגשו עיני בעיניו של השמן היו שני העולמות בהם חייתי, העולם הגלוי, היום יומי והרגיל של בית הספר, התנועה והבית, והעולם הפרטי ששמרתי לעצמי, נפרדים לחלוטין, ואז הוא בא וקרא במבט אחד את כל הפנטזיות הלחות והאפלוליות שלי שחמקו החוצה רק כשהייתי לבד בחושך, מתחת לשמיכה.
לא הרגשתי מזויף כשהתנהגתי כאולי היפה, מלך הכיתה, התלמיד המצטיין, קפטן נבחרת הכדור סל ושאולי המושלם של אימא שלי, הגלעד שהשאיר אחריו אבא שלי לפני שמת מות גיבורים.
אולי לא היה סתם שחקן, הוא היה אני ואני הייתי הוא. אהבתי להיות אולי, כולם העריכו אותו, סמכו עליו, נשאו אליו עיניים וניבאו לו גדולות.
רק בימי שני וחמישי אחרי הצהרים הייתי משיל מעלי את דמותו של אולי, פושט אותו מעלי יחד עם בגדיו והופך למישהו שאין לו שם, בחור ערום, יפה וטיפש ששכב על המיטה והגיש את הזין שלו, או התחת שלו לארתור שבעולם החיצוני, הגלוי, בו חיינו בדרך כלל היה בחור שמן ושתקן שלא ידע לעשות כלום חוץ מאשר לשחק שח ולפתור משוואות במתמטיקה, עולה טיפוסי מרוסיה שהתלבש גרוע, סירב להשתלב ולא נחשב בעיני איש.
כשהייתי אולי גם אני התייחסתי אליו בזלזול חביב, אבל בעולם הפרטי והסודי שלנו הוא דיבר ואני שתקתי, הוא נתן הוראות ואני צייתי בעונג.
ברגע שהוא היה חוזר ולובש את בגדיו האיומים, תולה על כתפו את התיק המכוער שלו ומסתלק בשתיקה הייתי מתקלח, מתלבש שוב, וחוזר להיות אולי מלך הכיתה שהתייחס לשמן בחביבות מזלזלת, אבל לא באמת ספר אותו.
זה עבד יפה במשך שנה וחצי בערך ואז, לקראת סוף התיכון, התחלנו לדבר על הגיוס לצבא.
אלו היו השנים שאחרי מלחמת יום כיפור, כולנו היינו פטריוטים, חדורי מוטיבציה להציל את המדינה, רצינו להיות הכי קרביים שרק אפשר. מי שהשתמט עשה את זה בסודי סודות והתבייש עד עמקי נשמתו. כולם רצו להיות גיבורים ולהילחם למען המולדת, אפילו בחורים שגדלו עם אלבום תמונות דהוי כתחליף לאבא ושמעו עליו סיפורי גבורה רווי דמעות מאימא כל פעם שניסו היות משהו אחר חוץ מהזיכרון היחיד שנשאר לי מאבא שלך שהקריב את עצמו למען המולדת.
כמובן שבדרכי להיות חייל גיבור כמו אבא היה עלי להתגבר על המכשול הנוראי של החתימה של אימא, אבל במקרה שלי ההתנגדות שלה הייתה סמלית בלבד. רבע שעה אחרי שאמרתי שאני רוצה להתגייס ליחידה קרבית והגשתי לה את הטפסים שקיבלתי בלשכת הגיוס היא נכנעה בהשלמה דומעת וחתמה.
אז הייתי גאה באומץ שלה, היום אני חושב שהיא הייתה פחדנית ואם היה לה באמת אומץ היא הייתה צריכה להכניס לי סטירת לחי ולאסור עלי ללכת לחייל קרבי, אולי אפילו לדרוש שלא אתגייס בכלל, אבל אלו היו זמנים אחרים ואימא שלי הייתה אימא שלי, גיבורה פטריוטית עד הסוף המר.
היום אני מבין שהיא לא הייתה סולחת לי לעולם אם לא הייתי מבקש ממנה לחתום, אבל אז הייתי נרגש וגאה, וכל כך טיפש עד שאפילו לא הבנתי שאני עלול בהחלט לסיים את חיי הקצרים כמו אבא שלי, שוכב בחלקה הצבאית מתחת למצבה תוצרת צה"ל.
יום אחרי שאימא חתמה קמתי בשיעור חברה וסיפרתי בגאווה גדולה לכל הכיתה שאימא כבר חתמה לי ואני הולך לקרבי - לא ציינתי שיש לי פרופיל 97 זה היה מובן מאליו.
כולם נעשו רציניים להפליא לשמע הצהרתי ונראו גאים מאוד בנחישות שלי להיות קרבי למרות שהם ידעו איך הנחישות הזו נגמרה במקרה של אבא שלי, כולם חוץ מהשמן ששלח יד וצבט באכזריות את ירכי.
הוא עשה את זה בערמומיות רבה, מנצל את מסתור השולחן המשותף שלנו ושומר תוך כדי על פנים אטומות וחסרי אכפתיות. מי שצפה בנו מהצד היה מפקפק אם הוא הבין מה אמרתי, אבל אני ידעתי שהוא שמע, הבין, שנא כל מילה והוא רותח מכעס.
אחרי שהוא צבט אותי הוא קם ויצא מהכיתה בלי לבקש רשות כמו שהיה אמור לעשות. דבורה, המחנכת שלנו - שהתייאשה ממנו עוד בסוף כיתה י' - התעלמה ממנו בתבונה, יודעת שגם אם הוא לא יטרח לחזור לכיתה הוא לא יחסר לאיש.
המתנתי כמה דקות ואחר כך הצבעתי וביקשתי בנימוס רשות לצאת, קיבלתי אותה ודהרתי החוצה. הוא המתין לי בשירותי הבנים, נשען על הכיור, גבו לראי, מזעים פנים אל הדלת מכוסה הגרפיטי.
נכנסתי ופתאום גיליתי שאני לא יודע איך לפנות אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שני העולמות המקבילים שלי נפגשו ובעודי מביט בפניו של השמן ושואל את עצמי איך לקרוא לו, ארתור או שמן? ומה להגיד לו, לחייך אליו חיוך נוטה חסד ומזלזל קמעה, או לשאול אותו ברצינות מה הבעיה? הבחנתי שפניו כבר לא עגלגלות כמו שהיו תמיד. בשבועות האחרונים הוא רזה מעט ונראה בוגר יותר, רציני מאוד וחמור סבר.
"אתה יודע שרזית?" אמרתי לו, מחייך, "אתה בדיאטה?"
הוא נשף בקוצר רוח. "דוראק!" אמר בזעף והדף אותי לעבר הקיר, מניח את כפותיו הכבדות על כתפי, מקרב את פניו לפני. "למה?" תבע בזעם, עיני הג'ינס שלו מאפילות לכחול לילי.
"למה מה?" שאלתי בטיפשות.
הוא פסע קדימה, משעין עלי את גופו הכבד, מועך אותי בכוח לתוך הקיר, "אידיוט, למה אתה רוצה למות צעיר?"
"אני לא רוצה למות." מחיתי, "אל תדבר ככה."
"אז מה אתה רוצה? להיות גיבור?" הבוז שבקולו חרך אותי.
"לא גיבור, אבל בטח שאני לא רוצה להיות איזה ג'ובניק עלוב במשרד. אני רוצה להיות חייל אמיתי, כמו אבא."
הוא נאנח, מניד בראשו בעצב, כמו נדהם מהשטויות שפלטתי. "אתה מדבר כמו ילד קטן, לך ותבטל את החתימה של אימא שלך, תגיד לה שהתחרטת, שאתה פוחד, שאתה לא רוצה לעזוב אותה."
"אבל אני לא פוחד ואני לא עוזב אותה, אני רוצה לתרום למדינה בצורה כי טובה שאני ..."
הבעת קוצר הרוח והזעם שעל פניו השתיקה אותי. הוא פשוט לא הבין על מה אני מדבר, ניסיתי גישה אחרת. "אתה לא רוצה להתגייס ארתור?"
"בטח שלא." נשף בבוז, "לתת שלוש שנים למדינה ולגמור בארון? לא מספיק שאבא שלך מת?"
"אתה לא מבין." מחיתי וניערתי אותו מעלי. למרות שהיה שמן ותיעב ספורט הוא היה חזק עד להפתיע. למזלי הוא הניח לי – הוא אף פעם לא התעקש להחזיק בי בכוח אם הרגיש שאני באמת לא רוצה בזה - אבל המשיך לעמוד קרוב מאוד אלי, מציץ בי במבט מודאג ומוטרד.
"אני אהיה בסדר, תפסיק לדאוג כל כך שמנצ'יק." אמרתי בחיוך, מרגיש שוב כמו אולי שמנסה להסביר משהו לשמן שכמו תמיד לא מבין איפה הוא חי.
בתגובה הוא הכניס לי אגרוף לבטן.
התקפלתי בגניחה, מנסה לנשום. הוא הושיט לי יד, משך אותי לעמידה ונשא באוזני נאום שכיום שומעים כמוהו תחת כל עץ רענן. בימינו אין שום חידוש בדעות האלו על כיבוש משחית, ועל הקרבת דור הבנים למולך המלחמה שלעולם לא נגמרת, אבל אז, בזמן ובמקום בהם התבגרתי הרעיונות שהשמן ביטא באוזני במבטא רוסי דשן - בצירוף קללות רוסיות שהבנתי רק את חלקן - נשמעו כמו כפירה מוחלטת, ממש חילול הקודש.
"שתוק!" צעקתי והתנפלתי עליו.
במשך כמה דקות נאבקנו זה בזה בחדר השירותים הצר. אני הכיתי אותו והוא ניסה להתחמק ולרסן אותי, אבל לא החזיר לי. לא ברח, אבל גם לא הכה חזרה.
בלהט המאבק יצאנו מהשירותים וכמה דקות אחר כך גילה אותנו מקס המורה למתמטיקה שיצא מחדר המורים לעשן, ומיד השליך את הסיגריה ובלי שמץ היסוס נדחף ביני לבין השמן, מציב את גופו הצנום בין שנינו, מתעלם מכך שהיינו גבוהים ממנו בראש, צעירים ממנו בעשרים שנה לפחות וכבדים ממנו בהרבה, פקד עלינו בקול רועם להפסיק עם ההתנהגות הברברית הזו.
"אתם לא מתביישים?" נזף בנו, "באמת ארתור, מה זה צריך להיות? חשבתי שיש לך יותר שכל?"
השמן שתק, משך בכתפיו ונראה אדיש ואטום כרגיל. מקס נואש ממנו ופנה אלי, "מה עובר עליך אוליאל? לא מתאים לך להסתבך במכות ועוד עם ארתור? יש לו מספיק צרות גם בלי שתציק לו."
"איזה צרות?" שאלתי.
"מה, אתה לא יודע שסבתא שלו מאושפזת בבית החולים האיטלקי?" התפלא מקס והביט בפליאה בשמן שעצם את עיניו ואמר משהו עייף ברוסית. מקס ענה לו בקול רך וליטף את כתפו.
"על מה אתם מדברים?" התערבתי.
"לא חשוב אולי, זה לא משנה, סבתא ששוכבת בבית חולים ומחכה למוות שייקח אותה זה לא משהו שצריך לעניין אותך." אמר השמן, טפח על כתפו של מקס והסתלק.
"מה הבעיה עם סבתא שלו?" שאלתי בחרדה. (אפילו אני ידעתי שבית החולים האיטלקי הוא המקום אליו שולחים רק חולים שמצבם סופני).
"היא חולה מאוד. סרטן. סובלת כאבים חזקים. הוא יושב איתה כל יום אחרי הלימודים וגם ישן שם הרבה פעמים. אם היא הייתה מרשה לו הוא בטח היה מפסיק ללמוד ונשאר איתה כל הזמן."
"ומה עם אימא שלו? למה היא לא נמצאת אתה?"
מקס הניד את ידו בביטול, "אימא שלו." אמר בזלזול, "נו, באמת, שלוש שנים אתם יושבים זה ליד זה ועדיין אתה לא יודע עליו כלום?" והסתלק גם כן.
שטפתי את פני הלוהטות במים וחזרתי לכיתה. השמן לא היה שם ולא חזר גם לשיעור הבא, וגם לשיעור שאחריו הוא לא הגיע למרות שהתיק המאוס שלו נותר מושלך מתחת לכיסאו.
אחרי שתמו הלימודים לקחתי את התיק שלו ונסעתי לבית חולים האיטלקי ששוכן למטה, בעיר התחתית.
פקידת הקבלה האדיבה גילתה לי ברצון איפה שוכבת גברת שוורץ ואישרה לי שכן, הנכד שלה כבר נמצא לידה.
"הקדים היום להגיע." חייכה אלי בשמץ עצב.
סבתא של השמן הייתה אישה קטנה, ראשה עטוף מטפחת, פניה רזות, לבנות ודוממות כפני פסל. עיניה - בצבע ג'ינס חדש – נפקחו לרגע כשנכנסתי, הביטו בי ושוב נעצמו. הגוף הצנום ששכב אין אונים מתחת לסדין נראה חסר חיים ומצומק.
השמן ישב לידה על כיסא ונמנם, ראשו שמוט על חזהו. היו בחדר עוד כמה קשישות, אף אחת מהן לא נראתה כאילו היא תבריא אי פעם, אבל סבתא של השמן נראתה במצב הכי רע, אפילו אני הבחנתי שאין לה עוד זמן רב.
הנחתי בעדינות יד על כתפו. "ארתור." לחשתי.
הוא התנער בבהלה ואז הבחין בי ובתרמיל שלו וחייך במבוכה. "לא היית צריך, יכולת להשאיר אותו בבית ספר. אין בו שום דבר חשוב."
"למה לא סיפרת לי?"
הוא משך בכתפיו. "מה יש לספר? בבושקה שלי חולה."
"מה יש לה?"
"היא זקנה ועייפה מאוד, זה מה שיש לה."
"ואיפה אימא שלך?"
"פה ושם." הוא קם, "בוא, אני אלווה אותך החוצה."
"אני רוצה להישאר אתך קצת."
"אתה לא יכול, יש לך אימון בעוד שעה."
"זה לא חשוב."
"נו, בוא כבר." אחז ארתור בזרועי ומשך אותי החוצה.
כמו תמיד צייתי לו והלכתי למרות שרציתי להישאר. "תבוא אלי מחר?" שאלתי.
"לא יודע. נראה, תלוי במצב שלה."
"מה המצב שלה?"
"היא גוססת, זה לא ייקח עוד הרבה זמן. אני רוצה להיות לידה כשזה יקרה."
"אני מבין." אמרתי ועיני התמלאו דמעות, הוא הביט בי בשלווה, נותר קר רוח ורגוע לנוכח מצוקתי.
"טוב, אני הולך. להתראות ארתור." הנחתי יד על כתפו ונתתי לו מעין חצי חיבוק. פעם ראשונה שנגעתי בו ככה מחוץ לחדר שלי. אמנם לא היינו באמת בעולם שלנו - עולם הכיתה ובית הספר - אבל בכל זאת היינו בחוץ, אם כי במקום הזר הזה איש לא שם לב אלינו ולא ידע מי אנחנו.

ראיתי אותו שוב רק בלוויה של סבתו. אחרי שלושה ימים שבהם הוא נעדר מהלימודים וגם אלי לא הגיע לביקור מקס נכנס וסיפר שסבתא של ארתור מתה.
"מי? מי זה ארתור?" שאלו כמה, "אה, השמן. זה השם שלו? לא ידענו, אז מה אתה רוצה שנעשה?"
"מי שרוצה יכול לבוא ללוויה, או להגיע אחר כך לשבעה." אמר מקס, רשם על הלוח את כתובתו של השמן ואת שעת הלוויה ואחר כך פקד עלינו לפתוח ספרים והתחיל לרשום במהירות תרגילים על הלוח.
בלי השמן שיניח לי להעתיק ממנו לא הצלחתי לפתור אף תרגיל.

בלוויה ראיתי לראשונה את אימו. היא הייתה אישה נאה, בלונדינית, לבושה בגד שחור, הדוק מידי וקצר מידי ללוויה. מפאת נעלי העקב הגבוהות שלה היא כשלה כל הדרך ונאחזה בשמן שנראה מוזר מאוד בכיפה שחורה ענקית על ראשו הגזוז. לאורך כל הלוויה הוא תמך בה בעדינות, מיטב את מטפחתה על שערה היפה, מתנהג כאילו הוא המבוגר והיא הילדה.
גם כשקרא - בזהירות ובקול ברור וכמעט בלי שגיאות - את הקדיש היא נצמדה אליו, מחזיקה את זרועו ומביטה סביבה בעיניים נבוכות וכחולות כאילו לא הבינה איפה בדיוק היא נמצאת.
הלוויה הייתה מעוטת משתתפים, ורובם, חוץ ממני ומעוד שניים שלושה תלמידים, היו רוסים. באו מספר קשישים וקשישות רוסיים, כמה מורים וכל חברי החוג לשחמט, כולל אלו שכבר עזבו את בית הספר והתגייסו.
אחד מהחיילים היה אלכס שניסה להיות גם שחמטאי וגם שחקן כדור סל ותמיד התלבט בין אימוני השח לאימוני הנבחרת, (ובסוף לא הצליח להצטיין לא בזה ולא בזה). בלוויה הוא חבש כומתה של גולני וכשראה אותי ניגש אלי ולחץ את ידי.
"חשבתי תמיד שהבבושקה של השמן תחייה לנצח." אמר לי בעצב, "לא האמנתי שהיא תלך ככה, כל כך מהר, אני לא יודע איך הוא יסתדר עכשיו."
"למה אתה מתכוון?" התפלאתי, "למה שהוא לא יסתדר? הוא כבר ילד גדול, בעוד כמה חודשים הוא מתגייס."
אלכס הביט בי בפליאה. "באמת? אז מי יטפל באימא שלו?"
"למה צריך לטפל בה?" התפלאתי והבטתי בה, היא נראתה קצת מבולבלת, אבל לא בכתה, וסך הכול התנהגה כמו שנהוג להתנהג בלוויה למרות שלא נראתה עצובה במיוחד.
"היא לא ממש בסדר." אמר אלכס בחוסר נוחות, "היא כמו ילדה, צריך להשגיח עליה כל הזמן."
"למה? מה יש לה?"
"לא יודע בדיוק, אבל אסור לעזוב אותה לבד. אני לא חושב שהוא יכול להתגייס." אמר והסתלק.

"מה הבעיה עם אימא שלך?" שאלתי את ארתור כמה ימים אחר כך, כשהגעתי לשבעה בביתו." זו הייתה הפעם הראשונה בה ביקרתי אצלו. הוא גר בדירה קטנה ומצוחצחת מלאת רהיטים גדולים מידי ומיושנים. על הסלון חלשו ספת קטיפה צהובה ומצועצעת שניצבה מול מזנון בוהק עמוס דמויות חרסינה ומפיות תחרה.
"הראש שלה דפוק." אמר השמן ביובש, "היא כמו ילדה, צריך להשגיח עליה. סבתא עשתה את זה עד עכשיו והיום הגיע תורי."
"אז איך תתגייס?"
הוא משך בכתפיו. "אני לא, יש לי דברים חשובים יותר לעשות מלהיות חייל."
קבוצה של כמה קשישות רוסיות פלשה לחדר והסתערה עליו בנשיקות. אימא שלו נכנסה עם מגש עמוס כוסות ובקבוקים והקשישות פנו אליה, מקוננות ובוכות, מושיטות אליה ידיים לחיבוקים.
"קדימה, בוא נלך מפה." משך אותי השמן, מוביל אותי לחדר קטן ודחוס שכל קירותיו היו מכוסים מדפי ספרים. בצד אחד עמדו שולחן כתיבה קטן וכיסא משרדי ובצד השני ספה גדולה ושמנה מכוסה שטיח צבעוני תפסה את רוב המקום בחדר.
"זה היה החדר שלי ושל סבתא." אמר השמן בעצב, נעל את הדלת וצנח על הספה שחרקה, "ועכשיו אני אישן בו לבד."
"ישנת עד עכשיו עם סבתא שלך?" נדהמתי, "איפה, פה?"
"כן, על הספה. היינו פותחים אותה כל לילה וסוגרים בבוקר. היא טיפלה בי מאז שנולדתי, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה." אמר השמן ומשך אותי אליו, הוריד בבת אחת את מכנסי ותחתוני ולקח את הזין שלי לפיו.
לראשונה בחיי ניסיתי להדוף אותו ממני בטענה שזה לא מתאים ולא בסדר, ומה הוא חושב שהוא עושה?
"ממשיך לחיות." אמר השמן בקור רוח, "מה עוד אני יכול לעשות?"

המשך יבוא
שלגי
לפני 16 שנים • 10 ביולי 2008
שלגי • 10 ביולי 2008
פשוט יופי (כרגיל).
קטסטרופה{Adonai}
לפני 16 שנים • 10 ביולי 2008

רוצה להגיד לי

קטסטרופה{Adonai} • 10 ביולי 2008
שלגי כתב/ה:
פשוט יופי (כרגיל).


רוצה להגיד לי שקראת הכל?

אני? אני נשברתי אחרי השורה השלישת..
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 16 שנים • 10 ביולי 2008

Re: רוצה להגיד לי

פרלין​(נשלטת){ש} • 10 ביולי 2008
קטסטרופה כתב/ה:
שלגי כתב/ה:
פשוט יופי (כרגיל).


רוצה להגיד לי שקראת הכל?

אני? אני נשברתי אחרי השורה השלישת..


אז הפסדת.

עוד! עוד!

(הכי אהוב עלי עד כה...)
נילי ונילי
לפני 16 שנים • 10 ביולי 2008
נילי ונילי • 10 ביולי 2008
יפה
הפולניה​(אחרת)
לפני 16 שנים • 11 ביולי 2008

4. איך ידעת?

הפולניה​(אחרת) • 11 ביולי 2008
"אז איך תסתדר?" שאלתי אותו אחר כך, אחרי ששנינו גמרנו ושכבנו זה לצד, זה לא נוגעים, אבל קרובים מאוד.
"לא יודע." הודה השמן, "אולי אני אנסה לסדר את אימא במוסד או משהו, אני צריך לברר."
"מה הבעיה שלה?"
הוא נאנח. "סבתא אומרת שהיא נולדה ככה, אבל המצב החמיר עם הזמן, בעיקר אחרי שנולדתי."
"היא נראית צעירה מאוד." הערתי, "יותר כמו אחותך מאשר כמו אימא שלך."
"כן, היא הייתה רק בת שש עשרה כשנולדתי." הסביר השמן, "ועד שסבתא הבינה שהיא בהריון כבר היה מאוחר מידי.... היא אומרת שאבא דווקא ניסה לעזור כל זמן שהייתי תינוק, אבל אחר כך הוא מצא מישהי אחרת והסתלק."
הוא סיפר לי הכול במין דרך אגב אדישה, כאילו דיבר על סרט שראה ולא על חייו, וברור היה שהוא לא מעוניין בהבעות צער.
"תגיד ארתור, איך ידעת?" שאלתי את השאלה שבערה במוחי כבר זמן רב, "איך ידעת שאני כזה? איך אתה יודע מה לעשות איתי?"
הוא הסתובב ואחז בסנטרי, מציץ משועשע בעיני, "ידעתי כי גם אני כזה, ואני יודע מה לעשות איתך כי אני יותר מבוגר ויותר חכם ממך."
"לא נכון." התרגזתי, "אתה מבוגר ממני רק בשנה ומשהו." ניסיתי לשווא לשחרר את עצמי מאחיזתו. הוא צחק ונשכב עלי, מרתק אותי תחת כובד משקלו.
"אם תמשיך להרזות ככה כבר לא תהיה השמן של הכיתה." אמרתי, "למה אתה לא אוכל?"
"בבית חולים לא יכולתי לאכול בגלל הריח, ועד עכשיו אני מריח אותו ואין לי תיאבון." אמר השמן, "אבל אל תדאג, אני בסדר. בסוף אני אהיה יפה ורזה כמוך."
"אתה יפה מספיק כמו שאתה." אמרתי ולתימהוני גיליתי שאני מתכוון לזה, ברור שהוא לא היה יפה, וגם אחרי שרזה מעט היה עדיין די שמן, אבל העדפתי אותו ככה ונחרדתי מהמחשבה שהוא ירזה עוד יותר. רציתי אותו כמו שהוא, שמן וכבד, חזק וקצת רשע, אדיש, לא רגיש ולא נחמד.
הוא גיחך, "ואתה יפה מידי אולינקה." אמר, מחליק בעדינות על לחיי, מעניק לי מבלי משים שם חדש.
אחר כך אימו קראה לו והוא קם והתחיל להתלבש במהירות. "אתה צריך ללכת." אמר בעודו נועל את נעליו, "קדימה אולינקה, זוז."

חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא שסבתא של השמן מתה והוא צריך למצוא סידור לאימא שלו.
"אל תקרא לו שמן." התרעמה אימא, "יש לו שם."
אימא חיבבה מאוד את השמן שתמיד נהג בה בנימוס רב, שאל לשלומה, לחץ את ידה, פתח לפניה דלת, עזר לה לסחוב סל כבד מהאוטו, ואפילו הביא לה פרח ביום האם.
"לא היה מזיק לנו ללמוד קצת נימוסים מהרוסים, אנשים בארץ מתנהגים כמו חבורת פראים." אמרה לי לא פעם.
"את צודקת." הסכמתי איתה, יודע מניסיון שזה פשוט יותר מאשר להתווכח. "הייתי היום בשבעה של סבתא של ארתור והוא סיפר לי שאימא שלו לא ממש בסדר בראש, ועכשיו, בלי סבתא, הוא צריך להשגיח עליה, ולכן הוא לא יוכל להתגייס. הוא די מיואש ולא יודע איך הוא יצליח להסתדר."
"הוא צריך לפנות לביטוח לאומי או ללשכת הרווחה." קימטה אימא מצח מודאג, "אני אברר." הבטיחה וקיימה.
אני לא יודע איזה חוטים היא משכה וממי בדיוק היא ביקשה ועל מי היא לחצה לעשות לה טובה, אבל היא התקשרה למכרים, נפגשה עם ידידים, ואפילו הלכה בעצמה לבדוק מה קורה עם אימא של השמן, ומפה לשם, תוך כמה ימים נמצא סידור ואימא של השמן הועברה למעין הוסטל פרטי למחצה לתשושי נפש.
כדי לממן את הטיפול בה השמן השכיר את הדירה שהורישה לו סבתא - דירה שהיא קנתה בכספי החסכונות שלה - והלך לגור בחדרון קטן מעל המסעדה הרוסית בה נהג לעבוד בסופי שבוע.
"לא בא בחשבון שתגור כאן." נבהלה אימא, "איך תלמד לבגרות במחסן החשוך הזה?"
"אימא, אל תתערבי." נזפתי בה, מתעלם מהמבט הזועם שתקע בי השמן שגרס שצריך לדבר בנימוס אל נשים בכלל, ואל אימהות בפרט. "הוא יכול לבוא ללמוד אצלנו." הצעתי.
"וגם לישון. תישאר אצלנו כמה שתרצה." אמרה אימא, ובפרץ נדיבות שהיה אופייני לה נתנה לשמן את המפתח הרזרבי שלה ואמרה לו שהוא מוזמן להרגיש אצלנו כמו בבית.
הוא הודה לה בנימוס, נישק את לחייה ואפילו לחץ את ידי ברוב טקס, מה שלא הפריע לו כלל להשעין אותי חצי שעה אחר כך על קיר המקלחת שלנו, ידיו מועכות את כתפי, ולזיין אותי בכוח כשהוא מתנשם על עורפי ונוגס קלות את כתפי.
אימא התכוונה שהשמן יישן בחדר האורחים שלנו, אבל הספה שם הייתה צרה וקשה מידי לטעמו, ובכל הלילות אותם בילה אצלנו הוא ישן במיטה שלי, ידו חובקת את מותני ורגלו מכבידה על ירכי.
אז לא ידעתי את זה, אבל למרות הלחץ של סוף הלימודים ובחינות הבגרות, החזרות להופעה של סוף השנה והחשש מהגיוס התקופה הזו זכורה לי כאחת המאושרות בחיי.
בכיתה המשכנו להתייחס זה לזה באדישות וכמעט שלא דיברנו אחד עם השני, אבל בלילות ... אני אף פעם לא אשכח את הלילות המופלאים שהיו לי עם השמן בחדר בו עברה עלי ילדותי. עד היום אני מתגעגע לתקופה ההיא שבה הכול היה פתוח ואפשרי, העתיד היה גדול ורחב ומלא הזדמנויות נפלאות ויכולתי לגמור שלוש פעמים בלילה ולקום למחרת רענן, מלא מרץ ושוב חרמן.

בימים שהשמן לא ישן איתי הוא היה במסעדה. הוא סיפר לי שמישקה, בעל הבית שלו, היה מכר ותיק של אימו וסבתו עוד מרוסיה, ולפי התיאור שלו אותו מישקה היה מעין קשיש טוב לב וחביב שהעסיק את השמן במסעדה שלו כדי לעזור לידידה וותיקה והיווה בשבילו מעין דמות אב.
באחת הערבים, אחרי שיצאנו עינב ואני מאולם הקולנוע (בתקופה ההיא היו הרבה אולמות קולנוע בחיפה והצפייה בסרט הייתה בילוי זוגי מקובל) נתקפנו רעב והחלטנו ללכת לאכול. "נמאס כבר מפיצות ושווארמה, בואי נלך לאכול בסטייל במסעדה." פיתיתי אותה.
היא הסכימה ברצון ואני שהייתי סקרן לראות את השמן במקום עבודתו לקחתי אותה למסעדה הרוסית בה הוא עבד. להפתעתי, למרות שהמסעדה שכנה באזור התעשייה של צ'ק פוסט שאז רק התחיל להתפתח, מדובר היה במקום מפואר מאוד בסגנון אירופאי מיושן עם טפטים מבד, וילונות קטיפה ונברשת בדולח ענקית.
באמצע השבוע המקום היה ריק למחצה ואנחנו הושבנו ליד שולחן זוגי עגול, וקיבלנו ממלצרית אימהית שדיברה עברית במבטא רוסי חזק תפריטים ענקיים עם מבחר מנות שלא ידענו איך לבטא את שמם.
אני הייתי מוכן להסתכן ולהזמין מכל הבא ליד, אבל עינב שהייתה נבונה ממני חייכה חיוך מתוק אל המלצרית החביבה שלנו, הודתה שמעולם לא הייתה במסעדה רוסית ואין לה מושג מה כתוב בתפריט, וביקשה אוכל שישביע אותנו ולא יהיה יקר מידי.
המלצרית צחקה, אספה מידינו את התפריטים וחזרה חיש קל עם מגשים עמוסי מיני מטעמים עם שמות מצלצלים כמו פירושקי, וראניקס ומרק שמנת ששמו פרח מזיכרוני, אבל היה טעים להפליא.
"ממש טעים." שיבחתי את האוכל, "כל הכבוד לטבח שלכם."
"הטבח זה מישקה, לפעמים יש לו עוזר שמבשל איתו." הסבירה המלצרית.
"אני חושב שאני מכיר את העוזר שלו."
"אתה מכיר את ארתור?" התפלאה המלצרית.
"כן, הוא ידיד שלי. אפשר לקפוץ להגיד לו שלום?"
היא הנהנה והחוותה בידה לעבר המטבח, ובעוד היא משכנעת את עינב לטעום כרוב ממולא בשר שהיה, כך היא הודתה, לא כל כך כשר, חמקתי למטבח וגיליתי שם את ארתור, סינר לבן מוכתם עוטף אותו עד למטה מברכיו, בנדנה אדומה קשורה על ראשו משל היה שודד ים, עומד ובוחש בסיר ענקי, וגבר רחב וקירח עם כתפיים של מרים משקולות, פנים נוקשות וסמכותיות ועיניי קרח כחולות חיוורות עומד לצידו, ידו מונחת על כתפו, לוחש משהו באוזנו.
משהו בדרך בה נגע הגבר המרשים הזה בשמן הפריע לי נורא. לא הרגשתי מוטרד ככה מאז ראיתי בחורף הקודם את סשה הקטן - אחד מחברי חוג השחמט של בית הספר - מגיש לשמן ביום גשום אחד את המטריה שלו. הוא היה נמוך מהשמן והרגיז אותי איך הוא מסר לו את המטריה שלו, היטיב על ראשו של השמן את כובע המעיל שלו ואחר כך הלך איתו מתחנת ההסעה עד לכיתה כשהוא נצמד אליו כמו דבק ולא נרגע עד שהשמן שנשא את המטרייה שלו מסוכך בה על שניהם הניח יד על כתפו.
כול אותו יום החמצתי את פני לעבר השמן וכשהוא בא אלי אחרי הצהרים זרקתי על ראשו את ספר המתמטיקה ידוע הסבל שלי ואמרתי לו שילך ללמוד עם סשה.
"טיפש. סשה לא צריך עזרה במתמטיקה, בטח לא ממני." הרים השמן את הספר שלי, ניער אותו והניח אותו על השולחן.
"אז מה הוא כן צריך ממך?"
"מאין לי לדעת?" הצטחק השמן שסירב להתרגש מהסצנה שעשיתי לו.
"למה חיבקת אותו?" התרעמתי.
"כי ככה היה לי נוח יותר ללכת איתו מתחת למטריה." אמר השמן בקור רוח.
"נראיתם כמו שני הומואים." אמרתי בנבזות.
הוא גיחך. "בוז'ה." אמר ודחף אותי כך שצנחתי על המיטה, "אתה כזה טמבל לפעמים." הודיע לי וניסה להוריד את מכנסי.
סירבתי בעקשנות ורק אחרי שנשכב לצידי, נישק אותי, החניף לי ואמר לי שאני הבחור הכי יפה בבית הספר, והבטיח לי שאין בינו לבין סשה כלום, ופיתה אותי בהבטחה שהוא יניח לי הפעם להיות מעליו (הוא הניח לי לעשות את זה לעיתים נדירות מאוד) הפסקתי לזעוף והנחתי לו להפשיט אותי.
סשה המשיך לכרכר סביב ארתור לאורך כל השנה, מעצבן אותי כמו יתוש טרדן, אבל הזר ההוא שהיה בן אדם מבוגר (אז הוא נראה לי כמעט זקן) גבר בוטח וסמכותי, הפחיד אותי, ומראה ידו על כתפו של ארתור גרם לליבי לפעום בחזקה.
לפעמים די במבט קצר אחד בשני אנשים כדי לדעת שקורה משהו ביניהם – משהו בשפת הגוף שלהם ובדרך בה הם מביטים זה בזה - ברגע שראיתי אותם יחד התחלתי לכעוס ולפחד, ובעיקר לקנא. בלי לדעת איך היה לי ברור שהם מכרים ותיקים ושהאיש החזק והרחב הזה לא יניח לא לשמן ולא לאף גבר אחר להיות מעליו - אז עדיין לא הכרתי את המונח אקטיבי ולא ידעתי שאני פסיבי ושמה שאנחנו עושים הוא סוג של סקס חזק - לא ידעתי כלום חוץ מזה שלא רציתי שהשמן יגע באף אחד אחר חוץ ממני.
"ארתור." קראתי.
הוא והגבר שלצידו הפנו אלי את מבטם. "מה שלומך? מה אתה מבשל?" ניגשתי אליו ונדחקתי בין השנים, מציץ אל תוך הסיר המהביל.
"זה הוא, זה הילד הזה שאתה גר אצלו?" שאל האיש.
"כן, ארתור גר אצלי." התערבתי בשיחה והושטתי לו את ידי. "אני שאול אוליאל." הצגתי את עצמי, לא מניח לשמן לפצות את פיו.
"מישקה קורקין, אני בעל הבית והטבח הראשי." לחץ מישקה את ידי ואחר כך אמר משהו ברוסית לארתור שהגיב בנהמה זועפת והדף אותי לעבר הפתח.
"מה? הוא אמר הוא אמר ברוסית?" שאלתי בסקרנות.
"הוא אמר שאתה יפה עוד יותר ממה שסיפרתי." הפטיר השמן בחוסר רצון.
"מה קורה אתך ואיתו?" חקרתי בלי בושה, "למה אמרת שהוא סתם זקן נחמד."
"אף פעם לא אמרתי שהוא נחמד, או זקן." מחה השמן. "אמרתי שהוא מבוגר ושהוא איש טוב, זה הכול."
החלפנו מבטים זועמים. "לא היית צריך לבוא, קח את הבחורינה - ככה הוא קרא לעינב - ולך הביתה. יש לך מספיק כסף לשלם את החשבון? לא חשוב, אני אטפל בזה, לך מפה." הדף אותי.
"אל תגיד לי מה לעשות." הדפתי אותו חזרה.
מישקה שהבחין בקטטה שהתחילה להתפתח ניגש אלינו, אומר משהו מבודח ברוסית, והייתי מספיק כועס ועצבני כדי לתקוף גם אותו, אבל אז ניגשה אלינו עינב, מחייכת בחביבות אל ארתור, שופעת מחמאות למישקה על המסעדה המקסימה, מתפעלת מהאוכל הטעים שהגישה לנו המלצרית הנחמדה, מפרקת בהתחנחנות הנשית שלה את חומר הנפץ שכמעט התפוצץ בין שלשתינו.
מישקה סירב להגיש לנו חשבון, התעקש שהאירוח שלנו יהיה על חשבון הבית ואפילו הזמין לנו מונית, מכניס אותנו לתוכה במו ידיו, מנשק באבירות את ידה של עינב המצחקקת לפני ששילח אותנו לדרכנו.
ברגע שהמונית התרחקה מהמסעדה נעלם החיוך מעל פניה של עינב והיא הודיעה לי בקול חמור שמאחר ואנחנו מתגייסים בקרוב היא לא חושבת שיש טעם שנמשיך להיות יחד והגיע הזמן שנפרד.
"למה?" נבהלתי, "את לא אוהבת אותי יותר?"
מאוד חיבבתי אותה והרגשתי נוח לצידה. היא הייתה יפה מאוד, נבונה, בעלת טקט ונחושה בהחלטתה להתחתן בבתוליה - החברה המושלמת בשבילי. "תגידי לי מה עשיתי לא טוב?"
עינב סקרה אותי במבט מהורהר, בוגר מאוד בשביל בחורה שטרם מלאו לה שמונה עשרה, ואמרה לי שלא עשיתי שום דבר לא טוב, ואולי זאת הבעיה שלי, ואחר כך נישקה את לחיי, אמרה שהיא מקווה שתמיד נהיה חברים והסתלקה.

אם היו אז טלפונים סלולאריים בטח הייתי מתקשר מיד לשמן וצורח עליו שהכול באשמתו, אבל בתקופה ההיא הם היו בבחינת מדע בדיוני ולמסעדה לא העזתי להתקשר, ולכן ישבתי והמתנתי לו עד אחרי חצות, לא מצליח להירדם למרות שהייתי עייף מאוד, לא בטוח בכלל שהוא יחזור או יישאר לישון במחסן העלוב שהקצה לו מישקה, או אולי במקום אחר?
הייתי נרגז, חסר מנוחה, עצבני. כאב לי בכל מקום בגוף, ובעיקר בחזה ובבטן. הרגשתי כאילו מישהו קשר חבל בין ליבי לאשכי ופרט עליו כמו על מיתר, מכאיב לי כאב משונה שהדהד בכל גופי. מעולם לא חשתי ככה קודם, והייתי צעיר מכדי להבין שאני פשוט מקנא.
כבן יחיד שמעולם לא נאלץ לחלק את תשומת הלב של אימו עם אף אחד לא חוויתי מעולם קנאה. תמיד קיבלתי את כל האהבה והחיבה שרציתי ולעיתים קרובות גם למעלה ממנה. לראשונה בחיי חשתי רגש מתיש כזה ולא ידעתי איך להתמודד איתו.
כשהשמן נכנס סוף סוף הביתה, עייף למראה, והתיישב באנחה על המיטה, פושט את רגליו קדימה ומשעין את גבו על ראש המיטה פשוט פרצתי בבכי כמו ילד קטן, דבר שלא עשיתי מזה שנים.
"נו, די, תפסיק." הוא אמר בלאות, "תעזור לי להוריד את הנעלים."
כרעתי על ברכי לצידו, חלצתי את נעליו, פשטתי את גרביו ואחר כך השתרעתי לידו והנחתי את ראשי על כתפו.
"עינב עזבה אותי." סיפרתי לו.
הוא נאנח. "בחורה חכמה."
"היא אמרה שזה בגלל שאנחנו מתגייסים עוד מעט."
"זה תירוץ לא רע."
"אתה חושב שהיא יודעת עלינו?"
"יודעת בלי לדעת מה היא יודעת." חייך השמן. לפחות הוא לא שאל מה יש לדעת עלינו חשבתי והכאב בחזי הוקל מעט.
"מה הסיפור עם מישקה?" שאלתי.
"שום סיפור אולינקה. הוא בעל המסעדה, אני עוזר לטבח. זה הכול."
"אבל הכרת אותו עוד ברוסיה."
"הייתי ילד."
"בן כמה."
"בן ארבע עשרה, אבל גדול לגילי, נראיתי מבוגר יותר."
"הייתם יחד? הוא זיין אותך?"
"די אולי, מספיק. אני עייף. לא היית צריך לבוא לשם, מזל שעינב... בחורה מאוד חכמה." הוא פיהק והחליק לשכיבה, "בוא אלי, תביא חיבוק." הסתובב ומשך אותי אליו, דוחף את ידו מתחת לעורפי, מכביד על רגלי עם רגליו.
הצמדתי את ישבני אל בטנו והנחתי לגופי להתרפק על החמימות ששפעה ממנו.
"בעוד חודשיים נהיה חיילים, מה יהיה אתנו אז?"
נדאג כשזה יקרה. עכשיו לישון, לילה טוב אולינקה."
"לילה טוב ארתור."
SPENKY{שייכת}
לפני 16 שנים • 11 ביולי 2008
SPENKY{שייכת} • 11 ביולי 2008
קראתי כרגיל בנשימה עצורה
מחכה להמשך....