קרקס פלסטינה

קרקס פלסטינה

רוברט • 11 בפבר׳ 2004

אתם מכירים את את התחושה הזו שיש לעיתים ביקיצה, הרגע הזה שאתה לא בטוח האם אתה ער או עוד חולם. המוח נותן Q לעיניים שמנסות לברר מה קורה סביבן ומשדרות לו "שמע, הכול בסדר, נחתנו", רק שהוא, לא חושב שזה בסדר ומשחרר הוראה לריאות שנאנחות בכבדות כשאתה מתרומם מהמיטה, פותח את החלון ומגלה עבים שמכסים את פני השמיים ויחד איתם מתכנסת נפשך בחשכה הדומה לנוטלי פרוזאק הנגמלים מהתרופה. אז כן, ככה נפתח לי הבוקר. השמיים זרקו בי מבט אדיש ופהקו לעברי: "רוברט, פיפי על אמא ש'ך!" ואני משכתי בכתפי, נאנחתי שוב, שחררתי את הנוד של הבוקר וגירבצתי כל הדרך לחדר האמבט. שם, במראה, השקיף לעברי איזה טיפוס שכל קשר ביני לבינו הוא מקרי לחלוטין. מלמלתי לעברו משהו שלא אני ולא הוא זוכרים ועברתי לרוטינת היקיצה. ברדיו בלבל לי את המוח איזה שדרן גרמני שגרם לי לרצות להקים איזו פלוגת פרטיזנים ולשרוף את סוכנות מרצדס שנמצאת כמה בלוקים ממקום מגורי. "רוברט, לא משנה כמה זמן תחייה כאן", מלמלתי לעצמי, "הנאצים האלה תמיד ישארו נאצים". ואני לא סתם אומר את זה, באמת שלא. אחרי הלילה שעבר עלי, אני לא בטוח שאני רוצה להישאר כאן יותר. הכול התחיל בטלפון של איזו "ידידה" שיש לי כאן. איזו אחת שהכרתי כאן לפני חודש ומאז נפגשנו פעמיים שלוש. גם היא חובבת את התחום שבגינו התכנסנו באתר זה והתכנסויות מרובות משתתפים מהסוג הזה הן החביבות עליה מכול. אז לקראת ערב היא הרימה לי צלצול ואמרה לי שיש איזה ערב BDSM בקראון, מעודון מחתרתי שנמצא בגולופשנץ. איזור תעשייתי שמערב תעשייה וסוהו ניו-יורקי. אני הסכמתי, אמרתי לה שתבוא לאסוף אותי ובזה תמה שיחתנו. כנאצית קטנה ודייקנית היא הופיעה בזמן לבושה כמו צלב קרס מהסוג שאווה בראון היתה מתקנאת בו. וחייכה אלי חיוך שגרם לי לרגע לרצות להעיף לה סטירה ולחזור הביתה. אני לא יודע למה אני כותב במרירות כזו. כנראה שבאמת שבעתי מהמקום הזה. ברכב ישב עוד "ידיד" שלה, רלף. טיפוס כחוש עם מבט של חולה רוח ועיניים מרצדות כשחויוך מרוח לו על הפרצוף כ "מואר" בפונה. אני זרקתי לו שלום קל עם הראש ועצמתי את עיניי. יש רגעים שאתה מרגיש כאילו אתה הולך "לאבד את זה" ובאותה נסיעה הרגשתי ככה. הכאב ראש הזה שדופק לך ברכות, החולשה בגוף, הריקנות שבבטן, הקור, הצלילים הצורמים, או למעשה כל מה שיכול להיחשב כתסמינים מובהקים לשפעת. אחרי איזו חצי שעה הגענו למועדון. בכניסה אליו אני מזהה כמה גלוחי ראש בנעלי צבא שאני קורא להם: "יוצאי מט"כל". אנחנו קונים כרטיס ונכנסים פנימה. עכשיו, אני לא יודע מי מכם ראה את הסרט -בלתי הפיך- אבל מי שכן ראה וזוכר את סצנת הפתיחה באותו המועדון, שיקח את התמונה שיש לו בראש עכשיו ויקצין אותה פי עשרת מונים. אני מסתכל על "הנאצית הדייקנית" ואומר לה:
"תגידי, לאן הבאת אותי?" והיא מחייכת ואומרת במבטא צורם: "האם משהו קרה?"
"בטח קרה! מה זה המקום הזה? בגיהנום כבר יותר שפוי", אני רותח והיא צוחקת ומחזיקה את זרועי להוביל אותי פנימה. שם, בפנים, הכאוס חגג. ואחרי חצי שעה וכוסית וויסקי אחת לפתע נכבו האורות, הבמה הוארה ולקול RAMMSTEIN המזעזעים -להקה שכל פאשיסט בטווח העשרים מאוהב בה- עלו לבמה נאיו נאצים גלוחי ראש. עכשיו תראו, אני לא יודע כמה מכם היו בגרמניה, אני גם לא יודע מי מכם חווה מפגש בניאו נאצים, אבל להיות יהודי, ישראלי, במרכז רחבה המשמשת ניאו נאצים לשינון משנה שחוקה ולא הגיונית, זה עניין לא נעים מאוד. אני מסתכל על הבת זונה הקטנה. "את מודעת לעובדה שאני בצרות עכשיו, נכון?" אני אומר לה.
"למה?"
"מה למה?"
"למה אתה בצרות, תראה איזו מופע נחמד", היא אומרת לי ואני מהנהן בראש מחייך חיוך גדול ונזכר בעובדה שהכלבה לא יודעת את מוצאי.
"כן, יפה", אני מאשר ומתחיל לסרוק סביב. הלב שלי דפק בכל מה שהיה בו. מדי פעם שמעתי את המילה יודן נזרקת מהבמה, פלסיטנה, ישראל, והאסט האסט האסט.
באלגנטיות חמקתי לה ולרלף הקוקסינל שעמה והתחלתי להשתחל בעד לקהל צואת האנוש שהריע לליצנים שעלו לבמה. "איפה אוהדי בית"ר שצרכים אותם..." חשבתי לעצמי. ואת האמת, כמה כיף זה היה יכול להיות אילו אוהדי שער שבע היו לפתע נכנסים פנימה בשירה "מי שלא קופץ שאהיד". היטלר היה קופץ באבואה קופץ. כמו טיקלה הוא היה קופץ. קופץ כמו שהדופק שלי קפץ באותם הרגעים לקולות השאגה של אותם המטיפים שעמדו על הבמה. אני אומר לכם, לשמוע את המילה יודן נזרקת באוויר, זה היה מפחיד, אבל באמת מפחיד. האמת, זה היה כל כך מפחיד שלרגעים חשבתי שצועקים אותה עלי. ואני בטוח שאם מישהו שם היה יודע זאת, לא הייתי כאן לכתוב לכם את מה שאני כותב. כן, זה היה מפחיד, אבל אני ישראלי. למעשה אני ישראלי בדם כנראה ובאיזה שהוא שלב הפחד שכך והתחלף לזעם. פילסתי את דרכי אל גרם המדרגות המובילות ליציאה וטיפסתי אותו כשבראשי כמעט כל קללה "אסלית שוק הכרמלית" שאני רק יכול להעלות. גרם המדרגות היה ריק מאדם כי כל אוכלי האדם שהו במתחם הבמה נהנים "מהשואו". ביציאה הבחנתי בקופסה כסופה על הקיר. הלב שלי דפק כמו משוגע -אפילו עכשיו הוא מעלה דופק ואני זורק עכשיו מבט לכיוון דלת ביתי שמא ימצאו אותי- אני הצצתי החוצה וראיתי שהדורמן עזב את עמדתו, במבט לאחור ראיתי שאין אף אחד המתקרב לגרם המדרגות. פתחתי את הקופסה, השלטרים נצצו לי וקראו: "לא נשכח, לא נסלח!" היד רעדה לי אבל משהו בפנים פשוט פעל מעצמו ואחרי שהוא פעל חשכה נפלה על המועדון ופרט לקולות הצרחות מלמטה לא נשמע אף לא צליל מוזיקלי אחד -למרות שלשמוע את אותן הצרחות היה מוזיקה נעימה לכל אוזן, יהודית - אני טסתי החוצה צעדתי בנחישות ובמהירות, הלב שלי צרח "די" ואז עמדתי במקום הצתתי סיגריה וצעדתי חזרה באדישות לגלות את ההפתעה מהנה מכל. אותו שלטר, זה שכיבה את האור, תוכנן גם להפעיל את מערכת כיבוי שריפה. קשה לי להסביר לכם עד כמה אני מחוייך עכשיו מאותו זיכרון למראה גלוחי ראש רטובים עד עצמותיהם יוצאים אל הקור.
"איך המקלחות?" חייכתי לעצמי מביט בהם כשעל פני מבט קפוא ואני נשבע לכם שחתול רחוב שעבר לידי יילל לעברי "יודן ראט!"
חאלס, גרמניה, יצאת לי מהתחת, אני יוצא. או כמו שאתם אומרים בארץ: "וואמוס רודריגו".
כמה שאני אוהב אותכם.

היצור • 11 בפבר׳ 2004

א. אתה גדול.

ב. נתקלתי בחו"ל בניאו-נאצים, אכן, זה גורם לדם שלך לרתוח תוך שניות.
נראה לי שזה כבר משהו אבולוציוני (המוח מריח סכנה).

ג. תמשיך הלאה, אל תתן לזה לדכא אותך, כי זה העולם שאתה חי בו. מה לעשות.



היצור

loren • 11 בפבר׳ 2004

ואוו איך שאתה כותב רוברט.
גרמניה- לא סובלת. אסור לילדים שם לצחוק בקול רם ובשמונה בול כולם במיטה.
כלבים לא נובחים שם- כלבים!
רוברט- אתה מעיז להוריד את המיים בשרותים אחרי השעה עשר בלילה?
נכון שכבר מותר- אבל אתה מעז רוברט?
בקיצר- שם או כאן תמשיך לכתוב לנו!

creamy • 11 בפבר׳ 2004

אתה כותב נהדר, רוברט.
הצחקת אותי, והסוף פשוט שמח !!!

יצא לי לראות מגולחי- ראש,
וגם יצא לי לדבר איתם, וזה לא היה פיקניק.

אחלה מקלחות...

DOM Perignon​(שולט) • 11 בפבר׳ 2004

אני מספיק לי לשמוע גולופשנץ כדי לדעת שאני לא רוצה להיות שם. אבל זה נכון ביחס לעוד הרבה שמות בגרמניה שנשמעים כמו קללות הרבה יותר ארסיות מאלו שבשוק הכרמל. ואולי בכלל זה מה שהם.

DOM Perignon.

Master_Abra_Kadabra​(שולט) • 11 בפבר׳ 2004

שיחקת אותה.
מזמן רציתי לארגן לראשי הבוטן האלה טיול כפוי לדנג'ן לסשן פומבי ולאומי.

קצת מזכיר לי...קאק פוגל..

teacher​(שולט) • 12 בפבר׳ 2004

את העניין הזה עם שגריר ישראל בשוודיה...
גם שם היה חשמל, והתוצאה שהיתה קצת יותר מהמצופה.

החשיבה שלנו היא כנראה כזו.
לומר את שבתוכנו בכל מקרה. גם אם זה מנוגד לכל הגיון השרדותי.
פארדוקסאלית זה מה ששמר על קיומנו עד היום.

כאחד שהיה הרבה בגרמניה (דרום) ופגש לא מעט סקינים,
מה שהצחיק אותי בהם זה שהם סתומים, חיים בסרט,
ויום אחד המציאות דופקת להם בדלת והם מתפרקים לחתיכות.

מה שכן, עצוב שלפעמים עד שהבלתי נמנע הזה קורה, הם פוגעים
בכמה נשמות טובות ולא בהכרח יהודים/ישראלים, הם מסוכנים גם לעצמם.

יום רגוע
teacher