השמן ואני - סיפור בהמשכים

5. העתיד כבר כאן

הפולניה​(אחרת) • 12 ביולי 2008

אחרי הבר מצווה קנתה לי אימא ספר הדרכה מינית לבני הנעורים. עיינתי בו עיין היטב, אסיר תודה לאימא שלא ניסתה להביך את שנינו בהסברים בעל פה.
היה כתוב שם שזה בסדר לאונן, שחלומות רטובים הם דבר נורמאלי ושלפעמים צעירים בגיל ההתבגרות מפתחים רגשות ותשוקות אל בני מינם, אבל זה עובר עם הזמן. שמחתי לקרוא את המידע הזה כי לפעמים הייתי קצת מוטרד מהחלומות שהיו לי על יורם, ולא הנדתי עפעף כשקראתי ברשימת הסטיות - שנדחקה לסוף הספר - שהומוסקסואליות היא סטייה מינית שמקומה יכירנה בין פדופיליה ונקרופיליה.
לספר הזה הפניתי את השמן כשניסה לשאול אותי מה התוכניות שלי לאחרי הצבא והאם אני רציני כשאני מדבר על נישואים עם אישה.
הוא עלעל בספר בשתיקה ואחר כך העיר שעוד בשנת 73 החליטו הפסיכולוגים באמריקה שהומוסקסואליות היא לא סטייה מינית.
"מה אכפת לי מהאמריקאים?" רטנתי, "שיגידו מה שהם רוצים, אני לא הומו. התחלתי לצאת עם בנות כבר בגיל שש עשרה, ואחרי שאני אסיים את הלימודים אני אתחתן ואהפוך את אימא שלי לסבתא."
ארתור סגר את הספר והחזיר אותו למדף. "ומה איתנו?" שאל כשגבו מופנה אלי.
"אנחנו תמיד נישאר חברים." הנחתי יד על כתפו, "נשכור אחרי הצבא דירה ביחד, נלמד בטכניון נמשיך לעזור זה לזה בלימודים כמו שעשינו בתיכון."
הוא הסתובב והביט בי, "ואחרי זה אתה תתחתן ותביא ילדים?"
"בטח. אני רוצה שיהיה לי בן שאני אוכל לקרוא לו על שם אבא שלי."
"ומה אני אעשה?"
"מה שתרצה, למה שלא תתחתן גם כן?"
הוא חייך בעגמומיות. "מי תתחתן איתי אולינקה?"
"לא יודע, בטח תמצא מישהי. אתה בחור די נחמד אחרי שמכירים אותך."
כיום כשאני חושב על השיחה הזו אני נדהם עד כמה הייתי עיוור וטיפש, אבל בגיל שמונה עשרה הייתי כל כך בור וחסר מודעות עד שהרעיון שגם אני הומו פשוט לא התקבל על דעתי. לא הצלחתי לקשר את מה שעשיתי עם השמן בסתר חדר השינה שלי לעתיד שצפיתי לעצמי.
אין לי הסבר לעיוורון הזה חוץ מהתירוץ שהייתי צעיר מאוד, וזו הייתה תקופה כזו ... ככה זה היה אז.

התגייסתי יומיים אחרי בחינת הבגרות האחרונה, השמן היה אמור להתגייס כמה ימים אחרי. בלילה האחרון שלי כאזרח הוא ישן איתי ורק אז, אחרי שכבר סיימנו את בחינות הבגרות שלנו, דיברנו שוב על הצבא ועל התכניות שלנו לעתיד.
"כשניפגש בפעם הבאה שנינו נהייה חיילים במדים." חייכתי אליו, "פחדתי שבאמת התכוונת לכל מה שאמרת לי אז ולא תתגייס."
"אבל באמת התכוונתי למה שאמרתי, התכוונתי לכל מילה, המדינה הזו דפוקה, והצבא הזה הוא צבא כיבוש שמשחית את כולכם ו...."
"די, די." הנחתי את כף ידי על פיו, "מספיק לדבר ככה, זו המדינה שלנו. אם אתה כל כך שונא אותה למה באת לפה?"
"סבתא רצתה. היא היהודייה במשפחה, אני בכלל לא יהודי."
"בטח שאתה יהודי, טמבל. אם סבתא שלך יהודייה אז הבת שלה יהודייה ולכן גם אתה יהודי. אתה לא יודע שמי שאימא שלו יהודייה גם הוא יהודי?"
"שטויות, אפילו ברית לא עשו לי."
"זה לא משנה כלום. אתה יהודי. הנה, עובדה שאתה הולך לצבא."
"אני הולך כי אין לי משהו טוב יותר לעשות, ועכשיו כשאימא במוסד הזה גם אין לי סיבה לא להתגייס. אם סבתא לא הייתה מתה לא הייתי מתגייס, הייתי נוסע לגרמניה."
"מה פתאום לגרמניה? אל תדבר שטויות, מה יש לך שם?"
"אבא שלי חי שם. אין שם מלחמות ולא צריך ללכת לצבא."
"והיית עוזב אותי ארתור?"
"אוף, שתוק!" הוא התהפך ונשכב עלי. "אתה חושב שזה צחוק? שהצבא זה כיף? אפשר למות שם, וגם אם תישאר חי לא תצא אותו בן אדם שנכנסת."
"בטח שלא, אני אהיה מבוגר יותר, חכם יותר, עצמאי יותר."
"רע יותר, אטום יותר וישראלי טיפש הרבה יותר." נכנס השמן לדברי.
אני נזכר בשיחה ההיא ומתפלא עד כמה הוא צדק, אבל אז כמובן שלא יכולתי לדעת את זה. הלכתי לצבא בשמחה, משתוקק להוכיח את עצמי, לשרת את המדינה, להיות גיבור כמו אבי המת.
ביום הגיוס הוא ואימא נסעו יחד איתי ללשכת הגיוס ברחוב חסן שוקרי מול עיריית חיפה ונפרדו ממני לשלום - אימא בדמעות ובחיבוקים, השמן בלחיצת יד גברית מאופקת ובחיבוק קצר - וכשנפגשנו שוב אחרי שבועיים גם הוא היה כבר חייל.
הוא נראה טוב במדים, וגם אותי הם הלמו מאוד, עובדה שאחרי כמה חודשים בצבא כבר הספקתי לאבד את בתולי עם אישה ולגלות שבשמירות אפשר לעשות עוד דברים חוץ מלנמנם, אפשר למשל להניח לשומר שחולק אתך את העמדה לעשות לך ביד, או למצוץ לך, ובמקרה של דרעי גם לשבת לך על הזין.
לא סיפרתי את כל הדברים האלו לשמן. נפגשנו לעיתים רחוקות מאוד ועם כל פגישה הרגשתי רחוק יותר ממנו וקשור אליו פחות עד שבפעם האחרונה רבנו מריבה מטופשת ולא ראיתי אותו יותר עד שפרצה מלחמת לבנון.
ההתרחקות ביני לבינו שהחלה בעצם עוד בשיחה האחרונה ההיא לפני הגיוס המשיכה אחר כך כשהופתעתי והתאכזבתי לגלות שהוא בחר להיות טבח ולעבוד שבוע שבוע.
זה נראה לי מתחת לכבודו של השמן שהיה סך הכול בחור נבון ומשכיל, ויכול היה לדעתי לתרום לצבא הרבה יותר, אבל הוא בחר, למרות שהציעו לו ללכת לקורס יוקרתי מאוד בטכני ולחתום קבע (מיד אחרי הטירונות שלחו אותו לחיל האוויר), לוותר ולעשות קורס טבחים כדי שיוכל לשרת שבוע שבוע ולעבוד גם באזרחות.
"כסף זה לא הכול בחיים." התרגזתי עליו, "ואם היית הולך לטכני וחותם קבע אז ...."
"הייתי תקוע במדים המגעילים האלו ארבע שנים במקום שלוש."
"אבל בטכני היית לומד מקצוע ארתור."
"לא רוצה את המקצוע הזה, לא רוצה לקבל כסף בשביל ליצר נשק."
"זה נשק שנועד להגן עלינו." התרגזתי, "להגן על המדינה."
"להגן על מדינת כיבוש שמדכאת עם אחר? לא תודה. אני מעדיף לבשל."
"ולצאת שבוע שבוע ולהמשיך לעבוד עם המישקה המגעיל שלך."
"אתה לא מבין כלום." הסב ארתור את ראשו הצידה וסירב לגעת בי, ולכן לא סיפרתי לו שיש לי חברה חדשה ושברגע שהיא תתחיל לקחת גלולות היא תניח לי לשכב איתה, ושיש כמה בחורים אצלנו שאוהבים מאוד את הזין שלי ורק מחפשים זמן פנוי ומקום שקט כדי להוכיח לי את זה, ושלמרות הכול אני מתגעגע אליו כל הזמן.
כשיצאתי לחופשה בפעם הבאה הוא לא היה וגם שבועיים אחר כך לא מצאתי אותו בבית. אימא סיפרה לי בצער שהוא לא גר אצלנו יותר, שלחו אותו לשרת בבסיס בדרום.
"אז איפה הוא גר כשהוא יוצא מהבסיס?" התפלאתי.
"הוא אמר לי שהוא מצא עבודה במלון בתל אביב. מישקה סידר לו שם עבודה כעוזר טבח והוא ישן שם במגורי הצוות." הסבירה אימא והראתה לי את העציץ הנאה שהוא קנה לה למתנת פרידה.
אימא לא זכרה את שם המלון ולכן הלכתי למסעדה של מישקה ולמזלי מצאתי אותו במטבח, קוצץ ירקות במהירות מסחררת.
הוא זכר אותי מיד וחייך כששאלתי אותו איפה ארתור. "בשביל מה אתה צריך אותו?"
"הוא חבר שלי, רציתי ... אני רוצה לראות אותו."
מישקה נד בראשו בצער. "לא בטוח שזה רעיון טוב, אולי עדיף שלא."
"בבקשה, זה חשוב. אני רוצה לספר לו משהו." גמגמתי.
הוא סקר אותי ביסודיות, מעביר את עיניו מהכומתה שעל ראשי ועד נעלי הצנחנים האדומות שלי, נאנח, ניגב את ידיו ונתן לי כרטיס ביקור של המלון בו עבד השמן כשלא בישל לחיילים בבסיס של חיל האוויר, אי שם אחרי רחובות.
התקשרתי לשם ואחרי הרבה שיחות מייגעות עם מרכזיית המלון, מלצר ערבי שבקושי דיבר עברית, וטבח קצר רוח בעל מבטא צרפתי חזק, הבנתי שארתור יהיה שם בשבוע הבא, בדיוק כשאני אצא לרגילה.
הגעתי לתל אביב לבוש במדים כדי שאוכל לנסוע ברכבת חינם. הלכתי קצת לאיבוד על הטיילת ובסופו של דבר הגעתי מזיע וצמא למלון. הייתי צריך להציק לפקידת הקבלה האנטיפטית שלא רצתה להניח לי לדבר איתו בטלפון, אבל אני התעקשתי ובסופו של דבר היא התקשרה בחוסר רצון לממונה על המטבח, דיברה איתו חרש ואחר כך הורתה לי להמתין לארתור עד תום המשמרת שלו.
חיכיתי שעה שלמה בלובי עד שארתור הגיח מהמטבח, לבוש סינר לבן ומוכתם, נראה רזה בצורה משונה ועייף מאוד.
הוא לחץ את ידי בקרירות ואחר כך אחז בזרועי ומשך אותי לחדרו במגורי הצוות, חדרון קטן וחנוק שהוא חלק עם המלצר הערבי שרק הציץ לרגע והסתלק ברוב התחשבות לאי שם.
חיבקתי אותו, ממשש לראשונה בחיי את צלעותיו, עד כדי כך הוא רזה. "מה קרה לך? איזה מין טבח אתה? כולך עור ועצמות." נחרדתי.
"אתה דווקא התמלאת והתרחבת." אמר ארתור ומשך מעלי את מכנסי.
"הכול שרירים." התפארתי והטלתי את עצמי עליו, "נורא התגעגעתי שמנצ'יק."
"גם אני אולינקה." הודה ארתור, ורק אחר כך, אחרי שנרגענו קצת, הוא סיפר לי שמצבה של אימו הורע ואחרי שברחה מההוסטל היא הועברה למקום אחר, יקר יותר, עם שמירה הדוקה יותר על החולים. הוא עובד קשה כדי לממן את שהותה במוסד ההוא, ודווקא בגלל שהוא מתעסק כל הזמן עם אוכל אין לו חשק לאכול.
סיפרתי לו על דנה, החברה החדשה שלי, ואפילו הראיתי תמונה.
"היא יפה מאוד." אמר השמן, "גם היא רוצה להתחתן בתולה?"
"לא, היא אוהבת סקס ואוהבת למצוץ, אבל היא לא טובה כמוך."
"היא לא צריכה להיות טובה כמוני, יש לה פטנט שאין לאף גבר." אמר השמן וחייך בעצב.
"בנות זה כיף." אמרתי לו בהתלהבות, "למה שלא תנסה?"
הוא הניד את ראשו, "דוראק." אמר חרש וסירב להרחיב, אבל שאל אם זהו זה, אם בגללה ויתרתי לתמיד על גברים.
"בטח שלא." הסמקתי קצת, "זאת אומרת, גברים זה סתם כזה, אבל בכל זאת ... אתה יודע."
"כן, אני יודע." אמר השמן, השפיל מבט ואולי אפילו הסמיק קצת. איכשהו, למרות שמעולם לא דנו בנושא ברור היה גם לי וגם לו שמאחר ואנחנו נפגשים לעיתים מאוד רחוקות כל אחד מאיתנו יכול גם עם אחרים.
"אני לא עושה עם אף אחד מה שאני עושה אתך." אמרתי, "רק אתה ... רק אתך אני יכול ... אתה חושב עלי לפעמים ארתור?"
"כן." אמר השמן ונשכב עלי, אחז את פני בכפות ידיו ונישק את פי שוב ושוב ושוב, שורט אותי בזיפי זקנו, נושך את שפתי, מועך אותי תחתיו.
זה היה רגע האושר האחרון שלנו באותה פגישה, אחר כך עשיתי שטות וסיפרתי לו שאני הולך לקורס קצינים ולכן אשתחרר שנה אחריו, אולי אפילו שנה וחצי, והוא כעס ואמר מילים רעות ומרירות על המדינה, הצבא והכיבוש, אני התרגזתי ואמרתי שהוא מדבר כמו אנטישמי דפוק, ושהוא לא מבין שום דבר, ובלי הצבא ... והוא התרגז חזרה ואמר שדווקא בגלל הצבא ... נפרדנו בקרירות רבה.
אחר כך הלכתי לקורס קצינים ובקושי יצאתי לחופשות, וגם כשיצאתי הייתי תמיד עייף מאוד, או עסוק עם דנה ....
אחרי שנעשיתי קצין החלטתי שדי עם ההבלים האלו עם גברים, אני כבר לא ילד והשטויות האלו כבר לא מצחיקות. יש לי חברה מקסימה שאוהבת אותי, ההורים שלה כבר נפגשו עם אימא שהתחילה לצאת עם מישהו - אלמן לא צעיר, אבל נחמד שדיבר על חתונה - ועד שהגיע זמני להשתחרר מהצבא לא ראיתי יותר את השמן ולא שמעתי ממנו כלום.
חשבתי עליו לפעמים, אבל הייתי כל כך עסוק... והוא עם הדעות המשונות שלו ועם הדברים המופרעים שהיינו עושים במיטה ... זה פשוט לא התאים יותר למי שנעשיתי - קצין צעיר, גבר שכל עתידו לפניו, הבן של האבא הגיבור שלי שהתארס לדנה היפה והתכוון לבנות איתה עתיד מזהיר שכלל לימודים בטכניון, עבודה טובה, בן שישא את שמו של אבי והרבה נחת ממני לאימא שלי.
בחופשת השחרור שלי נסעתי עם דנה לתל אביב ולהביא לדודה שלה את ההזמנה לחתונה שלנו בתקווה שהיא תגיע עם צ'ק שמן. הגברת הקשישה בחנה אותי בעיניים חשדניות ושאלה, בעודה סוקרת את גזרתה של דנה, מה בוער לנו כל כך להתחתן.
חייכנו במבוכה והסברנו לה שלא בוער כלום, אבל זוג נשוי קיבל דירה במעונות של הטכניון וכל מיני הנחות והטבות, ומאחר ובין כה וכה תכננו לגור יחד אחרי הצבא ודנה השתוקקה ללכת עם טבעת זהב מבריקה אז החלטנו שכדאי לא לחכות עם החתונה. דווקא את הבאת הילדים החלטנו לדחות לאחרי הלימודים כך שלמרות רמזיה של הדודה דנה לא הייתה בהריון.
בתום הביקור המעיק אצל הדודה השארתי את דנה בדירה של חברה שלה ששמחה שאני מסתלק ומניח להן לפטפט בפרטיות והלכתי לחפש את השמן. הוא לא עבד יותר במלון ורק המלצר הערבי שחלק איתו חדר ידע לספר לי שהוא השתחרר חצי שנה לפני הזמן בגלל שאימו נפטרה ושהוא בגרמניה עכשיו.
"אבל אימא שלו הייתה ממש צעירה." מחיתי, נדהם.
"היא התאבדה." לחש המלצר הצעיר, "ארתור הלך למקום הזה שהיא הייתה בו ועשה להם סקנדל, הם קראו למשטרה ואחרי שהוא השתחרר מהמעצר שחררו אותו גם מהצבא."
"למה הוא לא התקשר אלי?" שאלתי אותו.
הוא משך בכתפיו, "הוא אמר שיותר טוב לא לסבך אותך, שאתה לא צריך את הבעיות שלו על הראש שלך."
חזרתי הביתה מדוכדך. דנה נחרדה ממצב רוחי העכור, חשבה שאני מתחרט על החתונה, רבה איתי כל הדרך חזרה וכל הטיול לתל אביב נגמר במפח נפש גדול.
כמה ימים אחר כך התפייסנו כמובן. החתונה התקיימה כמתוכנן ברוב טקס והדר, היה לנו ירח דבש נחמד בכרתים ואחר כך התחלתי ללמוד הנדסת מחשבים בטכניון.
דנה תכננה ללמוד חינוך, אבל אחרי סמסטר אחד נכנסה בטעות להריון ... היו לנו כמה שנים קשות שבהן התרכזתי בה ובמשפחה שלי. נולדה לנו בת ורק שנתיים ומשהו ואחר כך נולד הילד שנקרא יעקוב על שמו של אבי המת.
בינתיים סיימתי ללמוד, מצאתי עבודה מכניסה, קנינו דירה לא רחוק מדירת אימי שהתחילה לחיות עם בן הזוג שלה, אבל סירבה להינשא לו, דנה התחילה לעבוד כמזכירה במוסך והחיים נכנסו למסלולם - שילמנו משכנתא, קנינו אוטו וכמו כולם הלכנו לארוחות ערב בימי שישי פעם אצל אימא ופעם אצל ההורים של דנה, כמו כל הזוגות הצעירים תימרנו את חיינו בין גידול הילדים לעבודה, בין תשלום חובות לבין חסכונות, יצאנו לחופשה בחו"ל פעם בשנה וסך הכול היה בסדר, לא מזהיר, אבל גם לא נורא, ואז פרצה מלחמת לבנון וכמו כולם גם אני קיבלתי צו שמונה ושוגרתי לבסיס ליד קרית שמונה ושם, בחדר אוכל מאולתר, גיליתי להפתעתי את השמן שלי - ששוב היה שמן כרגיל - עומד בין קופסאות לוף וערמות של מנות קרב ומגיש מנות אוכל צהלי זוועתי למילואימניקים שכמו בכל מלחמה היו רעבים, עייפים וחרמנים.

SPENKY{שייכת} • 12 ביולי 2008

נהדר!

6. שש אחרי המלחמה

הפולניה​(אחרת) • 13 ביולי 2008

נאלצתי לחכות עד תום הארוחה כדי להיות איתו לבד. סוף סוף גמרו כולם לאכול, המטבח נסגר וארתור לקח אותי לקרוון קטן שחלק עם עוד שני טבחים שלמרבה המזל העדיפו לצאת לבלות בקרית שמונה.
ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבנו נצמדנו זה לזה ובבת אחת חשתי שוב חי והבנתי שלאחרונה - מאז שהפכתי לבן זוגה של דנה - רק התקיימתי ולא חייתי באמת.
באמת שרציתי להפוך לאדם בוגר מיושב בדעתו ורציני שעושה מה שצריך, כלומר מתרכז רק במשפחתו, באישה ובילדים ולא מניח למחשבות על גברים להסיט אותו מהדרך הישרה וההגונה ואפילו הצלחתי בכך כל זמן שהשמן לא היה בסביבה, אבל ברגע שהוא משך מעלי את מכנסי, הדף אותי אל מיטת השדה החורקת ולקח את הזין שלי לפיו נעלמו כל ההחלטות ההגיוניות והנבונות שלי ושאולי, הבעל הנאמן והאבא המסור, הפך בבת אחת להיות אולינקה החרמן שהתהפך על בטנו, הגיש את ישבנו לשמן והתחנן לפניו שיחדור לתוכו בכוח ובלי רחמנות, ושיעשה את זה מהר כי אני מת להרגיש אותו כבר בתוכי.
"מאז שעזבת החיים שלי נתקעו על ניוטרל." אמרתי לו אחרי שהוא גמר באנחה ונשכב לצידי, מזיע וסמוק בחום אחר הצהרים של קיץ ישראלי מהביל.
"מאז שעזבתי לא היו אחרים?" הביט בי השמן בפליאה, "אבל אולינקה עברו מאז כבר חמש שנים."
"אחרי הפעם ההיא במלון הייתי רק עם דנה. אפילו במילואים לא היה לי מישהו. החלטתי לא להיות אחד מהבעלים האלו שבוגדים."
"ומה שעשינו עכשיו לא נחשב בגידה?" חייך השמן וליטף את לחיי בחיבה, "טיפש שכמוך, איך נשארת כזה יפה?"
"כמו שאתה נשארת שמן." עקצתי אותו.
הוא משך בכתפיו, אדיש כתמיד לביקורת על חיצוניותו. "האוכל בגרמניה היה טוב והחזרתי את כל המשקל שאיבדתי בצבא. גם מזג האוויר שם טוב יותר מאשר בארץ, אפילו בקיץ לא כל כך חם שם."
"ובכל זאת חזרת."
"הייתי חייב. מישקה חלה, חטף סרטן ריאות, עשה ניתוח ועכשיו הוא עובר הקרנות. אחותו הגיעה מרוסיה לטפל בו וממני הוא ביקש לנהל לו את המסעדה. הסכמתי לבוא כי נמאס לי מהקור באירופה והתגעגעתי אליו, שכחתי כמה חם יכול להיות פה."
"מתי חזרת?"
"בחורף."
"יכולת להשאיר לי הודעה אצל אימא שלי, היא עדיין גרה באותה דירה." הוכחתי אותו, נעלב קצת.
"אני יודע, סשה סיפר לי. זוכר את סשה הקטן מהחוג לשחמט? הוא גר בתל אביב עם החבר שלו ושומר על קשר עם יורם שאימא שלו גרה באותו רחוב של אימא שלך. מזל טוב על החתונה והילדים."
"תודה." אמרתי מעט נבוך. חשתי שעכשיו לא הזמן המתאים לחשוב על הילדים שלי, הרי רק כמה דקות קודם עמדתי על ארבעותי ערום ומזיע, הזין שלו הולם בתוכי בעוד אני מייבב מעונג וגומר בתוך כף ידו.
"ומה אתך?" שאלתי, מנסה להיות מנומס, "יש לך... אתה ... בטח היו לך כל מיני..." המילים נתקעו בגרוני. זה היה מגוחך, ידעתי לבטח שהוא לא היה נזיר במשך חמש שנים, ובכל זאת המחשבה עליו עם אחרים הכאיבה לי מאוד. רציתי אותו רק לעצמי, לא חשתי ככה כלפי איש, אפילו לא כלפי אשתי, רק כלפיו הייתי רכושני וקנאי בצורה מביכה.
"אף אחד מהם לא היה יפה כמוך." ניסה השמן לפייס אותי וליטף את פני,
"אבל יש אחרים, בטח המישקה החרמן הזקן הזה... והיו גם אחרים."
"מישקה חולה מידי בשביל להיות חרמן, והאחרים לא חשובים, וחוץ מזה מה אכפת לך? יש לך אישה עכשיו."
"בגלל זה לא התקשרת ולא הודעת שחזרת?"
"לא רציתי להפריע לך לחיות את החיים שלך. קיבלת את החיים שרצית?"
"כן, זה בדיוק מה שרציתי." עניתי בזעף.
"אימא שלי מתה. אתה יודע?"
"כן, בחופשת שחרור חיפשתי אותך במלון, סיפרו לי שהיא התאבדה."
"ככה הם הציגו את זה, אבל לדעתי הם פשוט לא שמרו עליה כמו שצריך." הוא נאנח, "טוב, מה זה משנה? שום דבר שאני אעשה לא יחזיר אותה יותר, סבתא מתה, ואימא מתה, ומישקה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן ... אני פחות או יותר לבד."
"יש לך אותי ארתור." חיבקתי אותו, חש בעונג איך עורי הרטוב מזיעה מחליק כנגד עורו הלח. "בוא." משכתי אותו אלי, "אני רוצה להרגיש אותך עלי." הוא נשכב עלי בכל כובדו, מבין בלי מילים את הצורך שלי לחוש את גופו הגדול מוחץ אותי תחתיו. המיטה חרקה והתנודדה בצורה מאיימת תחתינו ומפחד שתקרוס פרשנו שמיכה על הרצפה ונשכבנו עליה, מתחבקים, מתנשקים, נמרחים זה על זה, משביעים את הרעב הממושך שלנו אחד לגופו של השני.
"פגשת את אבא שלך, איך הוא?"
"מזל שהוא הסתלק כשהייתי תינוק, אבי מולידי הוא אנטישמי, הומופוב, עשיר בצורה מגעילה ובן אדם לא נחמד."
"אז לא גרת אצלו?"
"חס וחלילה. מצאתי עבודה במסעדה אחת בברלין. למדתי המון על בישול, בעיקר של בשר. אכלתי טוב והתגעגעתי לארץ."
"ואלי ארתור?"
"אליך לא הרשיתי לעצמי להתגעגע." הוא ענה בחומרה, "ניסיתי לשכוח אותך." אמר והניח את ידו על פי כשניסיתי למחות, "גם אתה עשית אותו דבר, ואני לפחות לא התחתנתי, אז תשתוק."
"אם אני אשתוק איך אני תדע שאני רוצה אותך שוב."
"את זה אני יכול להבין גם בלי מילים." הוא התיישב, נשען בגבו על הקיר והושיב אותי על הזין שלו. הפעם זה היה איטי ועדין יותר ואחר כך נמנמנו קצת אחד בזרועות השני עד שהגיע הזמן לארוחת ערב והשמן היה חייב ללכת.
חזרתי בחוסר רצון למאהל של הפלוגה שלי והתבשרתי שאנחנו נשלחים לקיבוץ יפתח להמתין עד שיקראו לנו להיכנס לשטח.
הסתפקתי להיפרד ממנו מאוד בקצרה וכל הדרך לבסיס החדש שלנו צחקתי מברכת הפרידה שלו. "להתראות בשש אחרי המלחמה." לחש לי כשחיבק אותי, יודע שאני אזכור שבמילים הללו הסתיים הרומן הסטירי, האנטי מלחמתי של ירוסלב האשק 'החייל האמיץ שוויק' ששנינו נהנינו לקרוא כשהיינו בתיכון.
אני מניח שהוא ניסה להזהיר אותי לא להיות אמיץ מידי ולשמור על עצמי. זו לא הייתה בעיה גדולה מידי. מאז שהשתחררתי נוספו לצה"ל מספיק צעירים נועזים וחדורי מוטיבציה, ששים אלי קרב. לא הייתה סכנה שישלחו מילואימניק בגילי - הייתי אז בן עשרים ושמונה - לשדה הקרב.
ביליתי חודש שלם בליווי לוחמי גולני, נמצא בדרך כלל במקומות בטוחים יחסית, עושה המון שמירות ובעיקר חושב על חיי ועל מה שיקרה לי בעתיד עכשיו, כשהשמן חזר לארץ.
בדבר אחד הייתי בטוח, אני לא מסוגל לוותר עליו, אבל אני לא רוצה לוותר על הילדים ועל החיים שבניתי עם דנה. לא הייתי צריך לחשוב יותר מידי כדי להבין שאני חייב לחזור ולחיות חיים כפולים כמו שחייתי בתיכון. כבר לא הייתי נער מתבגר, הייתי אדם בוגר וחיי היו מסובכים יותר, אבל הייתי משוכנע שעם קצת תושייה ושיתוף פעולה מצד השמן אנחנו נצליח לעשות את זה בלי בעיות.
שיתפתי אותו במחשבותיי כשהוא בא לבקר אותי, מנצל את החופשה הקצרה שקיבל כדי להיות איתי במקום לנסוע כמו כולם לקרית שמונה או חזרה הביתה.
"אני לא מוכן." אמר מיד, "אני כבר לא הילד הרוסי שכולם צוחקים ממנו כי הוא שמן שלבוש בגדים משונים ולא מדבר עברית. פעם הסכמתי כי לא הייתה לי ברירה, אבל עכשיו אני מבוגר ואני לא מוכן לחיות ככה."
"אבל ארתור, תבין, אני לא יכול ..." הניסיון לשכנע אותו לא הצליח, פניו לבשו את ההבעה האטומה הזו שאי אפשר היה להבקיע ולכן ניסיתי דרך אחרת, "אז מה אתה מציע שנעשה?"
"לא יודע. דבר אחד בטוח, כל זמן שאתה נשוי אין מה לעשות."
"מה אכפת לך שאני נשוי?"
"חשבתי שאתה לא רוצה להיות אחד הנשואים הבוגדים האלו?"
"אתך זה לא נחשב בגידה."
"טיפש. אז למה זה כן נחשב? מה לדעתך תגיד אשתך אם היא תדע?"
"היא לא תדע."
"כי תשקר ותרמה אותה, ותגרור גם אותי לעסק הזה. לא רוצה, זו קרמה רעה מאוד."
"מה קרמה? נעשית בודהיסט?"
"לא צריך להיות בודהיסט כדי לדעת שלא טוב לחיות בשקר. תצטרך להחליט אולי, או ככה או ככה. כמו שאי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור את הביצים אי אפשר להיות גם הומו וגם סטרייט, ואם תגיד לי שוב שאתה לא הומו תחטוף ממני."
"מה אני אחטוף?" שאלתי מחייך והתיישבתי עליו, מעדיף להתעלם מדבריו. "אפשר הדגמה?" שילבתי ידיים על עורפו הרחב והתחלתי לנשק את פיו. הוא גנח, נשכב עלי, הרים את רגלי, משעין את קרסולי על כתפיו וחדר לתוכי לאט לאט, מביט תוך כדי כך בעיני במבט רך ועצוב כאילו חש שזו עומדת להיות הפעם האחרונה שלנו.
"למה אתה כזה רציני? תן חיוך, תראה שיהיה בסדר."
"לא." פסק ארתור, "לא יהיה בסדר. לא משנה מה תחליט לעשות, בכל מקרה זה יהיה קשה ולא נעים ומישהו יבכה."
כרגיל הוא צדק, אם כי אפילו הוא לא ידע עד כמה קשה ולא נעים זה עומד להיות. מה שקרה זה שכמה ימים אחרי השיחה ההיא החלטתי - כנראה בלי לדעת שזה מה שהחלטתי - לפתור את הבעיה הלא פתירה שלי בדרך מקורית מאוד, במקום לעשות משהו שיפגע במישהו מאהובי החלטתי לפגוע בעצמי, לקחתי את ההאמר לסיור שגרתי ואיכשהו הצלחתי להתהפך איתו ולהידרדר למדרון.
אין לי מושג איך יצאתי מהתאונה הזו בפציעות כל כך קלות, אבל בדרך נס הגעתי לבית החולים רק עם כמה שברים בעצמות וזעזוע מוח קל בלבד.
בשבילי ובשביל ההאמר, שהוכרז כטוטאל לוס, המלחמה נגמרה.

שהיתי בבית החולים חודש שלם, מקבל מהרופאים והאחיות טיפול מסור כראוי לחייל פצוע. גם אימי שקדה על נוחותי ובריאותי, ואפילו ארתור הטריח את עצמו לבקר אותי ברגע שהשתחרר מהמילואים.
רק לאשתי לא הייתה סבלנות אלי. "אם היית עושה את התאונת דרכים הזו כאזרח אף אחד לא היה מפנק אותך ככה." קצרה רוחה של דנה שמאסה בהתרוצצות ביני לבין טרדות הבית והילדים. "נו, מתי אתה משתחרר כבר?"
"מתי שהרופאים יחליטו, מה בוער לך?"
"נמאס לי כבר להיות לבד כל הזמן." רטנה דנה בעצבנות כאילו זו הייתה אשמתי שאני תקוע בגבס ולא יכול להיות איתה בבית.
חשבתי שהיא תירגע כשאגיע הביתה, אבל היא המשיכה להתייחס אלי בעצבנות ובקוצר רוח מופגנים, מנסה בכל כוחה לגרום לי לריב אתה.
רק אחרי שהמריבה פרצה סוף סוף התברר שהיא ראתה את ארתור מנשק אותי בבית החולים לפני שחזר למסעדה שעסק בימים אלו בשיפוצה.
"אני לא אוהבת אותו, משהו בהתנהגות שלו נראה לי מאוד חשוד." אמרה, מצמצמת לעברי עיניים כחולות מבריקות, "אימא שלך סיפרה לי שהוא היה חבר שלך כשהיית בתיכון, ושהרבה פעמים הוא ישן אתך בחדר... אימא שלך אישה תמימה מאוד, אבל אני לא."
"את מטורפת." התרגזתי, "אני שוכב בגבס עם צלעות שבורות ורגל מרוסקת וזה מה שיש לך בראש?"
"אל תהיה דראמטי כזה, הרגל שלך סתם שבורה, והצלעות בסך הכול סדוקות, והכל באשמתך, אתה חרא של נהג ובן אדם לא אחראי ואני רוצה גט."
"אתה רוצה להתגרש ממני כי חבר ותיק נישק אותי? מה את לא יודעת איך זה אצל הרוסים? הם מתנשקים כל הזמן."
"כן, בטח."
"כן, בטח. הם אנשים חמים שמתנשקים כשהם נפגשים וכשהם נפרדים. לא כולם פולנים קרים כמו המשפחה שלך דנה."
"אל תבלבל לי את המוח עם הסיפורים שלך, רוצה גט." חזרה דנה בעקשנות.
"אבל דנה... כולה נשיקה, מה הבעיה שלך?"
"אתה הבעיה שלי, אני רוצה בעל שירצה אותי ולא אחד שעושה טובות. מגיע לי גבר שייתן לי הרגשה שאני אישה, שאני יפה וסקסית, שירצה אותי במיטה גם אם הוא לא רוצה עוד ילד."
"אין לי מושג על מה את מדברת." שיקרתי.
היא הציתה סיגריה, יודעת היטב שאני שונא את המנהג שלה לעשן בחדר השינה והרימה לעברי את גבותיה בלגלוג, "ההורים שלי אולי פולנים קרים. אבל אני לא. אני רוצה לחיות וליהנות ולהזדיין, ואתה ... אתה חרא במיטה אולי. התחתנתי אתך כי הייתי צעירה וטיפשה ואתה בחור יפה. סבלתי אותך עד עכשיו כי אתה אבא טוב ומפרנס לא רע, אבל בשנה האחרונה מצאתי גבר טוב יותר שרוצה אותי באמת והבנתי שאנחנו לא מתאימים. אני רוצה גט ואתה יכול לחזור לאימא שלך מצידי, או ללכת לגור עם הרוסי השמן שלך, מה שבא לך."
"איך אני יכול לעזוב את הבית כשאני עם קבים וגבס?" ניסיתי להרוויח זמן בתקווה שהיא תירגע עד אז, אבל דנה לא הייתה אישה שנהגה לפי דחפים לא מתוכננים, היא חשבה היטב על הכול לפני שהחליטה מה לעשות וברגע שהחליטה לא חזרה בה עוד. הניסיון לדחות את רוע הגזירה נכשל, עוד באותו ערב הבנתי שסר חיני בעיניה כבעל ושום דבר שאגיד לא יעזור.
"אני לא זורקת אותך החוצה מהיום למחר." הרשתה לעצמה להיות נדיבה, "אבל מבחינתי הנישואים שלנו נגמרו, בעוד שבועיים בערך אתה תוכל ללכת בלי קביים ועד אז אני מצפה שתמצא לך סידור."

כיום אני חושב שאם הייתי מתקשר קודם לארתור ומבקש שיבוא לקחת אותי הכול היה נגמר אחרת, אבל במקום זה התקשרתי לאימא שלי.
למה דווקא אליה? לא מפני שדנה חשדה בקשר שלי עם ארתור ולא כי שיקרתי לה כמו אחרון הפחדנים - ומיד אחר כך התביישתי בזה - הרי לא הכחשתי שהוא חבר ותיק שלי ולמי תוכל להתקשר בשעה קשה כזו אם לא לחבר?
אפילו הפולנייה החשדנית הזו שבחרתי כאם לילדי לא הייתה יכולה למצוא פסול בכך, אבל הבוז שהיה בקולה כשדיברה על החבר הרוסי השמן שלך שיתק אותי.
פשוט לא יכולתי להתקשר אליו אחרי שהיא קראה לו ככה, בטח לא כשהיא בסביבה, ולכן התקשרתי לאימא, אמרתי לה שתכין את חדר האורחים כי אני ודנה נפרדים וביקשתי שתשלח את איציק לקחת אותי ואם הוא לא יכול אני אקח מונית.
אימא נחרדה מהבשורה ואמרה את כל מה שמקובל להגיד במקרים כאלו - שאנחנו מדברים שטויות, ומה זו ההתנהגות הזו? אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אנחנו אבא ואימא. מה יהיה עם הילדים הקטנים שלנו? ומה יגידו ההורים של דנה? זה יהרוג את אבא שלה שיש לו לחץ דם גבוה.
דנה נזכרה פתאום בלחץ הדם של אבא שלה והתחילה לדאוג, "לא בוער כלום, אתה לא חייב לצאת מיד." מחתה, אבל אני התעקשתי, "אם את לא רוצה אותי יותר אני עוזב עכשיו ומיד, לא נשאר כאן אפילו דקה אחת."

"אבל למה לא התקשרת אלי?" שאל השמן כשסיפרתי לו שדנה זרקה אותי ואני גר עכשיו אצל אימא.
"כי יש לך די בלגנים על הראש עם מישקה והילדים של אחותו שלא רוצים ללכת ללמוד והשיפוצים של המסעדה .... אני אגור אצל אימא שלי עד שהבלגנים ייגמרו ואחר כך נראה."
"עוד לא סיפרת לי למה דנה החליטה להעיף אותך פתאום?"
"זה לא פתאום, עוד בחורף שעבר היא התלוננה כל הזמן שאנחנו לא מתקשרים ושאין לנו אינטימיות וכאלה... בהתחלה היא רצתה שנלך לייעוץ זוגי, אבל אז הקטן קיבל דלקת ריאות והחלטנו לדחות את זה לאחר כך, ואחרי שהילד הבריא היא עברה לעבוד בחברה חדשה ופתאום כל עניין הייעוץ לא נעשה דחוף ואז פרצה המלחמה ו...."
מוזר איך במבט לאחור נעשה ברור שהנישואים שלי התפוררו לאיטם כבר זמן רב. רק אני לא שמתי לב. "אני חושב שהקש ששבר את גב הגמל היה הביקור שלך אצלי, ובעיקר הנשיקה שנתת לי כשהלכת."
"היא ראתה שנישקתי אותך? אני מצטער, חשבתי שאנחנו לבד, לא שמתי לב שהיא במרפסת ו..." ארתור קטע את השיחה איתי במשפט חריף שאמר ברוסית למישהו ואחר כך התנצל ואמר שהמשפצים האלו עושים לו ברדק ואני בטח צודק, אולי עדיף ככה.
רק אחרי שבוע נפגשנו שוב בחדר ילדותי בו החל כל הסיפור שלנו והפשטנו זה את זה כשאימא שלי נמצאת בסלון עם איציק שלה, לא מעלה בדעתה מה מעולל בנה יקירה עם החבר הכי טוב שלו שבא לעודד אותו בשעת צרה.

כמו תמיד קודם התנפלנו אחד על השני ורק אחרי שהשבענו את רעבוננו ופרקנו את החרמנות שלנו זה על זה דיברנו.
"אתה עובר לגור בתל אביב?" נדהם ארתור, "מה פתאום תל אביב?"
"מצאתי עבודה חדשה בתל אביב." אמרתי בהתלהבות, קצת מעושה, חש מעט נבוך מהשינוי המהיר שחל בתכניותיי, "ולא תאמין איך זה קרה, סיפרתי לך שנפגשתי עם יורם? הוריו גרים ליד אימא שלי, נפגשנו ברחוב כשהוא בא לבקר אותם ופתאום כל הברוגז מהתיכון נראה נורא טיפשי... התחלנו לדבר והתברר שגם הוא עובד בהייטק. הוא נסע לניו יורק עם אשתו, התגרש וחזר ארצה, ולא תאמין עם מי הוא הולך לגור בתל אביב, עם דפנה, זוכר את דפנה?"
"כמובן." אמר ארתור ביובש, ופניו נראו שוב אטומות מרגש. קשה לשכוח בחורה כמוה."
"כנראה שאתה צודק, אחרי שיורם חזר ארצה דבר ראשון הוא חיפש אותה, מצא אותה בתל אביב ושכנע אותה לחזור אליו והתחיל לעבוד בחברת סטרט אפ מדהימה. הם מחפשים מהנדסי מחשבים בנרות ומציעים משכורות ממש שוות, וזה פשוט יהיה טירוף מצידי לא לקחת את ההזדמנות הזו."
"ואיפה תגור? אתה לא יכול לגור בחיפה ולעבוד בתל אביב."
"האמת שאני כן יכול, זה לא כזה מרחק, יש הרבה אנשים שעושים את זה ארתור, אבל בינתיים, עד שאני אסתדר ואראה מה קורה איתי אני אגור עם דפנה ויורם. הם שכרו דירה מדהימה ממש באמצע תל אביב, חמש דקות מכל מקום, ויש בה יחידת אורחים מקסימה ו.... נו, שוב אתה עושה פרצופים? בין כה וכה אתה נורא עסוק עם המסעדה הזו ועם מישקה ועם האחות שלו והבנים שלה וכל הבלגנים שלהם, ואני צריך עבודה שווה יותר כי דנה דורשת דמי מזונות בשמים. תראה, אל תתעצבן, זה רק עניין זמני שמנצ'יק, קצת סבלנות והכל יסתדר."
"איך יסתדר אם אתה חי בתל אביב ואני תקוע כאן בחיפה."
"יש רכבת ויש כביש מצוין בין חיפה לתל אביב, זה לא סיפור גדול, ברגע שהאחות של מישקה תעבור לדירה משלה...."
"היא לא תעבור, מישקה רוצה שהיא תגור איתו ואחרי שהוא ימות הוא מתכוון להוריש לה את הדירה. אני מקבל את המסעדה."
"אז נשכור יחד דירה. בסופי שבוע אני אבוא לחיפה ואז נוכל להיות יחד." ניסיתי לחבק אותו אך לשווא, הוא הדף אותי מעליו, אחז בכתפי ונעץ מבט בוחן בפני.
"שוב אתה מחלק את החיים שלך לחלק סודי וחלק גלוי." קבע בשקט, "נכון שלא סיפרת ליורם ולדפנה שאתה הומו?"
"לא יצא לנו לדבר על זה, ואני לא מבין מה זה עסקם בכלל. אני לא מתכוון לדבר על חיי הפרטיים כל אחד." התגוננתי.
"הם לא כל אחד, הם חברים ותיקים שלך. אם לא סיפרת להם למי כן תספר, לאימא שלך?"
"בטח שלא, השתגעת?"
"לא. לא השתגעתי. עדיף שתספר לה אתה כי אחרת ... היא תגלה בסוף ואל תתפלא אם דנה תספר לה. "
"למה שהיא תעשה את זה?"
"כדי לנקום בך."
"מה יש לה לנקום בי? הייתי בעל טוב, אני אבא של הילדים שלה, תמיד הסתדרנו יפה, אף פעם לא בגדתי בה."
ארתור נד בראשו, "דוראק." לחש בייאוש, "מזל שאתה בחור יפה כזה כי אתה כל כך טיפש אולינקה..."

סיפור מקסים

פאני היל​(לא בעסק) • 14 ביולי 2008

מחכה להמשך

פאני היל

...

טירוף הירח​(שולטת) • 14 ביולי 2008

כתיבתך מרתקת למסך ,
כמו תמיד

7. אהבה אחרת

הפולניה​(אחרת) • 16 ביולי 2008

הגעתי לתל אביב בשלהי קיץ 82. בארצות הברית כבר החלו רופאים מודאגים לחקור מה גורם להומואים צעירים לחלות במחלות אנושות ולמות, אבל לתל אביב עדיין לא הגיעה בשורת האיידס. העיר ללא הפסקה חגגה במרץ כל לילה ואני שהגעתי מחיפה השמרנית והרדומה אחרי שנחלצתי בשלום ממלחמה, מתאונה ומנישואים הצטרפתי בשיא המרץ לחגיגה.
רחוק מאימא, מאשתי ומכל מי שהכיר אותי בעבר נסחפתי לחיים שונים, מרגשים ומלאי הפתעות ובמשך זמן ארוך עד להפתיע הצלחתי להכין חביתה בלי לשבור את הביצים.
די מהר נמאס לי להיות גלגל חמישי בעגלה ובעזרת סשה הקטן, ידידו של השמן מהחוג לשחמט מצאתי לי דירה נחמדה, הכרתי כמה גברים קלי דעת וחרמנים שהתלהבו ממני מאוד והתחלתי לחגוג, שוכח שהמרחק בין חיפה לתל אביב לא גדול עד כדי כך.

לרוע המזל השמן צדק, דנה - שהצליחה לשכנע את עצמה ואת כל העולם שהגירושין שהיא יזמה היו באשמתי - שמעה עלי שמועות שעוררו את חמתה, ואולי גם את קנאתה, והלכה וסיפרה לאימא שלי כל מיני דברים שהייתי מעדיף שלא יגיעו לחיפה.
אימא הייתה נבוכה מאוד כשזימנה אותי לשיחה פרטית ביני לבינה וחקרה אותי בהיסוס מה בדיוק קורה איתי בתל אביב ולמה אני לא חוזר לגור בחיפה ליד הילדים שלי.
"כי אני צריך לפרנס את הילדים האלו ואין בחיפה עבודות משתלמות." הסברתי, "וחוץ מזה אימא, אני אוהב את תל אביב, המקום הזה חי ותוסס וחיפה ... נו, חיפה זה חיפה, ועל הקריות אני בטח לא צריך לספר לך. הקריות זה מקום מת."
אימא נעלבה בשם הקריות והזכירה לי שגדלתי פה יפה מאוד, ושרוב חברי המשיכו לגור פה ולגדל כאן ילדים, "הנה, למשל ארתור שגדל בעיר גדולה כמו מוסקבה לא חושב שהקריות זה מקום כל כך גרוע."
"השמן תקוע פה בגלל המסעדה של מישקה. ברגע שהזקן יתפגר גם הוא יברח משם לתל אביב." אמרתי בחיוך בוטח.
"אני לא יודעת." אמרה אימא בספקנות, "אני ואיציק הולכים לאכול אצלו מידי פעם ולדעתי הוא ואנה, האחיינית של מישקה .... הם מסתדרים יפה מאוד יחד."
"את רצינית?" נדהמתי, "אבל היא רק ילדה."
"היא בת שבע עשרה ומאוד יפה, ואימא שלה אומרת שהיא מעדיפה שאנה תתחתן ולא תלך לצבא."
"אבל ארתור כמעט בן שלושים, ומה יש לשמן הזה לעשות עם הילדונת הזו? הרי הוא ומישקה ...." מרוב תדהמה כמעט שאמרתי דברים שהשתיקה הייתה יפה להם.
להפתעתי אימא הבינה מיד על מה אני מדבר. "כן, דנה סיפרה לי. היא אפילו ניסתה לרמוז שאתה וארתור ..." היא הסמיקה קצת וצחקה, "כמובן שאמרתי לה שזה שטויות, אני מכירה את הבן שלי וארתור הרי ישן אצלנו המון פעמים, אחרי שסבתא שלו מתה הוא פחות או יותר גר אצלנו... היה ממש בן בית אצלנו, אני לא מבינה מאיפה היא מביאה את הדברים האלו?"
"מה בדיוק דנה אמרה לך?" דרשתי לדעת, מרגיש איך קרבי מתהפכים מרוב פחד.
"שטויות, ממש שטויות." הנידה אימא את ידה בביטול, "איזה בחורה מוזרה, אני לא יודעת מאיפה היא מביאה רעיונות כאלו, היא ראתה את ארתור מנשק אותך בבית חולים וחשבה ... נו, באמת! אמרתי לה שארתור אוהב אותך כמו אח וככה זה אצל הרוסים, הם מתנשקים כמו שאצלנו לוחצים ידיים. הוא בטח נורא התרגש כששמע שנפצעת, הרי יש לו נשמה כל כך עדינה, חושבים שהוא כזה ז'לוב בגלל הצורה שלו, אבל אני מכירה את הילד הזה, מבפנים הוא רך כמו חמאה, ואני לא מאמינה שהיה משהו סוטה בינו ובין המישקה הזה, הרי הוא מבוגר מספיק להיות אבא שלו והילד המסכן הזה שגדל בלי אבא ... מה הפלא שהוא נקשר כל כך למישקה... ותראה איזה נשמה הוא ארתור, איך הוא ומטפל בו עכשיו כאילו שהוא באמת אבא שלו. הדנה הזו שלך, אני לא אגיד לה כלום כי אני לא רוצה לריב עם האימא של הנכדים שלי, אבל בפעם הבאה שאתה מתחתן אולי כדאי שתבדוק קצת יותר טוב עם מי אתה עומד מתחת לחופה?"
"בסדר אימא." אמרתי ונישקתי את לחיה הקמוטה, "את לגמרי צודקת אימל'ה, התחתנתי מהר מידי בלי לחשוב וזו התוצאה."

אחרי שנפרדתי מאימא חשתי אל המסעדה. מצאתי שם את השמן יושב ועובר על חשבוניות בעודו ממתין לי. הוא חייך אלי בנעימות, "חיכיתי לך אולינקה." קם אלי והושיט לי את ידו, "לך תזדיין." התנפלתי עליו ודחפתי אותו אל הקיר, "חתיכת שמן מגעיל שכמוך! מה אתה חושב שאתה עושה עם הילדה?"
"הילדה? לאיזה ילדה אתה מתכוון?" שאל השמן שלא התרגש מכעסי.
"לאנה, הבת של לנה, אחותו של מישקה שלך."
"אהה, זה שטויות. אלו נישואים פיקטיביים כדי שהיא לא תתגייס."
"אתה רוצה להגיד לי שהתחתנת איתה כבר?" הזדעזעתי.
"לא, אבל אני ולנה דיברנו על זה לאחרונה. איך אתה יודע?"
"מאימא שלי. מסתבר שהיא ולנה נעשו חברות או משהו."
"אבל מה פתאום היא סיפרה לך על זה?" התפלא השמן.
"בגלל שדנה, האקסית המרושעת שלי, הלכה ולכלכה עלי אצל אימא שלי שלמזלי לא האמינה לאף מילה."
"אתה בטוח שזה למזלך?" הרים השמן לעברי גבות לועגות, "אולי זו הייתה הזדמנות שלך לצאת מהארון ואתה, כמו שאני מכיר אותך, החמצת אותה?"
"מי שמדבר על לצאת מהארון, אתה מתכנן להתחתן עם קטינה תמימה ואותי אתה מוציא מהארון?"
"היא לא תמימה." הצטחק השמן בקור רוח, "וכולם פה יודעים מי אני ומה בדיוק קרה ביני למישקה."
"כולם חוץ ממני." אמרתי במרירות ועליתי לחדר שנמצא מעל למסעדה. במקור זה היה מעין מחסן, אבל השמן סידר לנו שם דירונת קטנה עם מיטה, מקרר, מזגן ואפילו טלוויזיה. היינו נפגשים שם כשהייתי מגיע לחיפה לבקר את הילדים ואת אימא ועם הזמן הוא הפך לפינה הפרטית שלנו, המקום בו אהבנו זה את זה, שוחחנו, צחקנו, לפעמים רבנו ואחר כך התפייסנו.
מידי פעם כעסנו כל כך עד שנפרדנו לתמיד, ושבוע אחר כך הייתי חוזר למסעדה ומוצא אותו שם, ממתין לי כרגיל, וכאילו לא אמר לי ללכת לכול הרוחות ולא לחזור יותר הוא היה מחייך ומושך אותי אליו, מוריד ממני במשיכה זריזה את המכנסים והתחתונים בבת אחת, הודף אותי אל המיטה שלנו ונשכב עלי...
עם אף אחד ממכרי החדשים בתל אביב לא יכולתי להיות אני עצמי כמו שהייתי איתו. למרות שהוא הרגיז אותי כל פעם מחדש, עצבן אותי והטריף את דעתי בדעות שלו ובעקשנות שלו הייתי חוזר אליו שוב ושוב והוא, למרות שקרא לי טיפש ודוראק וכעס עלי - ובדרך כלל בצדק - היה שוכח הכול, סולח לי ושוב מושך מעלי את מכנסי ומסתער עלי.
הויכוח על החתונה הפיקטיבית שלו עם אנה היה רק דוגמא לסוג הויכוחים שניהלנו במשך השנים. "אתה באמת מתכוון להתחתן איתה ארתור?" שאלתי, מודאג.
"לא יודע. אני לא מתלהב מהרעיון, אבל אימא שלה בפאניקה בגלל הצבא.... למה זה מפריע לך כל כך?"
"כי ... כי... זה פשוט מפריע לי ארתור. מתי תעזוב את חיפה ותבוא לגור אצלי?"
"כל זמן שמישקה חי אני חייב להישאר פה, אתה יודע את זה אולינקה."
"הזקן הזה לא ימות אף פעם." התרגזתי, "ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה ישן איתו, בגלל זה אתה מתעקש להמשיך לגור פה?"
"ומה אם כן? אני רק ישן לידו ולפעמים מחבק אותו קצת, אבל אתה ..." הוא לא מוכן להמשיך את המשפט, מסתפק בתנועת ביטול שאומרת הכול.
"כן, מה אני?" אני שואל בתוקפנות שמכסה על רגשות האשמה שלי.
"מזדיין עם כולם, ואל תנסה לשקר, סשה מדווח לי הכול."
"לא הכול."
"כן הכול. אני יודע שגם אתה והוא... עזוב, לא בא לי לדבר על זה. רק תיזהר, טוב?"
"להיזהר ממה?"
"מהמחלה הזו שהגיעה מאמריקה, אומרים שאפשר למות ממנה."
"שטויות."
"זה לא שטויות אולינקה, תבטיח לי שתיזהר."
"אני נזהר, נו, די. כל כך מגעיל פה במחסן הזה, מילא שאתה גר בפרובינציה המשעממת הזו, אבל למה אין לך דירה משלך? שמישקה יקנה לו סדין חשמלי אם קר לו לישון לבד."
"הוא לא אוהב סדינים חשמליים, אני יותר טוב." אמר השמן בשלווה שהרתיחה אותי.
"מה? מה יש לך מהזקן המגעיל הזה?" התרגזתי, ולא בפעם הראשונה, "למה אתה נדבק אליו ככה? למה שלא תבוא לגור איתי בתל אביב?"
השמן משך כתף אדישה. "לא אוהב את המקום הזה, מעדיף את הים של חיפה."
"זה אותו ים, טמבל."
"אבל אלו לא אותם אנשים. תל אביב עושה משהו לא טוב לבני אדם. הנה, תראה למשל אותך, היית פעם בחור נחמד אולי, ועכשיו ... אני לא יודע."
"ברגע שתבוא לגור איתי אני אשתנה." הבטחתי, ובאמת האמנתי לזה, "אני נורא בודד שם לבדי. בגלל זה אני הולך למועדונים ולמסיבות. זה לא משהו רציני שמנצ'יק, באמת שלא, סתם שטויות. רק אותך אני רוצה, באמת."
"אם היית רוצה אותי באמת היית חוזר לגור פה לידי, וגם לילדים שלך עדיף שתגור קרוב, אבל אתה... טוב, לא חשוב, עובדה שיותר נוח לך לחיות ככה אחרת היית משנה משהו."
"אני עוד אשנה. אתה יודע שהסידור הזה הוא רק עניין זמני." מחיתי.
"אתה לא תשנה. אין דבר קבוע יותר מהזמני." אמר ארתור בשלווה שהרתיחה אותי.
הוא תמיד הצליח לעצבן אותי כשדיברנו על החיים שלי, ונושא הילדים היה נושא כאוב במיוחד מבחינתי, ארתור לא חסך ממני את דעתו שאני לא אבא מוצלח וכעס על המרחק שהתעקשתי לשמור מילדי, לא מבין עד כמה חסר אונים ונבוך חשתי לידם. הם היו שייכים לגמרי לאימא שלהם ואף פעם לא ידעתי מה בדיוק לעשות איתם בשעות המעטות שהוקצבו לי להיות אתם.
ככל שהם התבגרו ככה נעשה לי קשה יותר להעסיק אותם. היה לי נוח יותר לבזבז עליהם כסף מאשר לנסות לדבר איתם, לשחק איתם ולהכיר אותם.
"הילדים שלי לא שייכים למה שקורה פה שמן, תעזוב אותם בצד." נהמתי עליו והתחלתי להתלבש למרות שעדיין היה לנו זמן, "ואם המצב שלנו מטריד אותך למה שאתה לא תנסה לשנות משהו?"
"יכול להיות שגם לי נוח ככה." אמר השמן בעצב, קם גם הוא והחל להתלבש. הבטתי בו, מנסה בפעם המאה להבין למה אנחנו עדיין בקשר, ולמה רק הוא מכל הגברים המדהימים שפגשתי בתל אביב עושה לי את זה.
הוא לא היה חטוב, לא שזוף, המשיך להתלבש גרוע ולא התעניין בשום דבר עדכני ומודרני. מבחינתו הזמן קפא בשנות השישים, הוא המשיך לשחק שח ולקרוא רומנים רוסיים, מתעלם מחידושי הטכנולוגיה, דוחה בבוז את הטלפונים הסלולאריים ואת המחשבים האישיים.
למרות שהגיע לארץ כשהיה נער שמר עדיין על מראה לא אופנתי ולא מעודכן של עולה חדש, ובכל זאת רק לו הרשיתי לחדור אלי, רק איתו הצלחתי להיות חשוף וחסר פוזה, ורק איתו לא יכולתי לשחק משחקי כבוד מטופשים.

תמיד לפני שהיינו נפרדים היינו מקדישים זמן לנשיקות, רק איתו יכולתי להתנשק ככה, נשיקות עמוקות ואיטיות עם כל הלב והנשמה. בתל אביב ידעו כולם שאני זיון טוב ובחור נחמד סך הכול למרות שאני מתעקש להיות תמיד אקטיבי, אבל השלימו עם זה שאני שונא להתנשק.
אם הם היו רואים אותי עכשיו ...
"מתי תספר לי למה אתה נדבק דווקא למישקה הזה?" שאלתי, מתרפק עליו עוד קצת לפני הפרידה.
השמן נד בראשו לשלילה וכרגיל סירב לספר לי, "אחרי שהוא ילך אני אספר לך הכול, אבל עכשיו שנינו ממהרים הביתה, וחוץ מזה אני לא נדבק אליו, הוא צריך אותי, כל זמן שהוא במצב כזה אני לא יכול לעזוב אותו, אפילו לא בשבילך."
"לפחות תגיד לי את מי אתה אוהב יותר." התפנקתי.
השמן נאנח ועצם את עיניו בעייפות, "אני אוהב את שנכם אולינקה, הוא העבר שלי ואתה... היית צריך להיות העתיד שלי, אבל העבר לא מוכן לעזוב ואני תקוע באמצע."
"אני ההווה שלך." פסקתי, "אבל אתה לא יכול לאהוב את שנינו אותו דבר." הוספתי, נעלב קצת.
"אני לא אוהב אתכם אותו דבר, אני אוהב כל אחד מכם, אבל אחרת, ועכשיו זוז כבר, אני צריך לחזור הביתה. טוב, רק עוד נשיקה אחת, איזה תינוק אתה."

בסופו של דבר השמן לא התחתן עם אנה היפה שמצאה לה מישהו שהכניס אותה להריון, התחתן איתה ונישאר לגור איתה בדירה של מישקה.
גם דנה התחתנה בסופו של דבר שוב עם בחור אחד, גרוש עם שלושה ילדים, דווקא בחור נחמד ואפילו אחיה הקטן והמופרע של אנה נרגע קצת אחרי שהשתחרר מהצבא והתחיל ללמוד.
במשך השנים כולם הסתדרו, מצאו את הכיוון שלהם בחיים, בנו את העתיד שלהם, רק מישקה הלך ודעך לאט, ובשנה האחרונה לחייו חי בקושי עם חצי ריאה והיה מחובר כל הזמן לבלון חמצן, נכנס ויוצא מבתי חולים עד שבסופו של דבר נפטר מייסוריו ומת.
מצבו של מישקה התחיל להידרדר בדיוק כשתכננתי לספר לשמן שנדמה לי שגם אני פגשתי את העתיד שלי. כיום אני חושב שאולי, אם מישקה היה פחות עקשן ולא היה דבק זמן רב כל כך בחיים החיים שלי היו מסתבכים פחות, אבל הוא התעקש לחיות עוד ועוד, ועד שהלך סוף סוף לעולמו הייתי כבר מאוהב עד למעלה מראשי בדייב יפה התואר שהזמין אותי לבוא לגור איתו בסן פרנסיסקו.
קניתי כרטיס נסיעה לכיוון אחד, ארזתי מזוודות ועדיין לא אזרתי די עוז לנסוע לחיפה כדי לספר לשמן על התוכניות שלי, ואז בעודי מהסס ומתחבט מישקה מת פתאום.
הייתי עם אימא בלוויה שלו, לוויה רוסית גדולה ורגשנית. אחרי הלוויה הוזמנו כל המתאבלים למסעדה של מישקה להרים כוסית לזכרו ואם ירצו גם לאכול משהו, רובם רצו וגם אני נגררתי אחריהם בתקווה שהם יסיימו מהר ויתנו לי רגע של פרטיות עם השמן.
הארוחה של אחרי הלוויה ארכה יותר זמן משציפיתי, המתאבלים סיימו לאכול ולשתות רק בלילה ועד שהם הלכו הייתי די שתוי והשמן היה מחוק לגמרי.
עלינו למעלה, לדירונת שלנו והתמוטטנו במיטה, חבוקים.
רק בבוקר כשהוא גישש אחרי הזין שלי שנענה לו בצייתנות הדפתי אותו מעלי, אמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר וסיפרתי לו.
הוא הקשיב בשתיקה, פניו חסרי מבע. "בגלל זה היית בזמן האחרון כל כך ... כל כך לא איתי?"
"כן." אמרתי, נבוך. "הייתי צריך להגיד לך מיד, אבל לקח זמן עד שהבנתי שזה לא סתם קראש, שאני באמת... אני באמת אוהב אותו, זאת אומרת, אני אוהב גם אותך, אבל הוא ... הוא נורא יפה ו ... אני אוהב אותו. לא כמו שאני אוהב אותך, אבל... אני חושב שהוא העתיד שלי."
"אני מבין." אמר השמן והלך להשתין בלי לסגור את דלת השירותים. "הוא יודע עלי?" שאל, עומד בגבו אלי.
"לא. אני... לא סיפרתי לו עליך."
"למה לא?"
"לא יודע. כי... כי אני לא יודע איך. מה כבר יכולתי להגיד לו?"
"אבל לי כן סיפרת."
"לך כן."
"אז מתי אתה נוסע?"
"בעוד שבוע."
"ומתי תחזור?"
"לא יודע. אולי אף פעם לא."
ארתור התחיל להתלבש בשתיקה ולפני שיצאנו משם נישק אותי קלות על לחיי ונתן לי את המפתח. "הנה, קח אותו. אני לא אצטרך אותו יותר. תשמור עליו בשבילי, אם תחזור יום אחד תחזיר לי אותו. שיהיה לך בהצלחה שאול." חיבק אותי חיבוק קצר ומהיר והלך.

מרתק

יערה46 • 17 ביולי 2008

מרתק מאוד
אל תאלצי אותנו להמתין
הרבה זמן להמשך.

בלוסום​(לא בעסק) • 18 ביולי 2008

פשוט מעולה! בבקשה אל תתן לנו לחכות הרבה להמשך...

8. אז עכשיו אתה חוזר?

הפולניה​(אחרת) • 18 ביולי 2008

שהיתי בקליפורניה חמש שנים. לא תמיד הייתי מאושר שם, הרבה פעמים חשתי געגועים עזים לארץ והתחרטתי שעזבתי את הבית ובאתי לחיות בין האנשים האלו שלעולם לא אצליח להרגיש לגמרי נוח בקרבתם, והם לעולם לא יצליחו באמת להבין אותי, אבל אני לא מצטער על אף רגע.
השנה הראשונה הייתה הכי טובה. הייתי מאוהב בבחור מדהים ביופיו שהקסים אותי וגילה לי עולם חדש ומרגש, רחוק מאוד מחיפה הקטנה והשמרנית, מרגש ומסעיר יותר מתל אביב שבהשוואה לסן פרנסיסקו נראתה קטנה, מיוזעת והמונית.
בשנה הראשונה שלי שם הייתי שיכור מחופש ומאהבה, לא רק לדייב אלא גם לאמריקה. התאהבתי בארצות הברית, ובעיקר בחוף המערבי שלה, התפעלתי עד בלי די מהנימוסים של האמריקאים, מהתרבות שלהם, מהאוכל, מהנוף ומהכלכלה שלהם, וכמובן שהייתי מאושר להרוויח דולרים, ולעבוד בעבודה טובה, במשרד מרווח עם נוף מדהים של הים. הכול היה טוב בהתחלה ואז, לאט לאט, החידוש פג, וגיליתי, מאוכזב, שמאחורי הנימוסים המקסימים מתחבאת אנטיפתיות קרירה, ושיש הרבה צביעות מאחורי החמימות הנעימה שכולם מפגינים שם בלי להתכוון לזה באמת.
גם האהבה של דייב שכל כך הקסימה אותי בהתחלה איבדה מזוהרה. במשך הזמן התחלתי לקלוט שלא יעזור כלום, הוא לא מבין את הראש שלי ואני בחיים לא אצליח להבין אותו באמת. הוא היה אחד הגברים היפים ביותר שהיה לי מזל לישון איתם, אבל אחרי שהחידוש פג ואני נרגעתי קצת הבנתי שאנחנו לא מאותו הכפר, ושלא משנה עד כמה האנגלית שלי תהיה טובה אנחנו לא נדבר אף פעם באותה שפה.
אחרי שההתלהבות הראשונית שלי מדייב מסן פרנסיסקו פגה התחלתי להרגיש זרות ובדידות והתגעגעתי הביתה, לאימא, לילדים שלי, לשמן ואפילו לחיפה הקטנה והמנומנמת. פתאום היו מריבות קטנוניות ביני לבינו, הוא התחיל לבלות יותר ויותר עם חברים ופחות איתי ועם הזמן גם לבגוד... זה הכי דיכא אותי, הרי עוד כשהיינו בארץ שוחחנו על הנושא והחלטנו שאנחנו נהיה תמיד מונוגאמיים ושלא נלכלך את האהבה שלנו בבגידות ושקרים.
מה הוא חושב שאני דביל? שאני לא מרגיש כשהוא חוזר אלי אחרי שהיה עם גבר אחר?
"האנגלית שלי לא מושלמת והמבטא שלי תמיד יהיה זר, אבל אני לא עיוור דייב ואני יודע שאתה בוגד בי." אמרתי לו יום אחד במרירות אחרי שנמאס לי להעמיד פנים שהכול בסדר.
לתדהמתי הוא פרץ בבכי וסיפר לי שהוא עדיין מאוהב באקס שלו שחזר מניו יורק אחרי שחלה בדלקת ראות והתברר שהוא חולה איידס.
פתאום הרגשתי יד קרה לופתת את קרבי. בתחילת שנות התשעים איידס היה גזר דין מוות בטוח, ולא סתם מוות אלא מוות אכזרי, מכוער ואיטי.
"אני מקווה שנזהרת דייב." אמרתי בדאגה אמיתית, הוא היה צעיר מעט ממני, בחור עדין ויפה כל כך... קצת נשי, אבל כל כך מתוק ויפה... למרות הכול עדיין אהבתי אותו, חרדתי לשלומו ולא יכולתי לכעוס עליו כשהוא היה אומלל כל כך.
דייב אף פעם לא ענה לי על השאלה הזו. הוא רק בכה, התנצל, אמר שאני יכול להישאר בדירה שלנו, הוא כבר שילם את שכר הדירה עד סוף השנה, אבל הוא חייב ללכת להיות עם טומי מפני שהוא אהבת חייו והוא מוכרח לטפל בו ולתמוך בו.
"ומה איתי? מי יתמוך בי?" שאלתי ופתאום נתקפתי דחף לדבר עם השמן, אבל גם אם הייתי אוזר אומץ ומתקשר אליו מה כבר יכולתי להגיד לו? שעשיתי טעות, שאני טיפש בדיוק כמו שהוא טען תמיד? שאני רוצה הביתה? שאני פוחד שהבחור שבגללו עזבתי אותו הדביק אותי באיידס? גם אם היה לי את המספר שלו לא הייתי מעז.
ניסיתי לשכנע את דייב להישאר. אמרתי לו שללכת לגור עם חולה איידס זה רעיון מטורף ושהוא מסכן את חייו, אבל הוא התעקש שהוא חייב ללכת אחרי הלב שלו, ושהוא לא יכול להניח לטומי להתמודד עם המחלה לבד.
נגד הטיעון הזה לא היו לי תשובות אז שתקתי ועזרתי לו לארוז. לפני שדייב עזב הוא לחץ את ידי בשתי כפות ידיו, אמר לי ללכת לעשות בדיקת דם והסתלק.
אחר כך עוד נפגשנו פה ושם במסיבות ובמועדונים ובדרך כלל הוא היה עם טומי שנראה כל פעםרזה יותר. שנה אחרי שנפרדנו דייב החזיר את טומי מבית החולים ובדרך הביתה שניהם נהרגו בתאונת דרכים מחרידה. היו שמועות על התאבדות כפולה, אבל אי אפשר היה להוכיח כלום.
רק אחרי הלוויה העזתי ללכת לעשות בדיקת דם. יצאתי שלילי ונשבעתי שמרגע זה ואילך אני לא נוגע באף אחד בלי קונדום. בדרך כלל קיימתי את הנדר שלי, אבל לצערי עלי להודות שלפעמים הייתי קצת שיכור, או קצת מסטול, או סתם מדוכא ובודד מכדי שיהיה אכפת לי וויתרתי על גומי.

נשארתי שם גם אחרי שדייב מת והאשליה של אמריקה הנהדרת החופשית והנפלאה התפוגגה לגמרי. נכון הייתי בודד מאוד, אבל הייתה לי עבודה טובה ומעניינת, למדתי המון, התפתחתי מבחינה מקצועית והכי חשוב, דווקא שם, במקום הזה שלעולם לא אחוש בו בבית הצלחתי לצאת לגמרי מהארון ולהשלים עם מי שאני בלי לחוש בושה.
זה לא היה קל. אחרי שדייב עזב עברו עלי תקופות קשות מנשוא שבהן כמעט נשברתי, אבל החזקתי מעמד. הצלחתי להמשיך לחיות, לשרוד את שברון הלב ואובדן החלום על האהבה המושלמת, את מותם הנורא של ידידים ומכרים, את הפחד מהמגיפה שהמיתה גברים צעירים כה רבים, את הבדידות ואת האובדן האיטי והבלתי נמנע של הנעורים והיופי.
אני מודה, לא שמרתי על קשר רציף עם הארץ, נהגתי לשלוח מתנות וברכות לחגים ולימי הולדת לאימא ולילדים, ולהתקשר מידי פעם, אבל עם השמן לא דיברתי מאז שנפרדנו והחדשות היחידות שהגיעו אלי ממנו היו דרך אימא שסיפרה לי שהוא עדיין מבשל במסעדה של מישקה שהפכה למסעדה גדולה ומשגשגת מאוד ושהוא גר כעת בדירה משלו.

כמה חודשים לפני יום הולדתי הארבעים איציק, בן זוגה של אימא, עבר התקף לב ואחרי שהוא יצא מבית החולים הם החליטו לעבור לדיור מוגן. אימא אמרה לי שהגיע הזמן להחליט ואם אני נשאר לתמיד באמריקה היא מוכרת את הבית ושולחת לי את מחצית הכסף כי אין לה ראש להתעסק עם שכירות.


ברגע שהתבשרתי שבית ילדותי עלול להימכר לזרים נתקפתי געגועים קשים מנשוא למשפחה שזנחתי שנים כה רבות, לאימא ולילדים שלי שעוד מעט יהיו אנשים מבוגרים, לחברים שניתקתי איתם את הקשר ובעיקר לשמן שאף פעם לא שכחתי והחלטתי שדי, מספיק לנדוד, צריך לחזור הביתה.
פתאום, אחרי חמש שנים באמריקה, קלטתי עד כמה נמאס לי לדבר אנגלית ולנסות להבין את הראש של האמריקאים האלו. אני אף פעם לא ארגיש פה בבית הבנתי והתפטרתי מהעבודה, ארזתי את חפצי, הנחתי את המפתח של השמן בארנקי ועליתי על מטוס לישראל.
משדה התעופה נסעתי לבית הישן בו גדלתי פרקתי את המזוודות בחדרי הישן, נישקתי את אימא שהזדקנה מאוד, לחצתי את ידו של איציק ונסעתי לראות את השמן.
הגעתי מאוחר, אחרי שעות הסגירה של המסעדה וגיליתי שהמקום השתנה, הבניין עבר שיפוצים ונראה גדול וחדש יותר.
למרות הרגשת המבוכה שנתקפתי בה פתאום נכנסתי פנימה, אולם המסעדה הכפיל את גודלו והיה בו בר משקאות מהודר ואפילו גלריה קטנה שנמצאה בערך במקום בו היה פעם החדר שלי ושל השמן. הכיסאות היו הפוכים על השולחנות וכמה צעירים נמרצים שטפו את הרצפה עם שפע מים וסבון.
"מאוחר, כבר סגור." אמר לי אחד מהם, צעיר דק ושחום עם חיוך נעים וקוקו שחור אסוף בגומייה.
"זה בסדר, לא באתי לאכול. אני מחפש את בעל הבית. הוא כאן?"
"הוא במטבח, לקרוא לו?"
"לא צריך, אני רוצה להפתיע אותו." דילגתי בין שלוליות מי סבון ונכנסתי למטבח שאחרי השיפוץ הפך למקום יעיל ומקצועי למראה, כולו נירוסטה מבהיקה ואריחי קרמיקה אדמדמים.
השמן ישב מול שולחן קטן בפינה והקליד במהירות משהו במחשב נישא.
"שלום שמן." אמרתי ושלפתי את המפתח, "באתי להחזיר לך את המפתח שלך."
הוא הרים אלי את עיניו ופיו נפער בתדהמה. "אולינקה, חזרת." אמר ולמרות שחייך ופרש אלי את זרועותיו לחיבוק ואמר לי שאני עוד יותר יפה ממה שהייתי פעם הוא נשמע עצוב.
"עכשיו אתה חוזר?" מחץ אותי אליו בכוח, "איפה היית כל הזמן הזה?"
"חיפשתי את עצמי." אמרתי, סוקר את פניו, מחפש אחרי שינויים. הוא לא השתנה הרבה, נשאר אותו שמן גדול ורגוע, ורק רשת קמטים עדינה שהתחילה להתהוות סביב עיני הג'ינס הכחולות שלו העידה על הזמן שחלף. גם שערו היה קצוץ בתספורת פחות קצרה ובגדיו נראו עדכניים יותר.
הוא בחן את המפתח שהחזרתי לו ונאנח, וכשניסיתי לנשק אותו התחמק.
"נו, מה קרה? אתה לא שמח לראות אותי?"
"שמח מאוד, אבל המפתח הזה ... הדלת שהוא פתח פעם לא קיימת יותר."
"לא קיימת? למה אתה מתכוון?"
הוא ליטף את לחיי וכמעט שהחזיר לי נשיקה, אבל לפני שהספיק נכנס למטבח הצעיר השחום שהכניס אותי פנימה והשמן הדף אותי בעדינות מעליו ופנה אליו. "גמרתם עם השטיפה?"
"כן, הכול נקי, אפשר לנעול? אני רוצה הביתה."
"רק רגע תומר, מיד אנחנו הולכים. בוא תגיד שלום לשאול אוליאל, חבר וותיק שלי עוד מהתיכון."
תומר נד לעברי בהיסוס, בוחן אותי במבט זהיר, לחץ את ידי לחיצה קצרה וקרירה ואחר כך כיבה את המחשב של השמן והתחיל לפרום את סינורו.
מתחת לסינר התברר שהשמן לבוש בג'ינס נאה ובחולצת פולו תכולה ואופנתית.
"לפני כמה שנים לא נגעת במחשב ושנאת ג'ינס." הצטחקתי, למרות שגינוני הקרבה שנהג תומר בשמן גרמו לבטני להתעוות מקנאה.
"הכול בזכות תומר." אמר השמן והניח יד רכושנית על כתפו של תומר שעמד מאוד קרוב אליו וחייך אליו חיוך אוהב.
"אנחנו גרים יחד." בישר לי תומר בנימה מתגרה, "הגעתי לעבוד כאן בתור שוטף כלים, אחר כך התקדמתי להיות מלצר ועכשיו אני אחמ"ש."
"יופי לך." אמרתי לו בנימוס המעושה הזה שלמדתי מהאמריקאים והבטתי בשמן שנראה ספק נבוך, ספק גאה. "אני שמח מאוד בשבילכם, אז שיהיה לכם ערב טוב ואה... להתראות ארתור." לחצתי את ידו של השמן וטפחתי על שכמו בחביבות למרות שמה שהתחשק לי היה להכות אותו. "שמחתי להכיר אותך תומר." הוספתי, מתאפק לא לצרוח מרוב תסכול, וברחתי הביתה.

הימים שבאו אחרי שהבנתי שאיבדתי את השמן היו איומים. אפילו אחרי שדייב הלך לא הייתי כל כך אומלל. שנתי נדדה בגלל קנאה וחרטה - השמן היה הגבר היחיד שהצליח לגרום לי לקנא ולהתייסר עד אובדן תיאבוני - ואפילו לא יכולתי לכעוס עליו כי מה חשבתי לעצמי? שאני יכול לחזור אחרי כל כך הרבה שנים ולמצוא את הכול כמו שהיה פעם? איזה טיפש אני?
מזל שיכולתי להאשים את הג'ט לג במצב רוחי הרע ובנדודי השינה שלי. שבוע אחרי שחזרתי החלטתי שאני חייב להתעשת ולנהוג כאדם בוגר, להשלים עם המצב ולהתארגן לקראת העתיד.
התיישבתי לשיחה עם אימא ואיציק והודעתי להם שהחלטתי לחזור סופית לארץ ואני רוצה לקנות מהם את הבית. החיוך הזוהר של אימא פיצה אותי מעט על הכאב שחשתי בגלל אובדנו של ארתור, והשמחה של הילדים על שובי לחייהם היוותה בשבילי נחמה גדולה בשבועות הבדידות הראשונים שעברו עלי אחרי ששבתי הביתה.
החלטתי שאסור לי לשקוע בחוסר מעשה ובבטלה והעסקתי את עצמי בשיפוץ בית ילדותי, במציאות עבודה חדשה והכי חשוב - בהעמקת הקשר עם הילדים שלי שכבר היו כמעט מבוגרים – וככה, כמעט מבלי משים, מצאתי את עצמי מגלה לקובי, בני הצעיר, שלא התחתנתי שוב כי אני מעדיף גברים.
הוא קיבל את הידיעה בשלווה גמורה ושאל אם מותר לו לספר לאימא ולסבתא. "כן, בבקשה. קשה לי לדבר על זה, בעיקר עם סבתא, אם תעשה את זה בשבילי אני מאוד אודה לך.
אף אחד לא ממש הופתע מהבשורה שלי, אפילו איציק שנראה מעט נבוך התגבר די מהר, ודנה כמובן חגגה ולא הצליחה להימנע מלעקוץ מעט את חמותה לשעבר שלא האמינה לה בזמנו.
מזל שאימא הייתה עסוקה במעבר לדיור המוגן בדאגה לבריאותו של איציק ולא כל כך התייחסה ...
כמה חודשים אחרי שחזרתי מאמריקה כבר הייתי מאורגן ומסודר כאילו לא עזבתי מעולם. הייתה לי עבודה, בית, משפחה, חוץ מסקס היה לי הכול.
דווקא ניסיתי פה ושם להכיר ולהיפגש, אבל איכשהו הלב שלי לא היה נתון לעניין הזה. התגעגעתי לשמן ולא היה לי כוח להכיר מישהו חדש. שוב לספר על עצמי... שוב להסתגל לאדם זר ולנסות להתרגל לשיגעונות שלו .... הרגשתי זקן ושחוק מידי לעבור את כל התהליך הזה מחדש, וחוץ מזה היה העניין המציק של מסיבת הפרידה שלי מסן פרנסיסקו, מסיבה פרועה ודי ספונטאנית שבה השתכרתי והתהוללתי עד ששכחתי להגן על עצמי.
ידעתי שאני צריך ללכת להיבדק שוב, אבל בשביל מה בעצם? הרי אני לבד ומה הטעם? כל פעם 'שכחתי' מחדש לברר איפה נבדקים עד שיום אחד צלצל הטלפון והשמן היה על הקו.
"אפשר לבוא לבקר אותך אולינקה?"
"בטח, אני אשמח מאוד לראות אתכם."
"אני בא לבד."
"ומה עם תומר?"
"הוא עסוק. אני מקווה שאתה מוכן לקבל אותי בלעדיו."
"אל תהיה דביל, בוא."
קיבלתי את פניו בחיוך מנומס, שאלתי מה שלומו ומה שלום תומר? הצעתי שתייה או כיבוד או אולי...
"תפסיק להיות כזה." התנפל עלי השמן, משך מעלי את המכנסיים והתחתונים בבת אחת והדף אותי אל הספה.
הייתי צריך להתנגד, להזכיר לו שיש לו חבר עכשיו, שאנחנו כבר לא ילדים, שככה לא מתנהגים ושיפסיק עם זה מיד.
טוב, אז הייתי צריך, זו לא הפעם הראשונה שלא עשיתי מה שהייתי אמור לעשות. במקום לעצור בעדו שתקתי והנחתי לו לעשות בי כרצונו ורק ברגע האחרון נזכרתי ושאלתי אם יש לו קונדום.
הוא נעצר, מופתע. "לא, למה אני צריך?"
"תנחש."
פניו קדרו. "אל תגיד לי שנדבקת באמריקה מהמחלה הזו? אפילו אתה לא יכול להיות כל כך טיפש."
"אני מקווה שלא, לא יודע." אמרתי ולפני שהוא יספיק לחשוב על תשובה קמתי והלכתי לחפש קונדום בחדר השינה שלי, משאיר את תחתוני ומכנסי על הספה בסלון.
"אם אתה לא יודע למה אתה לא נבדק?" הלך השמן אחרי והמשיך להציק לי בשאלות שלו.
"בשביל מה להיבדק? מה זה יעזור לי אם אני אדע?" שאלתי, נאבק בקופסת הקונדומים הסגורה שעשתה איתי את כל הדרך מסן פרנסיסקו לארץ.
"כדי שתוכל ..." הוא לקח ממני את הקופסה פתח אותה בזריזות ושלף קונדום אחד בחן אותו בחשדנות ואחר כך קרע את העטיפה וגלגל אותו באיטיות על אברי.
"כדי שאני אוכל מה? אין תרופה למחלה הזו ארתור."
"שמעתי שמצאו משהו שעוצר אותה, לא מרפא, אבל עוזר. צריך לקחת המון כדורים אבל זה יותר טוב מאשר למות. אני מבקש שתלך להיבדק, בסדר?"
"אם תבוא איתי. אתה תבוא?"
השמן הנהן ואחר כך מילא את פי בזין שלי ועד ששנינו צנחנו מתנשמים בכבדות ומזיעים זה לצד זה לא דיברנו יותר.
"התגעגעתי אליך מאוד." אמרתי, "רק עכשיו אני מבין עד כמה. חבל שנסעתי. למה לא ביקשת שאני אשאר?"
"מה היה הטעם? לא היית מקשיב לי, היית מאוהב בדייב ורצית אמריקה וזה מה שקיבלת. אז איך היה? מה שלום דייב?"
"מת."
"אני מצטער לשמוע, איך זה קרה?"
סיפרתי לו על דייב ועל המוות המסתורי שלו ושל האקס שלו והוא הקשיב בשתיקה מהורהרת, מלטף באהדה את כתפי.
"חבל על דייב המסכן. מזל שלא נדבקת ממנו," סיכם את הסיפור העגום שלי "ואיך היה באמריקה?" שאל בסקרנות.
"לא גליק כזה גדול. זאת אומרת, זו אמריקה והכל, אבל בבית יותר טוב."
"תיארתי לעצמי." חייך ארתור בסיפוק.
"ארתור, מה יהיה אתנו?"
"לא יודע אולינקה."
"אתה באמת חי עם הילד הזה?"
"כן, דווקא תכננתי לחכות לך, חשבתי שתחזור אחרי שנה בערך, אבל נשארת שם כל כך הרבה זמן ואני הייתי נורא לבד ונורא חרמן, ותומר כל כך התעקש שהוא רוצה אותי... אני יודע שהוא רק ילד, אבל אתה יודע איך זה."
"זה לא בסדר שאתה מרמה אותו."
"נכון, אבל מה שהוא לא יודע לא יזיק לו, וחוץ מזה גם הוא מרמה אותי פה ושם."
"חשבתי שהוא אוהב אותך."
השמן משך בכתפיו בחוסר אונים. "כן, הוא אוהב אותי, וגם אני אותו, אבל אנחנו יחד כבר מעל שנתיים... ובין כה וכה רוב האהבות נגמרות אחרי כמה שנים..."
"לא נכון! אנחנו אוהבים כבר עשרים וחמש שנים שמן ואני לא חושב שזה ייגמר אי פעם."
הוא גיחך, נשכב עלי ונישק אותי לאט לאט נשיקה טובה וממושכת. "מזל טוב אולינקה, סוף סוף התחלת לקבל קצת שכל."

נילי ונילי • 18 ביולי 2008

~מוחה דמעה רגשנית~