אילוף הסוררת

אילוף הסוררת

זאלופון​(שולט) • 11 בפבר׳ 2004

רבות דובר פה (ובמקומות אחרים גם) על ה"הכנעה" - השלב החמקמק ההוא שבו הדום או הדומית גורמים לשפחה או לעבד הגאים לכוף ראשם בפניהם.
השלב הזה חמקמק, משום שלרוב הוא מוזכר בשמו בלבד (ויש לו שמות נוספים מלבד הכנעה) או בצורה מעורפלת כלשהי, ללא שום מידע קונקרטי לגבי מה זה בעצם אומר ואיך עושים את זה.
אז הגיע הזמן לדבר תכל'ס.
מה זו "הכנעה" עבורכם?
באילו דרכים היא יכולה לקרות? אילו פעולות פיזיות או מילוליות היא עשויה לכלול?
איך אתם, השולטים, "מכניעים"? מה עושה השולט שגורם לכם, הנשלטים, להכנע לו?

en1 • 11 בפבר׳ 2004

כמובן שאני יודעת להעיד רק על עצמי...

אצלי הכנעה זה לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות, רק בגלל שקיבלתי הוראה לכך.
איך זה קורה?
כשאני סומכת לחלוטין על האדון שיוביל אותי וכשאני משוכנעת שהוא יודע מה שהוא עושה.
כשאני מאמינה שהוא יודע טוב ממני מה טוב לי.
מורידה את כל החומות ונסחפת.
ואז זה הכי כיף.

בשביל זה צריך אדון עם המון בטחון עצמי (שיהיה מספיק בשביל שנינו) ושיודע מה הוא עושה, כי אני לא יודעת.. ולא רוצה לדעת.

זאלופון​(שולט) • 11 בפבר׳ 2004

תיארת יפה את שלב הכניעה. זה לדעתי השלב הבא.
אני מתכוון לשלב שלפני, השלב שבו עוד אין בך נכונות לציית לכל הוראה. מה מביא אותך מהמצב הזה למצב שתיארת? מה גורם לך להאמין ש X, דום חדש שהכרת, הוא האדון הנכון בשבילך, הוא יודע מה עושה ואת יכולה לסמוך עליו?

התשובה נורא פשוטה

אנפת לילה • 11 בפבר׳ 2004

אצלי לפחות.
בעצם בכלל לא פשוטה....
היתה לי תשובה נורא חד משמעית, אבל אחר כך חשבתי וחשבתי וגיליתי שהיא בעצם בדיוק הרגע שאחרי.
אני לא חושבת שאפשר לציין צירוף גורמים מדויק כמו מתכון לעוגה שיניב ציות. או כניעה אמיתית או איך שלא יקראו לזה.
ובטח ובטח שלא לציין את הרגע המדוייק.
אין רגע מדויק, זה אוסף של רגעים שקורים ומתהויים וגורמים להעמקה של הנכונות הבסיסית לציית.
בפגישה הראשונה נשמרת רמה בריאה של חשדנות וציניות ואפילו ריחוק.
אפשר לעשות אבל לא ללכת עד הסוף עם התחושה לא להסחף למקום המתוק הזה של האין המוחלט.
חייבת להיות שם אהבה, אפילו אם לא רומנטית, ובטחון,משיכה, כימיה הדדית, רצונות דומים והערכה ואמונה אמיתית ביכולות של העומד מולך (מעלייך לרוב....) ואלה דברים שלא קורים ברגע אחד.
זהו בערך...

Black Lotus​(מתחלפת){זאלופון} • 11 בפבר׳ 2004

אדון חדש.
סיטואציות שונות.
את עדיין פה ושם עם עיניים פקוחות.
את בוחנת אותו כמו שהוא בוחן אותך.

ואז נאמרת מילה, נעשה מעשה שגורם לנורה קטנה בך להדלק ולומר "אני בוטחת בו".
זה השלב הזה, אין לו חוקים או דפוסים, ממש כמו התאהבות.
אי אפשר לשים עליו את האצבע ואי אפשר כלפי חוץ להבחין בשינוי.
זה השלב שבו את בוחרת להכנע ויודעת שהוא לא יזרוק אותך מטה אלא מפה אפשר רק להמריא.

אני מניחה שזה גם די דומה ללבטוח במישהו חדש שהכרת ולסמוך עליו כחבר (במובן ידיד).
זה פשוט מסוג הדברים האלו שגורמים לך לקול הקטן שבתוכך לדבר.

nerissa​(אחרת) • 11 בפבר׳ 2004

הקטע הבא מספר על נקודת "השבירה" האישית שלי. הוא נגזר במלואו מתוך הבלוג שלי. כיון שהבלוג ממוקם באתר ונילי - יש קטע הקדמה אקדמאי מעט המסביר "על מה ולמה":
====================================================================

הקטע הזה הוא סיפור של כניעה. אישית. מה שהוביל לזה היתה שליטה מנטאלית. שליטה מנטאלית יסודה במניפולציות חיוביות הבאות לכוון את הכנועה אל המקום.. אל המטרה.
המון רגישות צריך. המון כיוונון. כל אחת מגיבה שונה לדברים. לכל אחת הקצב שלה..

מה שאני מביאה כאן היא נקודת המפנה במלחמה האישית שלי בשליטה הזו.. ובעצמי. אני מביאה כאן קטע מתוך מכתב-סיכום-סשן שנכתב לפני הרבה זמן ממני אל המאסטר.
קצת רקע למכתב: זה היה אחרי סשן בו הורה לי לראשונה לנבוח (!) כדי לקבל רשות לגמור.. הוא זיין אותי מאחור כמו כלבה וכשהתחננתי לגמור - אמר לי שאבקש בדרך שכלבות מבקשות: שאנבח.

אין לכם מושג אילו מלחמות פנימיות עברתי באותן שניות! שאני אנבח???????
זה הרג אותי. זו היתה הכניעה המושלמת שלי. להצליח בזה..
מילא זה.. אבל נכשלתי במשהו אחר.
אחרי הסיטואציה הזו - כשישבתי לרגליו.. בוכה.. מבויישת.. מושפלת.. הוא אמר לי להרים מבט אליו. לא הייתי מסוגלת. פשוט לא הייתי מסוגלת שיראה את העינים שלי. זו היתה הפעם הראשונה אחרי עשרים שנה שבכיתי על יד מישהו. באותו סשן. פעם ראשונה שהרשתי למישהו לראות אותי במצב.. פגיע. ולא הצלחתי לתת לו את העונג לראות את הכניעה שלי במבט.

זו היתה תחילת הדרך. הוא ראה בשלבים מאוחרים יותר את המבט ההוא.. וקיבל את כל הכניעה שלי.. בסופו של דבר.

הנה המכתב: (כן - תמיד דיברתי על עצמי בגוף שלישי. "שפחה זו מבקשת.." וכו´)
========================================================
מאסטר,

הכל כל כך מבולבל..
מרגישה כל כך מרוקנת. מרגישה כל כך מלאה
מרגישה כל כך גאה, כל כך מושפלת
הרגשת ניצחון עצמי מתערבלת עם הרגשת כשלון נוראית
מסופקת כל כך, רעבה כל כך

מאסטר. יש בה סערה פסיכודלית לגמרי. הכל מתערבל בפנים..

היום.. היו בתוכה מלחמות אימים. היא נקרעה מבפנים.. נלחמה בעצמה. בשליטה הפנימית שלה. בהגיון.

לנבוח - יגרום לה לאבד עצמה לגמרי לסיטואציה
לא לנבוח – והיא לא תהייה באמת בסיטואציה שהיא רוצה בה כל כך

לבלוע את הכאב ולהמשיך.. להמשיך.. ואז יבבת הכניעה. לא יכולה היתה יותר.. זה כאב כל כך.. אבל כאב יותר מבפנים. נקודת השבירה הזו.. כל כך העליבה אותה נקודת השבירה..

ואחרי הבכי. כשהעיניים היו נפוחות מבכי.. כשניסתה להתעשת.. המלחמה בפנים.. כשדרשת שתרים אליך מבט.. אם היית יודע איזו אנדרלמוסיה היתה בפנים.. היא רצתה וכאילו משקולות סגרו את העפעפיים.. ניסתה להרים ראש והוא היה עשוי בטון.. הגוף לא נענה לרצון.. הרצון לא היה חזק מספיק.. והיא לא יודעת למה.. למה לא מסוגלת היתה להרים אליך מבט אחרי הבכי.. ההרגשה היתה כמו ..


לא יודעת אם אי פעם חשת זאת. להתעורר באמצע הלילה בפחד נוראי. אולי מתוך סיוט.. הגוף קפוא.. הנשימה מואצת.. ואתה לא יכול להזיז שריר.. אתה מנסה בכל כוחך – ואי אפשר. הגוף משותק. לא מגיב לפקודות שאתה משדר לו..

ככה זה היה היום. ניסתה בכל כוחה ולא הצליחה.

כמו אנסטינקט שליטה פנימי מוחלט מבפנים החוצה. חוסר שליטה מוחלט ברצונה. בפנים.

התנגשות טיטנים.
הוונילית נלחמת בשפחה? אולי.. היא לא יודעת..

הראש כואב.. מהעומס הזה..

רוצה רק להתכרבל תחת רגליך, מאסטר. לנשום אותך. לטעום אותך שוב. לגעת.. להרגיש את הכובד שלך.. הפיזי.. הריגשי.. הנפשי.. להרגיש את העוצמה שלך דוחסת אותה לכדי כדור קטן וטהור של נשיות.

הרשת לה לגעת בשמיים היום מאסטר. וזה היה עילאי.. וגם הרשת לה לגעת בנקודה הכי אפלה בעצמה. היא פשוט מבינה עד כמה היא.. לא יודעת. עד כמה עבודה יש לה. כמה הדרך ארוכה עד שהיא תצליח להיכנע לגמרי מבפנים.. עד שההגיון הארור, המקובע, הארכאי הזה - יתמסמס בה.

תודה.

תראה,

Homelander​(שולט) • 11 בפבר׳ 2004

אני דוקא חושב שבשביל להשיב על השאלה שלך, יהיה בכל זאת צורך לברר קודם מה היא כניעה.
ובנושא הזה, אני מסכים בהחלט עם זו שעל הברכיים-
כניעה היא כאשר אתה עושה משהו שאין ברצונך לעשות רק משום שמישהו מצווה עליך לעשות זאת, למרות שיש לדעתי גם כניעה יותר עדינה שהיא כאשר אתה עושה משהו שממש, אבל ממש לא בא לך לעשות משום שמישהו מבקש ממך זאת.

איך אדון יביא את שפחתו למצב כזה?
לדעתי מדובר פה בכיבוש- אבל אתה מבקש תשובה פרטנית יותר ולכן אפרט קצת על עניין הכיבוש.
כיבוש פשוטו כמשמעו, לכבוש יעד מסוים כאשר היעד יכול להיות גם ליבה של עלמה.
כיצד אתה זאת? זו כבר שאלה ממש מסובכת, שהרי ידוע לנו שלכיבושים טקטיקות ואסטרטגיות רבות ושונות.
אז אגע מעט בכיבוש של שפחה ע"י אדון.
כדי לכבוש מישהי צריך לדעת מה היא רוצה, כדי שתוכל לתת לה אותו בשביל שהיא תיכנע לך.
מה לרוב (כפי הנראה לפחות) שפחות רוצות מאדונים?

א) אהבה
ב) מין
ג) ביטחון- מישהו שאפשר לבטוח בו, ללכת אחריו וללמוד ממנו
ד) מענה כלשהו לצורך נפשי באדון- הצורך במי שיצווה עליך\מי שיתן לך פקודות כדי לציית להן

איך נותנים זאת לשפחה?
זה כבר תלוי באישה (אח"כ גם בגבר).

en1 • 12 בפבר׳ 2004

זאלופון,
השלב שלפני הכניעה מונע אצלי על ידי הימור.
הרי אני לא יכולה לבקש מאדון לבצע כל מיני משימות כדי שיוכיח שהוא ראוי...
משהו בו מוצא חן בעיניי ואני מחליטה להמר.
אני עושה מה שהוא אומר, גם בלי להיות בטוחה שהוא האדון הנכון בשבילי. השלב הזה תלוי בכימיה שיש בין השניים.

ואז איך עוברים לשלב הבא?
אמון.
ואם אתה שואל איך רוכשים אמון... יוצרים סביבה בטוחה ולא מאיימת, שאצל כל אחת הסביבה הזאת ניראית אחרת.
אצלי זה כמו שאמרתי קודם - אני צריכה להאמין שהאדון יודע מה הוא עושה, קלט מי אני ומה אני, בטוח בעצמו ופועל בהתאם. זה המתכון בשבילי.

זאלופון​(שולט) • 12 בפבר׳ 2004

תודה לכל מספקי התגובות היפות עד עתה

בקשה קטנה - אין ספק שאין שום רשימת מכולת לנושא הזה, אבל אשמח מאד אם אפשר, כשכותבים דברים נוסח "יוצרים סביבה בטוחה ולא מאיימת", "איך נותנים זאת לשפחה? זה כבר תלוי באשה", "נעשה מעשה שגורם לנורה קטנה בך להדלק" או "אוסף של רגעים שקורים ומתהווים וגורמים להעמקה של הנכונות הבסיסית לציית" - לתת דוגמה כלשהי, אחת מני רבות ומאד סובייקטיבית לכותב, שתהפוך את המילים האבסטרקטיות למשהו שאפשר לגעת בו.

ואיפה כל הדומיות שלא רוצות סמרטוטים שנכנעים מיד וכל האדונים שסאביות צייתניות זה לא אתגר בשבילם ולא מעניין אותם?

...

Homelander​(שולט) • 12 בפבר׳ 2004

ראשית, בנוגע לשאלה האחרונה שלך...
אני ידידי, לא מאמין שקיימות סאביות לא ציתניות- שהרי הן נעשות סאביות של אדונן מרצון ולכן הן יצייתו לו בין כה וכה בסופו של דבר...
אולי הן ישחקו בזה כל פעם, אבל בסוף זה בשביל לקבל את העונש שגם אותו בעצם מקבלים מצייתנות.

שנית, בנוגע לאיך שנותנים לשפחה את הדברים שציינתי?
לתת דוגמה זו בעיה גדולה, גם מצידי וזאת בגלל שני דברים עיקריים:
א) אם אני אומר לך את זה זה כבר לא יהיה התשובה לשאלה שאתה מחפש, זו לא תהיה הפעולה הראשונית בלבד אלא כל התהליך.
ב) כדי לבצע זאת בצורה הטובה ביותר, צריך להתאים את הדברים לשפחה- אם זה יהיה אך ורק מה שאני חושב לנכון זה לא יהיה נכון לגבי השפחה.
זה תלוי קודם בשפחה ואח"כ בי- האם אני מסכים לעשות את הדברים האלה בשבילה.